פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

סקירות ספרים

פסיכולוגיה ברגל ימין - הערות על "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" של אווה אילוז

ספרה של אווה אילוז "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" האיר את הקשר החזק בין פסיכולוגיה לבין קפיטליזם. בדברים להלן טוען אורי הדר כי הפסיכולוגיה נמצאת בקשרים עם אידיאולוגיות שונות ושריבוי זה מאפשר לפסיכולוגית בחירה.

מתפרסם מ 31/12/2012 | 6,150 צפיות

תגיות:

 

פסיכולוגיה ברגל ימין

הערות על "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" של אווה אילוז

מאת אורי הדר

 

דבריו של אורי הדר הובאו בערב עיון לכבוד צאת ספרה של אווה אילוז בעברית, שנערך באוניברסיטת תל אביב ב- 13 בדצמבר 2012

 

כשקראתי את "גאולת הנפש המודרנית", תהיתי פעמים רבות מי משתמש במי או מי מנצל את מי, הקפיטליזם את הפסיכולוגיה או הפסיכולוגיה את הקפיטליזם? לפעמים התפעלתי מיכולתה של הפסיכולוגיה להתפשט לשטחים אסורים, לכבוש טריטוריות חדשות, להגיע לאיברים שבירות אחרות אינן מגיעות אליהם, כמאמר הפרסומת של בירה היינקן. ולפעמים התפעלתי מיכולתו של הקפיטליזם לאתר שדה ידע שתואם כל כך את הדינאמיקה הפנימית והרטורית שלו, שדה ידע שהפרט האנושי מגדיר כל כך חזק את המוקד שלו ולכן יכול לקדם אג'נדה אינדיבידואליסטית, אותה אג'נדה שבעזרתה ניהל הקפיטליזם את מלחמת התרבות שלו בקומוניזם בתקופת המלחמה הקרה, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. לא הצלחתי להחליט אם לאווה אילוז יש עמדה ברורה בעניין זה של מי מנצל את מי, אבל אולי זה לא כל כך חשוב והעיקר הוא שהיחסים ביניהם הדוקים ביותר, אינטימיים, אפשר לומר, מבלי לחטוא יותר מדי, לא ביחס לפסיכולוגיה ולא ביחס לאווה אילוז. הפסיכולוגיה שרויה בתוככי הקפיטליזם עד כדי אי-ניתנות להפרדה. אני רואה בתיאור והבנת היחסים האלה פרויקט רב ערך ביותר, וכך אני גם קורא את הספר.

אחרי ההתפעלות הראשונה, עלה על דעתי שהדבר נכון ביחס לרבים ממדעי החברה והרוח: רובם שרויים ביחסים אינטימיים עם הקפיטליזם, רובם נמצאים ביחסי ניצול כלשהם עם השיטה ששיכללה כל כך את הניצול בתור מנוף להתפתחותה. לא כולם הצליחו, אולי, כמו שהצליחה הפסיכולוגיה. נדמה לי שכך מציגה זאת "גאולת הנפש המודרנית", כאילו שסיפורה של הפסיכולוגיה הוא סיפור הצלחה. הצלחה, כמובן, במובן הרע של המילה. מי שנכנס למיטה עם הקפיטליזם שלא יתפלא למצוא על עורו כינים ופשפשים מוסריים. העניין הזה היה לי לא נעים, בכך אולי השיג הספר חלק ממה שרצה להשיג, אבל אני חשבתי לבחון מקרוב יותר את עורי, עורה של הפסיכולוגיה, "עור" בעין, אבל אולי גם את אורה של הפסיכולוגיה, "אור" באלף, מימד שאיתו אני שרוי עם הפסיכולוגיה באופן אינטימי אף יותר, לא רק דרך עיסוקי, אלא גם דרך שמי הפרטי, הלא כל כך אינדיבידואלי.

ראשית, כך נדמה לי, "גאולת הנפש המודרנית" איננו מדבר על הפסיכולוגיה בכלל, על כל הפסיכולוגיה, אלא רק על הפסיכולוגיה היישומית, זאת שמציעה שירות לקליינטים שונים: לאנשים סובלים, לאנשים הישגיים, לארגונים שרוצים לתפקד טוב יותר, למנהלי חברות שרוצים לעבוד טוב יותר עם אלה שנמצאים תחת ניהולם ושהשקעת המרץ שלהם היא זו שתקבע את הצלחת החברה, למועמדים בבחירות שרוצים לקדם את סיכויי הבחירה שלהם ולמפלגות שרוצות להשיג יותר קולות, וכולי וכולי, אנשים שונים מאוד זו מזו, בשטחים שונים זה מזה. לפסיכולוגיה, כמובן, יש גם שטחים אחרים, אם אלה לא מספיקים, שטחים שאינם ישומיים, כמו המחקר האקדמי על צדדיו השונים וביקורת התרבות והאמנות, על צדדיה השונים. לא באלה עוסקת "גאולת הנפש המודרנית", אף כי אלה מייצרים את רוב הטקסט הפסיכולוגי, מבחינת כמות הטקסט. כמובן, השטחים היישומיים הם אלה שמייצרים את רוב ההון. טקסטים מדעיים או בקורתיים, למרבה הצער, אינם מייצרים הון באותה מידה כמו העצה המדוברת והכתובה.

אבל למען האמת, אובייקט המחקר של "גאולת הנפש" - אני לוקח חופש להתייחס לשמו של הספר בקיצור מסוים - איננה הפסיכולוגיה היישומית באשר היא, אלא בעיקר זו האמריקאית, עם תוספת מסוימת ומוגבלת של קשריה של הפסיכולוגיה היישומית האמריקאית עם הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, קשרים שבשנות ה-50 וה-60 היו בעלי גוון מאוד מסוים, גוון אפור בעיקרו. אבל מעבר לקישור המוגבל לפסיכואנליזה הפרוידיאנית, עוסק הספר באופן אקסקלוסיבי בפסיכולוגיה היישומית האמריקאית. זו שאני קורא לה "פסיכולוגיה ברגל ימין". התובנה הזאת אפשרה לי לבחון את עורי עם קצת פחות חששות. אני הרי אינני פסיכולוג יישומי אמריקאי, כלומר, פסיכולוג יישומי אולי כן, אבל אמריקאי, לא ממש. מצד שני, מה זה משנה? אולי, כפי שמשתמע "מגאולת הנפש", הפסיכולוגיה היישומית האמריקאית משקפת את הפסיכולוגיה בכלל, באשר היא? אינני חושב כך. אני חושב שהפסיכולוגיה היישומית האמריקאית היא רק חלק מהפסיכולוגיה בכלל, אפילו רק חלק מהפסיכולוגיה האמריקאית. אני חושב שיש לפסיכולוגיה חלקים אחרים, שאינם אמריקאים באופן שאותו מתארת "גאולת הנפש". הפסיכולוגיה האחרת הזו איננה נגועה כל כך בנגעי הקפיטליזם או האינדיבידואליזם, או לפחות אינה מתמסרת להם ללא התנגדות. היא לוקחת עמדות מוסריות ואיננה מתיימרת להיות טכנית בלבד, הגם שהיא מנסה להימנע מצווים קטגוריים. לפעמים היא אפילו נקראת "התייחסותית". הפסיכולוגיה האחרת ביקורתית ביחסה לתרבות, למוסדות שלטון וליחסי כוח. הרבה פעמים היא מקדמת, ולא מעכבת, את הסולידריות האנושית, מקדמת ולא מעכבת פרויקטים פוסט-קפיטליסטיים כמו זכויות אדם, מאבק נגד הניצול של אוכלוסיות חלשות ואפילו, כפי שאזכיר בהמשך, מאבק נגד הניצול והדיכוי של הפלסטינים באזורנו. אינני יכול לסקור כאן את אותה פסיכולוגיה אחרת במידה כלשהי של פירוט, אבל בתור סימני דרך אוכל להזכיר כמה דברים. ראשית, ברצוני לציין את פועלו של האיש שלנו בחוג מכריו הקרובים של פרויד, מקס אייטינגטון, שפתח בברלין את קליניקת הפרו-בונו הראשונה בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, בתמיכתו ועידודו של פרויד. עדיין באותו אזור, ניתן להזכיר את מאבקם בעליית הנאציזם של כמה פסיכואנליטיקאים שהידועים שבהם היו אריך פרום ווילהלם רייך, שהיו שותפים בפיתוחה של אסכולת פרנקפורט. כזכור לכולם, אסכולה זו שילבה מרקסיזם עם פסיכואנליזה בניסיון להבין, ואולי למנוע בעתיד, את התפתחותם של כוחות רצחניים כמו אלה שאפשרו את מעלליהם של הנאצים. בשנות ה-60 בצרפת וגרמניה היו פסיכולוגים שניסו לחדד את המסר המהפכני של השמאל החדש בעזרת כלים פסיכואנליטיים. נדמה לי שהידועים שבהם היו ז'אק-אלאן מילר, יורשו של ז'אק לאקאן בפסיכואנליזה הצרפתית, ופליקס גואטרי, שותפו לחשיבה וכתיבה של ג'יל דלז. בעברה השני של תעלת לה-מאנש, ידועות הקומונות הטיפוליות שצצו בשנות ה-60 ושהדמות הידועה שהייתה מעורבת בהן הייתה זו של רונלד דייויד לאינג, אחד מאבות האנטי-פסיכיאטריה. אפילו מצידו המערבי של האטלנטי קיימת פעילות ענפה של פסיכולוגים למען זכויות אדם. דוגמא מייצגת ניתן למצוא במאבקה של החברה הפסיכואנליטית ההתייחסותית נגד מעורבותם של פסיכולוגים בחקירות של טרוריסטים לכאורה, חקירות שמערבות גם שיטות עינויים שונות. מכל אלה, ברצוני להרחיב מעט על פעילותו של ארגון ישראלי שעניין מרכזי בפעילותו הוא שימוש בכלים פסיכולוגיים לשם קידומן של אג'נדות שונות הכרוכות בזכויות אדם, במיוחד המאבק בדיכוים של הפלסטינים על ידי שלטון הכיבוש הישראלי.

כוונתי כמובן ל"פסיכו אקטיב - אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם", שעם פעילויותיו נמנים פרויקטים רבים שניתן ללמוד עליהם באתר האינטרנט של הארגון. אם להזכיר רק כמה מהפעילויות האלה, מדובר בכנסים מקצועיים על הממשק בין טיפול לפוליטיקה (פוליטיקה במובן הרחב), תמיכה בפעילי "בצלם" בגדה המערבית, השתתפות מאורגנת בהפגנות, סיוע לעצירים קטינים במחנה המעצר "עופר" ועוד. אבל במיוחד רלבנטי לענייננו פרויקט גדול של טיפול רגיש פוליטית שיש לו שלושה ענפים: 1- טיפול מוזל מאוד לאקטיביסטיות ואקטיביסטים שחשים צורך במטפל אוהד פוליטית; 2- מערך הדרכתי המטמיע רגישות פוליטית; 3- תכנית הכשרה לאנשי מקצוע בפסיכותיראפיה רגישה פוליטית. במסגרת הפרויקט דנים המשתתפים בהרחבה בקשר שבין הנושאים הרגילים שעולים בטיפול נפשי לבין אספקטים חברתיים, מוסריים ופוליטיים של אותם נושאים. למשל, אם מטופל מדבר על קשייו האישיים עם השירות במילואים, קיים סיכוי רב שהטיפול הרגיש פוליטית יגע גם באספקטים המוסריים של השירות הצבאי.

כמובן, השאלה האם הטיפול מעלה או מוריד את המוטיבציה לאקטיביזם של המטופל האקטיביסט היא אחת השאלות שמעסיקות את הפרויקט די הרבה, אבל בהעדר פרספקטיבה מספקת של זמן אינני יכול להציע עדויות אמפיריות. כשלעצמי נדמה לי שטיפול רגיש פוליטית מעלה את יכולתו של הפרט לקיים מעורבות אקטיביסטית לאורך זמן, גם אם האינטנסיביות שלה יורדת, אבל זהו רושם בלבד. מה שיותר חשוב, בשלב מוקדם זה, הינו הבסיס התיאורטי לציפייה שטיפול יכול לקדם סולידאריות אנושית, מעורבות חברתית ואקטיביזם.

ניקח לדוגמא את מושג העצמי, מושג ש"גאולת הנפש" עוסק בו רבות. בטיפולים הדינאמיים היותר רדיקליים, מומשג העצמי כישות הנוצרת רק מתוך התייחסותו של הפרט לעצמי של מישהו אחר. אין לעצמי משמעות בניתוק מעצמיותם של בני אדם אחרים, שהכרתם בו מכוננת אותו בתור עצמי. העצמי או, יותר נכון, הסובייקט, איננו מהות פנימית אלא ישות שמלכתחילה מכוננת בין הפרט לזולתו ובין הסובייקט לאחר. לטעמי, הביטוי היותר טוב של תלות הדדית זו לא נטוע במושג האובייקט הקלאסי, אם כי הוא נמצא גם בו. כינונו החברתי של העצמי מקבל את הביטוי החזק ביותר בתפיסתו של לאקאן את הלא מודע בתור השיח של האחר. אינני יכול לתת כאן הסבר מלא להגדרה הזו, אלא רק להדגיש שאם כך הם פני הדברים, אם הלא מודע הוא השיח של האחר, אזי הפיכת הלא-מודע למודע - מה שמוגדר בתור מטרת הטיפול האנליטי - כרוכה בהכרתו של הסובייקט בשיח של האחר וקבלתו של השיח האחר הזה בתור חלק ממנו עצמו. ההגשמה העצמית הפסיכואנליטית הינה למעשה תהליך היפתחות לאחרת, לסובייקטיביות שלה ולאחרות שלה. היפתחות זו היא הבסיס היחיד לצמיחה נפשית ולעצמיות. זאת גם הסיבה העיקרית לכך שלא יכול להיות טיפול דינאמי רובוטי. רובוטית אולי תצליח בתכנות טוב להציע פירושים מעניינים לדבריו של המטופל, אבל המטופל אף פעם לא יצטרך להטמיע את הסובייקטיביות של הרובוטית, משום שלרובוטית אין סובייקטיביות. ואילו התהליך הטיפולי, כפי שהיטיבו לראות המטפלים ההתייחסותיים, נשען באופן קריטי על יכולתו של הסובייקט להטמיע סובייקטיביות אחרת, זו של המטפלת למשל, ולהטמיע אותה בכינון עצמיותו.

לסיכום, הטיפול הנפשי יכול להפוך את עצמו לכלי עזר של משטר כזה או אחר ושל אידיאולוגיה כזו או אחרת. "גאולת הנפש המודרנית" מתאר בצורה תובנתית ביותר את האופן שבו התגייסה או גויסה הפסיכולוגיה לטובת הקפיטליזם האמריקאי, אבל אם רוצים, הפסיכולוגיה יכולה להיות מכשיר ביקורתי מחד ובסיס לסולידריות אנושית מאידך. הפסיכולוגית יכולה לבחור לאיזה כיוון היא מעדיפה ללכת.

תודה.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הדר, א. (2012). פסיכולוגיה ברגל ימין - הערות על "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" של אווה אילוז. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2902

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.