בחזרה לקשר
ארבעה ממדים של תקווה לזוגיות לאחר חשיפה לאירועי טרור ומלחמה
רון נסים ורחל דקל
מאמר מתוך אסופת 17 המאמרים שמוצגים בספר "מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה", בעריכת בעז שלגי ושרון זיו-ביימן.
פתיחה
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתחוללת ברצועת עזה ובצפון הארץ ממשיכים להשפיע באופנים שונים על הפרט, המשפחה והחברה בארצנו. מטעני הכאב הולכים ומתווספים, וכקהילה מקצועית אנחנו עומדים בפני המשימה המורכבת של העזרה למטופלינו ולעצמנו לשאת, ובמידת האפשר למזער, את הנזקים הרגשיים והנפשיים הכרוכים בכך. בפרק זה נבקש להפנות את מבטנו אל השפעות המלחמה על הזוגיות, הן זו של הלוחמים והלוחמות ממגוון כוחות הביטחון והן זו של הנחשפים האזרחיים לאירועי הטרור והמלחמה.
הספרות הדנה במחקר ובטיפול בהפרעות רגשיות ונפשיות לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים בכלל, ולמלחמה בפרט, התמקדה באנשים שנחשפו ישירות לאירועים אלה. עם זאת, בעשורים האחרונים מצטברות עדויות אשר לא רק בוחנות את ההשפעות הנרחבות של החשיפה הישירה לאירועים הטראומטיים על הזוגיות והמשפחה, אלא אף מבחינות בפוטנציאל הגלום בזוגיות של האדם שנחשף לטראומה כמעודדת תהליכי החלמה. בפרק זה נסקור עקרונות תיאורטיים להבנת ההשלכות של מלחמה ואירועי דחק על זוגיות ונציע התערבויות זוגיות מתאימות לשעת משבר, המיועדות לשמור על הזוגיות ולמנוע התפתחות של הפרעות דחק. נתבונן בהתערבות הזוגית דרך ארבעה ממדים: 1) ממד הביטחון והוויסות: חידוש יכולת הוויסות וחוויית הביטחון בזוגיות. 2) ממד השיח והתקשורת: חידוש השיח ושיפור התקשורת הרגשית בין בני הזוג. 3) ממד הפעילויות המשותפות: חזרה לפעילויות משותפות וצמצום ההתנהגויות המפצות. ו־4) ממד ההפרדה בין מחשבות לזהות: הפרדה בין המחשבות האישיות והזוגיות ומציאת איזון מחשבתי. כל אחד מהממדים האלה יומחש דרך דוגמאות מהתערבויות שנערכו בחודשים האחרונים.
****
מלחמת חרבות ברזל והשלכותיה על הזוגיות
אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שפרצה לאחריהם חשפו את האוכלוסייה לרבדים רבים של טראומה. מדינת ישראל ואזרחיה חוו טראומה קולקטיבית (Collective Trauma), שהיא תוצאה של אירוע המשנה סדרי עולם ומנפץ את המרקם הבסיסי של החברה. מלבד המספר הרב של הנרצחים וההרוגים ושל האנשים הסובלים מפגיעות טראומטיות, טראומה קולקטיבית עלולה ליצור משבר ובדיקה מחדש של הנחות בסיסיות לגבי חיינו, הכוללת בין השאר שאלות לגבי קבוצת ההשתייכות והנאמנות שלנו, בחברה ובמדינה, ולא פחות מכך, לגבי מקום המשפחה והזוגיות שלנו במרקם שנפרם ותפקידינו החדשים במשפחה ובחברה.
כשאנו מפנים את הזרקור לזוגיות בישראל אנו מגלים השפעות רחבות, מגוונות וחסרות תקדים של טראומה קולקטיבית זו. אפשר לזהות חמישה מוקדים של חשיפה לטראומה, הפוגעים בנו בדרכים רבות, ובין השאר עלולים לערער או לאתגר גם את הזוגיות שבה אנו חיים. המוקד הראשון, החשיפה לזוועות, הכוללת עדות למעשים ברוטליים קיצוניים, תחושה של אימת מוות וכוונה מתוכננת לפגיעה ולהרס. החשיפה יכולה להיות ישירה, כאשר האדם נוכח בעצמו בעת התרחשות הזוועה, או עקיפה, דרך דיווחים בתקשורת או סיפורים של אדם אחר. המוקד השני הוא החשיפה ללחימה מסכנת חיים של רבים ממשרתי הסדיר, הקבע והמילואים במלחמה המתמשכת. חשיפה זו מעלה את הסיכון למצוקה נפשית, אישית וזוגית. השלישי, חשיפה נרחבת לאובדן טראומטי ולשכול, הכוללים מוות של אנשים בדרגות שונות של קרבה, אובדן בעלי חיים, אובדן רכוש ועוד. מספר ההרוגים הולך ועולה כל הזמן, ומעגלי השכול מתרחבים ופוגעים לצערנו במשפחות נוספות רבות. אובדן ייחודי נוסף מתייחס לחטופים ולנעדרים: הדאגה, העמימות, תחושות הנטישה ואי הוודאות לגורל החטופים יוצרות מצוקה רחבה ותחושות של אובדן עמום ומתמשך. לבסוף, הפינוי מהדרום ומהצפון יצר שבירה פתאומית ודרמטית של כל המוכר למשפחות רבות: שגרת החיים, הלכידות המשפחתית, המרקם הקהילתי, המסגרת הלימודית, קשרים קודמים ועוד. במקרים רבים משפחות התפצלו בין מספר מקומות, למשל כאשר אחד מבני הזוג נשאר בצפון או יצא למילואים ושאר המשפחה התפנתה לאזור אחר בארץ. טראומת העקירה וחוויית הזמניות גורמות לצמצום יכולת התכנון ורקימת תוכניות לעתיד. הקטיעה הדרמטית בתחושת הרציפות על כל רבדיה – הקוגניטיבי, התפקודי, המשפחתי והחברתי – פוגעת באופן משמעותי בתחושת השליטה והמסוגלות של אנשים רבים, עד כדי התעוררות תגובות קשות של דיכאון ושל חרדה. בנוסף, היא עשויה לגרום לפיצול וליצירת פערים בקרב זוגות ובין בני משפחה רבים.
המציאות המתמשכת של המלחמה והשיבה הביתה מערבת שורה של מעברים חדים, הן לחוזרים מהלחימה והן לבני ובנות הזוג שנשארו בעורף. החוזרים מהלחימה עוברים שינויים קיצוניים: משהייה בתוך אירוע מסכן חיים ותחושה של מילוי תפקיד בעל משמעות, לשגרת היומיום ולתפקידים העלולים להיתפס עבורם כחסרי משמעות; ממצב של דריכות תמידית למצב של הימצאות במקום יחסית מוגן ובסביבה אזרחית צפויה יותר; משהות עם החברים ליחידה חזרה למשפחה והתנתקות ממרבית החברים ללחימה; מהרס וחורבן של אזורים שלמים למשפחה ולמקום עבודה שממשיכים לחיות ולהתקדם.
גם בני ובנות הזוג שנשארו בעורף חווים שינויים משמעותיים: מעצמאות מוחלטת בעת היעדרות בן הזוג לשיתוף אדם נוסף בחיים הזוגיים והמשפחתיים; מדריכות ודאגה בלתי פוסקות לחייהם של הלוחמים בשדה הקרב, כמו גם לכל הנשארים בעורף (בית, עסק, משפחה), לחזרה לעיסוק בבעיות היומיומיות שעלולות, גם עבורם, להיחוות כחסרות משמעות. בן/בת הזוג שנשארו מצפים "לקבל בחזרה" את האדם שהיה חסר, אך לא פעם החוויה שלהם היא שהאדם שיצא אינו אותו אדם שחזר. מתוך קשיים אלה עשויות להתעורר אצל בני הזוג שנשארו תחושות של נטישה, והרגשה שהקשיים שהם חוו לא זוכים להכרה של בן/בת הזוג. כך מתפתחים בין בני הזוג פערים בקצב החזרה לשגרה, כמו גם "קורבניות תחרותית": מי מבני הזוג עבר או חווה קשיים חמורים יותר.
המצב לצערנו נעשה מסובך עוד יותר, שכן זוגות רבים נוכחו לדעת שהשיבה הביתה הייתה זמנית, וכי רבים חזרו לסבב מילואים נוסף. מצב זה הקשה על שני בני הזוג לשוב לשגרה מלאה וחיזק את תחושות חוסר הוודאות וסכנת החיים המתמשכת. בנוסף, משאבי הפרט, המשפחה והקהילה הצטמצמו. גם אם אלה הספיקו כדי לעבור את התקופה הראשונית, הרי שהתמשכות מצב החירום, החזרה של התקפות הטילים, הדאגה הלא־נגמרת לחטופים שלא שבים, או ההישארות במקום הפינוי בלי לחזור הביתה הביאו לשחיקה נוספת בכוחות ובמשאבים.
ריבוי הרבדים של המציאויות הטראומטיות שעברו פרטים, זוגות, משפחות וקהילות יוצר אתגרים טיפוליים רבים הזוכים להתייחסות רחבה ברמה הפרטנית והקהילתית. לעומת זאת, ההתייחסויות הקליניות והמחקריות למתרחש בזוגיות מצומצמות, וכפועל יוצא מרבית המענים הטיפוליים המוצעים הם פרטניים. בהשראת המשפט "העצים החזקים ביותר ביער הם אלה שגדלים בצמוד זה לזה ומשלבים את שורשיהם בתמיכה", אנו מבקשים להציע כי הזוגיות יכולה, למרות הקשיים שצוינו, לשמש גם כמקור לתמיכה וכמשאב חשוב ביותר להתמודדויות הרבות העומדות בפני הנחשפים לאירועים טראומטיים.
על סמך ידע קודם שהצטבר בתחום אנו רוצים להציע מודל לעבודה זוגית שמטרתו לחבר את בני הזוג למשאבים העומדים לרשותם, לסייע בהפחתת המצוקה הזוגית, למתן את התפתחות המצוקה הפוסט־טראומטית ולעודד החלמה. ראשית נתאר עקרונות להתערבות זוגית לאחר אירועים טראומטיים, ולאחר מכן נציע כלים להתערבות זוגית הפועלים בארבעה ממדים: ממד הביטחון והוויסות, ממד השיח והתקשורת, ממד הפעילויות המשותפות וממד ההפרדה בין מחשבות לזהות.
עקרונות להתערבות זוגית לאחר אירועים טראומטיים
העבודה הטיפולית הזוגית מזמינה חשיבה אינטגרטיבית, המשלבת בין התבוננות בזוגיות, על משאביה וחולשותיה, הן כפי שהיא מגיבה כיום לאירוע החיצוני והן כפי שהייתה בעבר, תוך הפניית מבט לשיפור ההתמודדות העתידית של הזוג. התערבות זוגית בשעת משבר מחייבת אותנו להעריך גורמי סיכון אישיים וזוגיים שייתכן שמקשים על ההתמודדות הנוכחית או אף החמירו לאור לחצי התקופה, כמו למשל התמכרויות, אתגרים כלכליים או זוגיות על סף פרדה. עלינו להעריך את גורמי הסיכון ובמידת הצורך להפנות לסיוע נוסף.
מעבר לסוגי ההתערבויות השונים ולהקשר המצבי־זמני־מערכתי של כל זוג מסוים, קיימות מספר נקודות חשובות שיש להביאן בחשבון בעבודה עם זוגות בישראל בעת הנוכחית:
- מבט רגיש תרבות: זוגות הסובלים ממעמד חברתי מוחלש, כמו פלסטינים־ישראלים ובני מיעוטים אחרים, להט"בים, אנשים עם מוגבלות או אנשים בעוני, עלולים בעת הנוכחית לחוות מצוקה קשה וחמורה יותר.
- שלב ההתפתחות של הזוג במעגל החיים: מלבד המציאות החיצונית המשותפת, חשוב תמיד במפגש עם בני זוג לדעת באיזה שלב הם נמצאים בהתפתחות שלהם: האם הם זוג צעיר או ותיק? האם הם בעיצומו של שינוי במבנה המשפחתי, כמו לידת ילד או עזיבת הילדים את ה"קן"? האם הם היו בשלבים שונים של פרדה?
- אירועים טראומטיים קודמים: מצב נוסף שיש להביא בחשבון, שלצערנו נפוץ בישראל, הוא כאשר אחד מבני הזוג, או שניהם, סבלו מטראומה בעברם; בין שמדובר בטראומה הקשורה לאירועי טרור או לחימה, בטראומה מורכבת מהילדות או בפצעי התקשרות שהותירה טראומה התקשרותית. האירועים של אלימות, אובדן ושכול שאנו עדים להם מ־7 באוקטובר והלאה, וכמובן האלימות המגדרית האיומה שלא נתקלנו בה בעוצמה כזו במלחמות עבר, מהווים "טריגר" ומציפים מחדש אצל חלק מהאנשים את טראומות העבר. כשהפגיעות המוקדמות מתעוררות, נוצרות תגובות נפשיות קשות, כמו יציאה מוויסות רגשי, התחזקות של תוקפנות, התרחקות מבן/בת הזוג ועוד, תגובות שלכולן השפעה לא מבוטלת על הזוגיות.
עקרונות ההתערבות
הקשר הזוגי עשוי להיות "המקום" שבו יוכל להתרחש התיקון למה שערער את הביטחון בעולם.
בהמשך לחשיבה ההתפתחותית על חשיבות ההתקשרות להורה בגיל המוקדם, הרי שבחיים הבוגרים, האמונה שבן/בת הזוג זמינים לעזרה ולתמיכה מאפשרת לחוש התקשרות בטוחה. אל מול האירועים הטראומטיים, שערערו את הביטחון בעולם, הקשר הזוגי יכול להיות המקום שבו יתרחש התיקון (Johnson & Neff). כך, ההתערבות הזוגית תנסה לעזור לבני הזוג לבנות (או לבנות מחדש) את הקשר הזוגי שלהם כמקום בטוח אשר מתוכו יוכלו להתמודד באופן אקטיבי ויעיל יותר עם ההשלכות המערערות של הטראומה על חייהם.
יצירת הפרדה בין הזהות של האדם ושל הזוג לבין ההשלכות של הטראומה שאיתה הם מתמודדים.
כאן הניסיון יהיה לעזור לבני הזוג להתבונן בטראומה ובהשפעותיה עליהם כישות "חיצונית" (שניתן לכנותה, לדוגמה, "דרקון הטראומה"). התבוננות כזו עשויה לעזור להפחית את הכעס, האשמה וההאשמה ולבסס עמדה זוגית משותפת אל מול ההשפעות של האירועים הטראומטיים על השורד ועל הזוגיות: זה לא "אחד נגד השני", אלא "שנינו נגד השפעת הטראומה". כך, לדוגמה, ננסה לשנות את השיח מ: "הוא עצבני מאז שפרצה המלחמה", "היא חרדה מאז", לשיח בסגנון: "אחת ההשפעות העיקריות של המלחמה עלינו, כזוג, היא שנכנסו לחיינו רגשות רבים של עצבנות וחרדה".
"הסיפור של הטראומה" יסופר במקביל לעוד "סיפורים זוגיים", הכוללים מאפיינים וערכים זוגיים לפיהם בני הזוג שואפים ורוצים לחיות את חייהם.
כדי שבני זוג יוכלו לשתף, לשמוע ולהתמודד עם סיפורי הטראומה, נשאף בהתערבות הזוגית לבנות ולבסס לבני הזוג "גדת נהר", או "איים של ביטחון", המורכבים מסיפורים אחרים עליהם ועל הקשר שלהם (Nasim & Nadan). לדוגמה, בני זוג שחוו את אירועי 7 באוקטובר כשפיזית לא היו ביחד הביעו מצוקה גדולה על כך שלא יכלו להיות אחד בשביל השנייה כאשר המאורעות קרו. לפני שיוכלו לחלוק ולספר זה לזה את סיפורי הטראומה שחוו, כל אחד מהם בנפרד, היה חשוב לאפשר להם לתאר את החשיבות הרבה שהם מייחסים, בקשר שלהם, לתמיכה ולהישענות אחד על השני, ולהמחיש זאת על ידי סיפורים וסיטואציות מעברם כזוג.
שיקום פונקציית העד בנפש באמצעות המרחב הזוגי.
גורם המשותף לטיפולים רבים בטראומה הוא שיקומה של פונקציית העד בנפש. "פונקציית העד בנפש" מתארת את היכולת של האדם לתת תוקף פנימי לחוויותיו ומבוססת על תנועה בין "היות אני" לבין התבוננות בעצמי מבחוץ. לא פעם, לנוכח סיטואציה טראומטית, קורסת פונקציית העד בנפש, ואיתה גם היכולת להיות "בעליה" של החוויה – לחוש אותה כדבר שקורה לי (אמיר). האדם מפעיל מנגנוני ניתוק ודיסוציאציה, וההשפעה המיידית על הנפש היא בדידות וקריסת היכולת לתת תוקף פנימי לחוויה. הספרות על אודות תהליכי ההחלמה מטראומה בטיפול הפרטני מעניקה חשיבות רבה לתפקיד המרפא שיש למפגש עם "אחר", קרי המטפלת, שמוכנה לתת הכרה ותוקף לחוויית האדם ובכך, למעשה, להיות עדה (to bear witness) למה שהתרחש ולשקם את העד הפנימי (הרמן). בהקשר הזוגי, נבקש ליצור את בני הזוג כ"עדים" זה לזה: כאלה שיסכימו לשמוע, לתת הכרה, תיקוף והבנה להשפעות ולהשלכות המטלטלות של מה שאירע לבני זוגם. כך, ניתן לחשוב על המרחב הזוגי, ובאופן ספציפי על ההתערבות הזוגית, כמרחב פוטנציאלי ליצירת פונקציית עד הדדית החיונית כל כך לתהליכי הריפוי (נסים, נדן וזליגמן).
ממדי ההתערבות הזוגית לאחר אירועים טראומטיים
הכלים המוצעים כאן להתערבות זוגית מבוססים, כאמור, על ארבעה ממדים, ופועלים לקידומם:
- ממד הביטחון והוויסות: חידוש יכולת הוויסות וחוויית הביטחון בזוגיות.
- ממד השיח והתקשורת: חידוש השיח ושיפור התקשורת הרגשית בין בני הזוג.
- ממד הפעילויות המשותפות: חזרה לפעילויות משותפות וצמצום ההתנהגויות המפצות.
- ממד ההפרדה בין מחשבות לזהות: הפרדה בין המחשבות האישיות והזוגיות ומציאת איזון מחשבתי.
1. חידוש יכולת הוויסות וחוויית הביטחון בזוגיות
אנו מסתובבים בעולם עם תחושות ותפיסות לגבי עצמנו, לגבי היחסים שלנו עם אחרים ולגבי הסדר והחוקיות בעולם. האירועים האחרונים ערערו תפיסות רבות, הן לגבי הביטחון האישי והן לגבי יכולת המוסדות הקיימים להגן עלינו. אנשים נחשפו לרוע, לאלימות, למוות ולפגיעות מיניות ונשארו לבדם בלי שמישהו בא להגן עליהם. אלה שלוחמים בחודשים האחרונים חווים תחושות של פחד, של חוסר ביטחון, של איום מתמשך על החיים ושל סכנה באובדן.
בדומה למטרות בעזרה נפשית ראשונית אחרי משבר לפרט, כך גם בהתערבות זוגית, המטרה הראשונית היא השבת תנועה למקומות שבעקבות החשיפה לאירועים טראומטיים קפאו ועמדו מלכת. אחד העקרונות המשותפים לכלל הגישות הטיפוליות במצבי טראומה הוא השבת הרציפות. בהתערבות זוגית עיקרון זה יתורגם להשבת היכולות לוויסות הדדי ולשיתוף פעולה זוגי. בדומה לחוסן אישי, חוסן זוגי מתבטא ביכולת ליפול ולקום, להתכופף ולהתיישר. אין אנו מחפשים מציאות נטולת קשיים, את היעדרם של כאב, של עצב, של פחד או של זעם, ובוודאי לא נצפה לתפקוד מושלם. אנו כן מבקשים לאתר ולחזק את יכולת שיתוף הפעולה של בני הזוג אל מול הקשיים הממשיים והרגשיים שהם מתמודדים איתם. היכולת המשותפת לקבל החלטות ולפתור בעיות היא לא פעם הסימן הראשון שהתנועה שבה אל תוך הקשר הזוגי.
אחד המאפיינים של זוגיות טובה הוא האיזון בין ויסות עצמי לבין ויסות הדדי, כלומר, הידיעה של בני הזוג מתי ועד כמה הם יכולים להישען זה על זה, ומתי כל אחד מהם נדרש לווסת את עצמו (גוטמן וסילבר). בימים אלה, אחד או שני בני הזוג עשויים להיות מוצפים בחרדה, בבלבול, בזעם או בחוסר אונים ו"להפיל" תחושות אלה על "כתפי הקשר הזוגי" אשר נדרש להכיל את העומסים הרגשיים, כמו גם את סגנון ההתמודדות של כל אחד מבני הזוג. זוגות יתקשו מאוד לחזור ולבסס את החוסן הזוגי אם מערכת העצבים של אחד מהם, או של שניהם, תהיה בעוררות גבוהה מדי. במצב כזה, כל טריגר עלול להוציא את אחד מבני הזוג מ"חלון הסיבולת". חלון הסיבולת מתאר את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם עוצמות ואיכות של עוררות שאנו חווים, ואת הדרכים שבהן אנו מעבדים ומאחסנים בזיכרון חוויות עוררות אלה. כשאנחנו נמצאים בתוך ה"חלון" אנו יכולים לתפקד מתוך ויסות, הבנה של מה שמתרחש בתוכנו ושל התגובות שלנו, ומתוך יכולת להתמודד עם מה שאנו חווים. בזמן יציאה מה"חלון", הנפש, ובהתאם התפקוד בפועל, עוברים לאחד ממצבי ה"אוטומט" המיועדים להישרדות (בריחה, התקפה או קיפאון: Fight, Flight, Freeze), שהם ברוב המקרים בלתי נשלטים (ראו לדוגמה: ואן דר קולק).
יציאה מחלון הסיבולת באה לידי ביטוי באחד או בשני המצבים הבאים:
א. מעל חלון הסיבולת: נרגיש הפעלה רגשית וגופנית מוגברת: רגשות שליליים עוצמתיים כמו כעס או חרדה, זרימה מוגברת של דם באיברים, עלייה בדפיקות הלב, הזעה ואולי גם תחושה של "מחשבות רצות". בזוגיות מצב זה יתבטא במריבות רבות, באמירת מילים קשות או בהטחת האשמות זה בזה.
ב. מתחת לחלון הסיבולת: מצב זה דומה יותר לתגובות של קיפאון או Shut down. במצבים כאלה נרגיש בדרך כלל שאנחנו "כבויים", מתקשים לחוש או לזהות רגשות, מתקשים לחשוב או להבין, מרגישים עייפות בגוף ומתקשים לנוע. בזוגיות מצב זה יתבטא בתחושות של קיפאון, ריחוק וניתוק.
בין בני זוג יכולה לא פעם להתרחש אינטראקציה – ולו לכאורה מינורית –
שתגרום ליציאה מחלון הסיבולת. לעיתים מספיקים מבט או אמירה מסוימת של בן/בת הזוג כדי לגרום למוח להיזכר בתחושת סכנה מוכרת ולצאת מחלון הסיבולת. בפעמים אחרות תהיה זו הפניית גב או חוסר נוכחות שיפעילו את המערכת.
היציאה מחלון הסיבולת היא אחד הדברים הראשונים שזוגות מתלוננים לגביו, והיא מעוררת בהם שאלות וחששות רבים. כך, אב יכול לומר שהוא מוצא את עצמו צועק על בנו; בת זוג יכולה לספר שבן זוגה מתנתק ומסתגר; לוחם לשעבר מדבר על כך ש"כל דבר מקפיץ אותו" ואז הוא בורח לחברים ו/או לעישון בתדירות גבוהה יותר. אנשים מנסים להבין את מה שקורה להם, מדוע יש פערים גדולים כל כך בין מה שהיה בעבר לבין המצב בהווה, ומה גורם להם כיום לכעוס או להתנתק. חשוב להדגיש שהיציאה מחלון הסיבולת והתגובות שנוצרות בשל כך הן נורמטיביות, וקורות לכל אדם. בהתערבות הטיפולית יש חשיבות לזהות ולנרמל אותן, הן ברמה האישית: מהם הדברים שגורמים לך לצאת מחלון הסיבולת שלך? מהם הדברים המסייעים לך "לחזור" אליו? והן ברמה הזוגית: אילו דברים תוכלו לעשות כזוג כדי לחזור לחלון הסיבולת שלכם? כך נעזור לבני זוג לזהות כיצד מבט מסוים, מילה ולפעמים אף מגע רך יוכלו להיות האות המסמן עבורם שהם במקום בטוח ושניתן "לכבות את ההגנות".
הגורמים ליציאה מחלון הסיבולת שונים בין בני הזוג, וקיימות אצלם אסטרטגיות הישרדות שונות. מאחר שכך, לא פעם תגובת ההישרדות של בן/בת זוג אחד/ת תהיה שונה, ואף מנוגדת, לתגובת ההישרדות של בן/בת הזוג האחר/ת. פער זה באסטרטגיות ההישרדות עלול להחריף עוד יותר עקב השלכה הדדית של פחד ומצוקה (קליינר־פז), תוך התעלמות מהעובדה שהתגובה של בן/בת הזוג האחר/ת, אף שהיא נראית הפוכה, נובעת מאותם פחדים וחרדות. נראה לדוגמה מצב שהיה שכיח מאוד בשבועות הראשונים למלחמה: בן זוג אחד פעל בתגובת "בריחה": בדיקת אפשרויות טיסה ושהייה של המשפחה מחוץ לגבולות ישראל; אך בן הזוג השני פעל בתגובת "לחימה": התנדבות מיידית לפעילויות תמיכה מהעורף או גיוס למילואים. פיצול זה בין סגנונות ההתמודדות קלע זוגות אלה למצב של כעס וחוסר הבנה של כל אחד מבני הזוג על תגובת האחר, ההפוכה כל כך משלו, כמו גם לחילוקי דעות לגבי הדרך ה"נכונה" להגיב ולפעול. בהתערבות הזוגית ננסה לעזור לבני הזוג להבין שתגובותיהם מהוות למעשה השתקפויות של מנגנוני ההישרדות של כל אחד מהם לאיום וחרדה, שייתכן שהם אינם שונים זה מזה כפי שהם חווים זאת ושגם תגובה או התמודדות שנראית לגמרי "הפוכה" נובעת למעשה מאותם מקומות נפשיים ששניהם מתמודדים איתם (חרדה גדולה; אינסטינקט העולה מול השאלה "מה יגן עליי?").
תגובה הישרדותית נוספת, השכיחה גם אצל מבוגרים, היא היצמדות לאחר ("Find mom"), משמע להיצמד, להישען ואף לפתח תלות בדמות הנחווית כהורית, חזקה ובעלת תושייה. בהקשר הזוגי, הפרטנר עשוי להפוך לדמות הורית מדומיינת זו. גם אם דינמיקה כזו מאפשרת בהתחלה ביטחון והרגעה, הרי שבטווח הארוך היא עלולה לפגוע בחוסן הזוגי. מובחנות (Differentiation) ונפרדות, משמע, היכולת של הפרט לשמור על האינדיבידואליות והעצמאות שלו בתוך הזוגיות, הן אבני יסוד בכל מערכת יחסים בריאה. אוטונומיה זו חיונית לבריאות הזוגיות, שכן היא מפחיתה את הסיכון לתלות יתר באחד מבני הזוג כדי לספק את כל הצרכים הרגשיים. בהתערבות הטיפולית הזוגית נכיר בכך שתגובת ההיצמדות מובנת, מצד אחד, אבל גם נסביר כיצד היא עלולה לערער את החוסן הזוגי ונעודד את השבת האוטונומיה והנפרדות בזוגיות.
2. חידוש השיח ושיפור התקשורת הרגשית בין בני הזוג
השאלות סביב שיח ותקשורת זוגית בעקבות חשיפה לטראומה הן רבות ומורכבות. אנו מוצאים כי לא פעם כל אחד מבני הזוג עשוי לנהל דיאלוג פנימי שבו הוא מתלבט בשאלות כמו: במה ועד כמה לשתף את בן/בת הזוג? האם אוכל והאם נכון לשתף את בן/בת הזוג בזוועות שאליהן נחשפתי? האם אוכל לשתף אותו בקשיים שלי כבת זוג שנשארה לבדה עם הילדים? עד כמה הם מעניינים ובעלי חשיבות אל מול האירועים שבן זוגי הלוחם עבר? האם ללחוץ עליו לדבר? ואם אשתף, האם יש סיכוי שהיא תקשיב? האדם שנחשף לטראומות נע בין הצורך לשכוח, לחזור לשגרה ולא "להלחיץ" את בן/בת הזוג, לבין הצורך לשתף ולעדכן. בן הזוג השני לקשר נע בין הרצון לגלות אמפתיה, להתקרב ולהבין מה עבר על בן זוגו לבין הצורך לכבד את המידה שבה הוא מעוניין לשתף, החשש שמא הדבר יציף אותו והרצון להגן על עצמו מפני הידיעה. רמת השיתוף הנוצרת מתוך התלבטויות פנימיות אלה תהיה תלויה כמובן בדפוסי השיתוף והקשר הקודמים, כמו גם בדפוסי הקשר במהלך האירועים ואחריהם.
ליכולת לשתף אחרים יש מקום מרכזי בשימור מערכות יחסים, ביצירת אינטימיות ובחיזוק החיבור הרגשי עם האדם שמשתפים. יתרה מזו, לשיתוף יש גם חשיבות בתיקוף תחושת הזהות והערך העצמי, והוא נמצא כבעל פוטנציאל להפחתת ההשפעות הרגשיות השליליות ולסיוע בצמצום של מחשבות חוזרות הנוצרות בעקבות אירועים מלחיצים. מנגד, לשיתוף עלולות להיות גם השלכות שליליות, לאור האופן שבו יגיב בן הזוג. אם התגובה תיחווה כלא מתאימה לאדם המשתף, הדבר יכול להוביל לתחושות של דחייה, בושה וביקורת ולאתגר את מערכת היחסים. כך, מול הצורך והרצון לשתף ולספר, יש להביא בחשבון את איכות תגובת בן/בת הזוג.
הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן, חוקרת הטראומה מהחשובות בעולם, טוענת כי חשיפה עצמית של חוויה טראומטית היא תנאי מקדים להשבת תחושת המשמעות בעולם (הרמן). חשיפה זו מעודדת תחושת שליטה ומחזקת את היכולת ליצור נרטיב מובנה סביב הזיכרונות, ובכך מקדמת את תהליכי ההחלמה הטבעיים ותורמת להתפתחות כישורי התמודדות טובים יותר. כאשר האווירה בין בני הזוג מאופיינת בקשיים בהבעה הרגשית ובתקשורת הזוגית, היכולת לשתף בסיפור הטראומה באופן שיעודד עיבוד והחלמה מצטמצמת.
בהתערבות טיפולית כדאי להדגיש את חשיבות השיתוף ברגשות, גם ברגשות קשים, לעזור לבני הזוג לשוחח על החששות השונים שלהם ולהתייחס לתהליך השיתוף לא כדיכוטומי ("כן משתף" או "לא משתף") אלא כתהליך שיכול לקחת זמן, כאשר הדברים יסופרו בתנאים, בעיתוי ובמקום שיאפשרו לאחד לספר ולשני להקשיב. בנוסף, חשוב שבני הזוג יבינו שהחלק החשוב בשיתוף הוא לאו דווקא פרטי האירועים, אלא ההשפעות שלהם על האדם, וכן שיהיו רגישים ומודעים לחשיבות התגובה לסיפור, שתשדר נוכחות ורצון לשמוע.
3. חזרה לפעילויות משותפות וצמצום ההתנהגויות המפצות
אחת התגובות ההישרדותיות בהתמודדות עם חרדה, פחד ומצוקה היא לנסות להימנע ממפגש עם התחושות הקשות, תוך צמצום התקשורת של האדם הן עם עצמו והן עם האנשים הקרובים לו ביותר, ולעיתים עם בן/בת הזוג. האדם שנחשף לאירועים הקשים מגיב לגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי (מראות, ריחות, צלילים, אנשים, מקומות וכדומה) במצוקה גדולה, ולכן ייתכן שינסה להימנע ממפגש עם חוויות המקושרות בתוכו לאירוע. ההימנעות יכולה לבוא לידי ביטוי בחוסר רצון לדבר ולשתף (כפי שתואר לעיל), בניסיון להימנע מלהגיע לאזורים מסוימים בארץ, בדחף לעזוב את הארץ כדי להתרחק מכל דבר שיכול להזכיר את הקשיים או, בכיוון ההפוך, בהסתגרות בבית. נכון, בטווח הזמן המיידי ההימנעות מסייעת להפחתת החרדה והמצוקה – אך בטווח הארוך היא מונעת אפשרות לעיבוד החוויות, למתן משמעות ולהחלמה (שובל ואחרים).
עם הזמן, ההימנעות עלולה להיעשות עמוקה יותר ומקיפה יותר. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בשימוש באלכוהול ו/או בקנאביס, בעבודה מאומצת ובצורות נוספות של הסחת דעת. בנוסף, ההימנעות ההתנהגותית, קרי הימנעות מפעולות, מקומות ואנשים, עלולה להתרחב להימנעות רגשית, שעלולה לחזק את הקושי בשיתוף הזוגי ולהעמיק את הפגיעה ביכולת לחוות ולשתף, גם ברגשות שליליים ("קשה לי", "אני מפחד", "את לוחצת עליי") וגם, בהמשך, ברגשות חיוביים של אהבה ושמחה.
השלכות ההימנעות ההתנהגותית של בן/בת הזוג הסובלים ממצוקה על בן/בת הזוג השני באות לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: ראשית, כאשר ההימנעות באה לידי ביטוי בצמצום הפעילויות המשותפות והמשפחתיות מוצאים עצמם בני הזוג יוצאים לפעילויות לבד או מצמצמים אף הם את פעילותם. פעמים רבות התנהגות זו מביאה גם להגדלת הנטל על כתפיו/ה של בן/בת הזוג המסייע/ת, אשר נאלצים "למלא את מקומו" של בן הזוג הנמנע בפעילויות שאמורות להיות משותפות, כמו יציאה עם הילדים, מפגשי משפחה וכדומה. שנית, לא פעם בן/בת הזוג רוצים להקל על המצוקה של בן/בת הזוג הנמנע על ידי התאמה של התנהגותם, בדרכים שהם מאמינים שתוכלנה לסייע בכך, כמו "הליכה על קצות האצבעות" כדי להפחית את הרעש בבית, או לקיחת משימות של בן/בת זוגם על עצמם. לדוגמה, במפגש זוגי סיפרה אישה שלאחר שבן זוגה חזר ממילואים, ולמרות הקושי שהיא חוותה בביצוע משימות הטיפול בילדים ובבית בהיעדרו, היא "נתנה לו זמן להתרגל" והמשיכה לקחת על עצמה את כל המשימות. מטרתה הראשונית הייתה לעזור לו ולהפגין חיבה והתחשבות כלפיו. עם זאת, כפי שהלך והתברר במפגש הזוגי, התנהגותה זו לא אפשרה לבן זוגה, הסובל ממצוקה, לנסות ולחזור לתפקידיו הקודמים, לתחושת השליטה והמחויבות ולרצפי התפקידים הקודמים שלו. כך, התאמה התנהגותית כזו מצד בן/בת הזוג מצמצמת את ההתמודדות והדרישות ולאורך זמן מחזקת את ההימנעות ומפחיתה את שביעות הרצון הזוגית (Fredman, et al.).
בהתערבות הזוגית חשוב להסביר את מעגלי ההימנעות, את האופנים שבהם הם עלולים להתרחב ואת הסכנה בהשפעות ארוכות הטווח על שביעות הרצון מהקשר, כמו גם על תהליכי ההתמודדות וההחלמה של מי שנחשף לאירוע הטראומטי. אפשר לבקש מבני הזוג לייצר רשימה של פעילויות משותפות שהם נמנעים מלעשות מאז האירועים שעברו ובהמשך לבקש שיבחרו את אחת מהפעילויות ויחליטו שהם מבצעים אותה יחד. בפגישות העוקבות נבקש מהם לתאר איך התמודדו עם ה"חשיפה" לפעילות שקודם נמנעו ממנה? באיזו מידה הרגישו את החרדה עולה וכיצד עזרו אחד לשני לווסת אותה? באיזו מידה מצאו הנאה מחודשת במה שקודם נמנעו ממנו? כיצד זה מעודד אותם לבחור בעוד פעילויות משותפות, לתכנן ולבצע גם אותן?
4. הפרדה בין המחשבות האישיות והזוגיות ומציאת איזון מחשבתי
למעגלי החרדה וההימנעות מצטרפות הפרעות בתפיסה ובמחשבות. מחקרים מראים כי אנשים שנחשפו לאירועים טראומטיים יציגו תפיסות קוגניטיביות שליליות יותר על עצמם, על זולתם ועל העולם בכלל בהשוואה לאנשים שלא נחשפו לאירועים כאלו (נסים ואחרים). לדוגמה, כתוצאה מהאירוע הטראומטי אדם עלול לתפוס את עצמו כמי שיש לו פחות שליטה על חייו. בתגובה לכך הוא עשוי לרצות "לשלוט בכול" או לחלופין לוותר על תחושת השליטה ולייחס אותה למקור חיצוני. בנוסף, תחושת הביטחון והאמון בעולם ו/או בזולת עלולה להתערער, ונוצר קושי לתת אמון באחר, כולל בבן/בת הזוג. היכולת לסמוך ולתת אמון בבן/בת הזוג, לדעת שהם "יהיו שם" עבורך, חשובה מאוד לזוגיות, וחסרונה עלול ליצור מתחים (שובל ואחרים). מאז אירועי 7 באוקטובר, כפי שציינו, תחושות הבגידה והפרת האמון נפוצות מאוד, וההשלכות שלהן על תפיסת ה"עצמי" ועל הקשר הזוגי נרחבות וקשות. כך, למשל, גבר שלאור אירועי 7 באוקטובר פיתח מחשבות כל כך שליליות לגבי העולם עד שלא היה יכול בשום אופן לחשוב באופן חיובי על חופשה זוגית משותפת או על הנאה ממגע ואינטימיות מינית עם בת זוגו. המחשבות השליליות שלו הרחיקו אותו מבת זוגו, דבר שחיזק, בתורו, את אותן מחשבות שליליות עצמן.
בהתערבות ננסה לעצור את המעגל השלילי. ננסה לעזור לבני הזוג לשתף זה את זה במחשבות השליליות שלהם על עצמם, על העולם ולעיתים גם על בני זוגם, ונעודד את בן הזוג השני לשתף בתגובותיו למחשבות אלה. ננסה ליצור אצל כל אחד מבני הזוג הבחנה בין "המחשבות שלי/של בן זוגי" לבין "הזהות שלי/של בן זוגי". האם המחשבות השליליות שלו הפכו להיות "הוא", כל כולו? האם אני יכולה להפריד בין בן הזוג שלי ("מיהו") לבין המחשבות שלו? תהליך שכזה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בבקשה מבני הזוג להתמודד יחד עם שתי שאלות:
לאילו מחשבות על עצמכם, על בן הזוג שלכם ועל העולם גורמת לכם המצוקה שאתם נתונים בה?
כשאתם מדמיינים שאתם מצמצמים את מקומה של המצוקה במערכת היחסים שלכם, אילו מחשבות ורגשות נלווים עולים בכם?
מעבר לחשיבות של החשיפה, ההקשבה והתקשור היעיל של המחשבות, נרצה להדגיש שבני הזוג יכולים גם לעזור זה לזה לבחון את תהליכי ה"הקצנה" במחשבות, למתן ואף להגמיש את המחשבות. נראה כיצד "אימוץ" של מחשבות מאוזנות יותר, יחד, יכול להעלות רגשות חיוביים ואופטימיים אצל שני בני הזוג ולהגדיל את אפשרויות הפעולה של כל אחד מהם, לעצמו, ובוודאי שלהם כזוג (Monson & Fredman).
*
סיכום
בפרק זה סקרנו את השפעות הטראומה על הזוגיות והראינו כיצד הזוגיות יכולה להיות משאב חשוב להחלמה. העקרונות התיאורטיים והכלים המעשיים שהצענו להתערבות הזוגית נועדו לא רק לשפר את הקשר הזוגי אלא גם למנוע, דרך התייצבות זוגית קרובה, משתפת ותומכת, התפתחות של הפרעות דחק פוסט־טראומטיות.
בפרק התמקדנו בארבעה ממדים מרכזיים לצורך התערבות זוגית: ממד הביטחון והוויסות, ממד השיח והתקשורת, ממד הפעילויות המשותפות וממד ההפרדה בין מחשבות לזהות. באופן פרדוקסלי, טראומה עשויה לשחוק דווקא את המערכות שהן בעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר לסייע בהחלמה ובפיתוח עמידות. לכן, המערכת הזוגית היא אחת הראשונות שעלולה להתערער. עם זאת, הקשר הזוגי, על ההיסטוריה והכוחות המשותפים הקיימים בו, אשר מודגשים ומתפתחים מתוך ההתייחסות המיידית לארבעת הממדים שתיארנו, יכול להוות גם מקום של התאוששות והחלמה.
לא בכדי בחרנו במונח "ממד". ההתנהגויות, המחשבות והרגשות שמחלחלים ומועברים בין בני הזוג אינם – כפי שלא פעם נדמה – עניין דיכוטומי של "לא/כן/תמיד/אף פעם" ("הוא אף פעם לא עוזר"), אלא נמצאים בתנועה, על פני רצף, ויכולים להשתנות בעוצמה ובשכיחות. אנו מאמינים שהסיוע למערכת הזוגית, החזרתה לאיזון ופיתוחה בדרכים תומכות ומקרבות, כפי שתיארנו בפרק זה, הם בעלי פוטנציאל לחיזוק התפקוד האישי של כל אחד מבני הזוג, שלהם כזוג וכהורים ושל המשפחה כולה. בחייו של אדם, ועוד יותר מול טראומה, הקשר הזוגי יכול להיות מקום של קושי וכאב, אך לא פחות מכך מקום של נחמה, חיבור עמוק ותקווה.
