פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

קבוצת כתיבה כמרחב עדות

מה כוחה של קבוצת כתיבה רגשית על פני קבוצת 'דיבור' טיפולית? איזה כח מרפא טמון בכתיבה? הכתיבה כיוצרת עדות בעלת ממשות ומאפשרת 'להדעד' - להחזיק ולהרחיק בו זמנית את העדות של החוויה הטראומטית. התהליך המלא המורכב מכתיבה-הקראה-האזנה בקבוצה מספק חוויה מתקנת באזורי נפש פגועים בהם לא היתה ידיעה אלא העדר, שהמילים לא יכלו לתת לו צורה קודם לכן.

מתפרסם מ 22/4/2015 | 3,840 צפיות

תגיות: | | | |

 

קבוצת כתיבה כמרחב עדות

 

מאת מיכל אלמגור

 

 

 

במשך שנים כמשתתפת וכמנחה, אני עדה לתהליכים שמתרחשים בקבוצות כתיבה; בעודי חווה על בשרי את ההתרגשות, הגילויים וההתפתחות, פן אחר בתוכי בוחן, חוקר ומנסה לפענח את מקור כוחה של קבוצת הכתיבה. מה מייחד אותה לעומת קבוצת "דיבור" טיפולית, האם יש ערך מוסף לכתיבה על פני הדיבור? במה שונה קבוצת כתיבה יוצרת שהתוצר הספרותי במרכזה, מקבוצה שתהליך הכתיבה עצמו, המתמקד בחומרים אישיים- רגשיים הוא עיסוקה1.

לאורך השנים נצבר ידע ונעשו מחקרים על כוחה המרפא של כתיבה. בולטת במיוחד תרומתו של פאנבייקר (1999) אשר גילה כי סטודנטים שהקדישו 15 דק' כתיבה ביום, במשך ארבעה ימים רצופים לכתיבה על אירוע רגשי משמעותי בחייהם, דווחו על שיפור במצבם הפיזי והנפשי. למרות שהתגבשה הסכמה מוצקה לגבי כוחה המרפא של כתיבה על נושאים רגשיים, הרבה לא ידוע לגבי כיצד זה קורה.

במקביל, הצטבר גוף ידע לגבי כוחן המרפא של קבוצות, ויאלום (2006) מונה גורמים תרפויטיים בולטים כלמידה בינאישית, הבנה עצמית וקתרזיס. לאור זאת מסקרן לגלות מהי השפעתן התרפויטית של קבוצות כתיבה, העשויות לשלב את כוחן של כתיבה וקבוצה לקדם תהליכי התפתחות וריפוי.

במאמר זה אתמקד במושג העדות כגורם מפתח להבנת איכויותיה המרפאות של קבוצת הכתיבה; על פי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולורו, כאב שאין לו שם עתיד להפוך לטראומה (2008). כאב כשלעצמו, מסביר סטולורו, אינו פתולוגי. היעדר קשב מספק לתגובות הרגשיות הכואבות הוא שהופך תחושות אלו לבלתי ניתנות להכלה ועל כן למקור למצבים טראומטיים ולפסיכופתולוגיה. במילים אחרות, כשל עדותי המסומן בין השאר במחסור בשפה מוביל להיעדר ”אינטגרציה סומטית- לינגוויסטית“, בניסוחו של סטולורו, וכך הופך כאב לטראומה האוצרת בגוף את מה שלא ניתן לבטאו. סמפטומים נאחזים ומשמרים בנוכחותם עדות למה שלא נחשב ולא נזכר.

העדות, בהשאלה מסטולרו היא תהליך נפשי היכול לתרגם את הכאב. בהנתן אחר קשוב וזמין יכולה החויה הרגשית המכאיבה לקבל ביטוי והד, בניגוד לרישום כטראומה שאין לה מילים. קבוצת כתיבה המכוונת לכך, יכולה לסייע להפוך את החויה, לעיתים סומטית, חושית, תחושתית- למילים, בנוכחותם של מאזינים קשובים. כך מתחוללת טרנספורמציה של כאב גולמי, אצור, לצורה מתוקשרת ברת הכרה והדהוד.

לפי לאקאן, הדמיוני, הסמלי והממשי הם שלושת המשלבים שהקשירה ביניהם מכוננת את ההוויה האנושית. הדמיוני הוא התכולה או ההתרחשות המחשבתית. הסמלי מהווה את ההמללה של מהלכים חשיבתיים אלו, ואילו הממשי הינו עצם ההגשמה של שני המשלבים האחרים, הדמיוני והסמלי. באנליזה שני המשלבים הללו ממוּללים באמצעות הדיבור.

הכתיבה לכשעצמה יוצרת ממשות; מתנועת היד על הדף, דרך משהו שנשאר ומעיד על אומרו, משהו שיש לו קיום גם בנפרד מהסוביקט. במקרה של קבוצת כתיבה העדות הופכת למימד נוסף של ממשות כאשר ההתרחשות מתקיימת בכמה רמות: באמצעות הטקסט עצמו, בנתינת קול דרך הקראת הטקסט, וכמובן דרך ההאזנה וההתייחסות של משתתפי הקבוצה. ניתן לראות בקבוצה מעין מרחב "מהדעד"2, המספק הקשבה עמוקה גם לחוויות טראומטיות ועוצמתיות שלא נרשמו עד כה במילים.

במאמרה של אסתי הראל (2012) על ספרה של ניצולת השואה מרים רום - "נוצת יען", טוענת הראל כי כוחה של העדות הכתובה הוא בממשות שהיא מייצרת, ובכך מייתרת את הצורך בחזרה כפייתית ומאפשרת התרה של הסימפטום הגופני. הכתיבה מפגישה בין שלושת המשלבים, ובאמצעותה הופך הדמיוני והסימבולי לממשי. הראל מתפעלת מכוחה של עדות כתובה זו לרפא ושואלת "...כלום אין במעשה כתיבה ייחודי זה עבודה פסיכואנליטית אשר התחוללה מעצם פעולת הכתיבה וללא נוכחותו של אנליטיקאן?" ואכן, נמצא קבוצות כתיבה אוטוביוגרפיות לביטוי אישי ולתמיכה נפשית, מהותיקות שבהן בארגונים כ"עמך" ו"אלה" לניצולי שואה.

באופן פרדוקסלי, הערך המוסף של המפגש והכתיבה הינו ביצירת מרחב ייחודי ומשמעותי, המאפשר מצע מחזיק מצד אחד, ומרחיק עדות מצד שני, שמאפשר לסיפור להיגלל ולקבל מילים שבדיבור ישיר לא תמיד נמצאו לו.יש לזכור, שבתהליך הכתיבה המשתתף נפגש קודם כל עם עצמו, מתנסח ורק אז יוצא החוצה ופוגש אחרים. זהו תהליך דו שלבי מובחן עם שהייה בין השלבים, ולכן עם זמן עיבוד ארוך יותר. כמנחה הערה לתהליך זה, קיים האתגר איך לא לאבד מהספונטני והאותנטי של המשתתף בשלבים השונים של הולדת הטקסט. מנסיוני, מרחב בטוח ואינטימי הנוצר בקבוצה, לרב בקלות ובמהירות רבה יותר מקבוצת "דיבור", מעודד את המשתתפים לשתף ולהחשף בעוצמות ורבדים המפתיעים את עצמם וגם אחרים.

בספרם המכונן "עדות" (2008) שושנה פלמן-חוקרת ספרות, ודורי לאוב- פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מפגישים את עולם הספרות והפסיכואנליזה כדי לרדת לחקר מושג העדות. פלמן, החוקרת את משבר העדים כפי שמתבטא בספרות שלאחר מלה"ע השניה, כותבת:

"לו אפשר היה לדעת מהיכן אנו כותבים, מהיכן אנו מדברים, ומהיכן אנו שותקים, הייתי אומרת שספרי מנסים לדבר ממרחב בין–תחומי, ממקום תרבותי פלורליסטי, ומתוך הפרספקטיבה של ריבוי הלשונות...בחירתנו לראות בספרות ובאמנות עדות המקדימה את זמנה, או ניסיון לגעת במציאות כאשר כל אופני הידע האחרים הוצאו אל מחוץ לתחום...האם העדות היא אפוא מדיום פשוט של מסירה היסטורית, או שמא היא, בדרכים נסתרות, מדיום סמוי של ריפוי?"

לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה כילד, ובהמשך מטפל ומתעד ניצולי שואה באוניברסיטת ייל, מדבר על כך שטראומה אנושה לא נרשמת; מכת המחץ לא מאפשרת את ההתבוננות והתיעוד. ועל כן: "הפצעת הספור, בנופלו על אוזן קשבת, היא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את ה"ידיעה" של האירוע. למאזין יש אם כן חלק ביצירת הידע מחדש".

קבוצת הכתיבה אם כן, מספקת הזדמנות נדירה לגלם במילים חומרים נפשיים ובכך להפוך אותם לממשות הניתנת לאמירה ולהאזנה. המהלך השלם של כתיבה-הקראה-האזנה, מספק חויה מתכנת ומתקנת מציאות, במיוחד באזורי נפש פגועים בהם לא היתה ידיעה אלא העדר, שהמילים לא יכלו לתת לו צורה קודם לכן.

 

1. הכוונה לקבוצת כתיבה שמטרתה העיקרית התפתחות אישית והיא מתמקדת בחומרים רגשיים משמעותיים כזכרונות, חוויות וחומרים אוטוביוגרפיים נוספים. הטכניקה והתוצר הספרותי הם משניים לתהליך האישי.

2. 'להדעד' - הלחם מילים שיצרתי מתוך הצורך לבטא את השילוב הייחודי של תהליך העדות וההדהוד המתרחש בקבוצה בזמן הקראה של טקסטים אישיים. 

 

 

מקורות

הראל, א. (2012.( הפיכת הסימפטום המעיק לסימפטום שניתן לחיות עמו באמצעות הכתיבה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום רביעי ‏15 ‏אפריל ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2826:

יאלום, א. לשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה. מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים, כנרת הוצאה לאור.

פלמן, ש. לאוב, ד. (2008. ( עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. הוצאת רסלינג.

Pennebaker, J.W. and Seagal, J.D. (1999). Forming a story: the health benefits of narrative. Journal of Clinical Psychology, 55(10), 1243-1254.

Stolorow, R. (2008). The contextuality and exsisteniality of emotional trauma. Psychoanalytic dialogues 18(1), pp. 113-123

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלמגור, מ. (2015). קבוצת כתיבה כמרחב עדות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3278

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.