עם ספרה של אסתר פלד, פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת/רן לוי.
פורסם ב"שיחות", אפריל 2006.
אסתר פלד
פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת
תל-אביב: רסלינג, 2005, 224 ע'מ.
רן לוי
בכנס מדעני מוח שנערך בנובמבר האחרון בוושינגטון אמר הדאלאי לאמה, כי אחד הדברים המשותפים למדע ולבודהיזם הוא הלמידה מן הניסיון. מושא התצפית של הפסיכואנליזה כענף השואף למדעיות היא התודעה האנושית. בבודהיזם נתפסת התודעה כחלק מן המציאות, מן הקיים. שני סוגי התצפית בוחנים לעומק את כלי הבחינה עצמו, את התודעה, ודנים בקשר בין אופן הבחינה, כלי הבחינה והתפתחות מנטאלית.
ספרה של אסתר פלד "פסיכואנליזה ובודהיזם" דן בשאלת היכולת האנושית לדעת. הוא עושה זאת בעזרת השוואה בין שתי התיאוריות. קריאה בספר מעלה את השאלה בדבר יכולתו האישית של הקורא לדעת את הספר, את הרעיונות המופיעים בו, וללמוד מתוך ניסיון הקריאה בו. שאלה נוספת עולה בדבר אופן הקריאה של המחברת עצמה בטקסטים השונים, הן הבודהיסטים והן הפסיכואנליטיים.
איך אנו קולטים את העולם? את הטקסטים שאנו קוראים? את מטופלינו ואת עצמנו? עם הכניסה לשאלה של בחינת היכולת לדעת ולהתפתח, צצות שאלות בדבר אופן הקליטה ועיבודה. אפשר ללכת עם שאלת האופן עוד צעד ולומר כי אנו קוראים את אסתר פלד, הקוראת את ביון, אשר קרא את מטופליו. ומכיוון שלמטופלים יש יכולת, בין אם יותר מצומצמת ובין אם מפותחת, לקרא את עצמם, אזי אנו מוצאים נדבך בתוך נדבך נוסף, כקליפות הבצל: מטופל אשר קורא את עצמו ומעביר זאת למטפלו, אשר מעביר את קריאתו ורשמיו לקורא, המעבירו לקורא אחר. כל אחד מהמשתתפים עורך פעולות מנטאליות מורכבות המביאות להתפתחות הידע האנושי, התפתחות ב- K מתוך מגע עם O.
אוגדן(1) מציע דרך לקריאה בכתביו של ביון, הוא עושה זאת על סמך ניסיונו כקורא והמלצות לאופן הקריאה, אותם מצא בכתביו של ביון עצמו. הוא מתאר שתי תקופות בכתיבתו ומראה את ההבדלים ביניהן:
If reading early Bion is an experience of learning from experience, reading late Bion is an experience of disencumbering oneself of the deliberate use of all that one has learned from experience in order to be receptive to all that one does not know (P. 293)
(אם קריאה בביון המוקדם היא חוויה של לימוד מתוך הניסיון, קריאה בביון המאוחר היא חוויה של השתחררות מנטל השימוש בכל מה שלמדנו מהניסיון בכדי להיות פתוחים לקלוט את מה שלא ידוע. (תרגום שלי))
מהי אם כן הדרך בה קוראת אסתר פלד את ההגות הבודהיסטית ואת ביון? נראה לי כי היא מבצעת קריאה שמקורה הוא לימוד מהניסיון, כאשר קריאה בביון ובהגות הבודהיסטית הם הניסיון עליו היא נשענת, וההשוואה ביניהם, על הגדרת הדומה והשונה בין התיאוריות, היא סוג הלמידה המוצעת. יש מקום כמובן לחשוב על קריאה אחרת, המתאימה יותר לביון המאוחר, קריאה ללא זיכרון או תשוקה, איך תראה קריאה כזאת ? מתוך המלצתו של ביון לאנאליטיקאים לנהוג כאמנים מול מטופליהם (2), נראה כי היא תראה כיצירה אומנותית בפני עצמה, כביטוי אינטואיטיבי, יצירתי, של תכנים הצפים עם הקריאה. כמה מושך ומפתה לבצע קריאה מעיין זאת, אך לא זאת מטרת הספר ולכן אין זאת הקריאה המתבצעת בו כאן.
הספר מחולק לחמישה חלקים, למעט המבוא והסיכום. כל חלק כולל שלושה פרקים: הפרק הראשון עוסק בתיאוריה הפסיכואנליטית, הפרק השני בחשיבה הבודהיסטית, והשלישי עוסק בהשוואה בין שתיהן.
אף המבוא בנוי בדרך דומה. במבוא סוקרת הכותבת את שאלת מעמדה של האמת בשדה הפסיכואנליטי ומציבה זה אל מול זה את החשיבה הנרטיווית והאינטרסוביקטיבית אל מול התאוריה של ביון:
"התשובה העדכנית", היא כותבת, "לשאלתו של ביון בדבר היכולת לדעת משהו היא שלא ניתן לדעת את האמת, אלא יש להשתמש באסטרטגיה נרטיבית שיש לה אפקטיביות טיפולית" (פלד, עמ' 16). אפשר לקרא את הספר כולו דרך ה-vertex (נקודת מבט) של תשובה לקריסת האמת בהגות המערבית הפוסט-מודרנית בכלל ובכתיבה הפסיכואנליטית בפרט.
אל מול אי יכולת ידיעת האמת בגישה האינטרסוביקטיבית, מציבה פלד את ביון ואת גישתו של שמואל ארליך, כל אחד מהם בדרכו, בכדי להראות כי ישנה אפשרות אחרת לגלוי האמת. המסקנה בדבר העדרה נובעת משימוש בכלים מדעיים מוטעים.
על פי ארליך, אופן התצפית המובנה על עקרון הדואליות, סובייקט - ואובייקט, ממצים רק פן אחד של החוויה האנושית. אופנות חוויה לא-דואלית, אם כן, אינה יכולה להיחקר בכלים דואלים ולכן האמת של החוויה הלא- דואלית נעלמת ונחשבת באופן מוטעה כלא קיימת. ביון, באופן שונה מאד מארליך, מערער אף הוא על הדואליות בחקר החוויה האנושית ומציב את ה- O במקום החוויה שאינה דואלית. בכך הוא פותח עבורנו אפשרות שונה ונוספת של חקר האמת על החוויה האנושית.
אסקור כעת בקצרה את חמשת החלקים המופיעים בספר.
בחלק הראשון, "עקרון העונג: פרויד והבודהיזם המוקדם", משווה פלד את דרך פעולת התודעה על פי פרויד, במאמרו "ניסוחים בדבר שני עקרונות של הפעילות הנפשית", לתודעה על פי הבודהיזם, כפי שבאה לידי ביטוי בחמש ה"סקאנדהות", הערמות, או המקבצים של התהליך המנטלי. כל מקבץ כזה כולל מספר אלמנטים. המגע של התודעה עם אובייקט כלשהו מורכב מקומבינציה של מספר תהליכים מנטלים. חמשת הסקאנדהות הן: הצורה, הרגשות, התפיסה, ההתהוות המנטלית והתודעה או המודעות. כל אחת מהן מפורטת בפרק. בהשוואה בין שתי תורות ההכרה עולה כי רב המשותף בין התודעה הפרוידיאנית לזאת של הבודהיזם. בשניהם, הרושם החושי נשפט ככואב או מענג, הקשב המנטלי שתפקידו לסרוק את נתוני המציאות מחובר אל הזיכרון כדי לזהות את הנתון, התודעה חוברת אל איברי החושים תוך כדי מגעם עם הרשמים, והדחף, המנוע של הנפש, הוא תולדת התשוקה, התשוקה להאחז באוביקט למטרת עונג. שתי התיאוריות מתארות את התשוקה כבסיס היחסים עם העולם. וכן בשתי התיאוריות אין הפרדה בין הגוף לנפש.
עוד דנה פלד בבעייתיות שבהכללת עיקרון העונג, עקרון הנובע מתוך המחשבה הקרטזיאנית המבדילה בין סובייקט לאובייקט, על כל אופנויות התודעה האנושית. היא מתארת את משנתם של ארליך וביון כניסיון להמשיג אופן חוויה שונה שאינו דואלי ושיש בו כדי להשלים את אופן התפיסה שהציג פרויד.
בחלק השני, "שנאה, חמדנות ובורות בפסיכואנליזה ובבודהיזם", דנה פלד בתיאוריה הקלייניאינית, ממנה הושפע ביון רבות, ובעיקר מתמקדת בתיאור של קליין את רגשות הקנאה, שנאה, וחמדנות המהוות מכשול מפני צמיחה מנטלית. המקבילה הבודהיסטית לרגשות המונעים את הצמיחה המנטלית הן הקלשות, הפקטורים המנטליים השליליים, אשר הכחדתם תביא לנירוונה. הנירוונה, השחרור, מתוארת כמצב של התנתקות וביטול הקלשות שהן התשוקה או החמדנות, השנאה והאשליה. אלו הם גורמים של אי צלילות המונעים בעד האדם להגיע את ראיית הדברים כמות שהם, אל הנירוונה. תחילתו של השחרור משלוש הקלשות הוא באמצעות אימון במדיטציה העוסקת בפיתוחה של התובנה לשלושת סימני הקיום: העדר קביעות, העדר עצמיות וסבל. בהשוואה בין שתי התיאוריות אנו רואים כי לשתיהן הנחה משותפת הגורסת כי במקום שיש תשוקה וסיפוק עוד מראשית החיים, ישנו גם תסכול, שממנו נובעת השנאה והחמדנות. את מקום המדיטציה שהיא ההתבוננות של היחיד אל תוך נפשו, תופסת האנליזה במערב, שהיא התבוננות בשניים אל נפשו של היחיד.
ההיבט השונה אצל קליין ובעצם בהגות הפסיכואנליטית כולה, הוא נקודת ההתחלה. בעוד בפסיכואנליזה אין עיסוק במקור הראשון ליצרים ולגזרותיהם - שנאה ואהבה, גורס הבודהיזם כי שורש הסבל נמצא עוד מתחת לעיסוק ביחסי האובייקט, קרי שנאתו ואהבתו. הסבל נובע מהעדר התאמה בין הנטייה התודעתית לבין הממשות כמות שהיא. בבודהיזם, הבורות, ההנחה כי נתן לאחוז באובייקטים, היא היוצרת את הצימאון, וזה יוצר את התשוקה, כלומר ממנו נובעות השנאה והחמדנות. ההקבלה בין הבודהיזם לפסיכואנליזה מסתיימת במקום שבו הבודהיזם מדבר על הצמא כשורש כל רע ועל הכחדתו המלאה כפתרון לסבל. הבודהיזם מבקש לכרות את הענף שעליו יושבות השנאה והחמדנות ואילו הפסיכואנליזה מבקשת ליישב את הסכסוך בין האהבה לשנאה בלי להניח כי אפשר לכרות ענף זה. כריתת הענף נתפסת כפסיכוזה, כהכחשת המציאות. בבודהיזם, את מקומה של השנאה והחמדנות תופסת האהבה, אך זו אינה האהבה המסמנת את צדו השני של הרצף, אלא אהבה מסוג אחר הנמצאת מחוץ לדואליזם של אהבה שנאה, אהבה ללא רכושנות, השתוקקות והתקשרות. אין היא שייכת לממד הארצי, אלא למוחלט, לממד של הנירוונה.
הפרק השלישי "מערכת עיכול מנטלית: 'REVERIE' ומדיטציה", דן בתיאוריה של ביון לגבי האופן שבה מתאפשרת או נחסמת צמיחה מנטאלית. האימון הבודהיסטי מכוון אף הוא לשכלול היכולת המנטלית. שתי התיאוריות עוסקות בקשר בין כאב והסובלנות לכאב לבין היכולת לדעת את העולם.
החלק הראשון מבין שלושת החלקים של הפרק דן במערכת העיכול המנטאלית עליה דיבר ביון. ביון גרס כי מראשית החיים קיימות עבור התודעה האנושית שתי אפשרויות:1. להתרוקן מכאב דרך הזדהות השלכתית. 2. להתמודד עם כאב דרך שימוש ביכולת הכלה המופנמת ובמנגנון ההזדהות ההשלכתית כדי לבנות את היכולת לחשוב. המקבילה של פיתוח היכולת לחשוב בבודהיזם היא המדיטציה. המדיטציה היא תרגום ההתבוננות במה שיש ללא התערבות ושיפוט, מתוך מה שמכונה "שקילות מנטאלית". ההתבוננות והיכולת לעכל הן המוקד בשתי התיאוריות. המדיטציה אינה דרך לשיכוך כאבים או בריחה מהמציאות אלא אפשרות לחוות את הכאב הנפשי והמנטלי ללא ניסיון להתחמק ממנו, כשהניסיון להתחמק או להנציח את העונג נתפס בבודהיזם כמעצים את הכאב. מעניין לראות כי אותו ניסיון התחמקות מהווה אצל ביון ניסיון התחמקות מהאמת. אצל ביון, כמו בתהליך המדידטטיבי, על המטפל לצפות במתרחש מתוך ריחוק וללא פעילות אמוציונאלית ויצרית, ולעומתו המטופל אינו מוגבל במובן זה. במדיטציה מוטלת על המתאמן אותה מגבלה כמו זו המוטלת על הפסיכואנליטיקאי: הוא המטופל והמטפל בעת ובעונה אחת ועליו לצפות במתרחש מתוך ריחוק. ההשוואה בין תהליך ה – reverie לתהליך המדידטטיבי מתבקשת והקרבה ביניהם רבה.
הפרק הרביעי, "מדיטציה ופרה-קונספציה", מעמיק את ההשוואה בין פרה-קונספציה לפרה-רפלקסיה. כדי להסביר את מושג הפרה-קונספציה אצל ביון מסבירה פלד את טיב היחסים בין המכיל למוכל ומציינת כי פרה-קונספציה היא מצב של ציפייה שעדיין לא מומשה, זהו מצב של ידע מוקדם על אודות דבר מה שיש לצפות לו ובה בעת של טרם מימוש, ובמובן זה אי-רוויה או ריקות. זוהי הגדרה של המצב של היות פתוח לקליטה, כשזו מתפקדת במישור של החשיבה. המפגש של הפרה-קונספציה עם ההעדר הוא הבסיס ליצירת מושג ולהפשטה בכלל, שכן רק כאשר דבר מה נעדר, יש לחשוב עליו כדי לדעת את קיומו למרות העדרו המוחשי. לשם כך נדרשת ידיעה הקשורה לזיכרון אודות טוב נעדר אך קיים. אי היתכנות של פרה-קונספציה עוצר תהליכים מנטליים מורכבים אלה המכונים באופן כללי חשיבה. הפרה-רפלקסיה בבודהיזם מוגדר כמצב של טרום חשיבה. על המודט להגיע למצב של לא חשיבה של טרום חשיבה אם ברצונו להגיע לשקילות מנטאלית. במונחים של ביון נתן לתאר את המהלך המדיטטיבי כמהלך המאפשר זיווג של פרה-קונספציה עם המימוש שלה בלי שהזיווג יהפוך לקונספציה, במילים אחרות מצב שבו ההיבט הלא רווי של הפרה קונספציה יהיה ההיבט הדומיננטי בתהליך. בהשוואה בין שני המונחים קובעת פלד כי "מדיטציה בודהיסטית עוסקת במפגש עם הממשות בהעדר מחשבה. המפגש הזה מתקיים ללא הרף, אך אינו הופך לקונספציה. ידיעת העולם אינה מתרחשת באמצעות ההמשגה, אלא נשארת מתהווה (Becoming אצל ביון). היעדרה של קונספציה כתוצר של התהליך אינו חוסם את המפגש והוא נשאר אין סופי. זה בדיוק מה שעומד במרכזן של שיטות מדיטציה של וויפאסנה ושל הזן וזו המשמעות הישירה של הביטוי לא לחשוב: הכל נקלט אך אינו עובר תהליך של ארגון הידע" (פלד, עמ' 147).
להלן סכמת היחסים בין הפרה קונספציה לממשות בבודהיזם ובתיאוריה הביונייאנית. תאור זה עוזר להבין את הדמיון והשוני בין שתי התפיסות.
אצל ביון, פרה-קונספציה+ממשות » קונספציה (וחוזר חלילה)
במדיטציה, פרה-קונספציה + ממשות » פרה-קונספציה + ממשות.
החלק החמישי, "מושג האינסוף אצל ביון ובבודהיזם", הינו מסובך ומופשט אף יותר מקודמיו. בחלק זה אנו נפגשים עם מושג האינסוף אצל ביון ובבודהיזם. אחרי קריאה בפרקים הקודמים נוח מעט יותר להתייחס לדרך בה נוגעים הבודהיזם והתיאוריה הביוניאנית במושג זה שבמהותו אינו ניתן להגדרה. בכדי לחמוק מן הידע האמפירי - ידע מסוג K, מצא ביון דרך נוספת לידיעה, דרך ה"היות אחד עם O". הידע האמפירי, התיאוריה, הכלים החושיים, והזיכרון הנגזר מהם בשילוב עם הרצון להטיב עם המטופל, כל אלו נשללים מן המטפל, אשר נשאר עם עצמו כמי שמתהווה יחד עם המטופל. אפשר לומר זאת כך:
"לדעת על אודות מה שהוא" מתייחס לחוליה K, החוליה של הידע אמפירי.
"להתהוות מה שהוא" הוא סוג אחר של ידיעה – O.
שינוי דורש טראנספורמציה, והיא הטראנספורמציה מ- K ל- O. (פלד, עמ' 165)
זאת ידיעה ללא ידיעה וללא הפרדה בין סובייקט לאובייקט, הכותבת אינה מביאה דוגמא לסוג כזה של ידיעה, אני מבין אותה כהבנה הצומחת מתוך איחוד וניתנת לתקשור עבור המטופל. אפשר לומר כי עצם ההבנה של המטפל במצב של איחוד עם המטופל, כבר היא מביאה להבנה ולשינוי אצל המטופל וזאת אפילו לפני ולא בהכרח בקשר עם העברת הידיעה אל המטופל. אין דרך לבסס ידיעה זאת ולכן מה שמכוון את הידיעה הזאת הוא ה- F (אמונה), האמונה ב- O, באין סוף.
בפרק העוסק בבודהיזם מראה פלג את הדמיון בין חשיבתו של ביון לזו של הבודהיזם, בין היתר דרך העיקרון הבודהיסטי המדבר על הצורך בהימנעות מחשיבה דואליסטית, מיחסים של סובייקט ואובייקט שכל אחד מהם הוא בעל עצמיות. על פי הבודהיזם, התופעתי, כמו גם המוחלט, הנם שני צדדים של אותה מציאות אשר מתאחדים בתודעתנו.
בדיון המשווה אנו למדים על הביקורת לה זכה ביון כאשר עסק באפשרות ידיעה מתוך ההיות אחד עם המטופל. זהו ההיבט ה"מיסטי" אצל ביון. יפה טענתה של פלד כי לעבודה הפסיכואנליטית יש מעצם טבעה היבט מיסטי ויש מקום לחוקרו ולא להכחישו. מיסטיקה עוסקת בלא נודע, ביש המוחלט ובאפשרות להתייחד איתו. במובן זה, בהיותו עוסק בלא נודע, כל מדען, כמו גם כל אמן, הוא מיסטיקן. בזן-בודהיזם אנו מוצאים מקבילה לספק אצל ביון. בשניהם יש דגש על פתוח היכולת להיות בספק ולעמוד בתסכול הנובע ממנו. הספק נובע בדיוק מתוך הצורך לא לסמוך על הזיכרון והתשוקה. הפתיחות לתחושה של ספק מוזכרת אצל ביון כתנאי הכרחי להתפתחות הואיל וספק פירושו אי וודאות, ואי וודאות היא מאפיין של O. המדיטציה כמו גם הקואן הזן-בודהיסטי עוזרים למתרגל להיות בקשר עם האין סוף.
מפאת קוצר היריעה לא אסכם את הסיכום ואפנה למספר שאלות ומחשבות אשר הועלו בתוכי במהלך הקריאה בספר. שאלות אלו זוכות להתייחסות עמוקה בסיכום ויחד עם זאת כמיכל בלתי רווי נשארות פתוחות להמשך חקירה.
שאלה/משאלה שהעסיקה אותי היתה האם ביון היה בודהיסט? או בניסוח מדויק יותר האם אפשר להחשיב או לחשוב על ביון כעל בודהיסט. התשובה המתבקשת היא שלא. יש איזה צער עם התשובה הזאת. אפשר לחשוב כי אם ביון היה בודהיסט היה משהו מן הדרך הקשה נחסך מאתנו ודרכו היתה הופכת לנהירה יותר בהתאחדה עם הדרך הבודהיסטית. אך הוא אינו כזה ולו אפילו מהטעם הפשוט שלא האמין בהארה אלא בהתקדמות איטית בעלת אופי מדעי ללא אפשרות לשחרור. אם היה בודהיסט אז משהו מן הקושי שבדרך בשניים שבדיאלוג בין המטפל למטופל היה נחסך מאיתנו לטובת הקושי של בדידות המודט. אך הוא היה פסיכואנליטיקן. הדרך שבה המליץ לנו כמטפלים לשהות בחדר עם מטופלנו לא נועדה לגרום להגיע אל הנירוונה או לגרום למטופלינו להגיע אליה, אלא נועדה לעזור לנו להבין אותם, עבור עצמם.
הרהור נוסף שעלה בי היה סביב ההבדל המהותי בין עבודה בשנים בשדה הטיפולי לעומת עבודה אישית יחידנית ומדיטטיבית ברובה בבודהיזם. כמובן שגם בבודהיזם יש חשיבות רבה לקשר עם המורה הרוחני, המלווה את התהליך שעובר הנזיר, אך קשר זה הוא בהכרח בעל אופי שונה. הדגש בבודהיזם אינו על הממד הוורבלי, או על עצם הקומוניקציה הבין-אישית. ואילו אצל ביון האדם זקוק לקשר רגשי עם אדם אחר כאוויר לנשימה, איני בטוח איך יתייחס בודהיסט לאמירה כזאת.
הספר חוקר לעומק את המקביל והשונה בשתי התיאוריות. הוא עושה זאת בעיקר מהזווית התיאורתית, לכן עולות שאלות רבות לגבי יישום העבודה הביונינית על ממדיה המיסטיים בשדה הטיפולי, אלו הם מצבים קיצוניים של איחוד, מצבים שמעצם הגדרתם אינם ניתנים לתרגום מלולי על פי דרך המקובלת להצגת מקרה, ולכן מעטות הדוגמאות בספר כפי שהן מעטות בכתביו של ביון עצמו.
יחד עם הקושי בהעדר דוגמאות מהשדה הפסיכואנאליטי להיאחז בהן, אנו נחשפים לאורך הקריאה למשלים, סיפורים ושירים מן ההגות הבודהיסטית אשר עוזרים לנו להבין את הצד הפילוסופי המורכב. אולי הגיע הזמן להרבות בתיאורי מקרה פיוטיים ויצירתיים גם בשדה הטיפולי?
מקורות
1. Ogden T., An introduction to the reading of Bion; Int. J. Psychoanal., 85: 285-300, 2004.
2. http://www.psychoanalysis.org.uk/Bion78.htm
