שיבת הבן האובד - בעקבות גלעד שליט
רות נצר | 30/10/2011 | הרשמו כמנויים
יום אחרי שיבתו של גלעד שליט חלמתי שבתי נופלת לבור עמוק במערה ונעלמת. אני בפניקה ומחפשת איך להציל אותה. לפתע היא משוחחת אתי בטלפון כאילו דבר לא קרה, היא כאן ומספרת לי על רצפט חדש.
הרי זה חלום חרדתה של כל אם, והפרכתו. אבל מעבר לזה, שיבתו של גלעד והשמחה על שיבתו הדהדו בי משהו מוכר מאי שם, שתובע את היזכרותו. לאחר זמן נזכרתי בשיר של לאה גולדברג – 'שיבת הבן', ובמשל 'שיבת הבן' בנצרות. חזרתי לעיין בהם. המשלים האלה נוגעים ללב, אולם הם כותבים על שיבה אחרת.
במשל הבן האובד (לוקאס ט"ו) עוסק בבן האובד שעזב את בית אביו ושב אליו, בתגובת האב האוהב והאח המקנא. הבן הצעיר חוזר לבית האב מחיי החטא, מביע חרטה ומוכן לקבל את עונשו; אך האב מקבלו בשמחה ובאהבה.
מעניין לראות בציור של רמברנדט את חיבוק האב את הבן האובד, את כפות ידיו של האב ששונות לגמרי זו מזו. דומה ששונוּת הידיים מבטאת את האמביוולנציה ההורית שהמשל הנוצרי מכחיש. לאה גולדברג ( מוקדם ומאוחר. תל-אביב, ספרית פועלים, 1960) שמתבססת על המשל של לוקאס כותבת על שיבת הבן לבית הוריו אחרי מערכת יחסים טעונה, בה הוא מואשם בדבר מה, וקימת דילמת האשמה והסליחה. האב מקבל את פניו ב" חרון אוהב", "רק האם נשאה את פניה / ופניה היו קורנים: / היינו-הך אם צדיק או פושע,/ ובלבד שחזרת, בני".
אחר כך נזכרתי במיתוסים על חטיפה: זאוס שחוטף נשים. ובני בנימין שבטקס ממוסד חטפו נשים בט"ו באב. אבל אין בהם את מוטיב השיבה. ומה עם יוסף? יוסף נחטף, הושלך אל הבור, אבד לאביו ובסוף שיבתו אל אביו. התהליך כולו נבע מאישיותו של יוסף והתהליכים שהיה אמור לעבור.
יותר מתאימים לעניננו הם המיתוסים על הדמות האהובה הנחטפת ללא כל עול בכפה, ועל המאמץ והקושי להשיבה. כאלה הם המיתוסים על פרספונה שנחטפת מדמטר אמה אל השאול, (ואחרי מסע זעקות וזעם ואיומים של דמטר שתשבית את הפריון בארץ מושג הסכם בין האם לאל השאול, שחלק מהזמן תהיה בשאול וחלק מהזמן תשוב אל אמה) על אוירידיקה שנחטפה מאורפאוס בעלה אל השאול ( והמסע שלו שלא צלח להשיבה), והחטפותו-ביתורו של אוסיריס (כשאשתו יוצאת למסע החיפוש שלו, מחברת את חלקי גופו ומשיבה אותו לחיים), של החטפות בת המלך על ידי הסטרא אחרא (ומסע המשנה למלך לחפש אחריה שלא סיפר את סופו, בספור של ר"נ מברסלב ). המיתוסים מספרים על חלקו של האוהב בתהליך השבת האהוב: הבכי, הזעם, החיפוש, המשא ומתן עם החוטף, תנאי השחרור, והצלחתו-או לא. כשחשבתי על המשמעות הסמלית של המיתוסים האלה, התרחבו האסוציאציות אל כל ספורי הגירוש, הגלות והאובדן המיתיים, ואל ספורי החיפוש האנושי האינסופי של חיפוש/גאולת מה שאבד-גורש-נחטף, כלומר חיפוש חלקי הנפש האוטנטיים שאבדו לנו בתהליך החיברות, החיפוש אחר הנשמה האבודה, כמו טקסי הריפוי של השמאן האינדיאני את 'אבדן הנשמה' של אנשים פגועי נפש. והנה מה שכותב מסעוד חאן בהקדמה לספר 'צילו של האוביקט' של בולאס: "צילו של האובדן הצית את דמיונה של האנושות, וסופרים מאייסכילוס ועד סמואל בקט נתנו לכך ביטוי". פרויד וממשיכיו, לדבריו, יצרו תשתית תאורטית לאובדן. ואם כך, אני מהרהרת, הפסיכוטרפיה כולה היא השבת האובדן, ולאו דווקא השבת המודחק. היא השבת 'צילנו' האבוד.
ובבית הכנסת, באמצע התפילה, ניגש ילד קטן כבן ארבע, עם טלית קטנה על כתפיו וסוכריה על מקל אדומה בידו כשהוא מוצץ אותה, ניגש שוב ושוב אל הפרוכת הלבנה שמכסה את ארון הקודש, ונישק אותה כמו היתה שַד אבוד.
אחר כך שיחה עם אחי, שאני מתארחת אצלו בחג, על מצגת האנוסים בפורטוגל שהכין בשנה שעברה. אני נזכרת בהתרגשות העמוקה שלי כשנפגשתי לראשונה עם ספור האנוסים ששבים מהסתר הפנים שלהם אל היהדות, בלי להבין מה לי ולהם, ומה מרגש אותי, וחושבת על הצורך לזכור ולהזכיר את שיבתם ליהדות. ועולים בי הפסוקים, "תינוק שנשבה בין הגויים", ו"בשוב אדוני את שיבת ציון היינו שמחים".
והשמחה של שיבה אל עצמנו האמיתי, שהיא משמעות 'התשובה' לפי הרב קוק.
אחר כך שיחה עם אחי על מצגת על הקרב על הר-הצופים במלחמת ששת הימים, שכבר כמה שנים הוא עסוק בפרטי-פרטי פרטיו. באותו יום אני קוראת מאמר על התאור המפורט ביותר, לאורך כמה פרקים במקרא, של פרטי-פרטי מידות המשכן וכלי המשכן . והתהייה של כותב המאמר – לשם מה? והתובנה שזו השבת אבדת המשכן-המקדש אל הזכרון הקולקטיבי; השבת הטקס האבוד של בנית המקדש שאיננו עוד, דרך הטקסט הלשוני, והתמרתו לטקסט. זה הכורח להשיב להווה את הזכרון של העבר שבסכנת אובדן וסכנת היחטפות מתמדת אל הנשיה.
