בשבחי הברברת - כמה מילים טובות על הרבה מילים ריקות
רועי סמנה | 7/1/2014 | הרשמו כמנויים
הסיטואציה מוכרת לכולנו. מטופל נכנס לחדר ומתחיל לדבר ואתה, המטפל, מקשיב. מקשיב, אבל לא שומע כלום. כלומר, אתה בהחלט שומע מילים ומשפטים, אבל שום דבר לא מתחבר. לא אליך בכל אופן. המטופל מספר (לרוב בפירוט מדוקדק) על מריבה עם בת-הזוג, למשל, ואחר-כך אולי על סרט שראה בערב הקודם ואז על זיכרון ילדות כלשהו. אתה שואל שאלות, מבקש הבהרות, משקף. רוצה לומר משהו משמעותי, מנסה לפרש, אבל נתקע בהילוך סרק. שום reverie לא עולה בך. על פניו מוגש בפניך בופה עשיר של אסוציאציות, כאלו שהיה אפשר לנעוץ בהן היטב את השיניים ולעשות איתן עבודה משמעותית, אבל הכל מרגיש תפל, דהוי, "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". המטופל מדבר ומדבר ומדבר אבל התחושה היא שככל שהדקות נוקפות החמצן נשאב כליל מהחדר ואתם מתכווצים לתוך ואקום של מילים. Paroles, paroles, paroles...
לאקאן כינה את הפטפוט חסר המחשבה והרגש הזה, שלעיתים קרובות הוא קלישאתי ומנוכר,
'דיבור ריק' (parole vide). אבל לפני שנמשיך, מילת אזהרה: חשוב שלא נבלבל בין 'דיבור קטן' (small talk) כמו זה שאיתו לעיתים קרובות מתחילות פגישות, לבין 'דיבור ריק'. לדברי הבלשנית מיכל אפרת שניהם יכולים להיראות על פניו זהים, אך בעוד שהראשון מטרתו לחבר בין בני-אדם, האחרון משמעו ניתוק.
אז איך אפשר להסביר את אותו דיבור עתיר-שומן אך דל בערכים תזונתיים שמביאים איתם (באופן ספורדי או כרוני, לאורך פגישות שלמות או חלקי פגישות) מטופלים? ביון מדבר על 'התקפות על חיבורים', שהן למעשה מתקפות על תהליך החשיבה ע"י החלק הפסיכוטי של האישיות. אחת הדרכים להתקיף חיבורים, לדעתו, היא למלא את האנליטיקאי באינפורמציה שלמעשה לא מעוררת בו כלום, בחומרים ש"אי אפשר לחלום אותם" (כלומר לעשות איתם עבודה פסיכולוגית) בשפתו של אוגדן. רוברט לאנגס, שמושפע לא מעט מביון, מדבר גם הוא על דיבור מעין זה. הוא מבחין בין שלושה סגנונות או שדות תקשורת (B, A ו-C), כשהשדה הבלתי-תקשורתי, זה מסוג C, הוא שדה סטטי שנועד להרוס את המשמעות, את החיבור ואת התקשורת החיובית בטיפול. השדה הזה מאופיין בהיעדר "נגזרֺות ניתנות-לפירוש של פנטזיות, זיכרונות והפנמות לא-מודעות ובנוכחות של מחסומים הגנתיים מסיביים" (460 .p). הדיבור של המטופל, מתאר לאנגס, נשאר על פני השטח, האסוציאציות שלו מעוררות תחושה של שטחיות וריקנות ולא מתארגנות לכלל משמעות. למעשה, טוען לאנגס, האסוציאציות שמביא המטופל במצב כזה הן שקריות - ניסיון לחסום תכנים מנטליים משמעותיים ולגרום לעבודה הטיפולית להישאר במצב תקוע.
אני לא מפקפק בפרשנות של ביון ושל לאנגס. במצבים מסוימים דיבור ריק אכן יכול לשמש כהתקפה הגנתית (או הגנה התקפתית) שנועדה לשמור על המטופל מפני האמת המטרידה. אבל לא תמיד. נדמה לי שהמוניטין המחורבן שזכה לו הדיבור הריק הוא במידה רבה תוצאה של דמוניזציה. מעבר לכך שהזכות שלא לתקשר היא זכות בסיסית ומהותית (לפחות אם לוקחים ברצינות את ויניקוט), ניתן לשער שלעיתים דווקא החלק הבריא של המטופל הוא זה שמביא אותו ללהג בפגישה. כפי שהעצמי האמיתי נאלץ הרבה פעמים להסתתר מאחורי עצמי כוזב כדי להתגונן, ממתין לזמנים טובים יותר שאולי (ואולי לא) יגיעו, נדמה לי שגם הדיבור 'המלא', האמיתי והמחובר נאלץ במקרים מסוימים לדחות את עצמו לשעה בה יימצא עֵד מתאים שיהדהד אותו.
סביר להניח שהמטופל, בצדק או שלא בצדק, מרגיש במקרים מסוימים שהיום (או בכלל) "אין עם מי לדבר", שהמטפל טרוד בענייניו או פזור-דעת או פשוט לא מכוונן-דיו בכדי להוות מיכל ראוי*. הוא יכול כמובן לבחור לשתוק במצב כזה, במקום למלא את החדר במלל, אבל לפעמים השתיקה היא קשה מנשוא ול"בלה-בלה-בלה" יכולה להיות, לפחות, איכות מרגיעה של 'מעטפת צליל׳ כפי שאנזייה מכנה זאת.
אז אפשר להאשים (בגלוי או בסמוי) את המטופל שהוא מתחמק מהמציאות הנפשית המכאיבה, שהחלק הפסיכוטי של אישיותו שולט בעניינים, שהוא מרדד ומשטיח ומפריע לנו לעבוד. אבל אולי, לפני שאנחנו פולטים איזו אמירה מעדות ה"יאדה-יאדה-יאדה" על חוסר היכולת של המטופל להיות נוכח אתנו בחדר, כדאי להתעכב מעט ולהעביר לפני כן בדיקת נוכחות לעצמנו.
* במידה מסוימת לאנגס טוען כך בעצמו, אבל נדמה לי שהדגשים שלנו הם שונים.
לקריאה נוספת
ביון, ר.ו. (1967). התקפות על חיבורים. בתוך: במחשבה שניה (2003). תל-אביב: תולעת ספרים
Ephratt, M. (2008), The functions of silence. Journal of Pragmatics, 40, 1909-1938
Langs, R.J., Some Communicative Properties of the Bipersonal Field. In: Grotstein, J. S. (Ed.) Do I Dare Disturb the Universe? Beverly Hills, CA: Caesura Press, 1981
