האיי-פד והסטריאוטיפ
פרופ. עמיה ליבליך | 26/12/2013 | הרשמו כמנויים
בימים האחרונים אני נהנית הנאה גדולה מקריאת הרומן של ג'יין אוסטין Sense and Sensibility על האיי-פד שרכשתי לי בניו יורק בנסיעתי האחרונה. מכשיר זה הופך את נסיעותיי התכופות ברכבת ישראל להנאה צרופה ואותי הופך לאזרחית סבלנית לאיחורים ותקלות שונות.
וזה סיפור המעשה: בטיסת אל-על לניו יורק קיבלתי, לפי בקשתי, את המושב שליד החלון, המאפשר לי להשעין את ראשי ולישון מעט בטיסה הארוכה. ברגע האחרון שלפני נעילת המטוס הגיעה למושב הסמוך לי אישה נאה עם תיקים אלגנטיים, שהעלתה בקלילות אל תא המטען. אני מתבוננת בה מזווית העין, וכדרכי במטוסים, אינני פותחת בשיחה, שיהיה לי שקט לדרך. (פעם קראתי רומן הממליץ לטסים לעיין בספר עב כרס כדי למנוע שיחות טורדניות. אני הגעתי למסקנה זו לפניו). היא נראית לי כבת 40.
ברגע שהתיישבה שכנתי לידי, הוציאה מן התיק שהניחה לרגליה שביס מאריג כחול, הסירה בחופזה את שערה הבהיר, שלא היה אלא פאת נכרית מאיכות טובה, וחבשה את השביס על ראשה. אחר כך הידקה את חגורות המושב וקראה את תפילת הדרך מכרטיס שנשאה בכיסה. עתה אפשר היה לשייך אותה למגזר החרדי, ומיד פרחו בראשי הסטריאוטיפים. אני הרי מכירה "אותם".
אחרי התייצבות המטוס במסלולו האווירי, שלפה האישה שלידי מהתיק שלה מכשיר אלקטרוני, והתחילה לקרוא ממנו. גם מזווית הראייה שלי ראיתי שהיא קוראת טקסט, זה לא היה סידור תפילה ולא פרקי תהלים, גם לא משחק או סרט קולנוע, אלא ספר קריאה באנגלית.
אני, שבמשך שנים נלחמת על זכות הקיום של הספר, של צרור הדפים המודפסים הכרוכים יחד, ומדברת על תחושות המגע, הריח, והדפדוף שאינם ניתנים להפרדה מהנאת הקריאה, מסתכלת בתימהון על הגברת שלידי, שהיא שקועה לחלוטין ב'ספר' שבידה. סטריאוטיפ א: היא אישה חרדית, ואני אקדמאית חילונית - אני אמורה להיות יותר 'מתקדמת' ממנה, לא כן?
אחרי כשלושים דקות אני חורגת ממנהגי ופונה אליה:
מה שאת קוראת ממנו, זה הקינדל, אני שואלת.
לא, היא עונה בחביבות, זה איי-פד, שגם עליו אפשר להוריד ספרים והוא נוח יותר מהקינדל. וחוץ מזה הוא מחשב לכל דבר.
המבטא שלה צברי, היא איננה אמריקנית. גם הציפיה לכך שתהיה אנגלוסקסית, אחת מן העולים "ההם", היא חלק מהסטריאוטיפ.
ומאחר ומבטינו נפגשו אני מתחילה את השיחה עם הגברת. אני מגלה כי היא תושבת בית שמש (זוכרים כמה הושמצו החרדים ש'השתלטו' על בית שמש???), בת ירושלים, ואם ל-13 ילדים. כן, כן, בדיוק כך. "גם לאמא שלי יש 10 ילדים, מה הבעיה?" היא אומרת. יש לה כבר גם שתי בנות נשואות ושלושה נכדים, שיחיו. "לא רואים עליך", אני מתפעלת, ובאמת גזרתה דקה ופניה חלקים לגמרי. היא מקבלת את מחמאותי ומסבירה שהיא בת 42, כבר לא תינוקת. וכן, היא יותר דתית מהוריה, וגם בעלה יליד הארץ ועוסק באופטיקה - אמרה ולא פרשה. האנגלית שלה בקריאה טובה מאוד, היא מספרת, אך לדבר איננה רגילה. עתה היא טסה לארצות הברית לחתונה של בת דודה. "ואני טסה לכנס", אני מגיבה. היא איננה שואלת במה יעסוק הכנס ולי נחסך ההסבר. היא תגור בבית המשפחה ואני במלון של ישראלים. בזה בערך התמצתה השיחה, היא חזרה לאיי-פד ואני לספר שלי.
עוד לפני שהגענו לניו יורק, כל הסטריאוטיפים של "אישה חרדית ואם ל-13 מבית שמש" התפוגגו, ואני קיבלתי שעור חשוב מאין כמוהו.
אם כן, החלטתי לא לפגר אחר הקידמה וקניתי לי מתנה אייפד חדיש. ביפו הוצאתי אותו מהחבילה והזמנתי את בני הצעיר לקורס מזורז על יכולותיו של האיי-פד, שהתכוונתי להשתמש בו רק לקריאת ספרים. כנראה הגיע הזמן.
"זה קל יותר בתיק שלי מאשר ספר, ספרים לפעמים עבים וכבדים מאוד וזה טיפשי שאני קונה ספרים לפי משקלם... או חוסר משקלם", הסברתי לכל מי שיודע על עמדתי הנחרצת. "חוץ מזה, האיי-פד הוא לקריאה ברכבת. בבית, ובודאי במיטה, אני אמשיך לקרוא ספרים של ממש. באיי-פד אקרא כנראה בעיקר באנגלית, והרי לא אזניח את הקריאה בעברית, מה פתאום..."
מילים מילים. תוך שבועיים התאהבתי באיי-פד, והקריאה בעברית קצת סובלת. אני קוראת באופן שיטתי את ספריה של ג'יין אוסטין, שאני מורידה מאתר אמזון במחיר הגבוה של 99 סנט לספר, כולל איורים מקוריים. אוסטין כתבה את ספריה לפני מאתיים שנה. בחרתי לקרוא אותם מהראשון שפורסם והלאה, וכך אני בראשית הדרך ב"תבונה ורגישות" - אך קוראת אותו באנגלית ובכתיב העתיק של ההוצאה הראשונה. להנאתי אין גבול. לא אדבר על אוסטין כאן, ועל השינוי שחל - או לא חל - באורח החיים ובעולם הרגשי של נשים וגברים מאז. אבל, אני מרגישה כיצד עלולה כל הקריאה שלי לעבור למכשיר הנחמד הזה, שחסרונו היחיד הוא שהוא קר למגע... בינתיים אני קוראת בבית לפני השינה ספר נפלא בעברית, "אוקסנה" של מרב נקר-צדי, מורה במכללה שלי, שזכתה בפרס ספיר על ספר ביכורים. על זה אכתוב בפעם הבאה. היום אסיים בשאלה - האם אפשר (גם בגיל מתקדם) לפוגג סטריאוטיפים? לשנות הרגלים? כנראה הכל עניין של בחירה.
