אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה - מוקדי הטיפול הרגשי בנשים וזוגות

אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה - מוקדי הטיפול הרגשי בנשים וזוגות

שירת סרטל-רביב

המאמר מוקדש לכל הנשים והגברים שפגשתי השנה, אשר חוו אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה לאחר ה7.10.23 וששיתפו אותי כי עקב המצב הלאומי והאובדנים המרובים הם מתקשים למצוא מקום וזכות לכאוב ולהתאבל על אובדנם.

מאמר זה מיועד לאנשי מקצוע שמעוניינים להכיר ולהבין מהם המוקדים העיקריים בתחום הטיפול הרגשי בנשים וזוגות לאחר אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה, אך גם למי שחוו אובדן מסוג זה, בני משפחותיהם וחבריהם, המחפשים מידע שיסייע להם להתמודד ולתמוך. המאמר הנוכחי מתבסס על נסיון ארוך שנים בליווי וטיפול בנשים וזוגות שעברו אובדן הריון מאוחר ומתמקד בנושאים מרכזיים שעולים בטיפול ובמתן קווים מנחים כלליים להתייחסות. במאמר ראשון (סרטל-רביב ש. 2011) הוצג תיאור טיפול באישה אשר חוותה תגובה פוסטראומטית משמעותית לאחר אובדן הריון, הוסברה חשיבות התמיכה הנפשית לאחר אירוע כזה וניתנו במה והד לחווית האמהות ללא תינוק. המאמר השני (סרטל-רביב ש. 2016) התייחס לרגעי המפגש שבין הצוות, ההורים והילוד המת כגורמים בעלי משמעות מרכזית בהתמודדות ההורים עם האובדן. כמו כן הוא כלל הסבר על שינויים שחלים בארץ ובעולם בקשר להבנת התחום ובהתפתחות אפשרויות הסיוע למי שעברו אובדן שכזה.

אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה – חוויה אישית וסובייקטיבית

אובדן הריון מאוחר, הוא אירוע אובדן בעל פוטנציאל טראומטי שיש לו נפגעים רבים. הוא משפיע על האישה, על בן או בת הזוג, על הקשר הזוגי וכן על המשפחה המורחבת. האופן בו אובדן זה פוגש את האישה ונחווה על ידה מושפע מגורמים רבים ומגוונים: מערך הכוחות וסגנון ההתמודדות שלה, הרקע שלה (כולל טראומות ואובדנים קודמים), הגיל שלה, מצבה המשפחתי (האם היא בזוגיות, האם יש לה ילדים חיים), טיב התמיכה החברתית, המשפחתית והזוגית, ההיסטוריה המיילדותית שלה, מידת ההיקשרות שלה לעובר והאופן בו חוותה את ההריון והלידה. גם לאובדן יש מאפיינים ייחודיים שמשפיעים על החוויה הרגשית - שבוע ההריון בו התרחש, סיבת אובדן ההריון (למשל, הפסקת הריון בעקבות ממצאים רפואיים או מוות פתאומי של העובר בעודו ברחם –IUFD ), הליך סיום ההריון (לידה או הליך רפואי אחר ואם לידה, מה היה מהלכה), וכן מידת הידע לגבי סיבת המוות.

איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
שמח להודיע על השקת מחזור ד' של תכנית 'רוח אדם'

ברור, אם כן, שחווית האובדן מושפעת מגורמים רבים, חלקם לא ידועים. בסופו של דבר מדובר בחוויה סובייקטיבית ואישית, ולכן קיימת חשיבות רבה בכיבוד ההמשגה האישית של האישה את אובדנה. כשאנו מטפלים באישה שעברה אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה, עלינו להיות קשובים לדקויות שהיא מביאה ומתוך כך להתאים את מוקדי הטיפול. הצרכים הם יחודיים לכל אישה ולכל זוג, על כן נדרשת "תפירה אישית" וגמישה של דגשים בטיפול. כנקודת התחלה, אין להניח הנחות לגבי מה האישה איבדה ומהי חווית האובדן שלה. יש ללמוד להכיר אותה ואת חוויתה הספציפית. יש להקשיב באופן פתוח לאופן בו היא ממשיגה את שאבד לה, למשמעות של האובדן עבורה, להשפעה שלו על חייה, ולהבנות ולמחשבות שלה לגבי הסיבות לאובדן ולמה שקדם לו.

השלכות נפשיות על בני הזוג

לצד העובדה שהאובדן הוא אישי וסובייקטיבי, ניתן לדבר גם על השלכות נפוצות לאירוע זה. ממחקרים רבים בתחום עולה שלאירוע האובדן יכולות להיות השלכות משמעותיות על נפשה של האישה ובן זוגה. דכאון, חרדה, פוסטראומה והפרעת אבל מתמשך (PGD), כמו גם אשמה, בושה וכעס הם חלק מהן. על הגורמים הטיפוליים לשים לב לכך ((Bhat & Byatt, 2016; Cacciatore, 2013;Herbert et al., 2022

ככלל, אבל לאחר אובדן הריון הוא תופעה טבעית. רוב הנשים מתמודדות עם אובדנן ללא צורך בהתערבות מקצועית, באמצעות תהליכי התמודדות והסתגלות טבעיים (Cacciatore, 2013). עם זאת, סיוע כזה הינו הכרחי במיוחד כשהאבל הופך מורכב, כלומר בכל מצב בו הסימפטומים הם יותר משמעותיים, ממושכים ומפושטים וכאשר האובדן מוביל להתפתחות דכאון או סימפטומים פוסט טראומטיים.

נמצא כי התמיכה שתקבל האישה לאחר האובדן, היא הגורם העיקרי המנבא את אופי תהליך האבל שהיא תחווה Ellis et al.,2016; Alvarez-Calle & Chaves, 2023)). בספרות המחקרית ניתנת חשיבות רבה, לתמיכתו של בן הזוג כמשפיעה על התמודדות יעילה וטובה יותר של בת זוגו עם האובדן Surkan et al., 2009; Turton et al., 2009; Cacciatore et al.,2009; Balle et al., 2024)).

בשנים האחרונות אף ניתנת תשומת לב רבה יותר להתמודדות הרגשית של הגבר עצמו עם אובדן הריון כשאחד האתגרים של בן הזוג הוא לתמוך בבת זוגו בעודו מתמודד עם אבל בעצמו (Cassaday,2018).מחקרים שבדקו תגובות אבל לאחר אובדן הריון הגיעו לממצאים מעט סותרים. נמצא כי הסימפטומים עצמם היו דומים אצל גברים ונשים אך עוצמתם שונה. רמות האבל אצל גברים היו נמוכות יותר וכן נמצאו רמות נמוכות יותר של דכאון, חרדה ואשמה (Badenhorst & Hughes, 2007; Jones et al., 2019) ושיעורים נמוכים יותר של PTSD (Christiansen, 2017). לעומת זאת מחקרים אחרים מצאו כי גברים חווים חווית אובדן משמעותית בדומה לנשים ועל כן, נטען, אין להניח הנחות לגבי השפעת מינו של האדם האבל, על עוצמת התסמינים לאחר אובדן הריון (Delgado et al., 2023, Cacciatore et al., 2013).

מאמרים אחרים חקרו את אופנויות ההתמודדות של גברים ונשים ומצאו כי ההתמודדות הנשית, בהשוואה לזו הגברית, נוטה להראות יותר כלפי חוץ. נמצא כי גברים נוטים לדבר פחות מנשים על האובדן והאבל (Bhat & Byatt, 2016), לבטא פחות את כאבם בדרך מוחצנת של בכי למשל וחשים פחות צורך או רצון לשתף אחרים בתחושותיהם (Nazare et al. 2012, 2013). כמו כן, הם נוטים להכחיש את מצוקותיהם או להסיח את דעתם (Puddifoot & Johnson 1997 ; Jones et al., 2019), ולקבל את דבר האובדן מהר יותר מבנות זוגן, לפחות למראית עין (Korenromp et al., 2007, Jones et al., 2019).

בהמשך לממצאים אלה נטען כי הציפיות החברתיות מגברים גורמות להם להתייחס לביטוי רגשי כ"לא גברי" ולכן הם נוטים לדכא את אבלם, להמנע מפניה לעזרה מקצועית כשעולה הצורך ולראות את תפקידם בעיקר כגורמי תמיכה לבנות זוגם (Jones et al., 2019). הפער האפשרי בין בני הזוג בתגובות לאובדן הריון ואי ההלימה הפוטנציאלי בסגנון האבלות, עלולים להשפיע על היחסים הזוגים (Burden et al., 2016), ולייצר חוסר הבנה וקונפליקטים בזוגיות, מה שעלול להגביר את הסיכוי לתגובות של אבל מורכב וממושך (Wing et al., 2001; Nazaré, et al., 2012) וכן לפרידות ולגירושין. (Burden et al., 2016; Gold et al., 2010; Shreffler et al., 2012) לצד ממצאים אלה, נמצא כי זוגות שחלקו ותקשרו את אבלם וחוו את בני הזוג כדואגים ומעורבים, דיווחו על תגובות אבל מתונות יותר ועל מידה רבה יותר של סיפוק בקשר הזוגי ואף על חיזוקו (Buchi,2009; Cacciatore, 2013; Burden et al., 2016; Swanson et al.,2009)

מאגר המדריכים.ות של אתר 'מעין'
עובד.ת עם ילדים ונוער? מחפש.ת סופרויז'ן מקצועי? בוא.י לקבל כלים על גיוון מגדרי!

התערבות זוגית בסמוך לאובדן

מתוך הכתוב בספרות המקצועית ומתוך התבוננות קלינית על הפערים הקיימים לעיתים בין חוויותיהם ותגובותיהם של בני זוג לאחר אובדן הריון, התבססה אצלי ההבנה שחיוני להציע לזוגות מענה של התערבות זוגית, גם במקרה בו האישה היא זו שפנתה לטיפול. מודל ההתערבות שפותח על ידי, מאופיין בהצעת שלושה מפגשים זוגיים לכל זוג שעבר אובדן, כאשר קיים שיקול דעת בקביעת תדירות המפגשים. בני הזוג יכולים לנצל את כל המפגשים או את חלקם על פי הצורך. במקרים בהם מתגלה כי הקשר היה מעורער עוד קודם לכן והאובדן הרע את המצב הזוגי, ניתנת המלצה לפניה לטיפול זוגי.

להתערבות זו מספר יתרונות. ראשית כל, היא מאפשרת לפגוש את שני בני הזוג ולהציע לשניהם מקום גם אם האישה היא זו שפנתה לטיפול. כתוצאה מכך ניתן לזהות האם קיימת מצוקה נפשית משמעותית אצל הגבר ולהמליץ לו במידת הצורך על קבלת סיוע פרטני. כמו כן, התערבות שכזו מכירה בכך ששני בני הזוג חוו את האובדן וזקוקים לתמיכה וכן נותנת ביטוי לכך שהקשר הזוגי הינו מקור תמיכה משמעותי ושנעשה מאמץ לחזקו. מפגש של התערבות זוגית מסייע בזיהוי פערים, אם קיימים, בחוויה ובהתמודדות של בני הזוג ובגישור עליהם והוא מקדם את השיח הזוגי על האובדן. לבסוף, להתערבות הזוגית מטרה של מניעה; מגולם בו ניסיון למנוע ריחוק זוגי, שלו השפעה רבה על התמודדות האישה והגבר לאחר האובדן.

במילים אחרות, במסגרת ההתערבות הזוגית ניתן לבצע הערכה ראשונית של מצבם הנפשי של בני הזוג, לראות מה רמת התפקוד של כל אחד מהם, ולבדוק אם למי מהם יש רקע של טראומות או אובדנים קודמים או רקע של קשיים נפשיים שעלולים להחמיר כתוצאה מהאובדן הנוכחי. במפגש מסוג זה, נערך בירור– האם ראו את הולד המת ונפרדו ממנו והאם בחרו להשתתף בקבורה (לפעמים המפגש מתקיים לפני שהתקיימה קבורה). לאחר מכן ניתן מקום להמשגת תפיסת האובדן של כל אחד מבני הזוג ולתיקופה. בשלב זה חשוב לנרמל פערים בחווית האובדן ובתפיסת האובדן בין בני הזוג (אם קיים כזה פער) וכן באופן ההתמודדות עמו. זאת לצד הערכת מידת התמיכה החברתית, המשפחתית והזוגית.

המודל מתאים ליישום הן במסגרת פרטית והן במסגרת של מרפאה ציבורית, והוא מייושם כיום במרפאת חוה, מרפאה לבריאות הנפש של האישה במרכז הרפואי שיבא.

תיאורי מקרה

נבחן שלוש דוגמאות שכיחות למפגשים זוגיים (כל השמות והפרטים המזהים שונו וכל דוגמא מבוססת על מפגשים עם זוגות רבים)

הזהות ההורית:

איריס ודני הגיעו למפגש זוגי לאחר אובדן הריון בשבוע 30. בני הזוג בחרו לא לראות או להחזיק את התינוק. כשהגיעו להתערבות הזוגית כחודש וחצי לאחר האובדן, איריס שיתפה בתחושת האשמה שחווה על כי בחרה לא להיפרד מהתינוק, בניגוד לדני שלא הצטער על כך ואף לא כינה אותו תינוק, אלא השתמש במילה עובר. במהלך המפגש בני הזוג הכירו בפער הקיים ביניהם לגבי תפיסתם את האובדן ואת עצמם ביחס אליו. בעוד איריס חוותה את עצמה כאם לא טובה לתינוק שמת מכיוון שבחרה לא להפרד ממנו, דני כלל לא השתמש במינוח של הורה ולא חווה עצמו כאב. הבנת הפער הזה סייעה לבני הזוג להבין את חווית האבל השונה של כל אחד מהם וכך לתת מקום גם לציפיות השונות שלהם זה מזו. למשל, איריס נזקקת להכרה בחוויה שלה כאם לתינוק שמת ובעוצמת הרגשות שלה כלפיו, גם אם דני מרגיש אחרת.

שיתוף ברגשות:

מיכל ויניב הם זוג צעיר בסוף שנות העשרים לחייהם, אשר הגיעו למפגש זוגי בעקבות הפסקת הריון בשבוע 26, כחודש וחצי לאחר האובדן. בפגישת ההתערבות הזוגית, מיכל שיתפה בתחושת הבדידות והריחוק שחוותה מיניב. לתחושתה יניב המשיך הלאה, הוא חזר לעבודתו ולא משתף אותה ברגשותיו. בחוויתה היא היחידה שעליה מוטל לשאת בעול הזיכרון של הילד המת ולשמור עליו. בפגישה עלה שיניב חושב יותר ממה שנדמה, על האובדן ומשמעותו וכואב אותו, אך נמנע מלשתף את מיכל, מכיוון שחושש להעיק עליה ולהכביד ברגשותיו. הוא מרגיש שמצופה ממנו לתמוך בה ולעודד ולא להקשות עליה. מיכל הופתעה לשמוע את תשובתו וציינה שחשה הקלה מול החוויה המשותפת של הכאב והגעגועים לילדם המת. יניב בתגובה הרגיש הקלה על שניתנה לו לגיטימציה להיות פתוח ברגשותיו ואף להיתמך על ידי מיכל.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

תמיכה זוגית:

יעל וניר הגיעו למפגשים הזוגיים בעקבות אובדן הריון בשבוע 35. בהגיעם כחודשיים לאחר האובדן, יעל הייתה כאובה ועצובה, בשלבים ראשונים של ניסיון לעבד את האובדן. ניר חזר לעבודתו, גם הוא אבל על האובדן ומנסה ככל יכולתו לעודד את יעל ולשמח אותה. במפגשים, יעל שיתפה בכך שניסיונות העידוד של ניר קשים לה; לתחושתה הוא אינו מכיר בזכותה להתאבל ולכאוב ומנסה "להוציא אותה מזה" באופן שגורם לה להרגיש בודדה באבלה. בפגישה ניר שיתף בתחושת חוסר האונים שלו אל מול כאבה העמוק ובתחושות האחריות והדאגה שחש כלפיה. בשיח המשותף יעל הצליחה להסביר לו כיצד הוא יכול לסייע לה ברגעים הקשים, לנחם אותה ולתת לה תחושה שהוא איתה מבלי שהדבר יחווה כניסיון לבטל את רגשותיה. בסיום המפגשים ניר הרגיש שהוא מצליח לתמוך בה באופן מדויק ואמפתי יותר.

דגשים להתערבות זוגית

במפגשים עם נשים וזוגות לאחר אובדן, חשוב לספק הסבר פסיכוחינוכי לגבי מאפייני האובדן, ייחודו ותגובות שכיחות לו. חיוני שבני הזוג יבינו שמדובר באירוע בעל פוטנציאל טראומטי על רקע היותו פתאומי, קיצוני, לא צפוי, לא נשלט ומעורר תחושת חוסר אונים. כמו בכל אירוע בעל פוטנציאל טראומטי, מתן הסבר למהן תגובות שכיחות לטראומה ושהן צפויות להתמעט ככל שחולף הזמן וכן הערכת קיומה של תנועה ושינוי גם אם מינורי, הינם חשובים. כמו כן, חשוב לתת מידע רלבנטי לגבי המשך ההתמודדות (Shakespeare et al., 2019). בתהליך זה בני הזוג מקבלים לגיטימציה, נירמול ותיקוף לעוצמת תגובתם הרגשית, אשר עלולה להיות מפחידה ולא מובנת גם להם עצמם. בהמשך יש חשיבות לזיהוי אסטרטגיות התמודדות יעילות ולמתן כלים לתמיכה הדדית מתוך הכרות עם הזוג הספציפי.

על המטפלת להתייחס לחשיבות התמיכה הזוגית בתקופה זו ולאתגרים הזוגיים לאחר אובדן הריון. יש להסביר עד כמה הדיאלוג הזוגי חשוב למניעת סכנת ריחוק רגשי ולהדגיש את חשיבות הכבוד ההדדי לאופן השונה של החוויה ולסגנון האבלות הייחודי של כל אחד מהם.

כמו כן, ניתן להציע לבני הזוג מידע על אפשרויות נוספות לעזרה נפשית וחיבור לגורמי תמך, כגון הצטרפות לקבוצה טיפולית או קבוצת פייסבוק רלוונטית.

דגשים ומוקדים בטיפול הנפשי

במפגשי ההיכרות עם אישה לאחר אובדן הריון מאוחר, חשוב להעריך מהו המקור המרכזי למצוקתה. האם זו הטראומה? האבל והגעגוע? האם קיימת אשמה? האם התפתח דכאון? האם חסרה תמיכה חברתית, משפחתית, זוגית? חשוב כמובן שהערכה זו תקח בחשבון את הזמן שעבר מאז האובדן, מכיוון שזהו גורם משמעותי ביותר המשפיע על האופן בו אנו מתייחסים לקיומם של התסמינים השונים.

נברר עם האישה כיצד היא ממשיגה את מה שאיבדה (חלק מהתשובות השכיחות הן עובר, תינוק, פוטנציאל לילד, האפשרות להיות אמא וכו'). על המטפלת להקפיד על שימוש במינוח מדוייק לחוויתה, דבר שהינו משמעותי וחשוב גם ליצירת הברית הטיפולית.

נבדוק האם דרכי התמודדותה של המטופלת יעילות (למשל, חיפוש תמיכה חברתית, התמודדות אקטיבית, תכנון וקבלה (Lafarge et al.,2017) ) או שמא הן מעכבות הסתגלות והתאוששות (למשל הימנעויות בהתנהגות ובחשיבה), ונתייחס לכך.

אשמה לאחר אובדן הריון

במקרים רבים, תחושת אשמה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה של אישה לאחר אובדן הריון. מתוך החיבור הפיזיולוגי והפסיכולוגי של האישה לעוברה ותחושת האחריות המתפתחת, היא עלולה לחוות את האובדן ככישלון אישי שלה. על פניו, לא עלה בידה לסיים בהצלחה תפקיד ביולוגי בסיסי של לידת ילד חי; על אף כל מאמציה היא לא הצליחה לעמוד במשימה של שמירה על התינוק העתידי. תחושה זו עלולה להתחזק במצב בו לא ידוע מה הסיבה למותו הפתאומי של העובר ברחם. מצב כזה עלול להוות כר פורה לחיזוק תחושת האשמה ולחיפוש סיבות הקשורות במידת רצונה בהריון, או במשהו שעשתה או לא עשתה.

נמצא כי לתחושת אשמה תפקיד מרכזי בהיווצרות מצוקה נפשית (דכאון וחרדה), בקרב נשים שילדו ולד מת (Cacciatore,2013; Balle et al., 2024). כמו כן, לתפיסה עצמית שלילית שכוללת אשמה, בושה או תחושת כישלון בקשר לאירוע הטראומטי, תפקיד קריטי בהתפתחות ושימור פוסט טראומה והיא אף משפיעה על חומרת התסמינים הטראומטיים (Nazare et al.,2014). נמצא כי תחושות אשמה קשורות לרומינציות, מחשבות חודרניות והמנעויות והן מהוות מכשול גם לתהליכי אבל מסתגלים (Kersting, & Wagner,2012, Hanschmidt et al.,2018). על כן הטיפול צריך לכלול התערבויות שהינן יעילות בהפחתת התפיסה העצמית השלילית (Banz et al.,2022) וחשוב להתייחס בטיפול לתפיסות לא נכונות לגבי הסיבה למציאת ממצאים גנטיים או מבניים בעובר, או לאובדן ההריון הפתאומי.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

במקרה בו תחושות האשמה דומיננטיות, יש מקום להעריך אם מדובר באסטרטגיית התמודדות על מנת להשיג תחושת שליטה. לעיתים השימוש ב"האשמה עצמית", מאפשר לנשים לרכוש תחושת שליטה על חוויה של מציאות שרירותית, כדי לאזן את תחושת חוסר האונים שלהן (Duncan & Cacciatore, 2015). בתהליך הטיפולי ניתן להבין את האסטרטגיה הזו, לעבד אותה ולעיתים למצוא לה חלופות.

התמיכה הנפשית בנשים וזוגות שעברו אובדן הריון פתאומי וספונטני, הינה דומה לתמיכה במי שעברו הפסקת הריון רצוי עקב ממצאים גנטיים או מבניים בעובר. עם זאת, בטיפול במי שעברה הפסקת הריון, נראה לעיתים מרכיב דומיננטי יותר של אשמה ובושה. לעיתים האשמה יכולה להיות כפולה, הן על עצם הממצאים הגנטיים או המבניים והן על הפסקת ההריון הרצוי. חווית אשמה והאשמה עצמית, בסיטואציה של הפסקת הריון רצוי, היא תחושה טבעית, שכיחה ואינהרנטית לאופי האובדן, שכן היא עולה אל מול מעשה שנעשה בפועל, ולא משמשת רק כאסטרטגיית התמודדות המבוססת על אשליית שליטה (Lafarge, 2015). אם קיימת אשמה כזו, המטרה הטיפולית היא הפחתת עוצמתה ותדירות חוויתה ולא איתגור עצם החוויה. כלומר, יש לתת מקום ולגיטימציה גם לתחושת הבושה והאשמה ולקונפליקט הפנימי שעלול להווצר בין ערכים. יש לשקף למטופלת כי ההחלטה על הפסקת ההריון התקבלה עם מידע מוגבל, תחת לחץ של זמן, במציאות טרגית שאינה אפשרית, במצב בו הבחירה היתה בין שתי אפשרויות מורכבות ולא בין אפשרות טובה לגרועה. חשוב להדגיש את הסיטואציה במסגרתה התקבלה ההחלטה, המתקבלת פעמים רבות במצב של חוסר וודאות לגבי איכות חייו העתידית של העובר. המיקוד הטיפולי הוא בחוויה של קבלה, חמלה וסליחה עצמית, תוך כדי הגמשת קוגניציות דיספונקציונאליות ומתוך נקודת מבט שאיננה שיפוטית. ברמה ההתנהגותית, שיתוף בפרטי הפסקת ההריון, בניגוד להסתרתו, עשוי לספק תמיכה חברתית, להפחית את תחושת הסטיגמה ולהקל על ההתמודדות (Lotto et al., 2016, Maguire et al., 2015). (במרפאת חוה נערך בימים אלו מחקר, בשיתוף פעולה עם פרופ' גדי זרח ופרופ' יוסי לוי בלז, הבודק אם הפסקת הריון רצוי היא אירוע שלו פוטנציאל לפציעה מוסרית, ומה השפעתה על תסמיני טראומה ואבל).

אבל לאחר אובדן הריון

לאבל לאחר אובדן הריון מאפיינים יחודיים; הוא מאופיין בדגש על זמן עתיד ולא על זמן עבר. כלומר, הוא אינו מתבסס על זכרונות, אלא על פרידה מציפיות, תקוות וחלומות של כל מה שאמור היה להיות ולא קרה. כמו כן הוא אינו מובן על ידי החברה כאירוע רגשי משמעותי כפי שנחווה על ידי ההורים. המפגש המטלטל עם אובדן ומוות פתאומי תוך כדי יצירת חיים, כמו גם הפער הקיים בין חווית האובדן הקשה להכרת הסביבה בו, הם היבטים שלרוב עולים בעוצמה כבר במפגשי הטיפול הראשונים. אם האובדן מתרחש במצב בו אין ילדים חיים במשפחה, אזי החוויה ההורית המשמעותית הראשונה של הזוג היא של אובדן. במקרה כזה הכאב הוא עצום והאובדן מאתגר גם את הזהות ההורית שרק החלה להיווצר (סרטל-רביב ש. 2011).

גם אם ניתן לדבר על חוויות אוניברסליות בהקשר של אבל לאחר אובדן הריון, הרי שכל אישה שונה מאחרת בחווית האבל האישית שלה. אם החלק הדומיננטי בחוויתה הוא האבל, נמקד את הטיפול בתהליך עיבוד האבל. נבדוק איתה מה היא מרגישה שאיבדה ובתהליך הטיפולי נתייחס לאובדניה. אם היא מרגישה שאיבדה תינוק, חשוב לתקף את חווית האבל והגעגוע ולהבין את משמעותו והשלכותיו. בתהליך עיבוד האבל במקרה כזה, יש להתעכב על מאפייני מערכת היחסים של האישה עם תינוקה המת. למשל, לבדוק אם קיים שיח פנימי איתו ומה טיבו, ולראות אם הוא חיובי וסלחני או שמא שלילי ומאשים. לעיתים נשים נוטות לייחס לילדם דיבור בעל גוון ביקורתי כלפיהן על כך שהפסיקו את ההריון או לא היטיבו לשמור עליו ובכך הן מרמזות על קיומה של אשמה בקשר. בתהליך הטיפולי נתייחס לדיאלוג הפנימי ולהתפתחות הקשר עם דמות התינוק המת. ארגון מחדש של הקשר המתמשך עם דמותו ומציאת משמעות בחיים בלעדיו הם חלק ממטרות הטיפול (למשל באמצעות המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול שפותח על ידי שמשון רובין, אליעזר ויצטום ורות מלקינסון) (רובין, מלקינסון, וויצטום, 2016). בתהליך זה עשויות לעלות שאלות שקשורות להנצחה וזיכרון. נשים וגברים בוחרים לעיתים בעיצוב תכשיט, בעשיית קעקוע, או בנטיעת עץ. לא פעם עולה תחושה חזקה של החמצה על חיים שלא נחיו, ותחושת בדידות "חוץ ממני, אף אחד לא זוכר אותו". לעיתים תהייה לגבי קצב השכחה וההתאוששות של האישה עצמה שעלולה להיות מלווה באשמה. אישה עשויה לחוות ביקורת עצמית על מה שהיא תופסת כקצב מהיר מדי של התאוששות או על קצב איטי מדי של התאוששות.

אובדן הריון כחוויה טראומטית

לעיתים החלק הדומיננטי בחווית האישה הוא הטראומה והשלכותיה. במקרה כזה המופע העיקרי הוא של תסמינים פוסט טראומטיים, הכוללים תסמינים חודרניים כגון פלשבקים וסיוטי לילה, הימנעויות בהתנהגות ובמחשבה, וכן תסמיני דריכות ועוררות מוגברת. במצבים אלו ההתערבויות המתאימות עשויות להיות כאלו המוכוונות לטיפול בטראומה: מתן מידע לגבי תגובות שכיחות לטראומה (פסיכואדיוקציה), מתן כלים לויסות והרגעה, צמצום הימנעויות, אקטיבציה התנהגותית וחזרה הדרגתית לפעילות תוך כדי עיבוד האירוע הטראומטי (דוגמא לטיפול באישה שאובחנה כסובלת מפוסט טראומה אחרי אובדן הריון: בסרטל-רביב ש. 2011).

"עושים תקווה" - לימודי הנחיית קבוצות בפסיכודרמה
ברוח עולמות התוכן היהודי. ראשת התוכנית: ד"ר זיוה ברכה גדרון

ישנם שלושה אירועים בתהליך אובדן ההריון שהינם בעלי פוטנציאל טראומטי, ולכן, במהלך הטיפול חשוב להבין כיצד חוותה אותם האישה. הראשון הוא רגע ההודעה על העדר דופק או על חשד לבעיות בריאות בעובר. רגע זה, רגע קבלת הבשורה המרה, חוצה את חייהם של בני הזוג. לפני הרגע הזה, התפתחו אצל בני הזוג תקוות, פנטזיות, חלומות ותוכניות לקראת הגעתו של תינוק ולקראת הפגישה עמו. אחרי הרגע זה, בני הזוג נדרשים להפרד ממנו ובמקרים מסויימים, לקבל החלטות קשות לגבי חייו של העובר. האירוע השני הוא הליך הפסקת ההריון (במקרים של גילוי ממצאים גנטיים או מבניים המעלים חשש לבעיות בריאות בעובר). במפגשים הטיפוליים עולה לא פעם כי רגע זה הוא אחד הקשים ביותר. נשים וגברים מספרים על חווית הפרידה, זוכרים היטב את התנועות האחרונות של העובר ברחם וחווים תחושת אשמה שלא מרפה. האירוע השלישי הוא זמן לידת הולד המת. מדובר באירוע מתמשך, וכל אישה עשויה לזכור רגע ספציפי או רגעים ספציפיים באופן בולט יותר. גם ברגע זה בני הזוג נדרשים לקבלת החלטות: עליהם להחליט אם ואיך הם מעוניינים להיפרד מהילוד המת ובאיזו מידה הם רוצים להיות מעורבים בתהליך הקבורה (סרטל-רביב ש., 2016). ביחס לשלושת האירועים האלה, נשים עשויות לחוות זכרונות גופניים, ולעיתים פלשבקים של ממש. לעיתים העבודה הטיפולית תנוע בין כמה צירים: אבל, טראומה ואשמה.

נושאים שכיחים נוספים שעולים בטיפול

בנוסף להיבטים המרכזיים, בטיפול באישה לאחר אובדן הריון מאוחר ולידה שקטה, עולים על פי רוב מספר נושאים נוספים, אצל כל אחת בעוצמות ובדגשים שונים.

קשרים עם חברים ומשפחה: בעקבות אירוע האובדן קשרים נבחנים מחדש, אחדים מתהדקים ואחדים מתנתקים. לעיתים מטופלות משתפות באכזבות או בהפתעות מקשרים קיימים, שכן גם הקשרים הקרובים מושפעים מהאירוע המטלטל. לא אחת עולה קושי בהתמודדות החוזרת עם חשיפת האובדן ועם תגובת הסביבה. נשים משתפות בקושי שלהן לשאת את מבטי הרחמים ובחוויתן מוצאות עצמן מנחמות את הסובבים. לעיתים התחושה היא שהסביבה לא מצליחה להבין את החוויה שלהן או נבהלת מעוצמתה דבר שעלול להוביל לאמירות לא אמפתיות: "אתם צעירים, תמשיכו הלאה", "יהיה לכם תינוק אחר" בעוד האישה מרגישה כי תינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר. התמודדות קשה וכמעט בלתי נמנעת נוגעת לאירועים משפחתיים, בדגש על לידות ובריתות או על מפגשים עם בנות משפחה וחברות בהריון או אחרי לידה. אלה מצבים שעלולים לגרום לתחושות קנאה וכעס ולפעמים גם לביקורת עצמית על עצם החוויה של התחושות האלו. לעיתים מטופלות אומרות במפורש שבתהליך האבל שלהן הסביבה לא יכולה "לצאת טוב" מולן, לא כשהיא מתייחסת לאובדן ולא כשהיא מתעלמת ממנו. על כן במקרים רבים הן מעדיפות להיעזר בתמיכת נשים אחרות שעברו אובדן דומה. רק עמן הן מרגישות מובנות ומוכלות.

התחום המקצועי: נשים שואלות עצמן אם לגיטימי לקחת חופשת לידה כשאין תינוק, ועסוקות בשאלת המועד הנכון עבורן לחזרה לעבודה ולתפקוד. באופן כללי, עולה שאלת הקשר בין האובדן לבין התוכניות שלהן בהקשר המקצועי והאישי. ישנן נשים שתכננו לעזוב את העבודה לאחר היציאה לחופשת לידה, אך בעקבות האובדן והרצון בהריון נוסף מוצאות עצמן מתלבטות אם לחזור לעבודה שלא רצו בה במקור.

אובדן ופרידה ממה שהיה ומתוכניות ופנטזיות: לעיתים האבל של המטופלת הוא על מי שהייתה ואיננה עוד. האישה מבכה את אובדן התמימות - "מתגעגעת לעצמי כפי שהייתי". היא נאלצת להתמודד עם אובדן סיפור הלידה והפריון כפי שדמיינה אותו, וכן נפרדת גם מתוכניות לעתיד (תכננה לגדל את התינוק בתקופה מסוימת, תוך לקיחה בחשבון של זמן גידול התינוק ושל הפער בין גילאי הילדים) ומתפיסת העולם כמקום צודק וצפוי, כזה שניתן לשלוט בו. נשים נוטות לייחס משמעות רבה לתאריך הלידה המשוער. לא פעם הן נערכות לקראתו וחוששות מפניו. משתפות בתחושה חזקה שהיו צריכות להיות עתה בחיים אחרים עם תינוק, ובתהליך כואב נאלצות להפרד מכך. אלה רק חלק מהאובדנים השכיחים המדוברים בטיפול.

הגוף והקשר עמו עולה אף הוא, לא פעם, כנושא בטיפול בנשים לאחר אובדן. נשים עסוקות בחווית בגידת הגוף, בשאלת יכולתו לשאת הריון אל סופו התקין (במידה ואין להן עדיין ילדים), או באובדן היכולת (במידה ויש). לעיתים הן עלולות לפתח תגובה רגשית מורכבת לדימוי הגוף שלהן (Burden et al., 2016). בולטות תחושות כעס ותיסכול על שינוי מראה הגוף והמשקל מבלי שיש לכך תמורה בדמות תינוק חי.

דאגה לילדים האחרים במשפחה ולהתמודדות שלהם עם האובדן, כמו גם התלבטויות לגבי אופן התיווך, השיתוף והדיבור איתם על כך. ההחלטות בנושא תלויות בגיל הילדים, במידת ההבנה שלהם ובמידת המעורבות שהייתה להם בהריון שהסתיים.

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 30.10.24. הקורס מועבר בזום. בימי רביעי 18:30-21:00

ההשלכות ארוכות הטווח של האובדן והשפעתו על נפשה של האישה, על תפיסתה את עצמה, על תפיסת אחרים ועל הבנתה את העולם. אירוע של אובדן הריון מאוחר מוגדר כאירוע משנה חיים (Krosch & Shakespeare-Finch, 2017) וככזה הוא רב עוצמה: הוא עלול להוביל להשלכות שליליות אך גם לצמיחה ולהתפתחות, הכוללים בחינה והגדרה מחודשת של מה נכון וחשוב לה בחייה. מדובר בנושא שכיח, שעולה על פי רוב החל משלב מסוים בטיפול.

הריון לאחר אובדן הריון

במקרים רבים, חלק בלתי נפרד מטיפול באישה לאחר אובדן הריון הוא הערכות לקראת ההריון הבא והתמודדות עמו. מדובר במשימה מאתגרת לאישה ולזוג הדורשת איזון בין התמודדות עם החרדה לבין החזקת התקווה. הריון אחרי אובדן מחייב כניסה מחודשת לאזור בו התרחש האובדן הטראומטי. כתוצאה מכך, הריון זה כולל תחושות פיזיות שעלולות להזכיר את התחושות שנחוו בהריון הקודם, וגם בדיקות רפואיות שעלולות להציף רגשית ולהזכיר למטופלות בדיקות שעברו בהריון שהסתיים. בהקשר זה, בדיקת מי שפיר, עשויה להוות טריגר משמעותי לאירוע האובדן אצל נשים שעברו הפסקת הריון. למרות החששות, נשים מדווחות על כמיהה עזה לממש את הציפיות והחלומות לילד חי. (Burden et al., 2016; Davoudian et al., 2021) למול כלל החרדות והמורכבויות, תמיכה מקצועית עשויה לסייע לחלק מהנשים, ובמסגרתו ובאופן כללי יש לקחת בחשבון את המצב הפיזי והנפשי של האישה ואת מידת התמיכה הזוגית ו/או המשפחתית שיש לה, לפני כניסה להריון נוסף (Davoudian et al., 2021). נמצא כי רוב הנשים הרות בתוך שנה מהאובדן (Wojcieszek et al., 2018).

מחקרים מצביעים על רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון בהיריון שלאחר אובדן היריון בהשוואה להריון של נשים ללא היסטוריה של אובדן (Hunter et al., 2017; Gravensteen et al., 2018; Armstrong, 2002; Thomas et al., 2021). נשים מדווחת על תחושת דריכות רבה יותר בהריון לאחר אובדן, תחושת סכנה, לעיתים פלשבקים מההריון הקודם וכן רה-אקטיבציה של תחושות האבל וחוסר האונים שחוו בסיום ההריון הקודם (Gower et al., 2023). נמצא כי כשני שלישים מהנשים שנמצאות בהריון לאחר אובדן, חוות מצוקה רגשית בעוצמה בינונית עד גבוהה(Luo et al., 2023). מצוקה זו יכולה לבוא לידי ביטוי גם בפניות רבות לרופאים ולבדיקות אולטראסאונד על מנת לוודא את שלומו של העובר ולנסות להפחית את רמת החרדה, גם אם לזמן קצר (2011(Côté-Arsenault & Donato,.

אצל חלק מהנשים יש לעיתים ירידה ברמת החרדה לאחר שעברו את שבוע ההריון בו ארע האובדן הקודם ואצל חלק לא יהיה שינוי ברמת החרדה והיא תמשך עד הלידה (Côté-Arsenault & O’Leary, 2015). חרדות ספציפיות להריון המוגדרות כדאגות לעתידו וגורלו, הינן מרכזיות בהריון לאחר אובדן. נשים עם רקע חרדתי, צפויות לסבול מהן אף יותר (Côté-Arsenault, 2003).

פעמים רבות ישנו עיסוק בהריון הקודם ובקשר שלו להריון הנוכחי. העיסוק יכול להתבטא באופן קונקרטי באמצעות התייחסות לבגדי ההריון הקודם ולחפצים שהוכנו לולד המת, כולל שאלת השימוש בהם או באופן מופשט יותר. לעיתים ההשוואה להריון הקודם היא תוצאה של תקשורת בינאישית עם הסביבה הקרובה והרחוקה. נשים מדווחות על קושי לשמוע תגובות שחלקן מהוות ביטול לחווית האובדן, בעוד הן עצמן מרגישות שהאבל על ההריון הקודם לא נעלם עם ההריון החדש. הפער בין האישה לבין סביבתה עלול להכאיב ולהוביל לריחוק מהסביבה החברתית או המשפחתית. בהקשר זה, הריון לאחר אובדן מעורר באישה תגובות רגשיות בנוגע לאפשרות ליצור קשר עם תינוק אחר. לעיתים נשים משתפות בתחושת בגידה בתינוק המת ולעיתים בתינוק החי, כשהן שואלות עצמן בשלבים שונים של ההריון למי הן מחוברות יותר מבחינה רגשית. בתגובה לכך רבות עשויות לומר כי התינוק החי לא מחליף את קודמו שמת - הוא בא בנוסף לו וכך הן נותנות מקום לכל אחד מהם בתוכן. כמו כן חשוב לנסות לעשות אבחנה בין קיומם של תסמיני אבל לאלו של דכאון, בין היתר מכיוון שדכאון בהריון הוא מנבא לדכאון לאחר לידה (Corless et al., 2011).

בהריון לאחר אובדן בולט מנגנון התמודדות שעיקרו הימנעות. התנהגויות המנעותיות נועדו להגן על העצמי מפני חרדה, חוסר וודאות ותחושת פגיעות (Côté-Arsenault & Donato, 2011; Burden et al., 2016). מנגנון זה זוהה והוגדר לראשונה ע"י Cote-Arsenault (2011) והוא מכונה Emotional cushioning. מנגנון הריפוד הרגשי מבטא תהליך הגנתי, שנועד לשמור על הנפש מפני הסיכון של אובדן נוסף. זו דרך התמודדות ייחודית, אך שכיחה ומסתגלת ברוב המקרים. המנגנון מהווה דרך למנוע את ההיקשרות הרגשית וההשקעה בתינוק שעלולים להיות מקור הכאב אם יתרחש אובדן נוסף.

במסגרת מנגנון זה, האישה עשויה להימנע מהתייחסות להיבטים רגשיים חיוביים הקשורים לעובר המתפתח ולעכב את ההתקשרות אליו גם על ידי הימנעות מלהתייחס אליו כתינוק או מלחשוב על עתידו. לכך מצטרפות התנהגויות המנעותיות נוספות שנועדו להגן על העצמי: הסתרת ההיריון, השהיה ככל הניתן של שיתוף אחרים בהיריון, המנעות ממעבר לבגדי הריון ודחייה של ההכנות הפיזיות לקראת הלידה. הסתרת ההריון משרתת גם את הצורך להמנע מלהציג שמחה שאינה משקפת את החויה הרגשית האמיתית ומשמיעת אמירות עידוד מצד הסביבה להן הנשים אינן מאמינות

תוכניות הלימוד של תפס"ן
למתעניינים בפסיכואנליזה באוריינטציה לקאניינית, בפילוסופיה, לאנשי פרקטיקה טיפולית, חינוכית או אחרת

(Gower et al., 2023). נשים מדגישות כי הסתרת ההריון, ככל הניתן, תאפשר להן להמנע ממבטי רחמים במידה וההריון לא יגיע שוב לסיומו התקין. הנטיה להאמין בתוצאה שלילית שגם היא אופיינית לתקופת הריון שלאחר אובדן, קשורה למחשבה שוויתור על תקווה ירכך את האכזבה במקרה של אובדן נוסף. כמו כן, אמונה בתוצאה שלילית נועדה "לפתור" את חווית חוסר הודאות בכך ש"הרע מכל יקרה". הפחד שהאישה עלולה לחוות נוטה גם הוא להעצים את האמונה בתוצאה שלילית (Côté-Arsenault & Donato, 2011).

נשים שעברו אובדן, חוות את חוסר הוודאות ואת העדר השליטה בהריון בעוצמה רבה, ומנגנון זה הוא עבורן הישרדותי וחיוני. יתרונו של המנגנון בכך שהוא מאפשר לנשים להיות בהיריון ברגע ההווה, לשמור על תפקידיהן ועל מערכות היחסים שלהן ולא להתמקד בחוסר הוודאות. המנגנון יכול להיות מודע יותר או פחות, ומידת השימוש בו משתנה בין אישה לאישה, ועל פני ציר הזמן.

הריון לאחר אובדן זוכה להתייחסות שונה מהריון שלא קדם לו אובדן. לרוב הוא מצריך מעקב במרפאת הריון בסיכון, ומלווה בבדיקות מרובות ובמעקב צמוד אחר האם והעובר על מנת לגלות כל חריגה מהרגיל. הבדיקות המרובות מרגיעות מצד אחד אך מצד שני עלולות להגביר את רמת החרדה והדריכות למצב ההריון. התייחסות ותשומת לב מיוחדות להריון ניתנות לא פעם, גם מצד המשפחה והסביבה. התגובות הרגשיות מהסביבה עלולות לעורר באישה חרדה, ולעיתים כעס על הנכחת ההריון ופיתוח ציפיות בטרם עת. האישה ובן זוגה מתמודדים עם רגשותיהם ופחדיהם לגורל ההריון אך גם עם תגובות הסביבה והצוות הרפואי.

נשים בהריון אחרי אובדן מרגישות תחושת זרות ושונות אל מול נשים בהריון שלא חוו אובדן. הן מרגישות שאינן מובנות על ידן ושרמות החרדה שלהן גבוהות הרבה יותר, ממי שלא חוותה אובדן. לכן רבות מעוניינות לפגוש נשים אחרות שעברו חווית אובדן דומה ושמצויות עתה בהריון (Gower et al., 2023; Côté-Arsenault & O’Leary, 2015).

לעיתים החוויה הדומיננטית של נשים בהריון לאחר אובדן היא חרדה לגורלו של ההריון וקושי בהתמודדות עם חוסר הוודאות ועם העדר השליטה. במקרה כזה, הדגש הטיפולי הוא בהבנת הפחדים ונירמולם תוך כדי מציאת אסטרטגיות התמודדות יעילות עם חוסר הוודאות ושיפור יכולת הכלת החרדה. בטיפול חשוב לסייע לנשים להבחין בין מה שמשפיע על ההריון ומצוי בשליטתן ואז לקיחת אחריות עליו והתמקדות בו, לבין מה שלא נמצא בשליטתן. חשוב גם לנסות ולהפריד בין ההריון שהסתיים במוות, להריון הנוכחי. אצל נשים אחרות דווקא האבל יכול להיות נושא מרכזי בו הן עסוקות: מקום התינוק המת אל מול מקומו של התינוק החי והקשר ביניהם כפי שנחווה על ידן.

במקרים רבים תנועות העובר ברחם מעוררות תחושה אמביוולנטית. מצד אחד הן מרגיעות ומסמנות שהעובר חי ושיש חיים בתוכן, ומצד שני הן מקדמות עמו קשר ולעיתים מהוות טריגר ומציפות את התחושה של תנועות העובר בהריון הקודם. בטיפול באישה הנמצאת בהריון לאחר אובדן, יש להחזיק את המורכבות של חיים חדשים הנוצרים על רקע האובדן הטראומטי. אלו חיים שמזכירים מוות שארע באותו מקום בגוף ולפני זמן לא רב. האיזון העדין בין הקטבים של חיים ומוות ומתן תיקוף ומילים לחוויה הדואלית והמורכבת הזו עוברים כחוט השני לאורך הטיפול כולו. אף חווית המטפלת עשויה להיות מורכבת. זהו אתגר טיפולי לשהות עם אישה ברגע של כאב עז על האובדן שהיה, חרדה איומה מפני אובדן נוסף, תקווה וגם קריסה רגעית שלה. המורכבות טמונה בכך שגם החיים החדשים ומעוררי התקווה, אשר מתפתחים ותופסים מקום, מהווים איום ופוטנציאל לאובדן נוסף. העבודה הטיפולית היא ספירלית, המורכבות הזו קיימת ונוגעים ועוסקים בה שוב ושוב ברמות המשגה שונות ובשלבים שונים של ההריון. הריון שמתקדם ביום ועוד יום, בשבוע ועוד שבוע ובאופן פרדוקסלי, ככל שמתקדם הוא מפחית חרדה ומגביר אותה בו זמנית.

ככל שההריון מתקדם, יש להיות ערים לקיומה של תנועה כלשהי בקשר עם התינוק החי ולהערכות לקראת הלידה המתקרבת. לקראת סיום ההריון, יש חשיבות בהנכחה אקטיבית יותר של ההריון והלידה, תוך כדי קשב לאישה ולמצוקתה. ההתייחסות הטיפולית בהקשר לכך היא התייחסות עדינה ורגישה, הדורשת איזון בין הכלה והחזקה אמפתית לבין חיבור למציאות ולאפשרות שההריון הנוכחי יסתיים הפעם בטוב.

סיכום

בטיפול באישה לאחר אובדן הריון מאוחר, עלינו להעריך את המרכיב הדומיננטי בסיפורה; תחושת האשמה, האבל או הטראומה, ובהתאם לכך ליצור סדרי עדיפויות בטיפול תוך כדי התאמת ההתערבות על ידי "תפירה" אישית של דגשים בטיפול.

במפגש הקליני עם האישה ועם בן/בת זוגה, יש להיות ערים ורגישים לדרך הספציפית בה הם ממשיגים את מה שאבד להם. ההמשגה יכולה להתבסס, להתבהר או להשתנות בתהליך עיבוד האבל. עלינו, כמטפלים, לגלות גמישות ולאפשר את המרחב והחופש להמשגה זו, מבלי לנסות להשפיע, גם אם באופן לא מכוון, מתוך תפיסותינו או קשיינו. מתוך כך, יש להקפיד לא להפוך את אובדן ההריון לאובדן ילד אם זו לא חווית האישה, אך גם לא להדוף תיאור כזה, אם זו החוויה. התייחסות מדוייקת היא התייחסות אמפתית שעשויה לחזק את הברית הטיפולית ולשפר את סיכויי ההתאוששות וההחלמה.

ולבסוף, ישנה חשיבות רבה לכך שהתהליך הטיפולי יכלול מרכיבים פסיכוחינוכיים בעלי אוריינטציה לאובדן והשלכותיו, אך גם לתהליך השיקום והצמיחה ולהסתגלות פסיכולוגית טובה (Lafarge, 2015; Black & Wright 2012). צמיחה פוסט טראומטית מוגדרת כשינוי פסיכולוגי חיובי אשר נחווה לאחר התמודדות עם אירועי חיים מאתגרים ביותר. השינוי יכול לבוא לידי ביטוי בתפיסת העצמי, בהתייחסות לאחרים ובפילוסופית החיים (Black & Wright 2012). מחקרים מראים כי צמיחה כזו יכולה להתרחש גם לאחר אובדן הריון וגם כאשר האבל עדיין נוכח (Alvarez-Calle & Chaves, 2023; Krosch & Shakespeare-Finch, 2017).

מקורות

סרטל-רביב, ש' (13 באוקטובר 2011). אובדן היריון ולידת מת – להפוך לאם כשאין תינוק. פסיכולוגיה. עברית https://www.hebpsy.net/....asp?id=2670

סרטל-רביב, ש' (10 ביולי 2016). "לידה שקטה" אינה שקטה, היא דוממת. פסיכולוגיה עברית.​​​​​​​https://www.hebpsy.net/....asp?id=3445

רובין, ש., מלקינסון, ר., וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור.

Alvarez-Calle, M., & Chaves, C. (2023). Posttraumatic growth after perinatal loss: A systematic review. Midwifery, 121, 103651.‏

Armstrong, D. S. (2002). Emotional distress and prenatal attachment in pregnancy after perinatal loss. Journal of nursing scholarship, 34(4), 339-345.‏

Badenhorst, W., & Hughes, P. (2007). Psychological aspects of perinatal loss. Best Practice & Research Clinical Obstetrics & Gynaecology, 21(2), 249-259.‏

Balle, S. R., Nothelfer, C., Mergl, R., Quaatz, S. M., Hoffmann, S., Hoffmann, H., ... & Eichhorn, K. (2024). Depression after pregnancy loss: the role of the presence of living children, the type of loss, multiple losses, the relationship quality, and coping strategies. European Journal of Psychotraumatology, 15(1), 2386827.‏

Banz, L., Stefanovic, M., von Boeselager, M., Schäfer, I., Lotzin, A., Kleim, B., & Ehring, T. (2022). Effects of current treatments for trauma survivors with posttraumatic stress disorder on reducing a negative self-concept: a systematic review and meta-analysis. European Journal of Psychotraumatology, 13(2), 2122528.‏

Bhat, A., & Byatt, N. (2016). Infertility and perinatal loss: when the bough breaks. Current psychiatry reports, 18, 1-11.‏

Black, B. P., & Wright, P. (2012). Posttraumatic growth and transformation as outcomes of perinatal loss. Illness, Crisis & Loss, 20(3), 225-237.‏

Büchi, S., Mörgeli, H., Schnyder, U., Jenewein, J., Glaser, A., Fauchère, J. C., ... & Sensky, T. (2009). Shared or discordant grief in couples 2–6 years after the death of their premature baby: Effects on suffering and posttraumatic growth. Psychosomatics, 50(2), 123-130.‏

Burden, C., Bradley, S., Storey, C., Ellis, A., Heazell, A. E., Downe, S., ... & Siassakos, D. (2016). From grief, guilt pain and stigma to hope and pride–a systematic review and meta-analysis of mixed-method research of the psychosocial impact of stillbirth. BMC pregnancy and childbirth, 16, 1-12.‏

Cacciatore, J. (2013, April). Psychological effects of stillbirth. In Seminars in Fetal and Neonatal Medicine (Vol. 18, No. 2, pp. 76-82). WB Saunders.‏‏

Cacciatore, J., Erlandsson, K., & Rådestad, I. (2013). Fatherhood and suffering: a qualitative exploration of Swedish men's experiences of care after the death of a baby. International journal of nursing studies, 50(5), 664-670.‏

Cacciatore, J., Frøen, J., & Killian, M. (2013). Condemning self, condemning other: blame and mental health in women suffering stillbirth. Journal of Mental Health Counseling, 35(4), 342-359.‏

Cacciatore, J., Schnebly S. & Froen F. (2009). The Effects of Social Support on Maternal Anxiety and Depression After Stillbirth. Health and Social Care in The Community, 17(2), 167-176.

Cassaday, T. M. (2018). Impact of pregnancy loss on psychological functioning and grief outcomes. Obstetrics and Gynecology Clinics, 45(3), 525–533

Christiansen, D. M. (2017). Posttraumatic stress disorder in parents following infant death: a systematic review. Clinical Psychology Review, 51, 60-74.‏

Corless, I. B., Cartier, J. M., & Guarino, A. J. (2011). Depression and grief—overlapping phenomena or lack of individuation. Crisis, Illness & Loss, 19(2), 125–141. doi:10.2190/IL.19.2.c

Côté-Arsenault, D. (2003). The influence of perinatal loss on anxiety in multigravidas. Journal of Obstetric, Gynecologic, and Neonatal Nursing, 32(5), 623–629. doi: http:// dx.doi.org.libproxy.uncg.edu/10.1177/0884217503257140

Côté‐Arsenault, D., & Donato, K. (2011). Emotional cushioning in pregnancy after perinatal loss. Journal of Reproductive and Infant Psychology, 29(1), 81-92.‏

Côté-Arsenault, D., & O’Leary, J. (2015). Understanding the experience of pregnancy subsequent to a perinatal loss. Perinatal and Pediatric bereavement, 159-181.‏

Davoudian, T., Gibbins, K., & Cirino, N. H. (2021). Perinatal loss: the impact on maternal mental health. Obstetrical & Gynecological Survey, 76(4), 223-233.‏

Delgado, L., Cobo, J., Giménez, C., Fucho-Rius, G. F., Sammut, S., Martí, L., ... & Palao, D. J. (2023). Initial Impact of Perinatal Loss on Mothers and Their Partners. International Journal of Environmental Research and Public Health, 20(2), 1304.‏

Duncan, C., & Cacciatore, J. (2015). A systematic review of the peer-reviewed literature on self-blame, guilt, and shame. OMEGA-Journal of Death and Dying, 71(4), 312-342.‏

Ellis, A., Chebsey, C., Storey, C., Bradley, S., Jackson, S., Flenady, V., ... & Siassakos, D. (2016). Systematic review to understand and improve care after stillbirth: a review of parents’ and healthcare professionals’ experiences. BMC pregnancy and childbirth, 16, 1-19.‏

Gold, K. J., Sen, A., & Hayward, R. A. (2010). Marriage and cohabitation outcomes after pregnancy loss. Pediatrics, 125(5), e1202-e1207.‏

Gower, S., Luddington, J., Khosa, D., Thaivalappil, A., & Papadopoulos, A. (2023). Subsequent pregnancy after stillbirth: a qualitative narrative analysis of Canadian families’ experiences. BMC Pregnancy and Childbirth, 23(1), 208.‏

Gravensteen, I. K., Jacobsen, E. M., Sandset, P. M., Helgadottir, L. B., Rådestad, I., Sandvik, L., & Ekeberg, Ø. (2018). Anxiety, depression and relationship satisfaction in the pregnancy following stillbirth and after the birth of a live-born baby: a prospective study. BMC Pregnancy and Childbirth, 18, 1-10.‏

Hanschmidt, F., Treml, J., Klingner, J., Stepan, H., & Kersting, A. (2018). Stigma in the context of pregnancy termination after diagnosis of fetal anomaly: associations with grief, trauma, and depression. Archives of Women's Mental Health, 21, 391-399.‏

Herbert, D., Young, K., Pietrusińska, M., & MacBeth, A. (2022). The mental health impact of perinatal loss: A systematic review and meta-analysis. Journal of Affective Disorders, 297, 118-129.‏

Hunter, A., Tussis, L., & MacBeth, A. (2017). The presence of anxiety, depression and stress in women and their partners during pregnancies following perinatal loss: A meta-analysis. Journal of Affective Disorders, 223, 153-164.‏

Jones, K., Robb, M., Murphy, S., & Davies, A. (2019). New understandings of fathers’ experiences of grief and loss following stillbirth and neonatal death: a scoping review. Midwifery, 79, 102531.‏

Jones, K., Robb, M., Murphy, S., & Davies, A. (2019). New understandings of fathers’ experiences of grief and loss following stillbirth and neonatal death: a scoping review. Midwifery, 79, 102531.‏

Kersting, A., & Wagner, B. (2012). Complicated grief after perinatal loss. Dialogues in clinical neuroscience, 14(2), 187-194.‏

Korenromp, M. J., Page‐Christiaens, G. C. M. L., Van den Bout, J., Mulder, E. J. H., Hunfeld, J. A. M., Potters, C. M. A. A., ... & Visser, G. H. A. (2007). A prospective study on parental coping 4 months after termination of pregnancy for fetal anomalies. Prenatal Diagnosis: Published in Affiliation With the International Society for Prenatal Diagnosis, 27(8), 709-716.‏

Krosch, D. J., & Shakespeare-Finch, J. (2017). Grief, traumatic stress, and posttraumatic growth in women who have experienced pregnancy loss. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 9(4), 425.‏

Lafarge, c. (2015). Women’s experience of coping with termination of pregnancy for fetal abnormality: Coping strategies, perinatal grief and posttraumatic growth. A thesis submitted in partial fulfilment of the requirements of the University of West London for the degree of Doctor of Philosophy.

Lafarge, C., Mitchell, K., & Fox, P. (2017). Posttraumatic growth following pregnancy termination for fetal abnormality: the predictive role of coping strategies and perinatal grief. Anxiety, Stress, & Coping, 30(5), 536-550.‏

Lotto, R., Armstrong, N., & Smith, L. K. (2016). Care provision during termination of pregnancy following diagnosis of a severe congenital anomaly–A qualitative study of what is important to parents. Midwifery, 43, 14-20.‏

Luo, X., Chen, B., & Shen, Q. (2023). Psychological distress in subsequent pregnancy among women with a history of pregnancy loss: a latent profile analysis. Midwifery, 127, 103845.‏

Maguire, M., Light, A., Kuppermann, M., Dalton, V. K., Steinauer, J. E., & Kerns, J. L. (2015). Grief after second-trimester termination for fetal anomaly: a qualitative study. Contraception, 91(3), 234-239.‏

Nazaré, B., Fonseca, A., & Canavarro, M. C. (2012). Grief following termination of pregnancy for fetal abnormality: does marital intimacy foster short-term couple congruence?. Journal of Reproductive and Infant Psychology, 30(2), 168-179.‏

Nazaré, B., Fonseca, A., & Canavarro, M. C. (2013). Adaptive and maladaptive grief responses following TOPFA: actor and partner effects of coping strategies. Journal of Reproductive and Infant Psychology, 31(3), 257-273.‏

Nazaré, B., Fonseca, A., & Canavarro, M. C. (2014). Trauma following termination of pregnancy for fetal abnormality: is this the path from guilt to grief?. Journal of Loss and Trauma, 19(3), 244-261.‏

Puddifoot, J. E., & Johnson, M. P. (1997). The legitimacy of grieving: the partner's experience at miscarriage. Social science & medicine, 45(6), 837-845.‏

Shakespeare, C., Merriel, A., Bakhbakhi, D., Baneszova, R., Barnard, K., Lynch, M., ... & Siassakos, D. (2019). Parents’ and healthcare professionals’ experiences of care after stillbirth in low‐and middle‐income countries: a systematic review and meta‐summary. BJOG: An International Journal of Obstetrics & Gynaecology, 126(1), 12-21.‏

Shreffler, K. M., Hill, P. W., & Cacciatore, J. (2012). Exploring the increased odds of divorce following miscarriage or stillbirth. Journal of Divorce & Remarriage, 53(2), 91-107.

Surkan, P.J., Radestad, I., Cnattingius, S., Steineck, G. & Dickman, P.W. (2009). Social Support after Stillbirth for Prevention of Maternal Depression. Acta Obstetricia Et Gynecologica, 88, 1358-1364

Swanson, K. M., Chen, H. T., Graham, J. C., Wojnar, D. M., & Petras, A. (2009). Resolution of depression and grief during the first year after miscarriage: a randomized controlled clinical trial of couples-focused interventions. Journal of Women's Health, 18(8), 1245-1257.‏

Thomas, S., Stephens, L., Mills, T. A., Hughes, C., Kerby, A., Smith, D. M., & Heazell, A. E. P. (2021). Measures of anxiety, depression and stress in the antenatal and perinatal period following a stillbirth or neonatal death: A multicentre cohort study. BMC Pregnancy and Childbirth, 21, 1-9.

Turton,P., Evans,C.D.H. & Hughes,P. (2009). Long-Term Psychological Squeal of Stillbirth: Phase 2 of Nested Case - Control Cohort Study. Arch Women Ment Health, 12, 35-41.

Wing, D. G., Burge-Callaway, K., Rose Clance, P., & Armistead, L. (2001). Understanding gender differences in bereavement following the death of an infant: Implications of or treatment. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 38(1), 60.‏

Wojcieszek, A. M., Boyle, F. M., Belizán, J. M., Cassidy, J., Cassidy, P., Erwich, J. J. H., ... & Flenady, V. (2018). Care in subsequent pregnancies following stillbirth: an international survey of parents. BJOG: An International Journal of Obstetrics & Gynaecology, 125(2), 193-201.‏