ציפי בן עמי
פסיכואנליזה ופתולוגיה
פרויד והחשיבה המדעית
רסלינג
בספרה פסיכואנליזה ופתולוגיה פורשת בפנינו ציפי בן עמי בצורה רב-ממדית את מקומה של הפסיכואנליזה בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע בתרבות המערב. מושג הפתולוגיה מייצג יותר מכול מופע ידע אוניברסלי ואל-זמני ביחס לאי-הסדירות בגוף האדם. הצבת המושג במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית אפשרה לפרויד לדון בעקרונות הפילוסופיים שמנחים את החשיבה המדעית בזמנו כדי לקבוע את גבולות הרדוקציה של האדם לגופניות טהורה ולאובייקטיפיקציה שלו. ספרה של בן עמי מראה כיצד פרויד גיבש תפיסה מדעית מרובדת לחקר האדם, תפיסה הבוחנת את המציאות האנושית על היבטיה השונים, ומגולם בה ממד מופשט שתוחם את הממד החומרי כגבול המתגלה ללא הרף.
ציפי בן עמי מציעה בספר זה סקירה של השינויים הרעיוניים ביחס לחקר האדם שחלו בתקופתו של פרויד – תקופת מפנה המאות – תוך הבלטת תרומתו של פרויד לתמורות אלו. היא מתארת את ההקשרים ההיסטוריים המגוונים ביחס לחשיבתו התיאורטית של פרויד ומראה שייצור הידע על האדם צמח והתפתח זה לצד זה מתוך מארג רב-גוני של התפתחויות טכנולוגיות, מחקר מדעי ורעיונות פילוסופיים. במרכז הספר עומד ניתוח מעמיק של המתודה של פרויד לחקר הפתולוגיה, אשר מיישמת את עקרונות החשיבה המדעית-פיזיקלית בתקופתו ביחס למדעי האדם. באופן הזה מוצגת השניות הטמונה בתפיסתו של פרויד את האדם לאורך כל כתיבתו, שניות אשר חותרת לגשר בין היבטים של האדם כאובייקט להיבטים של האדם כסובייקט.
ד"ר ציפי בן עמי היא בוגרת התוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. בן עמי היא פסיכולוגית חינוכית, פסיכותרפיסטית ומדריכה בפסיכותרפיה. את ניסיונה וידיעותיה הקליניים והתיאורטיים, שהיוו תשתית לכתיבת ספר זה, רכשה בעבודתה במסגרות של בריאות הנפש ובתוכניות לפסיכותרפיה בגישה הפסיכואנליטית. מרצה בלימודי המשך עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.
לפניכם מבוא והפרק "חקר האדם בין אובייקט לסובייקט" מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
מבוא
דיו רב נשפך על הסוגיות העוסקות בתוקפה המדעי של הפסיכואנליזה ומהימנותה בקביעה מהי פתולוגיה ומהי נורמליות. כיצד ניתן לדון בסוגיות אלו מנקודת המבט של ההיסטוריה של המדע בתרבות המערב? כיצד פרויד ביקש להציב את האדם כמושא מחקרי בתווך שבין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח? האם ניתן לבחון את המתודה שלו לאור הפרמטרים של הפילוסופיה של המדע בתקופתו? ספר זה עוקב אחר השתלשלות המחשבה על הפתולוגיה בנקודת המפנה שבין המאות ודן במקומה של התיאוריה של פרויד לגבי הפתולוגיה בהיסטוריה של הרעיונות בתרבות המערב. הספר מציג את הדרך הייחודית שבה יישם פרויד את הסתירה שעמדה במרכז המחלוקת בחשיבה המדעית-פיזיקלית בחקר האדם בתקופתו - בין ריאליזם לבין רלטיביזם. בכך הוא חושף, מצד אחד, את המקום שתופסת הפעילות המדעית של גיבור בודד בדמיון התרבותי, ומצד אחר את ההשלכות של הימצאות החוקר בתוך הקשר היסטורי-תרבותי שבתוכו הוא פועל ומייצר פעילותו.
נושא החולי והסבל האנושי היה תמיד מרכזי בחשיבה האנושית, ולכן למושג הפתולוגיה ישנו תפקיד מרכזי בתהליכי העיצוב והבניית הידע על האדם. עניינו העיקרי של הספר הוא אפיסטמולוגי והוא עוסק בתנאי ההכרה של מושג הפתולוגיה ולא בהכרח ב"פתולוגיה" כשלעצמה. הספר מאיר את השינויים הרעיוניים ביחס לחקר האדם שחלו בתקופתו של פרויד ותרומתו לתמורות אלו. זאת, באמצעות זיקוק תפיסת המדע הפרוידיאנית בהקשרים של רוח התקופה והצגתה כביקורת על תפיסת הנאורות ביחס לאובייקטיפיקציה של האדם. הספר ממוקד בדיון ביקורתי ביחס לדרך שבה ערכים אפיסטמולוגיים ונורמות מדעיות שימשו ליצירת ידע על האדם בהיסטוריה המדעית של תרבות המערב וביחס לזיקתם של ערכים אלה לפרקטיקה האנושית.
השקפתו המדעית של פרויד על תופעות שמיוחסות לקטגוריה של פתולוגיה נבחנת מנקודת מבט של המתודה שהציע ברונו לאטור, אנתרופולוג של המדע לחקר התרבות המודרנית, "אנתרופולוגיה סימטרית" (Latour, 1993). זו מתודולוגיה היברידית המבליטה את דרכי הגישור שבין צורות הפקת הידע המדעי לבין החוקיות ההיסטורית-חברתית. אי לכך, מתקיים יחס סימטרי בין שדות ידע שונים במרחב ובזמן מסוימים לצד התפצלותם להתמחויות ולגופי ידע שונים. בהתאם לכך, אבן הפינה של הספר היא הטענה שיש סימטריה בין חקר האדם כאובייקט לבין חקר האדם כסובייקט, ובין שיטות המחקר השונות שבהן הוא נחקר כאובייקט או כסובייקט. סימטריה זו נמצאת בשיטתו של פרויד, והיא מוצגת דרך הצבת שיטתו בהקשר של העקרונות האפיסטמולוגיים של הפיזיקה המודרנית של תקופתו, בדומה לחשיבה של "מדע טכנולוגיה וחברה".
בתקופתו של פרויד, שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, החלו להתערער העקרונות האפיסטמולוגיים להשגת ידע ודאי על היקום, ולכן התפיסה החומרית שקיבלה תוקף מוחלט בתקופת הנאורות הגיעה לרוויה ולא יכלה להתכחש עוד להקשריה ההיסטוריים והחברתיים. האנתרופולוגיה הסימטרית מאפשרת לנו להמחיש את הסימטריה בין המדעים השונים בפרויקט של פרויד - שתומחש כאן באמצעות מחקרו האנתרופולוגי על הפתולוגיה. אמנם ההיסטוריוגרפיה המודרנית דבקה בפיצול תחומי המדע ושייכה את הפרויקט של פרויד למדעי החברה - ולכן נבחנה התיאוריה מהיבט זה בלבד. מטרתו העיקרית של הספר היא להציג מחדש את הפרויקט של פרויד מההיבט של העקרונות האפיסטמולוגיים המשמשים את מדעי הטבע.
הניתוח מראה שדיונו של פרויד בתופעות הנחשבות לפתולוגיה נועד לשמש כתיאוריה ביקורתית על הפילוסופיה המדעית של תרבות המערב, שגיבשה את דרכה בתהליך של טיהור המדע מהיסוד הסובייקטיבי ומהחשיבה החברתית-היסטורית. מושג הפתולוגיה מייצג יותר מכול מופע של ידע אוניברסלי ואל-זמני על אי-הסדירות בגוף האדם. יחד עם זאת, הקביעה מה תיחשב אי-סדירות מותנית בקביעה נורמטיבית לגבי טיבו של טבע האדם ובקביעה ערכית שתגדיר מהם מחלה ומוות. בכך הקביעה מתנה את המחקר בהשקפת העולם של החוקר ובהקשרים חברתיים-היסטוריים. לפיכך, במשמעות המושג "פתולוגיה" טמונה שניוּת בין האדם כאובייקט לבין האדם כסובייקט, שניות שאינה ניתנת להפרדה. היא מבליטה את העובדה שבתהליך ייצור הידע המדעי על האדם אי אפשר להופכו לאובייקט באופן מוחלט, והידע עליו מובנה מתוך עמדה של אובייקטיביות חלקית. לפיכך השימוש במושג זה הוביל את פרויד להכלאה בין אמות המידה לאמת מדעית לבין עקרונות הרמנויטיים-היסטוריים המייצגים את ההטרוגניות של המציאות האנושית דרך רשתות קישורים חדשות. בדרך זו הוא גיבש תפיסה מדעית מרובדת לחקר האדם, הבוחנת את המציאות האנושית על היבטיה השונים. בחינת המתודה שלו חושפת את הגשרים שיצר בין תופעות והתנסות במציאות החומרית והאנושית לבין דפוסי חשיבה, ייצוג ומבני ידע המשמשים לחקירתן.
פרקי הספר בנויים על פי הדיון בפרמטרים של מרחב וזמן שהיו הגורמים המרכזיים בשינויים שהתחוללו בחשיבה של הפילוסופיה המדעית בזמנו של פרויד. הפרק הראשון מבהיר בהרחבה את נקודת המבט הזו של הספר ואת הרציונל שלו. אפרט את הרקע התיאורטי ואת ההקשרים ההיסטוריים של חקר הפתולוגיה בתקופתו של פרויד ואת מתודת החשיבה של האנתרופולוגיה הסימטרית. אסביר כיצד יכולה האנתרופולוגיה הסימטרית לתרום לקריאה הפרשנית של הגותו של פרויד. לשם כך, אציג שתי השתלשלויות היסטוריות בתרבות המערב שהיו הרקע לפעילותו של פרויד. האחת מגוללת את תולדות דרכי החשיבה על מושג הפתולוגיה עד לזמנו של פרויד. השנייה מציגה את ההתפתחויות במדע הפיזיקה. עמדותיו של פרויד ממוקמות ביחס לשתי השתלשלויות אלה כחוקר של מדעי האדם. כך הספר הנוכחי מראה את חתירתו לשמר מהצד האחד את הישגי המתודה המדעית ומהצד האחר את מאמציו לשלב בה חשיבה הרמנויטית כדי לעצב מתודה ראויה לחקר האדם המציבה גבול לאובייקטיפיקציה שלו. הפרק השני והשלישי מפרטים את התכונות האפיסטמיות של המתודה של פרויד שביקשה לגבש ידע מדעי על המרחב והזמן בעולם האנושי. בדרך זו מוצגת אמירה חדשה על הדרך שחברה אנושית אמורה לגבש ידע על האדם. לצד זה, מודגשת החשיבות שידע זה יהיה בתהליך של התבהרות מתמדת ביחס לזיקתו למכלול ההיסטורי והחברתי. הפרק השני מנתח את השימוש שפרויד עושה בחקר הפתולוגיה כתיאוריה ביקורתית המבקשת להאיר היבטים מרכזיים בחקר המרחב האנושי השואף לגשר בין חקר האובייקט לבין חקר הסובייקט. בתקופתו של פרויד רווחה במדע המגמה שהעדיפה לנקוט יחס רדוקטיבי לאדם כמושא מחקרי ולבטל את אנושיותו וייחודו תוך הכחשת העובדה שמסגרת ההמשגה של מושא המחקר מובנית באופן היסטורי. פרויד ביקש להטות מגמה זו לעבר מתודה רב-ממדית. בה בעת הוא גם חיזק את היסודות המתודולוגיים המדעיים בקיום האנושי הממשי תוך כדי הבלטת חשיבותה של הרפלקציה על מגבלות המדע.
הפרק השלישי עוסק בממד השני המשמש לתיאור היקום הפיזיקלי: הזמן. אראה את תרומתו הייחודית של פרויד להתייחסות לזמן ביקום האנושי. ההנגדה בין זמן קוסמי לזמן פסיכולוגי העסיקה פילוסופים ומדענים רבים במהלך ההיסטוריה של המדע בתרבות המערב. עמדותיהם התיאורטיות התפצלו לשתי נקודות מבט מרכזיות מסורתיות בין האובייקט לסובייקט: האחת ראתה בזמן תכונה פיזיקלית המתקיימת בטבע מעבר לניסיון האנושי והניתנת לייצוג אובייקטיבי כרצף מדיד של יחידות קבועות על פני ציר ליניארי. ההשקפה האחרת ראתה בזמן מושג רעיוני הנובע מההכרה האנושית אשר מָבְנָה את ההתנסות במציאות הריאלית של האדם, והזמן מיוצג דרך סטנדרטיזציה חברתית. אראה את הדרכים לייצוג הסדר הטמפורלי בכתביו של פרויד בעזרת מסגרת החשיבה "אנתרופולוגיה סימטרית", כלומר שילוב היברידי ורב-ממדי בין שני ערוצים מקבילים של החשיבה על הזמן: פיזיקלית ואנושית. בכוונתי להוכיח שפרויד ביקש להתוות דרך להצבת גבול מוסכם לתפעול אנושי של זמן, שמעבר לו תוכר תפיסת הזמן כפתולוגיה. עמדה זו של פרויד, שמתחה ביקורת על משטר הזמן המוחלט והאוניברסלי, אשר אינו הפיך ובלתי משתנה, תרמה לשינוי תצורתו החד-ממדית של ממד הזמן לתצורה של רב-זמניות בתרבות המערב.
לבסוף אצביע בקצרה על חשיבותו של דיון זה במושג הפתולוגיה על רקע המגמות המדעיות לטשטש את הסובייקטיביות האנושית ולהדיר את חוקי תחום המשמעות הפרשנית במרחב המחקר. השימוש במושג לשליטה ולהבחנה בין אנשים באמצעות הבניית מודלים של מחלה הנתפסים כריאליים, יכול לעצב תפיסה אנושית במונחים של הבדלים בינאריים בין בריא לחולה, המסווגים כקטגוריות אבסולוטיות של סדר בעולם. בדיונו על המחויבות המוסרית של המדען טען איינשטיין: "אילו מצא איש המדע של ימינו זמן ואומץ לב כדי לשקול בכנות ובביקורתיות את מצבו ואת תפקודו ואילו פעל בהתאם לכך, היו הסיכויים למצוא פתרון נבון ומספק של המצב הבין-לאומי המסוכן הנוכחי משתפרים במידה ניכרת" (איינשטיין, תשס"ה, עמ' 217). באנלוגיה לחקר האדם ניתן לומר שדיונו של פרויד בחקר הפתולוגיה מייצג את איש המדע, שבאומץ לב ובביקורתיות על מצבו כאיש חברה ותרבות, ביקש להגביר את הסיכויים למצוא פתרון מיטבי למצב האנושות ולאדם היחיד, תוך כדי שמירה על איכויות אנושיות בסיסיות. הוא תר אחר דרך להתריע על הסכנה ועל ההשלכות השליליות של החפצת האדם ושל הפיכתו לאובייקט למחקר ולידע, וזאת באמצעות הצבת הסוגייה של גבולות הנורמליות במקום מרכזי בכל חברה אנושית במרחב ובזמן מסוימים.
