על נמר שמתפרץ מתוך ילדה באמצע השיעור - קריאה בשיר "הָיָה לִי נָמֵר עַל קַלְמָר" מאת גלית סליקטר
גיא פרל | 16/1/2014 | הרשמו כמנויים
הָיָה לִי נָמֵר עַל קַלְמָר. עֵץ כֵּהֶה וּמַנְעוּל כְּשֶׁל
אַרְגָּז תַּחְמֹשֶׁת. כְּשֶׁמְּטוֹס חֵיל-הָאֲוִיר הִרְעִיד
אֶת חַלּוֹנוֹת הַכִּתָּה, פִּיּוֹת קְטַנִּים נִפְתְּחוּ
נִסְגְּרוּ, שִׁנֵּי חָלָב נָשְׁרוּ הִתְנַדְנְדוּ, רֶטֶט הֶבֶל
בֹּקֶר בְּנִיחוֹחַ קְלֶמֶנְטִינוֹת. הֵנַפְתִּי בַּאֲוִיר אֶת
הַקַּלְמָר וְחָבַטְתִּי בָּפוֹרְמַיְקָה הַיְּרֻקָּה. פָּקְעוּ
הַצִּירִים. הִתְבַּקֵּעַ הָעֵץ. בָּרַח הַנָּמֵר מִן הַקַּלְמָר
בַּחֲזָרָה לְאַפְרִיקָה. נִשְׁלַחְתִּי לַעֲמֹד בַּפּנָּה:
(מתוך הספר "בעוד אלף ימים" (עמ' 38), גלית סליקטר, הוצאת הליקון, מודן, 2012)
השיר שלפנינו יכול להדגים מאפיין מרכזי ברבים משיריה של גלית סליקטר בספרה האחרון. היא מספרת סיפור בסגנון דיווחי ופרוזאי, אך העמקה אל תוכו חושפת רבדים רבים של רגש ומשמעות. השיר מתאר התרחשות בכיתה אשר התמשכה, יש להניח, זמן דומה לזה אשר דורשת קריאת השיר. ברוח 'זרם התודעה', השיר מלווה את ההתרחשות החיצונית והפנימית בד בבד, שלב אחרי שלב - מרגע בו רעדו חלונות הכיתה, דרך ההתפרצות הרגשית וכלה בעונש הנלווה אליה. מרתקת אותי האפשרות שהתיאור נאמן לגמרי להתרחשויות במציאות, ורק בדיעבד נחשפת הסימבוליקה שנחבאה בתוכה. למעשה, רק הפיכת ההתרחשות לשיר מפנה את תשומת ליבו של הקורא לגודש המשמעויות.
שני המשפטים הראשונים מתארים את האיזון העדין בו מצויה הדוברת רגע לפני ההתפרצות: הנמר, אשר ניתן לראות בו סמל לפראות, אינסטינקטיביות וזעם - מוכל וסכור בקלמר. כדי להבטיח שליטה בנמר, הקלמר מצויד במנעול כמו של ארגז תחמושת, אשר ייעודו לסייע בהגנה על חומרים מסוכנים ונפיצים, ולהשאירם רדומים או מוכלים בקלמר, בארגז התחמושת, או בנפש. ואז מגיע מטוס חיל האוויר, כלי המלחמה מתפרץ באגרסיביות אל הסיטואציה ומרעיד את חלונות הכיתה והנפש. האיזון העדין מופר, ומתחיל תהליך התפרקות מהיר המסתיים בהתפרצות. השיר מתמודד עם שאלה מורכבת: מהו התהליך הרגשי המקשר בין זגוגיות רועדות בכיתה לבין התקף זעם פתאומי של ילדה?
תהליך ההתפרקות מתואר בשלושה משפטים; לכאורה, ממשיכה הדוברת לעקוב אחרי המציאות החיצונית, אך התיאור אינו כפוף עוד לכלליה, אלא מעיד על התנתקות מן ההתרחשות המאיימת והתכנסות אל התרחשות פנימית שאינה כפופה עוד לכללי המקום והזמן. התיאור חלקי, מקוטע, ממוקד בפרטים שלכאורה אינם רלוונטיים לאיום המתרגש מן החוץ, ורצף הזמנים בו משובש. הפיות הנפתחים ונסגרים מעבירים תחושת אלם וחוסר אונים, ושיני החלב הנושרות ומתנדנדות, בסדר המשובש הזה, מעוררות תחושה כליאה בלולאה סגורה בה נפרדים כל העת מן הילדות אך נותרים בה. בתגובה למצוקה ולחוסר האונים, במשפט האחרון מבין השלושה פורחת התודעה מן הכיתה אל הפרדסים המהבילים.
ההצפה הרגשית מסתיימת בהתפרצות והדוברת מנפצת את הקלמר. מרתק להבין את תפקידו המפצה והמאחה של הזעם המופיע בעיצומה של ההתפרקות - הוא מאפשר לדוברת להנכיח את עצמה חזרה במציאות, לקטוע את תהליך הקריסה, להתייצב אל מול האיום הפנימי והחיצוני ולרכוש שליטה מחודשת במקום חוסר האונים. הנמר הנהדר יוצא מן הקלמר.
אולם, סביבתה של הדוברת אינה מכילה את הזעם ואינה מבינה את התהליך. על הילדה מוטל עונש והנמר נאלץ לברוח לאפריקה. לתחושתי, באמצעות שיר זה יוצרת סליקטר מגע מחודש עם הנמר כדי להשיבו אל הקלמר. בדומה לשיר זה, גם שירים נוספים בספר הם מאופקים, שפתם פרוזאית והם מלבניים כקלמר - אך נמרים נהדרים מהלכים בהם והם מלאי עוצמה.
אסיים בשיר נוסף, ללא שם (עמ' 10), המונע מתהליך דומה: קריסה פנימית חריפה תוך שמירה על איפוק קלמרי, הן מבחינת מבנה השיר וסגנונו, הן מבחינת תכניו - ההתפרקות מורחקת ומוכחשת. גם בשיר זה מייצג בעל חיים את הרגש, אך הוא אינו מוגלה כי אם נותר על מקומו כשריד חי אחרון - תלוי במהופך בכלוב הצלעות ובין שורות השיר.
אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ שׁוֹרֵק בְּהִיסְטֶרְיָה שֶׁל
הִתְרַסְּקוּת. מִכֵּיוָן שֶׁהַנּוֹף נִשְׁאַר שָׁלֵם, יֵשׁ
לְהַנִּיחַ שֶׁזּוֹ מַפֹּלֶת בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים. אֲנִי
עוֹצֶרֶת. בִּפְנִים בָּשָׂר נִתֵּק מִבָּשָׂר. שְׁרִיקוֹת
אֲחָדוֹת בָּאוֹת בָּרִיק הַמִּצְטַבֵּר. אֲנִי מַכְחִישָׁה
כָּל קֶשֶׁר לְמַה שֶׁנִּקְבַּר בִּי.
רַק עֲטַלֵּף פֵּרוֹת אֶחָד נִשְׁאַר, תָּלוּי בִּמְהֻפָּךְ
בִּכְלוּב הַצְּלָעוֹת
הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77 - הירחון לספרות אמנות חברה וביקורת', גליון 371-372, נובמבר-דצמבר 2013.
