דיבוק פסיכולוגי
פרופ. עמיה ליבליך | 23/4/2014 | הרשמו כמנויים
הצפייה במחזה "הדיבוק" בתיאטרון "גשר" היא חוויה מטלטלת. כמו בהצגות קודמות של קבוצה כשרונית זו התפעלתי מאוד מהמשחק, מהמוסיקה המקורית ובעיקר מן ההעמדה המדהימה של השחקנים, התפאורה, והתאורה על הבמה. עוד פעם 'שאפו' ליבגני אריה, תזמינו כרטיסים ותלכו לצפות בעצמכם! על אלה לא אדבר, אלא על תוכן המחזה והאוירה הנפשית שהוא מחולל, כפי שחשתי בה לפני ימים אחדים בתיאטרון.
ראיתי את "הדיבוק" ב"הבימה" בתל אביב פעמיים כילדה. עד כמה שזכור לי, ראיתי גם כאישה צעירה עוד פעם הצגה זו, באירוע חגיגי שציין יובל להופעת ההצגה על במותינו. בשלוש פעמים אלה שיחקה חנה רובינא האגדית את דמותה של לאה, נערה צעירה גיבורת המחזה. מחזה זה והפקתו הם היום כבר נדבך מרכזי בסיפור התרבות העברית, תולדותיהם של העיר תל אביב ושל תיאטרון "הבימה" בתוכה. הוא מוכתר בספרות כיצירה קאנונית של התרבות היהודית.
למי שאיננו מכיר: המחזה מתרחש בעיירה יהודית מזרח אירופית. עלילת הסיפור היא שחנן, בחור יתום ועני מבני העיירה, שומע בבית המדרש כי לאה, שהוא אוהב אהבת נפש, עומדת להיכנס לחופה עם מנשה, בחור עשיר שמצא אביה סנדר כשידוך מתאים לבתו היחידה. חנן מת משברון לב. לאה לא ששה להתחתן. בזמן החופה היא לפתע קורעת את ההינומה מראשה וזועקת בקול גברי, קולו של חנן, כי מנשה איננו החתן שלה. היא בורחת ומתפרעת כמשוגעת. חכמי הקהילה מאבחנים את הבעיה כדיבוק של גבר שנכנס בה, והיא מובלת לרב זקן וידוע שיערוך עבורה טקס של גירוש הדיבוק. במהלך הטקס מתברר כי הדיבוק הוא רוחו של חנן, שמת לאחרונה, ועוד מתברר כי לפני שנים רבות, סנדר נתן את הבטחתו לאביו של חנן שישיאו את ילדיהם – הבטחה שהפר בגלל שחיפש לבתו חתן עשיר. הרב הגדול מתקשה מאוד במעשה הגירוש, ונאלץ לבצע פולחנים מיסתוריים ומסמרי שיער. בסופו של דבר, כשהדיבוק אכן מגורש מגופה, מתברר כי גם לאה עצמה מתה.
הסיפור הדרמאטי המקורי היה רווי בתכנים מיסטיים, קבליים, ופולקלוריסטיים שלהם מקום חשוב בתרבות היהודית ובהווי העיירה. משחקם המצוין של חנה רובינא וענקים אחרים שנילוו אליה בהפקות שונות הוסיפו להילת הייחוד שאפפה אותו. את הטקסים הפולחניים שהופיעו בהצגה העברית דאז, וכללו את מסיבת הקבצנים ביום החופה, ואת המעמד של גירוש הדיבוק בבית הרב, אני זוכרת כחוויה מיסתורית ומזעזעת שקשה לתאר את עוצמתה.
כאן המקום להעיר כי המחזה של ש. אנ-סקי נכתב ברוסית בשנות מלחמת העולם הראשונה, תורגם לעברית על ידי ח.נ. ביאליק, והיה המחזה השלישי מן ההצגות שהועלו ברפרטואר של תיאטרון "הבימה" עוד במוסקבה ב-31.1.22. עוד לפני כן הוצג ביידיש (בתרגומו של אנ-סקי עצמו) על ידי להקה יהודית בוורשה.
העלאת המחזה בתיאטרון "גשר" היא טבעית בעיני, מהיותו של התיאטרון מורכב מכוחות אמנותיים מעולי רוסיה בעיקר. (העובדה שבהצגות מופיעות מעל הבמה כתוביות בעברית וברוסית מדברת בעד עצמה.) אולם, כמודגש בתכנייה ובפרסום, אין זו ההצגה של אנ-סקי, אלא עיבוד שלה שנכתב על ידי רועי חן, הדרמטורג של התיאטרון (אשר לאחרונה גם כתב את המחזה הנפלא לילדים "עלילות הומרוס", אף הוא ב"גשר"). כפי שכתב גם מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", את 'הדיבוק' בגירסה זו קלטתי כסיפור פסיכולוגי, ואילו המוטיבים הדתיים-מיסתיים-קבליים שלו נדחקו לקרן זווית, והפכו בעיני אפילו לפרודיה. הסיפור הופך להיות סיפורם של אב ובת שאינם מסוגלים להיפרד זה מזו. היא, שכבר איננה נערה צעירה כמו במחזה המקורי, איננה רוצה להפוך מבת מפונקת לאישה נשואה (אולי מוטיב פמיניסטי כאן); והוא אינו מוכן לוותר על הקירבה הארוטית שלו עם בתו היחידה. (גילוי עריות הוא כאן סב-טקסט שחשתי על קצה הלשון, אם כי לא נפרש בגלוי). מעבר לדינמיקה המשפחתית האדיפלית שהיא כל כך בולטת, מופיעות התייחסויות פסיכולוגיות עכשוויות רבות, למשל כאשר מנשה, החתן הדחוי, אומר במעין גרוטסקה של שפת הפסיכולוגיה ההומניסטית שרק דרך נישואיו ללאה ימצא משמעות לחייו הריקים עד כה. גם טקס גירוש השדים בצורה המוצגת כאן אינו מזעזע, כפי שהיה במקור; הוא בלתי אמין ואולי מהווה גרוטסקה על הטקס המיסטי, שבהעדר אמונה עמוקה הופך לקשקוש. למתים, שהם חביבים ולא רוחות רפאים מעוררות אימה, ולחיי החברה המתרחשים לכאורה אחר המוות, יש תפקיד מרכזי בגירסה זו. גם בכך ראיתי עכשוויות שהזכירה לי מאוד את ספרה האחרון של גבריאלה אביגור-רותם וחייהם העירניים של המתים אצלה ב"כל סיפור הוא חתול פתאום".
העברית שבה בחר רועי חן לתת בפי הדמויות היא יומיומית וקלה להבנה. זה מובן אם רוצים שהמחזה יצליח בקהל בן זמננו, ובמיוחד בקהילה של עולי רוסיה המהווים חלק ניכר מהקהל של "גשר", על פי התרשמותי. אולם העדר הפאתוס והמליציות בדיבור נילווים להעדר האמונה הדתית העמוקה ביצירת האווירה העכשווית שיש במחזה, ומנוגדת למקומו ההיסטורי בעיירה ובפיסגת החוויה המיסטית, כפי שהיה אז.
כל זה לא בא להפחית מהחוויה של ראיית המחזה ב"גשר", שהוא בכל זאת נפלא ומומלץ מאוד. לכל דור יש כנראה הדיבוק משלו... זוהי רק הוכחה נוספת עד כמה שהשיח הפסיכולוגי הפך לשפת הכל בתרבות זמננו. האם זה טוב ובריא למקצוענו או שמא לא כל כך?
