עופר ספיר
תמיד עוד פעם אחת
החיפוש אחר חלקי העצמי
שתים
אדם שרוי בדיכאון ואין לו מלים. אין לו אפשרות לספר (לעצמו ולסביבתו) את העובר עליו. הוא מרגיש כמו יצור מכוכב אחר, מרחבי אין־סוף שוררים בינו ובין העולם. הוא שם ולא שם. הוא כאן ואינו כאן. האם יוכל לספר את האלם והבידוד והבדידות, את חוסר המובנות שבחייו ? האם ירצה לספר?
עופר ספיר, פסיכולוג קליני חינוכי, מנסה בתמיד עוד פעם אחת לחשוב על חייו ואת חייו דרך התבוננות בתמונות מאלבומו הפרטי (ולא רק). ההתבוננות בתמונות (וההתבוננות במעשה ההתבוננות עצמו) חותרת תחת הזמן הלינארי, תחת הסיבתיות ותחת המעשה הטיפולי וההמשגה הפסיכואנליטית, אך גם משתמשת בהם כדי לשחזר (ולו לרגע, עוד פעם אחת) את המחשבות הפרטיות של יצור אנושי אחד. להדהד את המהות הסובייקטיבית הבלתי ניתנת להכחשה שבנו, יחד עם הפוטנציאל המשחקי הטמון במחשבותינו.
תמיד עוד פעם אחת נע בין הדיכאון של המחבר ודיכאון בכלל, לבין אינטרוספקציה רחבה יותר על חייו הפנימיים. נקודת המוצא של הספר היא שהכל ניתן לבחינה ולחשיבה מחודשת. אין נקודת בסיס שעליה אין להרהר ולערער. הספר מהרהר ומערער על מוסכמות, בראשן האבחנה בין 'אובייקטיבי' ו'סובייקטיבי' ואבחנות נוספות כמו 'בפנים' ו'בחוץ', 'תהליך' ו'מסגרת', ושל היררכיות של סמכות ושל חשיבה. בטקסט יש שימוש רב בסוגריים כדרך לומר שתמיד יכול להיות עוד משהו, עוד מחשבה, מה שמאפשר הדגמה חווייתית לקורא של הרהור נוסף וכן של הערעור. תמיד יכולה להיות מחשבה נוספת. אין מחשבה סופית. האמיתות הכי גדולות הן רק הקדמה לסוגריים שבאים אחריהם.
עופר ספיר, יליד 1969, חי בתל אביב באהבה עם בן זוגו וילדם. הוא פסיכולוג קליני וחינוכי. מטפל בקליניקה פרטית ומלמד את הגישה הטיפולית הדינמית.
לפניכם חלקיו הראשונים של השער הרביעי בספר, באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
טרנפרנס לפרויד
גבר מרשים (ודמות שיש לי קשר עמוק איתה ומולה של חיפושי דרך, תעיות וטעיות), ולו חזות גברית. מבטו חודר־חורך, גביניו מכווצים, וריד פועם מעל גבתו. בידו הימנית חפץ גלילי מוארך ועבה במיוחד, קצהו מחודד כמו עיפרון (“הסיגר“). שיערו דליל (אך עדיין נשמרים צורת השיער והשביל בצד), מסורק בקפידה. שני קמטים בולטים יורדים על פניו וממסגרים אותם. זקנו לבן ומטופח. אפו נשרי וגדול.
כשאני מסתכל בתמונה אני רואה קודם כול גבר מושך, ולאחר מכן את הדימוי המפורסם שכבר הפך לסמל. תמונה זו היא סמל איקוני בתרבות המאה העשרים, תמונה של אחת הדמויות הפופולריות ביותר (אך לא בהכרח המובנות) – זיגמונד פרויד.
בלימודי הפסיכולוגיה פגשתי (האם פגשתי?) בפרויד כשריד מתקופה אחרת, קדומה וכמעט שלא־רלוונטית. לא קראנו את כתביו אלא למדנו עליו, על אודותיו (בהיעדרו), בעיקר מזווית של מודלים מטה־פסיכולוגיים ש(באותה עת) נראו לי רחוקים ומנותקים. מאוחר יותר, כשאני כבר מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ומטופל (באנליזה), התחלתי לקרוא את כתביו בלא תיווך (אולי נכון יותר – בלא ניתוק). נדהמתי מהדמיון בין כמה מהדברים שהוא כתב עליהם ובין החוויות שלי כמטופל, ובהמשך כמטפל. שמעתי הדהוד לחוויותיי, ובעיקר לחיפושי הדרך ולהתלבטויות. ראיתי בו חבר רחוק המתמודד עם הצורך במגע ובקשר, והחושש מהם. ראיתי בכתביו את המרחב נפתח ונסגר חליפות, בתנועה אין־סופית. היה מרתק לראות כיצד הוא מחפש ומנסח את עמדת ההתבוננות והקשר לכדי עמדה טיפולית. רציתי גם אני להתבונן בתמונתו, באחד הדימויים שלו, ולעקוב אחר תהליך ההתבוננות שלי (בו). אולי גם (שוב) לחפש אפשרות לקשר (אישי) בינינו.
זו תמונה מקצועית, מתוכננת, שהקומפוזיציה שלה מוקפדת (הטיית הראש, תנוחת היד והאצבעות), והתאורה מגיעה בזווית, מחלקת את הפנים לשניים: הצד השמאלי מואר והצד הימני מוחשך. צללית ראשו של פרויד קיימת ונעלמת – כתם עגול מוחשך על הקיר (נוכחות נוספת?). הצל הוא נושא מרכזי בתמונה, והוא מעלה אסוציאציות. אחת מהן היא “צילו של האובייקט״. אבל ומלנכוליה, פרויד; צילו של האובייקט, בולאס
על פניו התמונה מוארת, אך בהמשך מתגלים צללים. ראשו של פרויד מוסב אל הצלם, וגופו מוצג בצדודית. בתמונה (לכאורה) לא רואים את סימני הגיל. מלבד ראשו וכמה אצבעות יד ימין, גופו אינו חשוף בתמונה (הוא מכוסה בקפידה, בכמה שכבות).
בחזית – דמות מוארת, מצח גדול, רזולוציות חדות של התמונה עד פרטי שערות הזקן. מאחור – בבואה עמומה, חשוכה. הקצוות אינם ברורים. האם פרויד משחק עימנו ומציג לנו אילוסטרציה של צל, מגרה אותנו לחשוב על הלא־(מודע) באופן מודע ומתוחכם? פרויד נע בתמונה בין היות אובייקט פעיל, בשליטה, הממסגר את עצמו ואת מחשבותינו אותו, ובין היותו יצור אנושי שלעד “אינו אדון בביתו“. התנועה בין שני קטבים אלה בתמונה מדגימה את המאבק המתמשך של פרויד (מאבק הניכר בכתביו) בין התרחבות המרחב ובין הצטמצמותו. ההכרה בחוסר היכולת לשלוט, ההכרה והצורך בתלות, ומנגד – המאמץ לשלוט והכחשת התלות.
במבט נוסף אפשר לראות שכתפו אינה ממלאת את החלק השמאלי של הז‘קט. הוא נראה באזור זה רפוי, ואינו תואם את ההופעה המסודרת הכללית. זוהי מעין “פליטת צילום“ שאינה מודעת. עינו הימנית, המוחשכת, נראית עצומה־למחצה, ייתכן שבמאמץ להתרכז, ייתכן שבעקבות קושי גופני. האם פרויד ניסה להחשיך (לשכך?) את גילו, את השתנות גופו עם הגיל, ואולי גם את בעיותיו? אני נזכר במשל הגלופה על הדינמיקה של ההעברה, פרויד ובממדים הקבועים והמשתנים שבו, באופן דיאלקטי. פרויד עצמו מגלם בתמונה מעין גלופה שיש לה עקביות ועוצמה כמעט סלעיות, ובו־בזמן היא נוזלית, משתנה, נמסה (כמו משל הגלופה עצמו).
אני מתבונן על פרויד ואליו (מה אני מחפש?) ובו־בזמן, הוא מתבונן מתוך התמונה החוצה. אני כמעט שחש במאבק. אין הוא מזמין להתבונן בו. מבטו סמכותי, יודע, יוצא החוצה. יש לו כיוון ויעד. הוא עסוק בהרגליו, בעישון (אולי זהו האובייקט עבורו, ולא אנו, המתבוננים בו?).
אני נכנע, או אולי מתמסר, למסר המהפנט של פרויד, ונכנס למצב כמו חלומי בהתבוננות בתמונה. התמונה מתפרקת תוך כדי מבטי עליה, ואני כמו חולם חלום מוזר: “ראש עירום מסתובב על צירו, שתי אצבעות וחצי מחזיקות חפץ גלילי“. מהו ומיהו הראש הזה? הוא רחוק וקרוב בו־בזמן. העיניים מביטות אל תוכי, אינן מרפות, רוצות להיכנס ולחדור עוד ועוד. מה הראש הזה רוצה ממני? מה אני רוצה ממנו? האם הראש הזה קשור אליי? החלום נמוג, ואני נשאר כשאיני מבין, זוכר ואיני יודע.
האופן שהתמונה מוצגת (או – האופן שאני מסתכל עליה) מאפשר לי לראות אותה כמכלול וגם כחלקים נפרדים, Part objects מלאני קליין שאינם מקושרים ואינם קשורים זה לזה. אפשר לדמיין: ראש, שתי אצבעות וחצי האוחזות סיגר. אובייקטים מרחפים באוויר גם כיוון שהתמונה חתוכה וגם בזכות הביגוד המסווה את הגוף (יש גוף?). כיצד מונחת יד ימינו של פרויד? האם היא מקופלת, כך שכף היד צמודה לגוף? אפשר לראות ראש וחלק מכף היד האוחז בסיגר. הדמות נראית לרגע כמכשף עתיק, רב־מג, דרך עיניו והופעתו המרחפת, ולרגע אחר הדמות נראית איש מדע רציונלי לבוש בגדים בורגניים ומהוגנים. התודעה המתבוננת נעה, אינה נעצרת. ייתכן שזוהי תודעתי המקיימת יחסים נסערים עם הדימוי של פרויד (בתוכי? רק בתוכי?) ועם התנועה הבלתי פוסקת המורגשת בכתביו.
הסיגר מוצג בתמונה כאובייקט בולט ובעל נוכחות. למעשה, יש בתמונה שני אובייקטים בולטים: ראשו של פרויד והסיגר: צימוד קלסי שכבר היה לקלישאה. אני רואה (מדמיין?) אובייקט משולב של אצבעות וסיגר כמכונת ירייה. התמונה הסמכותית והיציבה, אובייקט שלם, מוכר, מתמוססת והופכת לדמות חלקית, מפורקת: ראש היוצא ממרחב לא־ברור, שתי אצבעות וחצי מחזיקות סיגר ומרחפות באוויר, חלק מהיד קטוע בשולי הצילום. נוצר אובייקט אחר (ביזרי? חלומי?) המורכב מראש ומסיגר. הצילום מפרק כאן את האדם (או אולי דימוי של אדם), ומחבר אותו מחדש בדימוי חלומי (היכן מחשבת החלום? רק בראשי או גם בראש של פרויד? אולי בראש הצלם?). האם אני משתגע בעקבות ההתבוננות בתמונה? ואולי תמונתו של פרויד מאפשרת לי להשתגע (האם פרויד משחק איתי או שאני לבד?).
מבטו של פרויד יוקד בהביטו לעדשת המצלמה (החוצה? אל העולם? אליי?). אף שעין שמאל שלו פקוחה, וימינו עצומה בחציה, הוא מסתכל בשתי עיניו. אף על פי שצילום נועד שיסתכלו בו, נראה שהדמות בתמונה אינה מניחה להסתכל בה. היא אינה נחה. היא כמו מפזרת (יורה?) את עצמה לחלקים מרוחקים. יש אצבעות המכוונות לירות, והמבט מופנה ישירות החוצה. המתבוננים בתמונה הופכים לאובייקטים למבט חודר (לאנליזה?). נראה שפרויד עומד על כך שהוא יסתכל. נראה שאי אפשר לשחק כאן בעדינות או להתבונן הדדית. ובכל זאת אני משחק איתו, בתמונתו. אני תלוי בו וגם חופשי ממנו.
האם פרויד מניח להסתכל בו? ובניסוח אחר: האם הוא מאפשר להסתכל בו רק בעודו מסתכל אלינו מבעד לתמונה? מדוע אני רוצה להתבונן בפרויד? מה אני מבקש, מחפש, מה אני רוצה ממנו? אני נזכר בהרולד סירלס Phasess of patient-therapist interaction in the psychotherapy of chronic schizophrenia, Harold Searles שהציע שהפגיעה העמוקה שלנו היא שאיננו מצליחים לשנות את הורינו (או בניסוח אחר: שהורינו אינם משתנים בעקבות המפגש איתנו). ייתכן שהוא מציע שהמשאלה היא שהורינו ישנו את עצמם עבורנו (כך שיוכלו לספק לנו את מה שאנו זקוקים לו מהם), ואולי גם שהמפגש עימנו יהיה כה משמעותי עבורם עד שיגרום להם שינוי. אני מרגיש שבהתבוננות בתמונת פרויד אני מעלה צורך דומה, וכנראה גם תסכול דומה. האם ייתכן שהדיכאון שלי אכן קשור ליחסים ביני ובין דמויות משמעותיות בחיי? הרי תחושת חוסר החיות, מיצוי האני, היא כה בסיסית, כה אורגנית, כוח טבע שאינו קשור כלל ליחסים ולמשמעויות. אולי אני יכול רק להסתכל הצידה, להסב מבט, כדי לקלוט רסיסים של חוויות, זיכרונות. מבט ישיר מאיין אותי (מפחיד? מבעית? מסרס?).
פרויד מתבונן במבט מרוכז וחמור. גבותיו וגביניו משוכים בחוזקה מעלה. קשה שלא לחשוב על “המבט הטיפולי“, אם יש משמעות למונח זה. והרי כל זה נמצא בפנטזיה (האם אין זה תמיד כך?). פרויד איננו המטפל שלי (?), אני צופה בתמונתו. לא הייתי רוצה שהוא יטפל בי, אבל אני נהנה להתבונן בתמונתו (בהיעדרו) ולחשוב (לשחק). מעניין לחשוב על פרויד בהקשר טיפולי בעוד הוא עצמו סירב לאורך השנים להיכנס לעמדת (לשחק את “תפקיד“) המטופל. האם זו דרישה מוגזמת שלי ממטפל (דמיוני)? ואולי הוא אכן יכול להתמסר כמטפל, אך לא כמטופל (מה המשמעות של עמדה זאת?).
מחשבותיי (בהקשר של תמונתו של פרויד) בהחלט טרנספריאליות. אני מפתח קשר מתמשך (הכולל פנטזיות, עמדות, רגשות, ציפיות) אליו וסביב הצפייה בתמונתו. אני חושב על סוגייה שפרויד התייחס אליה: האם טרנפרנס מתרחש רק בתוך טיפול או גם בסיטואציות שונות (שאינן טיפול). ואפשר להוסיף – האם טיפול מתרחש רק בתוך טיפול או שהוא עשוי להתרחש בסיטואציות שונות (ושאלת המשך – האם עצם הגדרת סיטואציה כטיפול אומרת שמתרחש שם תהליך טיפולי?).
האם אני, המתבונן בתמונתו של פרויד, תלוי בו כדי שיתקיים בינינו טיפול?
האם המטפל תלוי במטופל (שיגיע לפגישות, שיתנהג כך או אחרת בפגישות) כדי שיתקיים טיפול?
אני חושב על מרכיב פרדוקסלי שאפשר לנסח אותו כך: הן המטפל הן המטופל אינם תלויים זה בזה במחשבותיהם. המטופל יכול לשתוק שעות ארוכות (ואף להיעדר מהפגישות), ואף על פי כן המטפל יישאר ער, סקרן ופעיל במחשבותיו. המטפל עשוי להיות מנותק, ואף על פי כן המטופל ירגיש מוכל ומובן (!) ובה־בעת, הם תלויים זה בזה. או אולי עדיף לנסח זאת כך: הקשר ביניהם תלוי ביכולת שלהם להיות תלויים זה בזה. עצם האפשרות להיות תלוי קשורה בנכונות של כל אחד מהם להיות יחד (ובאפשרות המבהילה שהאחר לא יהיה שם).
ואשר לתמונתו של פרויד ולי עצמי – אני מפנטז, משליך ויוצר בתוכי קשרים רגשיים עם תמונתו של פרויד (זה פרויד? מה המשמעות של שאלה זאת היום, לאחר מותו?). איני זקוק להסכמתו או לרצונו כדי לטפל בי, להבין אותי, להתייחס אליי באופן שמתאים לי. ואף על פי כן, איני יכול (רוצה?) לוותר על המשאלה שאני מפנה כלפי פרויד: תשתנה בתוך ובעקבות הקשר איתי! (כי בלא שינוי מסוג זה, ארגיש שהקשר חלקי בלבד). אני מרגיש שאני פונה לפרויד האדם ממש, ובו־בזמן אני יודע שאלו יחסים פנימיים (הזדהויות). זוהי פנייה שכולה פנטזיה, ואף על פי כן, אני מחפש באמצעותה את החלקים החיים (אלו הקיימים גם באדם מת, כמו שיש חלקים מתים באנשים חיים). אולי אני אוחז בו בכוח כי אני מרגיש מת, כמוהו, ואולי אני מרגיש שהוא הרבה יותר חי ממני, ומבקש ממנו להציל אותי.
אני מפנה אליו, לתמונתו, בקשה ברורה מאוד. קראתי חלקים נרחבים מכתביו ונעניתי לקריאתו (האם הוא קרא לי?). הייתי רוצה שגם הוא ייענה לקריאתי כדי שהיחסים לא ייוותרו חלקיים מאוד (אולי איני מסתפק ביחסים פנימיים או בעולם פנימי). איני רוצה להכריע איזה פרויד אני מצפה שישתנה עם מבטי: פרויד האדם, פרויד הפרסונה, הדמות שבתמונה או ההבנה שלי את פרויד. אני גם מאמין (בניגוד להיגיון) שהדברים קשורים זה בזה.
התבוננות נוספת בתמונתו של פרויד
בעקבות הערה שקיבלתי על נושא חיתוך התמונה של פרויד, בדקתי אם הסתכלתי בתמונה המקורית של פרויד או רק בחלק ממנה. ואכן, מצאתי שהתבוננתי בתמונה שנחתכה באופן שרירותי. בתמונה המקורית רואים את כל פלג גופו העליון של פרויד, והאובייקטים בה מוצגים במלואם ואינם חתוכים כלל, ולכן נעדרת ממנה גם התחושה המוזרה. גם תעלומת הכתף השמאלית נפתרת משמתברר המנח של יד שמאל. הצל בולט יותר, וקשה להתעלם ממנו (האם פרויד היה ער לכך ש“הצל“, מונח שטבע חברו/עמיתו/יריבו יונג, מרכזי כל כך בתמונתו?). משהו מתחושת החלומיות מתעמעם כשהוא מוצג במלואו – אדם מלא־גוף, לבוש ביגוד ברור, מנח גופו הגיוני.
אני חושב על המעבר מתפיסת העצמי והעולם במונחים של “אובייקטים חלקיים“ ל“אובייקטים שלמים“, וחושב גם על אובדן של משהו מחוויית החלום, אולי מהמגע עם תהליכי הפירוק וההיסחפות שחשתי בעוצמה כשהתבוננתי בתמונה הראשונה, החלקית, והשרירותית בדיעבד (המונח “בדיעבד“ חוזר בחשיבתו של פרויד).
ייתכן שהתמונה הראשונה (הקטועה) עשויה לייצג משהו מחוויית המטופל בטיפול, באנליזה: המטופל קולט משהו חלקי (בשעת הטיפול הוא שוכב ואינו רואה כלל את המטפל אלא רק שומע את קולו, את תנועותיו, את ריחותיו). לפי כללי היסוד, שלושת כללי היסוד של פרויד: נייטראליות, הינזרות, אנונימיות המטופל אמור לא לדעת יותר מדי על המטפל (מתוך מחשבה שכך מרחב פנימי והשלכתי עשוי להיפתח), ולמעשה נמצא במרחב שבו הוא מוזמן לפנטז (לחלום) על המטפל (ועל עצמו ועל הקשר ביניהם). התהליך והתוכן מתמזגים לחוויה מעוררת, מרגשת, לעיתים שקטה, המאפשרת מרחב וחיבורים חדשים־ישנים (גם מהתמונה וגם מקריאה בכתביו אני מתרשם שפרויד עצמו היה אמביוולנטי כלפי האפשרות לאפשר לעצמו להיות בעמדה דומה/מקבילה, הן כמטופל בפועל הן כמטפל).
אי שם בילדותנו, היה רגע שבובות הברבי ודמויות הגיבורים הפסיקו להסב לנו הנאה. אנו נוטים לחשוב שהגדילה וההתבגרות מתבטאות ברכישת הישגים ובפיתוח יכולות ומיומנויות, אך קשה להתווכח עם העובדה שאנו נוטשים את הדמויות שאהבנו כל כך ומוותרים על (ומאבדים) יכולת ואיכות מסוימת. אנחנו מפסיקים לשחק בצעצועים, או שמא אנחנו מחליפים את הצעצועים שאנחנו משחקים בהם?
האם מותר לי עדיין לשחק בתמונת פרויד או אפילו בתמונת פרויד השגויה? האם אני יכול (רוצה) לשחק עם פרויד אם אני מרגיש שהוא אינו רוצה (יכול) לשחק איתי?
סוגייה זו קשורה לאפשרות ולאי־האפשרות לבצע שינוי. כמו שהוזכר בטקסט הקודם, פרויד השתמש בדימוי יפהפה (וקשה), שלפיו כל חיינו אנו חוזרים שוב ושוב אל אותן גלופות שהוטבעו בנו בילדותנו. גם הוא היה ער לסוגיית (אי)־השינוי, והוא עסק בה בגלגולים שונים בחייו ובחשיבתו. הגלופה היא מטפורה מורכבת המייצגת ממד של נוקשות וחזרתיות, אבל אולי היא גם אפשרות להטבעות נוספות ולשינוי הגלופה (החומר?). עצם הנוקשות (של הגלופה) מקשה לבצע תהליכים ושינויים, אבל גם מאפשרת אותם בהיותה מצע יציב לעבודה, אולי כמו חומר שאפשר לפסל בו (מטפורה נוספת של פרויד). האמביוולנטיות (או התנועה המתמדת) של פרויד בהקשר זה ניכרת לאורך כל כתיבתו, בין השאר בהימנעות שלו מלהתמסר לאדם אחר שיטפל בו. המרחב של פרויד נפתח ומצטמצם חליפות, וכך גם האפשרות (ואי־האפשרות) שלו ליהנות מרעיונותיו שלו ולשחק בהם. גלופה היא לעיתים בית כלא ולעיתים חומר, פלסטלינה, חומר שאפשר ללוש אותו ולשחק בו, וכך גם תמונתו של פרויד עבורי.
* * *
בהתבוננות חוזרת בטקסטים של פרויד, בתמונותיו ובהיתכנות להקשיב לעצמי ולאחר, לחפש ולא להתחייב למצוא או להימצא, נזכרתי בקורס “תצפית בתינוקות“ שהשתתפתי בו בתהליך ההכשרה שלי במסגרת לימודי הפסיכותרפיה. מעצם המילה “תצפית“ ציפיתי שהקורס יעסוק בהתפתחות תינוקות, בהתפתחות חוויית ההורות לגיל הרך ובקשר הורה־תינוק. ובאופן כללי יותר – ציפיתי שנעסוק במושאי התצפיות שלנו. להפתעתי, המנחה התרכזה בטקסטים שכתבנו על התצפית הרבה יותר מששיערתי שאפשר. היא התעניינה במה שכתבנו, הקשיבה לטקסטים שכתבנו (שנכתבו על ידנו, באמצעותנו), במה שהם מספרים. קראנו אותם יחד וגיליתי שהטקסט מדבר, הרבה יותר מאשר על התכנים המועברים בו, ובפירוש בקול שונה ומובחן מזה שמשמיע קולו של כותב הטקסט, וגם מזה של מושאי הטקסט הגלויים. התברר לי שגם הטקסט זקוק להקשבה, ממש כמונו. ובניסוח אחר: אנו צריכים להקשיב לטקסט ממש כמו שאנו צריכים להקשיב לאחרים ולעצמנו.
המנחה בקורס “תצפית לתינוקות“ התבוננה בטקסטים לא כמייצגים שיקוף או פרשנות של האובייקט הנצפה (התפתחות תינוקות, התפתחות הקשר הורה־תינוק), אלא כמבטאים את תהליכי ההתבוננות שלנו (באמהות ובתינוקותיהן, ובעצמנו המתבוננים בהם). היא התרכזה בתהליכים אלה, כפי שהתבטאו באופני הכתיבה שלנו: במילים שבחרנו, בהפסקות, בדילוגים, בהשמטות, בחזרות. מוקד התצפית היה תהליכי ההתבוננות (ולא מושאי ההתבוננות או “האני המתבונן“). עמדת ההקשבה התרכזה, במפתיע (בשונה מההתבוננות הפסיכואנליטית המקובלת) לא באישיות שלנו, כפי שהיא עולה מן הטקסטים, אלא בטקסט עצמו. התאפשר משחק בין הטקסטים, ובינינו, הקוראים אותם והכותבים אותם בו־בזמן, נקראים ונכתבים (מתעניינים ומאבדים עניין).
בסיום הקורס היינו אמורים לכתוב עבודה המסכמת את התהליך שעברנו. לא הצלחתי לכתוב מילה, והייתי משותק במשך זמן רב. הרגשתי אשם, חסר ערך, עצלן (אני לא בטוח שיש משמעות למונח הזה, “עצלנות“), ובייחוד לאור הקשר שלי לתהליכים שעברנו בקורס ולעניין שלי בו. התייעצתי עם המנחה, והיא אמרה (להפתעתי) שלתחושתה אני דווקא עובד קשה מאוד. ההשפעה של דבריה שחררה אותי ממחסום האשמה (ובהמשך – ממחסום הכתיבה). היא גם הצטרפה לחוויה שלי מהקורס. הבנתי שאפשר לפתוח מרחב לחשיבה גם בהיעדר תוצר מציאותי שאפשר לראות. ונוסף על כך, הבנתי שהמחסום, העצירה או ההימנעות אינם נובעים מחוסר מאמץ אלא, לעיתים, מקושי להתחבר למאמץ שנעשה ושמתקיים, אך אינו נחשב (בשני המובנים של המילה).
החוויה הזאת, המתמשכת, הייתה פוקחת עיניים, והיא ניסחה עבורי את מה שיכולתי לדעת עד אז רק באופן פוטנציאלי – שיש לשים את הדגש על ההתבוננות עצמה, על תהליכיה ועל החוויה של המתבונן. זה פתח לי מרחב רחב וגם שחרר אותי מתלות באחר (תלות הכרוכה בשליטה), ובו־בזמן אפשר (לי) להיתלות תלות מתמשכת (הקשורה בהתמסרות).
האפשרות להתמקד בתהליכי ההתבוננות עצמם משחררת מתגובתיות כמעט אוטומטית לאחר (ולעצמי), מאפשרת סוג של נפרדות, ובו־בזמן מאפשרת התמסרות לאחר ולקשר, אך אינה מחייבת את האחר להגיב אלינו באופן דומה, מבחינתנו (האם ייתכנו תלות ואינטימיות בלא שליטה?).
בקורס הקשבנו לטקסטים באופן שהזכיר לי את המונח של פרויד “קשב צף ומרחף״ – הקשבה שאינה ממוקדת מראש לאזור מסוים, ואף על פי כן, יש בה התכוונות, מיקוד ואף מאמץ. בהקשבה (לטקסט, לאדם) מסוג זה יש שילוב של פסיביות ואקטיביות בהתבוננות, כמו גם שילוב של פסיביות ואקטיביות בכתיבה. לעיתים שילוב זה מאפשר להבין שהמחשבות כבר קיימות, ואפילו נוסחו בתוכנו במילים, אך שעדיין לא ייחסנו להן רלוונטיות, ערך. ההצעה של פרויד ל“קשב צף ומרחף“ נועדה, בעיניי, לעזור לנו גם עם קושי זה – הצורך לבטל (אוטומטית?) מחשבות שנראות לנו לא־רלוונטיות. בתוך מסגרת של טיפול אנו קוראים לכך “הקשבה טיפולית“, וזהו חלק (בסיסי) מהמסגרת הטיפולית. מחוץ למסגרת של טיפול יש הקשבה דומה, אם כי בהקשר אחר (לא פסיכותרפיה, במובנה המצומצם).
