בשובי מהקרנבלים באיטליה
רות נצר | 12/3/2014 | הרשמו כמנויים
סוף סוף הגשמתי את המשאלה לחזות בקרנבלים באיטליה שמתקיימים בסוף פברואר כל שנה, כמו פסטיבלים אחרים בעולם, שחוגגים כל שנה את המעבר מהחורף לאביב, כלומר, את תחייתו של האביב מתוך מות החורף, ובמחשבה המאגית הם המאפשרים אותו.
הקרנבל מבוסס על שני האלמנטים המנוגדים: עולם הסדר הבורגני האמיד, האלגנטי ואריסטוקרטי המוקפד בהופעתו, ועולם הכאוס היצרי שנועד למחות נגדו אבל תמיד גם לשוב אליו.
עולם הסדר מבוטא בעיקר בקרנבל ונציה, שבו מתהלכים בתלבושות של המאות הקודמות, של המעמד הבורגני-עשיר, שהן מפוארות ויפות להפליא. אם כי למעשה תלבושות קרנבל אלה מתקיימות כחלק מהקרנבלים בשאר ערי איטליה. וכך בקרנבלים אלה בינות לאנשי המעמד המכובדים מתהלכים תחפושות של ליצנים, אנשי קרקס, של תלבושות מיניות בוטות וולגריות.
בעודי מהלכת ומצלמת אני מבחינה שהקרנבל שבאתי לראותו אינו רק תהלוכת המציגים והמופיעים המחופשים הצועדים ורוקדים מנגנים ושרים במסלול המרכזי לפני הקהל, אלא הקרנבל מכיל אותנו. את הקהל. ואמנם גם חלק מהקהל מחופש ורוקד ומריע לצועדים. גם אני מוצאת עצמי רוקדת ושרה בחדווה בין צילום לצילום.
מה שמאפשר לצועדי הקרנבל ולקהל להתמזג בחווית הקרנבל הרי אלה המוסיקה, השירה ומקצב התופים, ותנועת הגוף בריקוד – כל אלה אפקטים חושיים שעוקפים את ההגנות של התודעה הרציונלית ופותחים את הנפש לשכבה ארכאית של עולם ההיפוכים.
הדיאלוג בין הצועדים לקהל הוא לא רק דיאלוג מבטים אלא גם זריקת קונפֶטי, שהם פרורי נייר צבעוניים בכמויות עתק. צועדי ומציגי הקרנבל והקהל, זורקים אלו על אלו בשמחה ובצהלה ובעיקר הצועדים הם הזורקים על הקהל, והקהל בורח בעליצות להתחמק מגשם הנייר או סופג את הגשם הזה בשמחה, כנקודות נייר שמנקדות את מראה האנשים, כמראהו החדש של הקהל עצמו.
הקונפטי מאפשר את הדיאלוג וההדדיות בין הקבוצות. הוא מאפשר את הדינמיקה המתלוצצת החיה. את הפרחחיות, הקונדסות הג'וקרית, ומשתלב עם פריעת הסדר של "ונהפוך הוא" הפורימי הארופאי, עם הטריקסטריות שהקרנבל כולו נועד לה. עם תום הקרנבל, המדרכות מלאות שכבת ניקודי נייר, והאנשים עומדים ומסירים מעצמם את הניירות, וכל זה בשמחת ילדים גדולה.
האם יש משמעות לזריקת הקונפטי? ראשי החקרני אינו חדל לשאול שאלות גם בתוככי העליצות הזו. עולים בדעתי המנהגים של זריקת אורז על זוגות נישאים, שכנראה מסמל איחולי פריון והשלכת ברכה, ושל זריקת עלי פרחים בטקסים שונים. כמו כן אקט הזריקה של הניירות הינו אקט סימלי שמייצג אולי זריקת אבנים. ההבט האלים הסמוי בטקסי הקרנבל מצוי בקרנבל התפוזים בעיר איבריאה שבצפון איטליה, שבו שתי קבוצות צעירים, שמייצגות את העם כנגד אנשי המעמד הגבוה, זורקים תפוזים אלו על אלו, כייצוג של קרב קדום שהתקיים שם לפני מאות שנים.
האלמנטים של פריון ויצריות בוטה הם חלק בלתי נפרד ממהות הקרנבל שמאפשר לעולם הכאוטי היצרי לחגוג, כשהוא כולל בו, בין השאר, מפלצות וחיות חוגגות, ואלמנטים של דחפים ראשוניים, חיתיים, ומיניות פרוצה, כמו תלבושות שמחוברים אליהם אברי מין בולטים – פאלוסים או שדיים. עולה בדעתי שכובעי הליצן מרובי הזנבות, שמרבים לחבוש בקרנבלים, הם דמויי כובעי שד רב-פאלוסים, כשבו בזמן הזנבות הנפולים הם הלעגה על הפאלוס של השד-שטן הכל יכול. כובעי ליצן אלה הם בצבעים לוהטים חד משמעיים של צבעי היסוד, וכך מייצגים קצוות יצריים. זנבות כובעי הליצנות הם כדמונים גרוטסקיים שמלעיגים על הכל ומחייבים את הכל.
אפשר להבחין גם בריבוי מסכות המוות שהקרנבל הוא תגובת נגד אליו. קרנבל שמחת החיים חוגג בהתרסה כנגד אימת המוות, כאשר האלמנטים היצריים, האלימים, המיניים, נועדו להשיב את הליבידו, את כוחות החיים הביולוגיים-יצריים-פוריים של העולם וכך להבטיח את המשכיותו.
עולה בדעתי שהמסכות מאפשרות לחוגגים להתחפש, כלומר, את החופש לחפש את הבטי עצמנו האחרים החסומים כל ימות השנה. המסכות הן אפוא חפצי מעבר טקסיים המגשרים ביננו להבטי עצמנו בתוכנו וביקום. הן מווסתות את האנרגיות הגדולות הנובעות מהעולם אלינו ומתוכנו אל העולם, ומאפשרות בחשיבה הראשונית המאגית את השליטה בהן.
התובנה שהקרנבל זה אנחנו, שהקרנבל זה אני, משנה את אופן הצילום שלי. מעכשיו אני לא מצלמת רק את התהלוכה לבדה אלא את התהלוכה על רקע הקהל סביבה, ביחד עם האנשים סביבה, ביחד עם האנשים המצלמים אותה.
כי כמו שאין תינוק בלי אם, אין רב בלי תלמיד, אין מלך בלי עם, אין יצירת אמנות ללא קהל מאזין/צופה שהיא מהדהדת בו, אין דיאלוג ללא המרחב המעברי המאפשר אותו – כך אין קרנבל בלי צופיו המריעים לו ומתעלסים איתו. הרי אנחנו זקוקים לקרנבל וצועדי הקרנבל זקוקים למבט המתבונן המשקף אותם ומאשר אותם.
אסיים באנקדוטה: אחת מההופעות הפרובוקטיביות בקרנבל בעיר ויארג'ו היא בובת ענק של פרויד שלא מצליח לרפא בשיטת הפסיכואנליזה את איטליה שמופיעה בדמות אשה הסטרית צורחת. עכשיו עולה בדעתי שפרויד הוא שטען שהצרות האנושיות נובעות מהדחקות של מיניות ותוקפנות, והקרנבלים הם בדיוק אלה שמסייעים לשחרור קולקטיבי מווסת ומבוקר של דחפים אלה! מכאן עולה השאלה, או נכון יותר התובנה, שהקרנבלים הם דרך חברתית-תרבותית עתיקה של ריפוי קולקטיבי, אלא שגם הם לא ריפאו את ההסטריה הכלל-אנושית. ראו מלחמות העולם וכו.
* הקורא מוזמן לעיין במאמר שלי באתר זה:
"ונהפוך הוא": ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים
