המהפכה הטכנולוגית בבריאות הנפש: מסמך חזון מפרספקטיבה היסטורית
יעקב אופיר1
פתח דבר
נבואה היא מקצוע קשוח. גם יחסי הציבור שלה לא משהו. ובכל זאת החלטתי להניח את המילה 'מַהְפֵּכָה' בכותרת המאמר שלפניכם. תחום בריאות הנפש, ככל שידי משגת, עומד בפני מהפכה היסטורית – מהפכה טכנולוגית. את ניצני המהפכה הזו כבר ניתן לראות בשינויים שעברו על התחום עם כניסתן של טכנולוגיות התקשורת המקוונת והמציאות המדומה, אך הפריחה עצמה של המהפכה, זו שכנראה תגיע בעקבות 'התפוצצות' יישומי הבינה המלאכותית, עודנה לפנינו. כיצד בדיוק תיראה המהפכה הטכנולוגית והאם היא תהיה טובה או רעה, זאת אינני יודע (כדור הבדולח שלי הוא מהדור הישן). אני יכול רק לנסות להציע כיוונים רעיוניים ופרקטיים שיעזרו לנו, כך אני מקווה, למנף את הטכנולוגיות החדשות לשיפור תחושת הַשְׁלוֹמוּת (well-being) של הציבור, ו-'לשבור את הקונספציה' שגרמה אולי למשבר שאנו חווים בבריאות הנפש.
כאמור במאמרי הקודם כאן (אופיר, 2024), הספרות שעוסקת במשבר הנוכחי בבריאות הנפש, מציעה מגוון הסברים לעלייה המטרידה בשיעורי המצוקה וההפרעות הפסיכיאטריות וקשה לשפוט אלו מההסברים הללו 'מחזיקים מים'. ובכל זאת, לתפיסתי, מוטלת עלינו חובה מוסרית לבחון ברצינות את האפשרות שהמהפכה הקודמת בבריאות הנפש – המהפכה הביו-רפואית שהחלה במאה הקודמת וגרמה לנו להבין ולהמשיג קשיים פסיכולוגיים כפגמים פיזיולוגיים במוח שדורשים 'איזון' או 'ניהול' באמצעות תרופות – יצרה ללא כוונה את אותו משבר. המומחים שקידמו אותה וודאי לא התכוונו לרע, אך בפועל, החשיבה הביו-רפואית גרמה כנראה למדיקליזציה נרחבת של התנהגויות יומיומיות נורמטיביות (שמלווה לעיתים קרובות בהפנמה של מסרים ביולוגים-דטרמיניסטיים מייאשים), לזינוק במספר האבחנות השגויות ולשימוש עצום ובלתי מבוקר בטיפולים פוגעניים – תרופות פסיכיאטריות עוצמתיות שמתערבות בתהליכים מוחיים וגורמות למגוון בעיות רפואיות ופסיכולוגיות חמורות (אופיר 2024).
מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזו, מטרת המאמר הנוכחי היא לסייע לנו לאמץ את המהפכה החדשה שהגיעה לפתחנו בצורה זהירה ומושכלת שלא תשחזר, או חס וחלילה, תעצים את שגיאות המהפכה הקודמת. זו תהיה הרי איוולת להעצים את אסטרטגיות האבחון והטיפול הקיימות באמצעות טכנולוגיות חדשות אם האסטרטגיות הללו לא עובדות, או גרוע מכך, אם הן רק מחמירות את המצב.
מבחינה פרקטית, במאמר הנוכחי, השתדלתי לסקור בעיון כמה מן הטכנולוגיות החדשות המרכזיות בתחום בריאות הנפש, כך שתינתן לנו האפשרות להבין לעומק את ההזדמנויות האדירות שהן מביאות איתן לצד נקודות התורפה והסיכונים שלהן. אמנם רוח המאמר בעיקרה די אופטימית - עבדכם הנאמן הקדיש בערך עשור לבחינת הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות בבריאות הנפש - עם זאת, לא אוכל להתעלם מן האינטרסים הזרים שעלולים לפגום ביעילות ובטיחות הטכנולוגיות הללו או מן הסיכונים הכרוכים בהטמעה שלהן כמו הסיכון הממשי לפגיעה בפרטיות ובאוטונומיה שלנו, האזרחים. אשר על כן, במאמר הנוכחי, ניסחתי סדרת המלצות שנועדו למקסם את רווחי הטכנולוגיה ולוודא שהיא אכן תשרת אותנו, בני האדם, ולא בטעות דיסטופית, שאנו נשרת אותה, או את החברות הגדולות בתעשייה שמרוויחות ממנה.
טכנולוגיות חדשות מרכזיות
אם נרצה בכך ואם לאו, המהפכה הטכנולוגית בבריאות הנפש כבר החלה. אמנם, בפתיחת המאמר כרזתי שנבואה היא מקצוע קשוח, אבל במקרה הזה, נבואה אינה חוכמה גדולה כל כך. טיפול פסיכולוגי מקוון למשל, שנדמה בעיננו כדבר שבשגרה, הוא חלק מן המהפכה (להרחבה, ראו בהמשך, בתת פרק 'טיפול מקוון'). אפילו בינה מלאכותית, שעבור רבים מאיתנו, נתפסת כטכנולוגיה עתידנית שרק עתה פרצה לחיינו, משמשת אותנו במחקרי בריאות הנפש מזה עשור לפחות (ראו למשל בסדנה השנתית של CLPsych שעוסקת ביישומי בלשנות חישובית בפסיכולוגיה קלינית: Chim et al., 2024; Coppersmith et al., 2015). אך לאלו מאיתנו שפחות חשופים לחידושים הטכנולוגיים, אסקור בחלק הנוכחי מספר טכנולוגיות מרכזיות שכבר נחקרות או משולבות כיום בתחום בריאות הנפש.
מטבע הדברים במאמר שכותרתו 'המהפכה הטכנולוגית', הסקירה תתמקד ביתרונות הפוטנציאליים של הטכנולוגיות שתוצגנה. חלקן, לענ"ד, מסוגלות לתרום באופן משמעותי לתחושת הַשְׁלוֹמוּת של הציבור ולהקלת העומס על מערכת בריאות הנפש. עם זאת, הסקירה לא תתעלם מן המגבלות והסיכונים של הטכנולוגיות השונות והיא תכלול גם המלצות לעתיד. אינני מתיימר לטעון שאלו ההמלצות הטובות או המקיפות ביותר שניתן לחשוב עליהן בשלב הזה. כאמור, כל שאבקש זה להניח את התשתית הרעיונית לדיון אמיץ, שיעזור לנו להימנע משגיאות היסטוריות ואולי להצליח לשבור פרדיגמות לא יעילות.
איתור מוקדם ואבחון באמצעות בינה מלאכותית
את רשימת הטכנולוגיות עלינו לפתוח במִלַּת הָרַחַשׁ (buzz word) בינה מלאכותית. בעשור האחרון מסתמן עניין הולך וגובר בפוטנציאל הקיים בטכנולוגיות מבוססות למידת מכונה עמוקה (deep learning) לשיפור דיוק האבחון הפסיכיאטרי (שכאמור סובל מבעיות תוקף חמורות) ואיתור מוקדם של מצוקה והתנהגויות סיכון (Zhang et al., 2022). ליודעי ח"ן, אספר שהמודלים החישוביים המרכזיים שמשמשים את החוקרים לביצוע המשימות הללו הם: Random Forest, Support Vector Machine, Deep Neural Networks, Decision Trees, ו- Convolutional Neural Networks (כאשר זה האחרון מסתמן כמודל שמניב את הניבויים האיכותיים ביותר). זהו עולם שלם ומרתק שלא אצליח לכווץ אל תוך סעיף אחד. על כן ארחיב רק על פן אחד אותו זכיתי לחקור בעצמי יחד עם פרופ' רועי רייכרט מהטכניון2: ניבוי סיכון אובדני באמצעות מודלים חישוביים גדולים לעיבוד שפה (כדוגמת ה- Chat GPT שכולנו למדנו להכיר בשנתיים האחרונות).
אחד האתגרים המסובכים והכואבים ביותר בתחום בריאות הנפש הוא מניעת אובדנות. כ- 800,000 איש ברחבי העולם מתים בכל שנה כתוצאה מהתאבדות, ובמדינת ישראל, שאינה סובלת משיעורי התאבדות גבוהים במיוחד ביחס לשאר מדינות המערב, עדיין מאות אנשים מתים מהתאבדות בכל שנה, בהיקפים גדולים יותר מאלו שנהרגים בתאונות דרכים (משרד הבריאות, 2023).
על מנת להילחם בתופעה הקשה הזו, עלינו לאתר את הסיכון למעשה האובדני בשלב מוקדם, אך זוהי משימה לא פשוטה. מטא-אנליזה שנערכה על חמישים שנות מחקר בשיטות סטטיסטיות מסורתיות הראתה שהיכולת לנבא סיכון אובדני גבוהה אך במעט מניחוש (Franklin et al., 2017). עוד נמצא במטא-אנליזה הזו שעשרות שנות המחקר לא הניבו גילויים משמעותיים בתחום גילוי גורמי הסיכון לאובדנות. לאור זאת, ההתקדמות הטכנולוגית שהתרחשה בעשור האחרון מסתמנת כשינוי מגמה מבורך.
כניסתם של המודלים החישוביים לעיבוד שפה הובילה לזינוק באיכות הניבוי של הסיכון האובדני לעומת איכות הניבוי הקודמת שהתבססה על ניתוחים סטטיסטיים מסורתיים (Schafer et al., 2021). השיפור בניבוי נצפה אמנם בקונטקסט מחקרי ולא בשטח, אך קשה עדיין להפריז בחשיבותו. מחקר אחרי מחקר חשפו כי שימוש במודלים חישוביים לניתוח פוסטים וציוצים של משתמשים ברשתות החברתיות מאפשר זיהוי של סיכון אובדני ברמה גבוהה של דיוק.
הבעיה המתודולוגית המרכזית עם המחקרים הללו היא שהסיכון עצמו נמדד בצורה לא מוצלחת כל כך. לרוב, המדד שמשמש את החוקרים להעריך את מידת הסיכון האובדני (כלומר, להגדיר את קריטריון הניבוי), נשען על פוסטים שכוללים תכנים אובדניים מפורשים. פוסטים שכאלו תויגו ע"י שופטים חיצוניים כפוסטים עם סיכון אובדני בעוד שפוסטים ללא תכנים כאלו תויגו כפוסטים ניטרליים. ותפקידה של הבינה המלאכותית היה 'ללמוד' על ההבדלים בין שני סוגי הפוסטים הללו (בשלב האימון) ולהשתמש בהבדלים הללו כדי לנבא את מידת הסיכון בפוסטים חדשים (בשלב המבחן).
שיטת מדידה זו אינה מוצלחת משתי סיבות. ראשית, איננו יודעים האם משתמשים שפרסמו פוסטים עם תכנים אובדניים אכן נמצאים בסיכון (אולי למשל, מדובר בניסיון התבדחות או משיכת תשומת לב). שנית, רוב האנשים שסובלים ממחשבות אובדניות הם למעשה די זהירים בפרסומים שלהם. הם לא ממהרים להעלות פוסטים שיש בהם תוכן אובדני מפורש (Ophir et al., 2021). על כן, גם אם המחקרים מצביעים על איכות ניבוי גבוהה, רובם יפספסו כנראה את המשתמשים להם אנו הכי דואגים – את אלו שלא פרסמו תכנים אובדניים מפורשים ברשת.
ההמלצה המרכזית בתחום הזה היא אם כן, להרחיב את המחקר שמשתמש בקריטריון ניבוי תקף יותר, כמו למשל הערכות אובדנות של המשתמשים עצמם ולא של הפוסטים שהם מעלים (Badian et al., 2023; Ophir et al., 2020). מחקרים דומים מומלץ לעשות גם מחוץ לרשתות החברתיות (למשל, על טקסטים מתוך פגישה טיפולית: Elyoseph & Levkovich, 2023) וגם בשאר תחומי בריאות הנפש; לא רק באובדנות. בצורה זו, ניתן יהיה בעתיד הקרוב לפתח תוכנת ניטור אוטומטית שתסייע לזהות סימני מצוקה של משתמשים ברשתות החברתיות מבעוד מועד, תעודד אותם לפנות לטיפול, ואולי תמנע את ההתאבדות הבאה.
ההסתייגות המרכזית שלי מטכנולוגיה זו (שאני עצמי לוקח חלק בפיתוחה) נוגעת לפרטיות המשתמשים. נכון להיום, הזיהוי של הסיכון או המצוקה נעשה במסגרת מחקרית, תחת כללי אתיקה מוקפדים שכוללים בין השאר הסכמה מדעת של המשתתפים. אך מה יהיה בעתיד, כאשר הטכנולוגיה תגיע אל השטח? כיצד ישמר המידע שאנו אוספים? כיצד נוודא שהמידע אינו זולג לחברות עסקיות שרווחת המטופלים אינה בראש מעייניהן? כיצד נשמור על כללי האתיקה הרפואית ונוודא שהמשתמשים מקבלים את כל המידע שהם זקוקים לו, על מנת לקבל את ההחלטה האם לשתף את הנתונים שלהם? אלו רק מקצת מן הסוגיות שיהיה עלינו להסדיר כבר בשנים הקרובות.
הסתייגות נוספת קשורה לסוגיות האבחנות השגויות והטיפולים הפוגעניים שנסקרו בקצרה בפתיחת המאמר ובהרחבה במאמרי הקודם על נזקי המהפכה הביו-רפואית (אופיר, 2024). אם הבינה המלאכותית תביא רק לאינפלציה נוספת של אבחנות שגויות (משום, שבינה עושה מה שלימדנו אותה לעשות), ואם הטיפולים שיוצעו לאנשים שיזוהו ע"י הבינה כאנשים עם אבחנה או עם סיכון, יזיקו יותר מאשר יועילו, או אז, נמצא את עצמנו דוהרים לעבר עתיד דיסטופי. זו הסיבה בגינה היה לי חשוב להקדים לחלק הנוכחי את החלק שהוצג בפתיחה ונדון בהרחבה במאמרי הקודם (אופיר, 2024). לתפיסתי, כאמור, יש סכנה בהתקדמות טכנולוגית עיוורת ללא הכרות מעמיקה עם כישלונות העבר.
טיפול פסיכולוגי באמצעות מציאות מדומה
מהבינה המלאכותית, נחזור בזמן אל טכנולוגיה 'עתיקה' – טכנולוגיית המציאות המדומה. טכנולוגיות מציאות מדומה בבריאות הנפש מוכרות לנו מזה כ- 30 שנה, ובכל זאת, עלינו להודות שהן 'לא תפסו' עדיין את המקום הראוי להן. אחת הסיבות לכך היא כנראה מְגוּשָמוּת הכלי (ביחס למשל, לנוחות של הטלפון החכם), אך לא כדאי למהר להספיד את המציאות המדומה מפני שיש לה פוטנציאל טיפולי עצום.
מי שלא התנסה אי פעם בחוויית מציאות מדומה איכותית, לא טעם יין הונגרי מימיו. עם ציוד מתאים, אשליית הסביבה המדומה היא כה עוצמתית עד כדי כך שהיא גורמת לתגובות גופניות ורגשיות אמיתיות כאילו מדובר בסביבה מציאותית. כשהתנסיתי לראשונה במציאות מדומה, לא הצלחתי לעשות אפילו צעד אחד על רצפה יציבה, עת "שעמדתי" בסביבה המדומה על קורת עץ רעועה בין שני בנייני רבי קומות. המציאות המדומה שיטתה בתודעה שלי באופן מעורר השתאות.
היישום המוביל של טכנולוגיה זו הוא בטיפול בפחדים וחרדות – מפוביות ספציפיות, דרך חרדה חברתית, ועד הפרעת חרדה מוכללת (Kothgassner et al., 2023). הטיפול באמצעות מציאות מדומה נשען בעיקרו על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית שמניחה שהאסטרטגיה היעילה ביותר להתמודד עם פחדים וחרדות היא באמצעות חשיפה הדרגתית לגירוי או לאירוע המפחיד. אך בעוד שבמציאות 'הרגילה', אנשים שפחדו מטיסות, מעליות, או מפגשים עם בני אדם אחרים, נאלצו 'לשבור את הקיר הרביעי' של הסטינג הטיפולי ולהתמודד עם הפחדים שלהם בחוץ, כעת, הם יכולים לתרגל חשיפה הדרגתית במציאות מדומה בתוך חדר הטיפול, בצורה מבוקרת ובליווי המטפל. בדיוק כמו שטייס יכול לשפר את ביצועיו בסימולטור שמדמה טיסה אך מחובר לקרקע, כך גם מטופלים יכולים להתאמן ב-”לנצח את הפחד“ באמצעות ה-'סימולטור' הטיפולי.
הפער המרכזי שאני מזהה בתחום זה הוא היכולת להתרחב לסוגי מצוקה אחרים מעבר לחרדה. בדיכאון, למשל, השימוש במציאות מדומה הוא פחות אינטואיטיבי. עם זאת, גם בדיכאון, יש התפתחויות מבטיחות. ראשית, מציאות מדומה מאפשרת להעצים טכניקות הרפיה באמצעות סביבה של טבע, מים זורמים וצלילים מרגיעים שמסוגלים להפחית דכדוך ומתחים (Riches et al., 2023). שנית, מציאות מדומה מאפשרת להתגבר על מגבלות מסוימות שמאפיינות את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.
באמצעות מציאות מדומה, מטפלים יכולים למשל, להמחיש טוב יותר את ההתערבויות הקוגניטיביות (שנוטות לעיתים להיות אמורפיות) ומטופלים יכולים 'לאמן' את התודעה שלהם גם מהבית, בין המפגשים הטיפוליים. בדיכאון במיוחד, מציאות מדומה יכולה לאפשר למטופלים להגביר פעילויות מהנות (אסטרטגיה טיפולית מרכזית בטיפול התנהגותי) יחסית בקלות, בגלל האופי המשחקי של תוכנות מציאות מדומה רבות. בנוסף לכך, ניתן למנף את הטכנולוגיה הזו לאימון קשבי מסוג Cognitive Bias Modification שעוזר לאדם למזער את חשיבותם והשפעתם של האירועים השליליים בחייו, ולתרגל את הפניית הקשב שלו ל-'חצי הכוס המלאה' והאופטימית יותר.
לבסוף, ישנה אפשרות ריאלית שהמשחקיות וההתרגשות שמאפיינות את השימוש במציאות מדומה יהיו גם אלו שיתנו לאנשים שסובלים מדיכאון את אותה זריקת חיוּת, מסוגלות ומוטיבציה שכה חסרה בטיפול המסורתי. מטפלים רבים בגישה קוגניטיבית התנהגותית נתקלים במכשול זה, שבו גם כאשר המטופל מבין מה הוא אמור לעשות ומסכים שזו הדרך 'לצאת מהדיכאון', הוא עדיין מתקשה לעשות זאת בגלל תחושת הכובד, חוסר המוטיבציה וחוסר האונים. זוהי אחת הסיבות בגינן פסיכולוגים רבים מפנים את המטופל לטיפול פסיכיאטרי – מתוך משאלה שהתרופה תיתן את 'הבוסט' האנרגטי שקשה מאוד לתת במסגרת טיפול פסיכולוגי. בהקשר זה, יתכן שמציאות מדומה תוכל להחליף את התקווה הזו שרבים מאיתנו תולים בתרופות הפסיכיאטריות, שכיום נתפסות ככלי המרכזי שמסוגל 'לעורר פיזית' את האדם שסובל מדיכאון חמור לפעילות גופנית או לעשייה פרודוקטיבית.
מעבר להפרעות החרדה והדיכאון הנפוצות, למציאות המדומה יש כיום קשת רחבה של יישומים, החל מטיפול בסכיזופרניה והפרעות נוירו-התפתחותיות ועד לטיפול בהפרעות אכילה (Freeman et al., 2017). יישומים אלו הם די ותיקים ואפשר לקרוא על חלקם בסקירת ספרות שהתפרסמה כבר לפני כמעט 20 שנה (Gregg & Tarrier, 2007). כך למשל, יש כיום התערבויות ייעודיות לשיפור היכולות הקוגניטיביות של קשישים באמצעות מציאות מדומה (Skurla et al., 2022).
המציאות המדומה משתלבת היטב גם במגמה העכשווית לקידום בריאות נפשית חיובית (במקום זו שצמחה מתוך המהפכה הביו-רפואית ששמה דגש על פתולוגיות והפרעות), באמצעות התערבויות ב-'עצימות נמוכה' שמטרתן לסגל לאוכלוסיות לא קליניות תחושות חוסן חיוביות לאורך זמן (Pira et al., 2023). במובן מסוים, מדובר בשינוי פרדיגמה שיכול לשרטט מחדש את הנוף המקובל בבריאות הנפש.
אז מה עלינו לעשות כעת? תחילה, אנו זקוקים בעיניי למחקרים נוספים שיחדדו את יתרון הטיפול במציאות המדומה על פני טיפולים קודמים, כמו גם את מגבלותיו. מחקרים שיאתרו מבעוד מועד את מגבלות הטכנולוגיה חשובים גם כדי לסייע בהטמעה שלה, מהמסגרת הניסויית-מחקרית אל הפרקטיקה הקלינית בעבודה עם מגוון רחב של אוכלוסיות (Valmaggia et al., 2016). ככל שהמחקרים יתרבו והטכנולוגיה תשתכלל, כך השימוש במציאות המדומה יהיה פשוט ואינטואיטיבי יותר, עד כדי כך שאנשים יוכלו לטפל בעצמם בבית, בצורה לא רעה. אך עד אז, ההמלצה היא להקים הכשרות מקצועיות מובנות לצוותים רפואיים וטיפוליים שילמדו ליישם את המציאות המדומה בצורה מיטיבה.
ההסתייגות המרכזית שלי מטיפול באמצעות מציאות מדומה קשורה דווקא לאחד מהיתרונות שלה – לפוטנציאל שלה להפוך לכלי עזרה עצמית עוצמתי. מצד אחד, האפשרות לרכוש משקף מציאות מדומה בעלות חד פעמית ולהתאמן בעזרתו בשיפור הַשְׁלוֹמוּת האישית, משל היה מכשיר ריצה ביתי, די מרגשת. מצד שני, אם השימוש בה ללא פיקוח יגרום לנזקים (מתוך היותה כלי כה עוצמתי), אזי שוב יצא שכרנו בהפסדנו. זוהי סיבה נוספת מדוע חשוב לערוך מחקרים נוספים. עלינו להבטיח את יעילותם ובטיחותם של הטיפולים באמצעות מציאות מדומה, לפני שאנו מפיצים אותם לקהל הרחב. ולאחר מכן, במהלך ההטמעה של הטיפולים הללו, יהיה עלינו להתמיד בניטור של בעיות שיתעוררו בשטח ולהקשיב לרחשי משתמשי הקצה, גם אם הרחשים הללו לא ינעמו לאוזני המפתחים והמשווקים של הטיפולים במציאות המדומה.
לצד ההסתייגויות הללו, אני רואה כאמור, פוטנציאל רב בטכנולוגיה הזו ואני מעריך כי המחקרים הנוספים שייערכו בתחום יפתחו לנו גם דלתות לכיווני פעולה תרפויטיים שלא חשבנו עליהם עד כה. זאת מפני שמציאות מדומה מעשירה את חוויית הטיפול באופן משמעותי ומותחת את גבולות המציאות, 'ליטרלי'.
טיפול מקוון
טכנולוגיה נוספת שנמצאת עימנו כבר שנות דור היא התקשורת המקוונת. בשונה מטכנולוגיית המציאות המדומה, שטרם קנתה לה דריסת רגל משמעותית בתחום בריאות הנפש, הטיפול והסיוע הנפשי ברשת הפכו לדבר שבשגרה, בין השאר, הודות לגזרות הקורונה שתוארו במאמרי הקודם (אופיר, 2024). טיפול ברשת כבר זמן מה אינו נחשב למילה גסה, אך חשוב להזכיר את גלגוליו ההיסטוריים שיתנו לנו מעט פרספקטיבה אודות המהפכה הטכנולוגית.
במאמר מייצג לטעמי שפורסם לפני 20 שנה ע"י מורי ורבי, פרופ' גבי שפלר, מי ששימש אז כיו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, נכתב בסיכום כי: "אין ספק כי האינטרנט משולב בחיינו בצורה שלא מאפשרת כיום לא להיעזר בו גם בתחום הבריאות הנפשית". אולם באותה נשימה, פרופ' שפלר הוסיף הסתייגות ברורה: "לא נראה לי כי כל פעילות פסיכולוגית תוכל להתרחש במרחבי האינטרנט" (ההדגשה אינה במקור). לתפיסתו דאז, גם אם השימוש באינטרנט מחויב מן המציאות, יישארו תמיד תחומים, "ובעיקר אבחון וטיפול נפשיים, שבהם כמו בתחומי רפואה אחרים, לא יהיה תחליף למרחב הבין אישי הנוצר בין שני אנשים או יותר במגע ישיר ובלתי אמצעי" (שפלר, 2005).
הבאתי את הציטוטים הללו כהווייתם דווקא בגלל הערכתי העצומה לפועלו של פרופ' שפלר. בחלקים מסוימים בעשייתי, אני רואה עצמי כתלמידו. אבל בנקודה זו, נבואתו לא התגשמה,ויתכן שהיא שיקפה תופעה מוכרת הקרויה פאניקת טכנולוגיה (ראו בנספח למאמר). מטפלים רבים משלבים מפגשים מקוונים או עורכים טיפולים שלמים אונליין, וגם אם יש למי מאיתנו ביקורת עליהם, היא ברובה אינה עולה בקנה אחד עם המחקר בתחום.
סקירות ספרות שנערכו לאורך השנים מצביעות לרוב על יעילותו של הטיפול המקוון, ובפרט של זה המסתמך על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (Barak et al., 2014; Mallen et al., 2005; Sztein et al., 2018). מבחינות מסוימות, יש לטיפול המקוון כמה יתרונות לא מבוטלים לעומת הטיפול המסורתי (אופיר et al., 2017; עומר, 2014).
- הטיפול המקוון מאופיין בדרך כלל במפגשים תכופים של יותר מפעם בשבוע ובירידה במספר הביטולים.
- הוא גם יכול לתת מענה לאנשים שסובלים מנכות פיזית או מחרדה חברתית ולאנשים המתגוררים באזורים מרוחקים.
- יתרה מזאת, מטופלים רבים שמשתתפים בטיפול מקוון מדווחים שהם מרגישים פחות מאוימים בהשוואה למטופלים שמגיעים למרפאה. הם חשים כנראה בנוח יותר בסביבה הטבעית שלהם ואולי גם מצליחים להיות כנים יותר עם המטפלים שלהם.
- לבסוף, לא נוכל להתעלם מהיתרון הכלכלי והאפשרות להרחבת צוואר הבקבוק שנוצר ברשימות ההמתנה הארוכות לטיפול פנים-אל-פנים במערכת הציבורית. הטיפול המקוון מרחיב את רשימת המטפלים הפוטנציאליים וחוסך עלויות נסיעה והוצאות שוטפות הכרוכות בהחזקה וניהול של קליניקה (Stoll et al., 2020).
יתרונות אלו אינם מעלימים כמובן את הבעיות והאתגרים הכרוכים בטיפול המקוון. טיפול מקוון מקשה מאוד על מתן מענה ראוי בזמני חירום (למשל, למטופל שנמצא בסיכון אובדני מיידי ומתגורר רחוק מהמטפל). נקודות תורפה נוספות בטיפול המקוון קשורות לסוגיית הפרטיות וחיסיון המידע של המטופל, לחוסר הפורמאליות שחודרת למרחב הטיפולי (עם מטופלים בפיג'מה ששרועים על המיטה בחצי-שכיבה-חצי-ישיבה), ולהעדר הכשרה מקצועית מספקת של מטפלים בהתמודדות עם המאפיינים הייחודיים של הטיפול המקוון. למרות שמגפת הקורונה הכריחה את כולנו להתנסות בשיח מקוון, זהו עדיין לא שיח טבעי עבור רבים מאיתנו ויתכן שאנו מפספסים רמזי תקשורת לא וורבליים חשובים, כמו שפת הגוף של המטופל ופערים שנוצרים בדינמיקה הבינאישית.
סיוע נפשי ראשוני ותמיכה רגשית ברשת
לטוב או למוטב, הופעת האינטרנט הרחיבה גם את 'הפסיכולוגיה המשלימה', הלא הם שירותי הסיוע-נפשי-ראשוני, הפחות פורמאלי כדוגמת המודל של הקו החם שהתבסס על התקשורת הטלפונית. בישראל, מוכרת במיוחד פעילותן של עמותות כמו ער"ן, סה"ר ונט"ל שמעניקות לאנשים רבים תמיכה מרחוק שחשיבותה לא תסולא בפז. גם אם בסופו של יום, האדם הסובל ממחשבות אובדניות או טראומה חמורה יצטרך להגיע לטיפול 'אמיתי', הסיוע הראשוני יכול להיות מציל חיים.
הסיוע המקוון יכול גם לתת מענה לאנשים שאינם נמצאים במצב חירום. בני נוער למשל זקוקים פעמים רבות לאוזן קשבת או לייעוץ חד-פעמי – אם בעקבות משבר פרֵדה מבני זוג, אם בשל הסתבכות עם החוק או מריבה עם ההורים שיצאה מכלל שליטה. הם לא תמיד מחפשים או זקוקים לטיפול פורמאלי ארוך טווח, וכאן אפילו לרשתות החברתיות יש תפקיד.
לפני כעשור, כשפייסבוק עדיין הייתה רשת דומיננטית בקרב צעירים, זכיתי להיות מהמקימים של פרויקט בשם 'מענה ברשת' מטעם החטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים. ב-'מענה ברשת', בפעם הראשונה למיטב ידיעתי, אנשי מקצוע מתחום החינוך והטיפול התנסו בגלוי ובגיבוי מערכתי בהענקת עזרה ראשונה נפשית לבני נוער ברשתות החברתיות. הטיפול ברשת החברתית לא התיימר כמובן להחליף את הטיפול הפסיכו-סוציאלי המלא שדרוש במקרים רבים, אך הוא כן ביקש לאפשר לבני נוער ולצעירים להתייעץ בקלות ובסודיות עם אנשי מקצוע, ללא תשלום, אגב שמירה על פרטיותם. במידת הצורך, בני הנוער הופנו לטיפולי המשך, בין אם בתוך החטיבה לקידום נוער ובין אם במרפאות חוץ.
אנחנו גאים בעשייה זו, אבל אנחנו לא המצאנו אותה. מסתבר, שמתחת לפני השטח, אנשי חינוך וטיפול כבר היו בקשר מסוים עם תלמידים ומטופלים ברשתות החברתיות, לעיתים בניגוד להנחיות משרד החינוך. במחקר שערכנו באוניברסיטה העברית, עוד בשנת 2014, במהלך מבצע צוק איתן, גילינו שלמעלה ממחצית מתלמידי התיכון במרחב עוטף עזה והסביבה תקשרו עם המורים שלהם ברשתות החברתיות (כולל בקבוצות הוואטסאפ), כאשר התמה המרכזית בתקשורת הזו הייתה תמיכה רגשית. לא זו בלבד שהתלמידים בירכו על התקשורת הזו עם המורים אלא, הם ראו בה התערבות מועילה ומרגיעה בזמנים קשים (Ophir et al., 2016).
מבחינה פרקטית, למורים היו מגוון אסטרטגיות באמצעותן הם העניקו תמיכה רגשית לתלמידים שלהם ברשתות החברתיות. אסטרטגיות אלו כללו: הפגנת אכפתיות, כתיבת מסרים מרגיעים, עידוד שיתוף רגשי, ביסוס תחושות שייכות, ופרסום תכנים 'מסיחים' שעזרו לתלמידים לדאוג פחות. אך התובנה המרכזית שלנו מתוך המחקר הזה הייתה שעצם קיומו של קשר מקוון מתמשך עם המורים תרם לתחושת החוסן של התלמידים ושימש עבורם כסוג של מרחב מוגן פסיכולוגי (Rosenberg et al., 2018).
כמובן שתקשורת בלתי פורמאלית שכזו ברשתות החברתיות אינה יכולה לתת מענה לנערים שזקוקים למענה פסיכו-סוציאלי מקיף ומקצועי. אך אם נתבונן בה מנקודת מבט של 'מניעה', יתכן שיש לה תפקיד חשוב במערך בריאות הנפש הרחב יותר. אנשי חינוך וטיפול ממילא עושים זאת בשטח, גם בימות השגרה. הם משתמשים ברשתות החברתיות ככלי מרכזי להגיע אל ליבם של בני נוער בסיכון ומדווחים על יתרונות משמעותיים בגישה הזו (Rosenberg et al., 2021). אשר על כן, כדאי לנו אולי לשקול פיתוח של קווים מנחים ברורים שיעזרו לנו, גם להרחיב את השימוש בערוצי התקשורת המקוונת השונים לצרכי יישוג (outreach), תמיכה רגשית וטיפול, וגם לעשות זאת בצורה שתפחית במידה ניכרת את הצורך בטיפולי המשך ארוכים ויקרים יותר.
נשים לב, שגם כאן יתרון הטכנולוגיה עלול להתגלות כחסרונה המובהק. חוסר הפורמליות שמאפיין את הסיוע ברשת עלול לגרום להיטשטשות גבולות מסוכנת ואולי אף לפגיעה של ממש במטופלים (מתוך חוסר מקצועיות מספקת של המטפלים). על כן, חשוב בעיניי, שנמצא דרך לפקח על הגופים שמעניקים את השירותים הללו, להסדיר את האחריות המשפטית שלהם, ולהעניק להם הדרכה מסודרת, כאמור לעיל. כך למשל, נצטרך לתפיסתי, לוודא שהם מודעים למאפיינים הייחודיים של אוכלוסיות פגיעות או מוחלשות ולתת להם כלים ליצור איתן קשר מיטיב (ולא למשל, קשר פטרוני).
טיפול באמצעות בינה מלאכותית (chat bots)
ועדיין, למרות הפוטנציאל שלהן, הטכנולוגיות שנמנו עד כה לבדן, לא יצליחו להבנתי 'לשחרר' את צוואר הבקבוק שנוצר בהמתנה למענה תרפויטי איכותי. טיפול פסיכולוגי יעיל הוא מצרך יקר שדורש אורך רוח, ותרופות פסיכיאטריות מיידיות וזולות הן פתרון מפוקפק, כאמור בחלק הראשון. אשר על כן, נדמה לי שאין לנו ברירה. עלינו 'לתת צ'אנס' לטיפול באמצעות בינה מלאכותית.
עבור רבים מאיתנו, מכונה שמטפלת באדם זוהי דיסטופיה. אני עצמי, בן דור ה-Y, כנראה לא אמהר להשתתף בטיפול שכזה. עם זאת, אני מבקש להציע כאן זווית שאולי תרכך במעט את הרתיעה שחלקנו חשים: המכונה הלוא, היא בסה"כ אוסף הידע האנושי. אדם ש-'מתייעץ' עם מודל שפה גדול כמו GPT, מקבל גישה לחוכמה אנושית אדירה. במובן הזה, המודל הוא רק צינור, ויש בכך גם יתרון. לנועץ אין צורך 'להתפדח' ממנו, או לחשוש שהמודל ישפוט אותו או יזדעזע מהמשאלות והדחפים שלו. לכל היותר, המודל ימסור לו ידע שיאתגר את בחירותיו. אך המודל הוא לא ישות אמיתית וככזה הוא אינו באמת מאיים או מביך.
בשלב הזה אמנם, המודלים (החינמיים) עדיין לא מספקים תגובות ש-'יפילו אתכם מהכיסא' מבחינת החוכמה או העומק שתמצאו בהן, אך אני מעריך שהשיחות עמם ילכו וישתכללו עם השנים, עד כדי כך שיהיה קשה להבחין בינן לבין שיחות עם מטפל אנושי. בנוסף לכך, למודלים יש פוטנציאל להפוך למרחב משחקי פנטסטי, לאפשר עיבוד של קשיים ומצוקה באמצעים סיפוריים, אמנותיים וחווייתיים, ולהתאים במיוחד לטיפול בילדים (למידע נוסף מומלץ לעקוב אחר קבוצת 'השלישי המלאכותי' שעוסקת במפגש שבין בינה מלאכותית ובריאות הנפש. ראו גם כאן, במאמר של הקבוצה לפסיכולוגיה עברית: הבר et al., 2023).
לתפיסתי, אם נצליח לגבור על הרתיעה הרגשית שיש בנו כלפי 'טיפול מכונה', ואם נצליח לגבור על אתגרי האתיקה (למשל, פרטיות הנועץ או הטיות מובנות בתוך המודל), אזי לבינה המלאכותית יש פוטנציאל לייצר דמוקרטיזציה אמיתית בשירותי בריאות הנפש. נכון לידע הטכנולוגי שקיים היום, הבינה המלאכותית מסתמנת ככלי המרכזי להנגשת הטיפול הפסיכולוגי לציבור הרחב (בתקווה, באופן מותאם אישית לכל אדם) ולהקלת העומס על מערכת בריאות הנפש (Stade et al., 2023). עם זאת, מאחר שמדובר בטכנולוגיה חדשה ומהפכנית, יש עוד דרך מחקרית ונורמטיבית ארוכה שעלינו לסלול (Sedlakova & Trachsel, 2023).
עם כל הכבוד לבינה המלאכותית, נכון להיום, גם היא זקוקה לנו, בני האדם, שנגדיר עבורה מהם הגורמים שעומדים בבסיס היעילות של הטיפול הפסיכולוגי. זוהי 'מגה' שאלה שהדיו שנשפך עליה מציף עשרות כתבי עת וספרים. אך עד שלא ניתן לה מענה ראוי, גם יעילותו של טיפול-באמצעות-בינה-מלאכותית תיוותר כנראה די מוגבלת (Grodniewicz & Hohol, 2023). החדשות הטובות הן שכלי בינה מלאכותית יוכלו לעזור לנו לפצח את ה-'קסם' שמתרחש בפגישה הטיפולית (כיוון מחקרי עליו אנו עובדים בימים אלו בשיתוף עם המעבדה לחקר הפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה בראשות פרופ' סיגל זלכה מנו), אך עד שזה יקרה, נדמה לי, שמוטב להישאר עם הנחת המוצא בפסיכותרפיה, לפיה הרכיב המרכזי שעומד בבסיס יעילות הטיפול הוא הברית הטיפולית – הקשר האנושי הייחודי (והמסתורי) שנוצר בין המטפל למטופל בהקשר הטיפולי. הנחה זו מייד מעוררת את השאלה: האם ברית שכזו אפשרית בכלל בקשר בין האדם למכונה.
סיכום ודיון בחדשנות מיטיבה
בהשראת המחזמר הקלאסי Annie Get Your Gun נוכל לסכם את ההזדמנויות הגלומות במהפכה הטכנולוגית באמירה שכל מה שאנו יודעים לעשות באופן ידני כיום [בגזרת האיתור, האבחון והטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי], נוכל כנראה לעשות טוב יותר בעתיד הלא רחוק, באמצעות הטכנולוגיות החדשות בכלל, והבינה המלאכותית בפרט. בסקירה שהובאה במאמר הנוכחי ניכר כי למהפכה הטכנולוגית יש פוטנציאל אדיר בקידום תחושת הַשְׁלוֹמוּת של הציבור – בין אם ע"י אפליקציות למניעת אובדנות וטיפולי עזרה עצמית במציאות מדומה, ובין אם בטיפולים מקוונים וטיפולים באמצעות בינה מלאכותית, שיקצרו את זמני ההמתנה לטיפול פנים-אל-פנים ויצרו הנגשה, ואולי אפילו דמוקרטיזציה, של שירותי בריאות הנפש. אולם כל אלו, אינם טובים דיים, ויש בהם אפילו ממד של סיכון, אם לוקחים בחשבון את האפשרות שחלקים מ-'מה שאנו עושים כיום' באופן ידני תורמים במידה מסוימת למשבר העצום שאנו חווים כיום בתחום בריאות הנפש כפי שטענתי בפתיחה (להרחבה, ראו במאמרי הקודם כאן, אופיר 2024).
האם המהפכה הטכנולוגית תצליח לגבור על כישלונות העבר? האם היא תביא לתיקון היסטורי של המחשבה והפרקטיקה בתחום בריאות הנפש? התשובות לשאלות אלו הן בידינו. לתפיסתי, בנקודת זמן זו, יש לנו הזדמנות יוצאת דופן למנף את יישומי הבינה המלאכותית לזיהוי הפערים הקיימים באופן בו נעשים הדברים כיום ובגילוי תובנות ופתרונות חדשים.
כדי לא להשאיר את התקווה הזו בתחום הקלישאות הנבובות, אציג, ממש בקצרה, את שתי הגישות הקיימות למלאכת הגילוי והחדשנות: בגישה המדעית הקלאסית, הדרך המרכזית לגלות ממצאים חדשים היא 'מלמעלה למטה' (top-down) – מהתיאוריה, דרך ההשערות שנגזרות ממנה (למשל שתרופה מסוימת תגביר תחושות שְׁלוֹמוּת), ועד לבדיקת ההשערות הללו במעבדה או בשטח באמצעות ניסוי מבוקר או תצפיות אחרות. אך בגישה כזו קשה יחסית לגלות חידושים מרעישים, מפני שלכל חידוש שכזה קודמת בדר"כ השערה שנגזרה מתוך תיאוריה שכבר הייתה לחוקר – גם אם היא לא הייתה 'אפויה' עד הסוף.
מן העבר השני, גישה הפוכה, אינטואיטיבית יותר, 'מלמטה למעלה' (bottom-up), בה האדם מתבונן בנתונים גולמיים ללא השערות מוקדמות תוך ניסיון לחלץ מהם תובנות, נוטה להתבסס על ניחושים ולייצר ממצאים פיקטיביים שלא ניתנים לשחזור במחקרי המשך (למשל, מסד נתונים שבו אכילת תפוחי אדמה קשורה באופן מקרי עם תחושות שְׁלוֹמוּת: Orben & Przybylski, 2019). אמנם, בתחום החדשנות, מוכרות לא מעט מתודולוגיות סדורות שפותחו במטרה לאפשר המצאות וגילויים ללא השערות מוקדמות (למשל, באמצעות תרשימי זרימה לוגיים, סיעור מוחות וחשיבה מסתעפת, ואִתגור שיטתי של קונספציות קיימות), אך בסופו של יום, גם הן מתבססות לטעמי על סוג של ניחוש.
בנקודה זו יכולה לבוא לעזרתנו הבינה המלאכותית. כיצד בעצם הבינה פועלת? בני האדם מזינים לתוכה כמויות עצומות של נתונים (למשל את כל ויקיפדיה) והבינה 'לומדת' אותם ומחלצת את הדפוסים שמוכמנים בתוכם בצורה אוטומטית 'מלמטה למעלה'. זאת בניגוד לניתוחים סטטיסטיים מסורתיים כמו רגרסיה ליניארית שנשענים על משתנים מנבאים מוגדרים, שהחוקר בחר להזין מראש אל תוך המודל בהתבסס על התיאוריה שעמדה לרשותו. לעובדה זו יכולות להיות השלכות תיאורטיות ופרקטיות נרחבות.
על מנת להמחיש אותן, נחזור לסעיף לעיל שעסק באיתור ואבחון באמצעות בינה מלאכותית. במידה מסוימת, העובדה, שהמודלים החישוביים הצליחו לנבא סיכון אובדני בצורה טובה יותר ממודלים סטטיסטיים מסורתיים, מלמדת שהם 'עלו' כנראה על דפוסים מוכמנים שלא היינו מודעים אליהם. כלומר, על גורמי סיכון לאובדנות שלא שיערנו אודותיהם מראש, או שלא ידענו לתאר את האינטראקציות ביניהם. זוהי זווית דרמטית על אופן הפעולה של הבינה המלאכותית שלא נדונה מספיק לטעמי בספרות המחקרית. על פניו, הבינה המלאכותית תוכל ללמד אותנו דברים חדשים על נפש האדם, או על גורמי סיכון בסביבתו, שלא יכולנו ללמוד לפני כן, אלא על דרך המקרה או ההשראה.
יש רק בעיה אחת 'קטנה' בתיאור הפנטסטי הזה – בעיית הקופסה השחורה. בניגוד לניתוחים סטטיסטיים מסורתיים, שמאופיינים לרוב במספר מוגבל של משתנים מנבאים, מודלי בינה מלאכותית מסתמכים על מספר עצום של רמזים עדינים. מצד אחד זה כוחם, מצד שני, זוהי החולשה שלנו. מפני שלנו, בני האדם, קשה להבין מה קורה שם בדיוק בתוך הקופסה השחורה של הבינה (ליודעי ח"ן: הווקטורים במודלים השפתיים שמתבססים על Deep Contextualized Word Embeddings, אלו שממפים את הטקסטים בתוך המרחב הרב ממדי, הם עצומים. ואנו בדר"כ לא יודעים לומר מה מייצג כל ערך בווקטורים הללו). על כן, יש חשיבות עצומה במחקרים פרשניים מתחום ה- Explainable AI שמבקשים להאיר את הקופסה השחורה הזו.
במחקר לדוגמה שערכנו ברוח פרשנית זו, אנו מעריכים שגילינו גורם סיכון חבוי לאובדנות שטרם נחקר כראוי: למשתמשים ברשתות החברתיות שהיו בסיכון אובדני גבוה היו ביטויים שרמזו לחוויות שעמום (Lissak et al., 2024). ממצא זה הפתיע אותנו מפני שיש מעט מאוד ספרות על הקשר הישיר (הפוטנציאלי) בין שעמום לאובדנות. האם הממצא הזה 'ישרוד' מחקרי אישוש ורפליקציה? זאת אינני יודע לומר. אולם, האם זוהי דוגמה טובה לפוטנציאל הגילוי של הבינה המלאכותית? לעניות דעתי, התשובה היא כן, בהחלט. תחום ה-Explainable AI נמצא אמנם בתחילת דרכו, אך ככל שהוא יתפתח, כך אני מאמין, יגברו סיכויינו לחלץ מהמודלים הענקיים הללו מידע בעל משמעות שיעזור לנו לחשוף עוד טפח מנפש האדם, ואולי עוד טפח מהקונספציה שגרמה למשבר הנוכחי בבריאות הנפש (אופיר, 2024).
כל אלו לא פוטרים אותנו מהאחריות לנסח מדיניות ברורה שבה:
- נגדיר סטנדרטים קשוחים לבדיקת היישומים הטכנולוגיים שיפותחו בעתיד, להבטחת היעילות והבטיחות שלהם לפני השיווק שלהם.
- נסדיר את סוגיות איסוף המידע ושמירת פרטיות המשתמשים ונקבע כללים ברורים לשימוש נאות בנתונים.
- נפקח על הטכנולוגיות החדשות באופן סדיר במהלך ההטמעה שלהם בציבור (ולא נסמוך על החברות העסקיות שיעשו זאת בעצמן).
- נוודא שצוותים רפואיים וטיפוליים מקבלים הכשרה מקצועית ראויה בשילוב הטכנולוגיות החדשות.
- נתאמץ להתאים את הטכנולוגיות לקבוצות מיעוט וקבוצות מוחלשות בצורה שוויונית ולהנגיש אותן ללא עלות או בעלות סמלית לכלל האוכלוסייה.
- נשמור על שקיפות: נהיה גלויים עם הציבור אודות המגבלות והסיכונים הכרוכים בשימוש בטכנולוגיות הללו ונדגיש אולי גם את חשיבות ה-'מגע האנושי' בהשגת אותה תחושת שְׁלוֹמוּת.
- נהיה מוכנים 'להתחרט' ולהסיר מהמדפים טכנולוגיות פוגעניות, גם במחיר הפסד כספי לחברות המפתחות.
בסופו של יום הרי, נכון לעת כתיבת שורות אלו (יוני, 2024), ההתייחסות הראויה לטכנולוגיות בתחום בריאות הנפש היא כאל כלי משלים ולא כאל חלופה גורפת לטיפול אנושי. חלקים רבים בציבור, כולל עבדכם הנאמן, חוששים מ-'עליית המכונות' ו-'השתלטותן' על תחום בריאות הנפש הרגיש כל כך. על כן, כל התקדמות בנושא צריכה להיערך בזהירות. עלינו לרכוש את אמון הציבור, ולעשות זאת בצדק וביושר, תוך ביסוס מחקרי, ללא הבטחות שווא וללא הסתרה של פגמים וסיכונים. אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לחזור על טעויות העבר ולמצוא את עצמנו במשבר חמור יותר אף מזה שפוקד אותנו כעת.
הערות
- ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני, מרצה בכיר בחוג לחינוך באוניברסיטת אריאל, ועמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית ורוח האדם באוניברסיטת קיימברידג'.
- שותפים חשובים נוספים מהטכניון למחקרים שערכתי עם פרופ' רייכרט הם: רפאל טיקוצ'ינסקי, שיר ליסק, ניתאי קלדרון, יעל בדיאן, ואילנית סובול. שותפים חשובים נוספים ממוסדות אחרים הם: פרופ' ענת ברונשטיין קלומק מאוניברסיטת רייכמן ופרופ' איל פרוכטר מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה הכרמל.
נספח – פאניקת טכנולוגיה
החשש מהטכנולוגיות החדשות מובן לחלוטין ואני משתדל לדון בו באריכות וברצינות במאמר. עם זאת, לעיתים החשש מטכנולוגיה משקף 'פאניקה מוסרית'. פאניקה מוסרית היא תופעה שבה 'יזמים מוסריים' ממגוון חלקי החברה (למשל: משרדים ממשלתיים, ארגוני מגזר שלישי, חברות עסקיות, וכלי מדיה) מתריעים מפני תופעות או אירועים שמאתגרים את הסדר החברתי או אמות המוסר המקובלות, לעיתים תוך שימוש באמצעים דמגוגיים כולל דמוניזציה (Cohen, 2011). זוהי לא תיאוריית קונספירציה. ליזמים המוסריים אין בהכרח כוונות רעות או מניפולטיביות. גם אם הם מצויים בניגודי עניינים, הם לרוב באמת רואים בעצמם את השומרים על "מִתְרָסי המוסר" של התרבות והלכידות הציבורית.
מפרספקטיבה היסטורית, בתחומי הטכנולוגיה, הפאניקה המוסרית נדמית כמעגל חוזר. הרושם הוא שבכל דור ודור עומדת עלינו טכנולוגיה לכלותנו, ובכל דור ודור, אנחנו נבהלים מחדש. הפאניקה הזו נקראת 'פאניקת מדיה' או 'פאניקת טכנולוגיה' והיא משקפת את הזמנים בהם ישנה דאגה עצומה בציבור מפני טכנולוגיה מסוימת, גם אם אין לדאגה הזו ביסוס מדעי ראוי. עמיתיי ואני כתבנו לא מעט על הפער הזה בין מה שניתן לראות ב'מדע' לבין כותרות העיתונים, למשל כאן בכתבי עת באנגלית (Ophir, Lipshits-Braziler, et al., 2019; Ophir et al., 2023; Ophir, Tikochinski, et al., 2019; Ophir et al., 2020) וכאן, בפסיכולוגיה עברית (אופיר ועמיתים 2020, אופיר ועמיתים 2021)
אני מתאר לעצמי כיצד במאה ה- 15, במהפכת הדפוס, יזמים מוסריים היו מסתובבים ברחבי העולם וזועקים שספרים מודפסים מסכנים את החברה האנושית. ספרים הרי חושפים ילדים ומתבגרים למידע וזהו דבר שעלול להשחית את הנפש הרכה שלהם, לשבש את הסדר החברתי הראוי (שמותיר את הידע אצל המבוגר האחראי) ולסכן את ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם (משום שהם יפסיקו לשנן מידע בע"פ).
עמיתתי, ד"ר איימי אורבן מאוניברסיטת קיימברידג', מתארת את המעגל החוזר של פאניקת המדיה כך: (1) הופעת הטכנולוגיה החדשה (למשל מכשיר הטלוויזיה הביתי) מעוררת פחד טבעי בציבור מפני הדבר ה- לא מוכר. (2). פוליטיקאים מזהים את הפחד הזה וממנפים אותו להישגים פוליטיים – הם מחרחרים את הבעיה ומבקשים מאנשי המדע לחקור את נזקי הטכנולוגיה ולהדריך אותנו כיצד נכון לפעול מולה. (3) הבעיה היא שהמדענים נוטים להתייחס לטכנולוגיה החדשה כאילו מדובר בבעיה חדשה לחלוטין. הם לא 'זוכרים' שאותן בעיות התעוררו גם בפעמים הקודמות שהופיעה טכנולוגיה חדשה, אז הם 'ממציאים מחדש את הגלגל המחקרי' ולא מגיעים לתובנות חדשות. כל מה שהם עושים זה להתיק את ההפחדות מהטכנולוגיות הוותיקות אל אלו החדשות. (4) או אז, מאחר שטחנות המדע טוחנות די לאט, בדר"כ, הפוליטיקאים לא מצליחים לנסח מדיניות מורכבת ושקולה, ובינתיים צצה לה טכנולוגיה חדשה שמושכת את הקשב הציבורי ופותחת מעגל חדש של פאניקה (Orben, 2020). כך למשל, עד שהתפרסם ספרו של גודמן שביקש לתת מענה מורכב לאתגרי מהפכת הרשתות החברתיות, אנו כבר נכנסנו למהפכת הבינה המלאכותית.
אשר על כן, עלינו לבחון את סכנות הטכנולוגיה בעיניים מפוכחות, להיזהר מהפחדות לא מבוססות, אך גם לא להקל בהן ראש.
מקורות
Badian, Y., Ophir, Y., Tikochinski, R., Calderon, N., Klomek, A. B., Fruchter, E., & Reichart, R. (2023). Social Media Images Can Predict Suicide Risk Using Interpretable Large Language-Vision Models. The Journal of Clinical Psychiatry, 85(1), 50516.
Barak, A., Hen, L., Boniel-Nissim, M., & Shapira, N. a. (2014). A comprehensive review and a meta-analysis of the effectiveness of internet-based psychotherapeutic interventions. Internet-Delivered Therapeutic Interventions in Human Services, 5-55.
Chim, J., Tsakalidis, A., Gkoumas, D., Atzil-Slonim, D., Ophir, Y., Zirikly, A., . . . Liakata, M. (2024, 2024). Overview of the clpsych 2024 shared task: Leveraging large language models to identify evidence of suicidality risk in online posts.
Cohen, S. (2011). Folk devils and moral panics. Routledge.
Coppersmith, G., Dredze, M., Harman, C., Hollingshead, K., & Mitchell, M. (2015, 2015). CLPsych 2015 Shared Task: Depression and PTSD on Twitter.
Elyoseph, Z., & Levkovich, I. (2023). Beyond human expertise: the promise and limitations of ChatGPT in suicide risk assessment. Frontiers in psychiatry, 14, 1213141.
Franklin, J. C., Ribeiro, J. D., Fox, K. R., Bentley, K. H., Kleiman, E. M., Huang, X., . . . Nock, M. K. (2017). Risk factors for suicidal thoughts and behaviors: a meta-analysis of 50 years of research. Psychological bulletin, 143(2), 187.
Freeman, D., Reeve, S., Robinson, A., Ehlers, A., Clark, D., Spanlang, B., & Slater, M. (2017). Virtual reality in the assessment, understanding, and treatment of mental health disorders. Psychological Medicine, 47(14), 2393-2400. https://doi.org/10.1017...29171700040X
Gregg, L., & Tarrier, N. (2007). Virtual reality in mental health. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 42(5), 343-354. https://doi.org/10.1007...7-007-0173-4
Grodniewicz, J. P., & Hohol, M. (2023). Waiting for a digital therapist: three challenges on the path to psychotherapy delivered by artificial intelligence. Frontiers in Psychiatry, 14, 1190084.
Kothgassner, O. D., Reichmann, A., & Bock, M. M. (2023). Virtual reality interventions for mental health. In Virtual Reality in Behavioral Neuroscience: New Insights and Methods (pp. 371-387). Springer.
Lissak, S., Ophir, Y., Tikochinski, R., Brunstein Klomek, A., Sisso, I., Fruchter, E., & Reichart, R. (2024). Bored to death: Artificial Intelligence research reveals the role of boredom in suicide behavior. Frontiers in Psychiatry, 15, 1328122.
Mallen, M. J., Vogel, D. L., Rochlen, A. B., & Day, S. X. (2005). Online Counseling: Reviewing the Literature From a Counseling Psychology Framework. The Counseling Psychologist, 33(6), 819-871. https://doi.org/10.1177/0011000005278624
Ophir, Y., Lipshits-Braziler, Y., & Rosenberg, H. (2019). New-Media Screen Time is Not (Necessarily) Linked to Depression: Comments on Twenge, Joiner, Rogers, and Martin (2018). Clinical Psychological Science, 2167702619849412. https://doi.org/10.1177/2167702619849412
Ophir, Y., Rosenberg, H., Asterhan, C. S. C., & Schwarz, B. B. (2016). In times of war, adolescents do not fall silent: Teacher–student social network communication in wartime. Journal of Adolescence, 46, 98-106. https://doi.org/http://....2015.11.005
Ophir, Y., Rosenberg, H., Tikochinski, R., Dalyot, S., & Lipshits-Braziler, Y. (2023). Screen Time and Autism Spectrum Disorder: A Systematic Review and Meta-Analysis. JAMA Network Open, 6(12), e2346775-e2346775. https://doi.org/10.1001/...2023.46775
Ophir, Y., Tikochinski, R., & Rosenberg, H. (2019). Challenging the Association Between Screen Time and Cognitive Development. JAMA Pediatrics, 173(9), 890-890. https://doi.org/10.1001/...2019.2246
Ophir, Y., Tikochinski, R., & Rosenberg, H. (2020). Science Has Not Proven That Screen Use Impacts Children's Brain Development. JAMA Pediatrics, 174(8), 805-805. https://doi.org/10.1001...2020.0635
Ophir, Y., Tikochinski, R., Asterhan, C. S. C., Sisso, I., & Reichart, R. (2020). Deep neural networks detect suicide risk from textual facebook posts. Scientific Reports, 10(1), 16685. https://doi.org/10.1038...-020-73917-0
Ophir, Y., Tikochinski, R., Brunstein Klomek, A., & Reichart, R. (2021). The Hitchhiker’s Guide to Computational Linguistics in Suicide Prevention. Clinical Psychological Science, 21677026211022013. https://doi.org/10.1177...026211022013
Orben, A., & Przybylski, A. K. (2019). The association between adolescent well-being and digital technology use. Nature Human Behaviour, 1.
Orben, A. (2020). The Sisyphean Cycle of Technology Panics. Perspectives on Psychological Science, 15(5), 1143-1157. https://doi.org/10.1177/...19372
Pira, G. L., Aquilini, B., Davoli, A., Grandi, S., & Ruini, C. (2023). The Use of Virtual Reality Interventions to Promote Positive Mental Health: Systematic Literature Review. JMIR mental health, 10(1), e44998.
Riches, S., Jeyarajaguru, P., Taylor, L., Fialho, C., Little, J., Ahmed, L., . . . Valmaggia, L. (2023). Virtual reality relaxation for people with mental health conditions: a systematic review. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 58(7), 989-1007. https://doi.org/10.1007...-022-02417-5
Rosenberg, H., Ophir, Y., & Asterhan, C. S. C. (2018). A virtual safe zone: Teachers supporting teenage student resilience through social media in times of war. Teaching and Teacher Education, 73, 35-42. https://doi.org/https:/....2018.03.011
Rosenberg, H., Ophir, Y., & Billig, M. (2021). OMG, RU OK?: Using Social Media to Form Therapeutic Relationships with Youth at Risk. Children and Youth Services Review, 105365.
Schafer, K. M., Kennedy, G., Gallyer, A., & Resnik, P. (2021). A direct comparison of theory-driven and machine learning prediction of suicide: A meta-analysis. PloS one, 16(4), e0249833.
Sedlakova, J., & Trachsel, M. (2023). Conversational Artificial Intelligence in Psychotherapy: A New Therapeutic Tool or Agent? The American Journal of Bioethics, 23(5), 4-13. https://doi.org/10.1080...2022.2048739
Skurla, M. D., Rahman, A. T., Salcone, S., Mathias, L., Shah, B., Forester, B. P., & Vahia, I. V. (2022). Virtual reality and mental health in older adults: a systematic review. International Psychogeriatrics, 34(2), 143-155. https://doi.org/10.1017...61022100017X
Stade, E., Stirman, S. W., Ungar, L. H., Yaden, D. B., Schwartz, H. A., Sedoc, J., . . . DeRubeis, R. (2023). Artificial intelligence will change the future of psychotherapy: A proposal for responsible, psychologist-led development.
Stoll, J., Müller, J. A., & Trachsel, M. (2020). Ethical Issues in Online Psychotherapy: A Narrative Review [Review]. Frontiers in Psychiatry, 10.
Sztein, D. M., Koransky, C. E., Fegan, L., & Himelhoch, S. (2018). Efficacy of cognitive behavioural therapy delivered over the Internet for depressive symptoms: A systematic review and meta-analysis. Journal of telemedicine and telecare, 24(8), 527-539.
Valmaggia, L. R., Latif, L., Kempton, M. J., & Rus-Calafell, M. (2016). Virtual reality in the psychological treatment for mental health problems: An systematic review of recent evidence. Psychiatry Research, 236, 189-195. https://doi.org/https:/....2016.01.015
Zhang, T., Schoene, A. M., Ji, S., & Ananiadou, S. (2022). Natural language processing applied to mental illness detection: a narrative review. NPJ digital medicine, 5(1), 1-13.
אופיר, י., אסטרחן, ק., & שוורץ, ב. (2017). לו רק יכול הקירות (בפייסבוק) לדבר: איתור מצוקה וטיפול בבני נוער באמצעות הרשת החברתית. In ב. שוורץ, ח. רוזנברג, & ק. אסטרחן (Eds.), חומות החינוך נפלו ברשת? מורים, תלמידים ורשתות חברתיות. הוצאת הספרים של מכון מופ"ת.
אופיר, י' (28 במאי 2024). השערה בעין הסערה: המהפכה הביו-רפואית [הכושלת] בפסיכיאטריה עומדת בבסיס המשבר בבריאות הנפש. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/...asp?id=4733
אופיר, י., רוזנברג, ח., & טיקוצ'ינסקי, ר. (2021). האם השימוש במסכים גורם להפרעת הספקטרום האוטיסטי בקרב ילדים? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4190
אופיר, י., רוזנברג, ח., & טיקוצ'ינסקי, ר. (2020). אל תשים את מבטחך ברושם הכללי, נערי, התרכז בפרטים: האם שימוש במסכים פוגע בהתפתחות מוחית של ילדים? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3992
הבר, י., אליוסף, ז., גיגי, ק., צפריר, י., & לבקוביץ, ע. (2023). בינה מלאכותית כמרחב משחקי לקידום חוסן של ילדים ונוער. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4655.
משרד הבריאות. (2023). אובדנות בישראל: התאבדויות 2000-2020. ניסיונות התאבדות 2004-2022. In: אגף המידע במשרד הבריאות. נדלה לאחרונה בתאריך 6.3.2024 מאתר: https://www.gov.il/Blob...oss_2022.pdf.
עומר, ש. (2014). לטפל בקרוקס: טיפול פסיכולוגי דרך רשת האינטרנט. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3104.
שפלר, ג. (2005). פרספקטיבה אתית על פסיכולוגיה באינטרנט. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/...s.asp?id=470.
