עוד משהו על כתיבה יומנית
פרופ. עמיה ליבליך | 7/11/2015 | הרשמו כמנויים
רבים ממליצים על כתיבה שגרתית, יום יום. יש המאמינים בכתיבת בוקר, להניח מחברת ליד המיטה ולכתוב מתוך דמדומי ההתעוררות כשתודעת הלילה עוד לא לגמרי ברחה לה. ג'וליה קמרון הידועה בספרה 'דרך האמן' ממליצה על אמצעי זה כשיטה להגיע לכתיבה יוצרת, או בלשונה לשחרר את היוצר בתוכנו.
כשאני משוחחת על אימון כזה עם תלמידי אני לומדת על הרגלי שעת הבוקר הראשונה עבור כל אחת ואחד מאיתנו. כל בעלי הכלבים והחתולים, למשל, שמסבירים כי "אין מצב" שבמקום התמסרות מיידית לצרכיהם של בעלי החיים, יוציאו מחברת ויכתבו. שלא לדבר על אימהות לילדים קטנים, כמובן. באשר לי, בבוקר אני בענייני חוף הים והכלב, ומיד אחר כך לרכבת ולעבודה - כלל וכלל לא בשיטתה של קמרון.
אצלי עולים מפעם לפעם בלילה, כשהשינה בורחת, רעיונות שניראים לי חשובים בנוגע לכתיבה שלי. לפעמים הם באמת פורצי דרך. יש לי בלוק נייר ועט במגירה שליד המיטה, ואם אינני מתעצלת להדליק את האור וכולי, אני רושמת מילה להזכיר את התובנה החמקנית, שכן בבוקר בטוח לא אזכור דבר וחצי דבר.
ויש גם כתיבה יומית אחרת, כתיבת לילה. מעשה שהיה כך היה. לפני כשנה וחצי קיבלתי מבתי למתנה ספר כחול שדפיו, המוזהבים בשוליהם, ריקים, ועל כריכתו כתוב: One line a day – a five year memory book. את הספר קנתה לי בחנות הספרים מגדלור בתל אביב – מקום בהחלט ראוי לביקור, ולא רק החנות המופלאה אלא גם סביבתה.
הרעיון של ספר זה הוא כזה: בראש כל עמוד תאריך יומי, ומתחתיו, על הנייר המשובח, חמישה קטעי שורות מובדלים בפס עבה – מקום לכתיבה של משפט או שניים ולא יותר במשך חמש שנים, בתאריך זה בדיוק. הרעיון הוא שהכותב ימשיך בסדר הימים השנתי, וכשתיגמר השנה, יחזור לראשית הכתיבה ויכתוב משפט באותו יום בשנה הבאה, וכך הלאה ברצף במשך חמש שנות חיים.
הספר מונח ליד מיטתי ואני נכנסתי לשיגרה לכתוב בו את המשפט החשוב של היום, כפי שהוא עולה על דעתי, כשאני במיטתי בערב לפני שאני הולכת לישון. מה קרה, מה מצב הרוח, על מה ולמה אני עצובה או כועסת, ולפעמים מאושרת.
כיון שקיבלתי את הספר בספטמבר שנה שעברה, היום אני בסיבוב השני כבר כחודשיים. החוויה מדהימה: אני פותחת את תאריך היום ומגלה במבט מהיר היכן הייתי ביום זה בשנה שעברה, ואז רושמת מה היום הנוכחי הביא לי, לטוב או לרע. שתי דוגמאות – באוקטובר שנה שעברה הייתי במגע קשה עם המל"ג, שאיים על קיומה של המכללה שאני עומדת בראשה. השנה באותו תאריך אני עומדת בפתיחתה של שנה מוצלחת מאוד (טפו-טפו-טפו), עם עלייה של 30% במספרי התלמידים ותחושת סיפוק אדירה. והדוגמא השנייה – לפני שנה בדיוק כתבתי על ביקורה של כלתי הצעירה, שבה אני מביעה את געגועי לנכד או נכדה חדשה. והנה, בדיוק שנה לאחר תאריך זה, אני חובקת את נכדי החדש שנולד לפני שבוע. נכון, יכול להיות גם ההפך, אכזבות והשוואות שהמאזן שלהן הוא שלילי. אבל הרצף עצמו הוא מרתק ומומלץ מאוד.
זה קצת כמו לקרוא מכתבים ישנים, או לדפדף בדפי אלבום צילומים ישן. לאה גולדברג למשל כתבה לפעמים ביומן שלה איך היא מרגישה בקריאת היומנים הקודמים. אבל למי יש זמן ליומן של ממש? משפט אחד בלבד, חמש שורות קצרות, זה אולי אפשרי
אמת, לא כל לילה מתחשק לי לכתוב. היו דילוגים מפעם לפעם, ולעיתים כתבתי "אין מה לכתוב, משעמם!". גם זה וגם השתיקות נעשים לפתע בלתי טריוויאליים כשעברה שנה ואני שוב באותו תאריך, החמישי לנובמבר 2015.
אכן המצאה.
