זכינו בכותרת ב"הארץ"!
פרופ. עמיה ליבליך | 20/11/2010 | הרשמו כמנויים
חג שמח לנו, המחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית זכתה בכותרת של הדף הראשון בעיתון "הארץ" של יום חמישי האחרון. ועל מה? "פרויד מתהפך בקברו: האוניברסיטה העברית הפסיקה ללמד את תורת הפסיכואנליזה".
במאמר גדול, המפרט את הכותרת בעמוד 11, מסופר על מחאתם של הסטודנטים, שהקורס "תורות האישיות" הוסר מתכנית הבוגר שלהם, ואגב כך סופר העיקר – שהמחלקה לפסיכולוגיה בהר הצופים, שהשתייכה עד כה לפקולטה למדעי החברה, וחיה בשכנות לפקולטה למדעי הרוח בקמפוס, שואפת לעבור לפקולטה למדעי החיים בגבעת רם, ולהשתייך לגופים האקדמיים שעיסוקם הוא חקר המוח. (הרי ודאי, שם נמצא הכסף הגדול למענקי מחקר...) דאגתם הגדולה של הסטודנטים, שהביאו את התפנית לידיעת ניר חסון, העיתונאי, היא האם יוכלו להכשיר את עצמם להיות מטפלים, כשזו התשתית האקדמית שמסופקת להם במחלקה.
רבים וטובים ממני בקרבנו מתייחסים בודאי לעניין זה, אבל אוסיף אני משהו משלי. המחלקה לפסיכולוגיה בירושלים היא ה"אלמה מאטר" שלי, כלומר ביתי הרוחני עד לפני כחמש שנים. החל מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, למדתי את כל תארי שם, עד הדוקטוראט, והתמזל מזלי לקבל מישרה באותה מחלקה ולעבור בה את כל הדרגות האקדמיות עד לפרופסור מן המנין, או 'גמור', כפי שכינה אותנו עגנון. המחלקה לפסיכולוגיה הייתה הבית הרוחני והמקצועי שלי, ולכן אני כואבת כל כך את המהפך הזה, שכמובן לא למדתי עליו מעל דפי העיתון אלא הרבה קודם לזה.
בשנות לימודי הבוגר שלי, במחזור השני של לומדי הפסיכולוגיה בארצנו, הוצמדתי כעוזרת הוראה למורה אחד, ושמו אברהם מינקוביץ ז"ל. בלי להיכנס לביוגרפיה שלו, הוא היה בעינינו, התלמידים הצברים, פליט וניצול שואה, ששמענו עליו כי נלחם בצבאו הפולני של אנדרס, בלי שידענו בדיוק למה הכוונה. אחרי עלייתו, זכה בתואר הנכבד של דוקטור בזכות מילגה נדיבה שקיבל מארגון הנשים הדסה, כמדומני, ולבסוף הגיע מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור למחלקה הצעירה בירושלים כמומחה לתיאוריה ומחקר האישיות. הקורס שלימד אותנו הרחיב את הדיבור על פרויד והפסיכואנליזה, והיה מרחיב אופקים ומרתק. בעבודתו המחקרית עסק מינקוביץ באמביבלנטיות ובנטילת סיכון. כשהוצע לי לעבוד במחיצתו שמחתי, אף על פי שהוא לא היה אדם קל ונוח לבריות. וכך, התמחיתי בתחום של מחקר האישיות, ומהר מאוד אף לימדתי את הקורס תורת האישיות במקומו.
אינני יכולה למנות את מספר הפעמים שלימדתי את פרויד, יונג, אדלר, הורני וסאליבאן ועוד ועוד – טרם היו הזרמים העכשוויים יותר בסילבוס. כתבתי קורס שכזה גם עבור האוניברסיטה הפתוחה והוא נלמד עד היום, עד כמה שידוע לי. מאות ואולי אלפים מהפסיכולוגים בארץ היו תלמידיי. אני לא פסיכואנליטיקאית, ואינני דוגלת בגישה זו בעבודתי. בהוראה שלי לא נפקד מקומה של ביקורת חמורה. תלמידי ידעו על הבעייתיות המדעית של התיאוריה. אך העמידה לפני הסטודנטים כשאני מלמדת ברמה ראויה את הנושאים הללו הייתה תמיד חוויה אדירה בשבילי - ויותר לי להוסיף גם בשבילם - של התגלות המופלא, של פתיחת אופקים חדשים, שאינם נגישים למי שלא למד את התורות הללו. איש אינו יוצא מלימוד הפסיכואנליזה, יצירתו הגאונית של פרויד, אותו אדם כפי שהיה לפני לימוד זה.
ועל זה עומדים לוותר? כדי ללמוד עוד שעור קוגניטיבי או ביולוגי? אני לא מתנגדת למדעיות, אבל יש לה הגדרות רבות, ולא כאן המקום להיכנס לויכוח הזה על מדע ואמונה. אני לא דוגלת בויתור על תחום מתחומיה המדעיים של הפסיכולוגיה, אדרבה, שילמדו את כולם. אך מדוע לזרוק החוצה את אלה שמכונים 'הרכים'? האם אין מקום לגישה הומניסטית בפסיכולוגיה של ימינו?
אינני רוצה להעמיס יותר על קוראי הבלוג שלנו, ואומר רק זאת: ללמוד פסיכואנליזה בלימודי הבוגר הוא הכרח לא רק כדי להתקבל בסופו של דבר לאחת מהמגמות הקליניות, אלא, כדי להיות איש התרבות המערבית בתקופתנו. במינימום שבמינימום - יש להתעמק בפרויד כדי לדעת את ההיסטוריה של המקצוע שלנו. מי שאינו יודע את ההיסטוריה שלו משול ל... [כמו הצעירים שלצערי הרב אינם יודעים יותר מה פשר השם "הרי יהודה" ומי היו אפילו בערך "עשרת השבטים" - כפי שנוכחתי היום בטיול בית ספר שבו השתתפתי עם נכדתי.] לא די להפעיל מיכשור במעבדה או לפתור בעיה סבוכה בסטטיסטיקה בעזרת המחשב כדי להיות פסיכולוגים.
