'המשכילים החדשים' – תופעה, תובנה וספר
פרופ. עמיה ליבליך | 18/11/2022 | הרשמו כמנויים
כאשר מופיע ספר שכתבתי, איני ממהרת לכתוב עליו באתר זה, כדי לא להיחשב כמי שמנצלת את הבית שנתנו לי כאן לפרסום עצמי. אולם, את הספר שיצא החודש לא כתבתי, אלא ערכתי, (ויצא בהוצאת פרדס) ולמען כל הכותבות בספר, וכל המספרות והמספרים שסיפרו בו על עצמם, רציתי להביא את הידיעה גם כאן.
על המכללה שעמדתי בראשה – המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, לשעבר לסלי – הוכתב 'מלמעלה' להתחבר למוסד אקדמי גדול ומבוסס יותר. וכך, לפני כארבע שנים כבר הוחלט שהמכללה שלנו תשתלב בהדרגה עם הקריה האקדמית אונו – שילוב שיגיע לסיומו בסוף השנה האקדמית הנוכחית, ואז ייסגר הקמפוס הנתנייתי הקטן והמשפחתי, שאולי מוכר לכמה מקוראי.
עם התהליך, הזדמן לי יותר ויותר לבקר בקמפוס המכללה בקירית אונו לישיבות וסידורים. בעיני קלטתי את המראות ובאוזני שמעתי את השפות – המון סטודנטים וסטודנטיות מכל יושבי הארץ הזו. חבורות חבורות ראיתי אותם על הדשא המרכזי, יושבים במעגלים קטנים בהפסקה, כאשר בכל מעגל שילוב מדהים של נפשות שלא מוצאים רבים כמותו מחוץ לקמפוסי המכללות. ראיתי צעירים אתיופים, ערביות בבגדים מסורתיים או מודרניים, נשים חרדיות בשביסי הראש שלהן, וצעירות במכנסיים קצרים. איפה הוריהם גרים? היכון למדו קודם? מה הם מרגישים בעולם החדש הזה עבורם? מה הם מתכננים לעתיד? מיד חשבתי כי התערובת האנושית הזו, שרק במכללות הישראליות אפשר למצוא כמותה, מעלה שאלות שמבקשות מענה במחקר.
הנהלת המכללה שמחה לאפשר לי לערוך מחקר על המשכילים החדשים הללו. כינסתי אנשי סגל צעירים (כולן נשים פרט לאחד) ואחרי הכנה מתאימה חילקתי את העבודה בינינו. קראנו לזה "סמינר מחקר על דור ראשון להשכלה גבוהה/אקדמית", ובאחד המפגשים הראשונים קיצרה אחת המשתתפות את המינוח המסורבל וקראה למחקר "מחקר המשכילים החדשים".
נפגשנו אחת לשבועיים לפגישה ארוכה בקמפוס. למדתי להכיר את אופיו של המוסד, שמכוון לקדם את כל השכבות והמגזרים, מכל חלקי הארץ, ולמצוא דרכים להקנות להם השכלה אקדמית, קרש קפיצה למוביליות חברתית וכלכלית. עד שיצאו כל חברות הסמינר לשדה האמפירי עם המשימה – לראיין סטודנט או סטודנטית מתאימים (או כאלה שכבר סיימו), על סיפור החיים שלהם וחויותיהם באקדמיה – פרצה מגיפת הקורונה. כל המפגשים עברו לזום, וגם חלק מהראיונות התקיימו כך. המשכנו באיסוף, בניתוח ובכתיבה, בהדרכה שעמדה בפני אתגרים רבים. אך בסופו של דבר יצא לאור הספר שמהווה את תוצר העבודה, והוא באמת מרתק.
אחת ההפתעות שחוויתי בסמינר הייתה התגלית שגם חלק ניכר מהמרצות בסגל האקדמי הן "דור ראשון". אכן שתיים מהן תרמו לאוסף בכך שכתבו וניתחו את הסיפור הפרטי שלהן. מלבד שני אלה קיימים בספר 12 סיפורים אישיים מפורטים של אנשים שרבים מהם הגיעו לאקדמיה "כנגד כל הסיכויים". כל סיפור והתובנה שהוא מביא; על תרבות ישראל לסוגיה, על מערכת החינוך, על האקדמיה, על המשפחה, ועל רוח האדם.
עם כל עיכובי הקורונה, יצא הספר לאור לאחרונה. יש בו סיפורים מרתקים, לעיתים כואבים, ובכולם מבט לעתיד טוב יותר. יש בו תחושת שליחות של אלה שזכו ללמוד – להעביר את הגחלת לבני משפחה אחרים, ולקהילות מהם באו. יש בו לא מעט כעס על אפלייה והסללה בחברה הישראלית. ובעיקר יש בו המון הודייה להוריהם, ולחלק מהמורים שפגשו בשלבים השונים של לימודיהם. תוכלו לפגוש בחורה בדואית דתייה שמתעתדת להיות רופאה, פורצת דרך ממש בשבט שלה, ודרך ארוכה עוד לפניה; בחורה מבית חרדי שמסתירה בפני השכנים את העובדה שהיא לומדת ב"מכללה חילונית"; בן למשפחה רוסית ירודה המתמודד עם מוגבלות קשה של אחיו; וגבר מהקהילה האתיופית שהגיע רחוק בהשכלתו המשפטית ופועל כמקדם ומלווה של הסטודנטים בני הקהילה האתיופית בקריה האקדמית אונו. ועוד ועוד. כולם סיפורים ישראלים שחשוב לשמוע ולהבין, כדי לדעת לאן פנינו.
