"מיכאל שלי" והשביעית של בטהובן - אסוציאציות חופשיות
פרופ. עמיה ליבליך | 18/10/2013 | הרשמו כמנויים
שתי חוויות רוחניות היו לי בתוך שבוע של הרבה עבודה פרוזאית: קריאה מחודשת ברומן של עמוס עוז "מיכאל שלי", והאזנה לסימפוניה השביעית מאת בטהובן בביצוע הפילהרמונית, יחד עם נכדתי גבריאל.
הכל התחיל כאשר ב"הארץ" של שבת שעברה כתב הסופר הישראלי-רוסי ליאוניד פקרובסקי (כן, זה שכותב סיפורים קצרים ודברי הגות בבוטק'ה של שומר החניון בתל אביב) רשימה שהופיעה ב"תרבות וספרות" ומוקדשת בחלקה לרשמי הקריאה שלו ב"מיכאל שלי", הראשון ברומנים העבריים שקרא אחרי 20 שנה שהוא כבר כאן, אף הוא בתרגום לרוסית. פקרובסקי אינו העניין הפעם, אלא "מיכאל שלי", שלפתע פגשתי בעיתון השבת כשהוא מוצג בצורה וירטואוזית על ידי זר (יחסית) הבקי בספרות הרוסית המפוארת. הוחמאתי מכך שהוא נותן "לנו" ציון טוב.
עליתי לספרייה שלי וחיפשתי את "מיכאל שלי" שלי - ולא מצאתי. במדף המשכן ספרים אחדים של עמוס עוז, בשכנות לא.ב. יהושע ולדויד גרוסמן - מיכאל לא בא, כלומר לא נמצא. הלכתי בבוקר ל"לוטוס", חנות הספרים שמול בית הכנסת הגדול, זו שאף פעם איננה מאכזבת, ומיד שלף בעל החנות את הכרך שביקשתי. כן, כרך. בעוד שהספר שהושאל מביתי ולא נמצאו עקבותיו היה בכריכה רכה ובאותיות קטנות, הנה יצא ספר מכובד, מהדורה חדשה בכריכה קשה ובאותיות מאירות עיניים. בתוכו מתנה מיוחדת - פתח דבר מאת המחבר, ואחרית דבר מאת צרויה שלו.
יכולתי לכתוב כאן עד כמה נעים היה לאחוז בכרך הנאה הזה, על ספרים בכריכה רכה או קשה בכלל, ומה זה בכלל חשוב בדור הקורא ספרות מהאייפון - אבל אקצר: 40 שנה עברו מאז יצא הספר לאור לראשונה, כותב עוז בהקדמתו, ועתה אחרי שתורגם ל-28 שפות ונמכר במאות אלפי עותקים הוא מנסה להבין במה זכה, במה זכו חנה ומיכאל גיבורי הרומן, להצלחה המסחררת. עוז מספר כי בצפיפות חדרו בקיבוץ חולדה כתב בלילות את הספר על אסלת השירותים... הוא היה רק בן 26 כשכתב את היצירה.
קריאת הספר עתה, ודאי בפעם השלישית בחיי, בגילי המתקדם מחד גיסא, ועם הכרות של ספריו המאוחרים יותר של עוז מאידך גיסא, הייתה חוויה סוחפת. שאלתי את עצמי איך יכול בחור צעיר להבין ככה את הזוגיות וחיי המשפחה, ובמיוחד את נפשה של האישה שמפיה נכתב הרומן. התפעמתי מן השפה, מתיאורי הטבע ועונות השנה, מהשורות הטלגרפיות-כמו-שיריות של תיאורי ירושלים, מן הדימיון של חזיונותיה של חנה מול שיגרת היום-יום של חייה ("דומים ודומים הימים" חוזר לפחות שלוש פעמים בטקסט), מהבריחה מן ההווה אל עבר מדומיין ואל זוהר הפנטזיות. נגעה בי עד תחתית הבטן האמירה הזועקת "האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת... איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. לישון ולישון" (263). נכמרו רחמי על הילד יאיר, לא אפרט מדוע. כתבו בלי סוף על הספר הזה, ואני אעצור כאן. רק מחשבה (פסיכולוגית) אחת - אחרי "סיפור על אהבה וחושך" אפשר אולי לשער מנין הבין המחבר הצעיר כל כך טוב את נפשה של אישה רגישה ונעולה בעצמה, את חנה גיבורת הספר.
עוד נותרו לי כ-20 עמודים לסיום הספר אמש, כשהלכתי עם נכדתי גבריאל, בת ה-13, לקונצרט באורך מלא של מוסיקה קלאסית בהיכל התרבות המחודש, הראשון בסידרת המנויים שקנינו יחד. נערה שאוהבת מוסיקה קלאסית ומבינה אותה לעומק - פלא בימינו. אבל גם על כך לא אספר היום, אלא על הסימפוניה השביעית ששמענו יחד אמש. את היצירה הזו כתב בטהובן בגיל 41, כשכבר נפגעה שמיעתו. היא איננה המפורסמת מכל יצירותיו, אך בביצוע הנוכחי, בניצוחו של הצעיר ראיין מקאדמס, זכיתי לקלוט מהיצירה השראה והתעלות לגבהים לא ישוערו. ממארש האבל המפורסם, בחלק השני, ועד הפורטה בחזקת שלוש בחלק הרביעי "אלגרו קון בריו" הנלהב, המהיר והריקודי, מפגיש אותנו המלחין עם שפע עולמות מופלאים ביופיים ובעוצמתם. עוד רעיון ועוד אפשרות, כמעט עד אין סוף. תמונתו הידועה של בטהובן הבוגר, בשערו המתבדר, בפניו הזועפים ובידיו המתנופפות בעת הניצוח הוסיפה לדמיוני כשדימיתי לעצמי איך זה היה ב1811, באולם הקונצרטים בוינה, כשהוא עצמו ניצח על יצירתו, שהתקשה לשמוע...מבקרים בני זמנו אמרו שבטהובן היה שיכור כנראה כשהלחין את הסימפוניה - ואחרים אומרים שיכור ולא מיין. ידען אחר בתקופתו ציין שבסימפוניה הזו הוכיח בטהובן שמקומו בבית המשוגעים. נו, מה נגיד, והרי זה הבלוג הפסיכולוגי...
ואילו אני, בעוד נכדתי נותנת לי את פירושיה הנבונים בפקק התנועה שבמגרש התת קרקעי, חשבתי על עמוס עוז, על חנה שלו, על בטהובן וחיותו המתפרצת, על השפע הבלתי נגמר של יצירות האמנות, ועל החסד שמרעיפים גאונים עם כולנו, אם רק ניפתח לקבלו.
נ.ב.
לאלה שהתעניינו ב"הזמנה" אספר כי היה כמעט שיטפון, ונאלצתי להוריד את הסכר. במילים אחרות, הקבוצה התמלאה במהרה והיא סגורה כרגע, והשבוע תתקיים פגישתנו הראשונה.
