תגובות
רחל בר-יוסף-דדון29/8/2013
טוב שמדברים וכותבים על מניה דפרסיה. זה מעלה את המודעות, וזה חשוב, ויכול לעזור לאנשים שסובלים.
מי שרוצה טיפה לקבל עידוד ונקודות למחשבה שיקרא את הלינק הבא. זהו לינק, שכותב בקיצור ומהלב נגד דיכאון מוגזם ונגד השקיעה בדיכאון המוגזם. פעם שמעתי מישהו מגדיר את הדיכאון כ"יצר" שלילי, שצריך לרסן אותו, ואני מסכימה עם דבריו.
http://www.hargasha-tova.com/?cat=575
וזה לינק,לספר שכתבתי, שנועד לעזור לאנשים שמדוכאים יותר מדי. כתבתי אותו כי באמת רציתי להגיע לאנשים האלו, שעצובים יותר מדי ולא יודעים גם איך לאזן את עצמם:
http://www.hargasha-tova.com/?cat=505
אז הלוואי, שנרגיש טוב כולנו, ושנדע לטפל בעצמנו, או לפנות למי שיודע לטפל בנו בצורה טובה, ולא בצורה פוגעת. ואני כותבת זאת, מפני שלקרוא את מה שכתבו כאן אנשים לפני, על כמה מטפלים יכולים לפגוע, היה עצוב. אבל למרבה הצער, אני יודעת שזה קורה יותר מכמה שאנשים משערים שזה קורה.
אז שנצליח להיות מטפלים טובים ומטופלים שמקבלים מה שהם זקוקים לו (רוב הזמן לפחות),
רחל
צחי כהן27/8/2013
תשאל, גדי.. אל תענה?. מעניין לבחון מדוע בקהילה הלהטבי"ת-להטבק"ית, שאמורה להיות סובלנית במיוחד, לא סובלים נכי נפש, רוב ה- "בקשה" היא "בנורמלי" "אל תבוא עם שריטות". ומצד שני, מדוע נכי נפש - לא סובלניים לקהילה הלהטב"ית-להטבקי"ית. לפחות, החלק שאני מכיר, לא כל כך מבין מה זה.. מעניין לבחון את הקשרים הללו.. כחלק משינאה? פחד? מבנה של חברה? מה משתיקים? משתקים?
גדי לשמן27/8/2013
צחי, כרגע אני לוקח את דבריך בעירבון מוגבל, ובכל מקרה אף אחד לא מושלם. [ל"ת].
צחי כהן27/8/2013
סליחה גדי אבל מה שעיצבן אותי אצל גבריאל זה שהוא היה הומופוב. חבל..
גדי לשמן27/8/2013
ניתוח מותו של בלחסן מנקודת מבטו של אדם מאני-דפרסיבי. פוסט חשוב שנוגע במספר נקודות משמעותיות. הזיהוי הפרובוקטיבי של היבטים מסוימים בנושא כפורנוגרפיה הוא מפרה.
כאדם המתמודד עם מאניה דפרסיה וכרבים אחרים, זועזעתי קשות ממותו, והעליתי את מחשבותיי על הכתב.
http://gadileshman.wordpress.com/gavriel
צחי כהן23/8/2013
בנוסף, הסטראוטיפים והפחד... איך הופכים חברה לסובלנית יותר, מבינה יותר והכי חשוב - מפחדת פחות, מלהיות חולה ומהחולה.
(עד מתי משפחות לא פונקציונאליות)
צחי כהן23/8/2013
מניעה ושיקום. אני קורא אבל אתיקה זה נושא מורכב מבחינת הפילוסופיה.. ואולי נניח אותו בצד לרגע..
המקרה שאתה מתאר חשוב מאוד. אולי אוסיף שנראה לי ש-
1. לא עוסקים מספיק בחשיבה על מניעת התפתחותן של מחלות נפש, כגון, דיכאון עמוק, ביפולאר, סכיזופרנייה ופסיכוזה. המערכת בנויה, לקטלג אותנו (יאללה DSM) ולא לנבא ולמנוע וחבל. "סקסי" יותר לעסוק בפסיכותרפיה.
2. השיקום והחיים מחוץ לפסיכותרפיה - לצערי, אני לא מכיר מהפיכה גדולה בחשיבה על השיקום. שוב, "סקסי" יותר לעסוק בפסיכותרפיה.
צביאל רופא23/8/2013
צחי ידידי, אפשר להסתכל על המערכות מזוויות שונות, אתה מזכיר לי.
ש- *אחרי ביקורת נוקבת שהטחתי, פה ושם, במערכת בריאות הנפש בישראל מאז קום המדינה ועד היום, מישהי כתבה לי: "יש הרבה מאד אור במערך שירותי טיפולי הנפש". לכאורה, זה נשמע טוב. היא רק שכחה פרט קטן: כאשר בודקים את מוסריותה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא כמה רב בה החושך!* מתוך:
http://www.tapuz.co.il/...ryId=2502463
צחי כהן23/8/2013
עכשיו הוא עכשיו. צביאל, אתה צודק, ותמיד צריך לבקר את הטיפולים, גישות ואקסיומות - מה זה אדם בריא.
בספר, מבוא לפסיכולוגיה קלינית, יש אקסיומות, למה זה אדם בריא. אקסיומות..
אבל,
תחשוב שהיית עם מחלת נפש לפני 200 שנה. מה היה אז ומה קורה כיום?
1. לפחות החברה בנויה כך, שלא סוגרים אותנו, באיזו טירה בצרפת, על אי בודד. (וכן, אני קצת צוחק על הפסיכואנליזה הצרפתית ולארוגנטיות שבה). ויש תרופות.
2. חלק ניכר מהחולים פסיכוטיים לא צריכים להיות כל חייהם, בבתי חולים.
3. לפחות יש "טיפול", משהו, שממתן נניח, את ה- "חוויה" הפסיכוטית.
4. ומצד אחר - הטיעון הטאוטולוגי, שהחברה תמיד יוצרת את המחלה. מחלת הנפש היא לא דבר שנמצא באדם עצמו. (מפוקו, נניח ובארץ, איך לא - אווה אילוז?)
עכשיו, עם כל הסלט הזה, והרצון האישי ליותר תקווה, להיות יותר נורמלי ופחות סבל - עם כל זה צריך לחיות.
ולא רק בעתיד. זה ההווה שלנו. זה מה שקורה עכשיו.
צביאל רופא23/8/2013
עכשיו הוא המלאך גבריאל.
תנחומיי לכל אוהבי גבריאל. כואב, כואב עד מאוד…
ולא, לא מכיר את נסיבות מותו של גבריאל בלחסן ז"ל.
אבל מכיר היטב את נסיבות התאבדותם למוות של עשרה מחבריי המתמודדים.
חברים שנחשפתי לטיפול שלהם, והתאבדו כתוצאה מהתערבויות של טיפולים פסיכודינמיים ואחרים - כאלה המלחיצים והמייסרים שלעתים אף קורעים אותך לגזרים - הרבה יותר ממה שעשרת חבריי היו מסוגלים לסבול.
עתה נודע לי שגבריאל ביקש לעבור לטיפולו של פסיכיאטר אחר במרפאת רמת חן, שבה טופל, אולם נתקל בסירוב.
ב-2003 כתבתי ספר שחושף את המסתתר מאחורי עשר שנות טיפול פסיכולוגי קשה ומסוכן שטופלתי בדיוק במרפאה הפסיכיאטרית הזו השוכנת בלב שכונה פסטורלית בפאתי תל אביב רבתי (האם אכן כל הדרכים מובילות לרומא?).
לפעמים, טעות קריטית של המטפל בהערכת העומס - כזה שהמטפל מעמיס על המטופל לצורך הטיפול באישיותו הפחות בשלה - גורמת לקריסה טוטלית של המטופל. כוחותיו פשוט אינם מספיקים, אינם עומדים לו.
גם אני הייתי קרוב כחוט השערה, ויותר מפעם אחת, לסוף טרגי כאשר מטפל עשה לי התערבויות מסוכנות.
בייחוד כאשר אופי הטיפול לבש צבעים עזים של "אכזבות" חוזרות ונשנות שדקרו אותי פעם אחר פעם; כאשר בגדה בי "האם" - נעצה סכין קטנה וחדה בבנה הנושא אליה עיניים כלות - מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו
וכל הדברים האלה עדיין בגדר סודות כמוסים של המקצועות הטיפוליים במדינת ישראל, אולי בכל העולם
לא ידובר בהם ברחל ביתך הקטנה אפילו בחדרי חדרים
טאבו שהס מלהזכירו, חלילה שיעלה לשיח ציבורי
מעניין מתי יצא גם השד הזה מהבקבוק
אלי חוה23/8/2013
טקסט חזק-תגובות חזקות ומגרות-אכן פורנוגרפיה?. הפתעתם אותי! קשה לי לומר נהניתי אבל נהניתי מעצם העניין והעוצמה של הדברים הכתובים והנשמעים, כך סתם בערב יום שישי. אני תוהה לגבי הכותרת פורנוגרפיה - חבל שכך יישארו פני הדברים, פורנוגרפיה ותו לא.
צחי כהן23/8/2013
התאבדויות מטופלים מטיפול כושל - טאבו. התמודדות - טאבו. פרסום שלאחר מוות - "דבר". מסכים עם צביאל
אין לנו יכולת לבחון את האתיקה של הטיפול. אף אחד, לא מדבר על פרוגנוזה.
ולצערי, אין עידוד ליצירה של התמודדות. אין עידוד ליצירה ביקורתית על הטיפולים השונים. ועל הפסיכואנליזה.
רק מה שקל - הזדהות עם - חולי/מוות/סוף/קיום של מטפל/אי קיום של מטופל - או פרסום/בסוף
צר לי על מותו של גבריאל... לצערי, גם בחוג חבריי מתחילה רשימה עצובה של אלה שמתאבדים.. זה ממש לא קל..
בקיצור - מטפל קיים/מטופל איננו.
גלית לביא23/8/2013
הזדהות. מזדהה לגמרי עם האמירה שלך ושותפה לכך שהעניין הוא טאבו וראוי להתייחסות אמיתית של החברה.
התגובה שלי הייתה לכותרת ולהתנסחות, אולי בגלל שזה נושא כל כך כואב היה לי קשה שההפנייה היתה אל הביקורת.
ממליצה לקרוא את "איפור" נער הפוסטר של אלון עידן בסוף שבוע של הארץ. נראה לי שגם אתה, כמוני, תסכים עם כל מילה.
צביאל רופא23/8/2013
התאבדויות מטופלים. טאבו.. לא מכיר את נסיבות מותו של גבריאל בלחסן ז"ל.
אבל, מכיר היטב את נסיבות התאבדותם של עשרה מחבריי, מתמודדי נפש שהתאבדו בעקבות התערבויות טיפול פסיכודינמי מלחיץ וכואב יותר ממה שהיו יכולים לסבול.
על זה איש לא מדבר.
זה עדיין טאבו.
מעניין מתי יצא גם השד הזה מהבקבוק.
גלית לביא22/8/2013
עם הצעה אחרת.... אתמול צפיתי בסרט תיעודי שנעשה על גבריאל בלחסן, שם אפשר לשמוע אותו, לראות ולהרגיש קצת ממה שהוא עבר. אולי לקבל הצצה לעולם המורכב והקשה הזה שנקרא מחלת נפש. הנה הכתובת למי שמעוניין http://wp.me/p2Zovi-XP
ואולי אפשר להימנע מכזו ביקורת על המבקרים כי גם בזה יש מעט מהעודף שיש בפורנוגרפיה... קצת הרגשתי שהביקורת עלתה על הצורך להגיד באמת משהו על היוצר, והמבקרים שיבושם להם.
