סקירת הספר בבחינת כוח עליון מאת ליאת פיש1
רינת קרטר
בימי מלחמה קשים אלה, הכרוכים בתחושת טלטלה, מחנק ואי ודאות, נראה כי ספרה של ליאת פיש, מורה לפלדנקריז ומטפלת גוף-נפש, הופך לרלוונטי מאין כמותו. הספר נדמה כי מנסה להבין מקורה של תוקפנות היכן היא. על רקע של שאלות על מקור הרוע והתפתחותו, האכזריות והאלימות האופפים אותנו מאז ה-7.10.2023, אני מוצאת עצמי עסוקה בשאלת מקור התוקפנות המתפתחת באופן תוך נפשי, בינאישי ובין לאומים שונים.
יש בו בספרה של פיש מן המפתיע. הפער בין עוצמתו של הספר, תחושת המחנק במהלך הקריאה, אי הוודאות והיעדר הפתרון עמם נותרים עם סיום קריאתו, כמו עומדים בניגוד מפתיע לגודלו הפיזי.
הספר מורכב מארבעה סיפורים. הראשון, "טעות בשיקול הדעת", המספר את סיפורו של עידו, נער שהתעללו בו, אשר מתוך ''טעות בשיקול הדעת' הופך לאדם מתעלל בעצמו. סיפור ההתעללות בעידו אינו גלוי, הוא הולך ומתבהר בהדרגה לאורך הספר; מתחיל במרומז, בסיפור הראשון, דרך החשיפה לקושי עם ההזמנה לפגישת מחזור בבית הספר ומסתיים בסיפור האחרון, "לילית צמחייה מלאכותית". בסיפור זה, סוגרת פיש מעגל וחושפת את פגיעותו של עידו כילד שעבר התעללות על ידי ילדי כתתו.
סיפור הטראומה של עידו, נחשף ומדגיש את התמה העוברת כחוט השני לאורכו של הספר - ההבנה, כי מאחורי כל תוקפן, נמצא קורבן - שחווה התעללות בעצמו.
בדרכה הייחודית, רוקמת פיש את עלילת סיפור הטראומה, בסיפורים השזורים האחד בשני, מתארת המחברת את גלגוליה של התנהגות אלימה, המשתחזרים לאורך שנים אחר כך, הן בחיי התוקפן והן בחיי הקורבן; עידו, השורף את הציפור ואת הריסים של אנה, עבר התעללות בילדותו. ילדי הכתה, המזהים את רגישותו לריחות, דוחפים את ראשו לשירותים. עידו מפסיק להגיע אל בית הספר, אינו משתף אף אדם במה שקרה לו, עד לפגישת מירית. הוא בוחר לספר לה את סודו מתוך שמזהה בה את האלימות שהיא ספגה בה (אהרוני, 2005).
בסיפורים, משפט הפתיחה כמו מבקש לסכם את מאפייני הדמות, "שמי אבנר חכימי, ואני לא חייב שום דבר לאף אחד". כך מתחיל סיפורו של אבנר המנסה להשתמט מאחריות למותו של פועל סיני העובד במבנה שלו. כבר בילדותו, שותף אבנר להתעללות חברו בנער – החבר מאלץ את הנער לאכול זבוב, הנער מאבד את יכולת הדיבור. בעימות מול מנהל בית הספר, אבנר מגן על חברו ומכחיש את מעשה ההתעללות.
בבגרותו, לאבנר ילדה הסובלת משיתוק מוחין. כמו בהדהוד חוזר המשתחזר, לבתו של אבנר, קורית תקרית מביכה בבית הספר, היא משלשלת בבגדי התחפושת שלה, תקרית הגוררת צחוק, מביאה אותה לצרחות ולעזיבת מסיבת התחפושות באמצע. אירוע, אשר אליבא דה יונג, ניתן להבינו כהדהוד של הלא מודע הקולקטיבי (יונג, 1975).
כתיבתה של פיש קרובה וחודרת, היא מצליחה לייצר חוויה הזורקת את הקורא ישירות כמו היה בסצנה מתוך סרט או התכתבות בוואטסאפ. היא עושה זאת דרך שזירת הדמויות האחת בחיי השנייה, על ידי סימן ההאשטאג השאול מהרשתות החברתיות או בשימוש בכותרות הדוחסות לתוכן את מהות העלילה "האחרונה של יום חמישי#".
בסיפור השלישי "תות ולמות", מובא סיפורו של ד"ר עירד שניידר, פסיכותרפיסט. עירד, הנמצא בשלהי עזיבת הבית, עובר לגור עם בן זוגו, טריי. בסיפור מתוארים יחסיו הלא פשוטים של עירד עם בן זוגו, גרושתו, וילדיו. נדמה כי בחלוקת הסיפור של עירד לתתי פרקים, מנסה פיש, לגעת בחלקי נפשו המפוצלים של עירד. הקורא מיטלטל בין שלל הזדהויות המהוות חלקי אובייקט בתוך נפשו של עירד (Ogden, 2018); "קבוצת הגרושים#" טיפול קבוצתי באבות גרושים. "טריי#", יחסי עם בן זוגו. "ללכת איתם#" הקשר עם ילדיו וההתמודדות עם פירוק המשפחה. "רוחמה#" קשרו רב שנים עם הפסיכותרפיסתית שלו. ו"האחרונה של יום חמישי#" יחסו המנוכר של עירד כלפי מירית, אשר מתהום הקשיים וסבך חייו, אומר לה עירד "לא אכפת לי". לאחר תדהמה וזעזוע, מבינה המטופלת את המתרחש ועוזבת את הטיפול.
בסיפור האחרון, "לילית- צמחיה מלאכותית". מופיעה שוב, מירית, המטופלת של ד"ר עירד, כבעלת חנות פרחים מלאכותיים. עידו, גיבור הסיפור הראשון, מופיע כנער המגיע עם אביו אל החנות שלה. באופן לא מודע, מזהה עידו את יכולת ההקשבה הגבוהה של מירית ויכולתה המפותחת להיות שם עבורו ולהקשיב לסיפורו. עידו מצליח לראשונה לספר לה את אשר התרחש בבית הספר, את ההתעללות שחווה - הכנסת ראשו לתוך השירותים, כששני ילדים מכיתתו מצלמים זאת.
בסיפור הסוגר את הספר, נראה כי דרך כישלונו של עירד להיות נוכח עבור מירית, אשר במעין תמונת תשליל, דרך נוכחותה של מירית כלפיי עידו, מנסה המחברת להעביר מסר על מהות מרכיב הקשר הבינאישי ויכולתו לרפא. דרך הסיפורים מעבירה המחברת מסר על היכולת הבינאישית להתייצב עבור האחר, בעדות שקטה ומשמעותית (ברודסקי, 2019). היכולת להיות עם, אינה קשורה בתואר או במעמד האחר. היא קשורה במיקומו הרגשי ובחוויות אשר חווה הפרט. ביכולת של הפרט לפגוש את חלקיו שלו במקום הרגשי, החלש, הפצוע, חסר האונים והחשוף במפגש מהדהד עם האחר. לעיתים זוהי נוכחות כה פשוטה אשר מילים אינן נכנסות לשדה שלה. מדובר ביכולת הכלה, במהות הנחווית כהוויה כוללת, המזוהה ומתוקשרת באמצעים לא מודעים על ידי האחר הניצב מנגד.
נדמה כי את הדמויות בספרה של פיש מניעה "אימה ללא שם" (Bion, 1984); השיתוק של אנה סביב ההתעללות שעברה על ידי שני הבחורים בשירותים, האימה התוקפת את חגי אל מול ההשפלה שחש כאשר הוא נאלץ לאכול את הזבוב. חוסר היכולת לתת משמעות לחוויה הטראומתית הנכפית עליו, גורמת לו לאבדן היכולת לדבר:
"המבט שלו היה המבט הכי ריק שילד יכול להביא...חגי שהיה מכופף וכבר מפוצץ בדמעות, פתח את הפה והוציא את הלשון" (עמ' 40)
נראה כי הדמויות בספר, הקשורות אחת בשנייה, השזורות כבאריג, באות לספר את סיפורה של האנושות; הדינמיקה הרוקדת בין הקורבן לתוקפן, בין הנוטש לננטש, בין הפוגע לנפגע. מסע, אשר כמו בחיים עצמם ובניסיון לפרש ולהבין אותם, נשאר ללא פתרון מוגמר.
למעשה מתנהל הספר מתחת לפני השטח, במעין מערכה סמויה לזו הנראית ביומיום. זהו שיח, או ריקוד משובח בין הנראה לנסתר. הסיפור הכולל, הולך ונרקם בין נימי המילים, מנסה לבטא אמת לא פשוטה, עירומה, כואבת, החושפת את הטראומות הלא מדוברות שחווה האדם, על גלגוליהן. אותן טראומות לא 'ממוסדות', אלו המתרחשות ביומיום, בחדרי חדרים, ללא עדים וללא יכולת לדבר אותן. אולם, כאבן של חוויות אלה, אינו מרפה. הוא מכה בגוף, מגיע בדלת אחורית ונוכח עוד לפני שהפרט מבחין בקיומו (מקדוגל, 1995).
התנועה החוזרת לאורכו של הספר, בין קורבן לתוקפן, אלימות לצד האילמות, תוקפת את הקורא כל פעם מחדש באופן לא צפוי. נדמה כי היא מפגישה אותנו עם מה שתיארה התיאורטיקנית מלאני קליין בתנועה שבין הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית לבין זו הדפרסיבית. תנועה בין התמודדות הפרט עם חלקיו התוקפנים, על פיצולם וההרס בעקבותם, לבין קבלה אינטגרטיבית, דפרסיבית, את הסבל הקיים בעולם סביבנו ובתוכנו, מתוך כאב והכרת מוגבלות האדם (Klein, 1996). עידו, החווה תוקפנות קשה, מתוך עמדתו הסכיזו-פרנואידית, מתוך הקושי להכיל מצוקתו/תוקפנותו המתערבבים, שורף את כנפי הציפור ואת הגבות של אנה. בהתמודדות עם מורכבות זו, על חלקי אישיותו הלא מעובדים, המושלכים באופן פרימיטיבי על סביבתו וכהגנה מול חלקיו הבלתי נסבלים, משתמש עידו לא פעם במנגנון של ניתוק, רוכב עמוק אל תוך הלילה באופניו, "מחכה לאפקט המקהה של הדיווש"...
"בגלל הכנס מחזור" היא הגישה לי את פיה עם הסיגריה.
"איי!" היא צרחה והביטה בי בזוועה.
"אתה שרפת לי את הריסים!"... ריח שיער חרוך עמד באוויר.
התעוררתי בסביבות 23:00. הורדתי את האופניים במורד הרחוב והתחלתי לרכוב.
האוויר הדיף ריח פיקוס ושתן חתולים.
רכבתי לאט, מחכה לאפקט המקהה של הדיווש (עמוד 27).
בספרה של פיש, גם אם לרגע רצית לברוח. לתת לתובנה הברורה לחמוק, להכחיש את שקרה. אין סיכוי!. היא אינה נותנת לקורא לברוח ומנסה להילחם בתהליך המוכר הידוע של החוויות הטראומתיות הללו, המתרחשות ביומיום, ומתחמקות מן התודעה עד שחוזרות בדלתיים אחוריות, באמצעות מנגנון ההמרה, בו הנפש אינה מסוגלת לשאת עוד את הכאב וממירה אותו לכאב שיתבטא דרך הגוף. באחת, כמו אצל אנה, דרך הגוף המשתתק, או באחר, כמו אצל חגי, דרך מבואות הכאב, הבלתי נתפס, באימה שאין ניתן לשאתה, עד כי המילים נאלמות ואובדת יכולת הדיבור (דולטו, 2005/1977;פרויד, 1915/1966).
כך בכאבה, בהיסח הדעת, אנה מספרת לעידו את הטראומה שחוותה; לא בקליניקה ממוזגת, עם וילונות מוסתים ופסיכותרפיסט... לא!. סתם בדרך. על הדרך. היא מספרת את לידתה של טראומה. טראומה המתרחשת בשירותים, כשהיא שרועה על רצפה. טראומה המותירה את אנה על כיסא גלגלים, ללא יכולת ללכת במשך שנים.
"בבוקר מצאתי את עצמי על הרצפה של האמבטיה שלי, עירומה.
רק כשהשוטר אמר לשוטרת בתחנה שנמצאו סימני זרע של שניים, התחלתי להבין.
שבוע אחרי, הפסקתי להצליח ללכת..
ריח ביוב עלה מהרחוב" (עמוד 23).
בסיפור השלישי, הולכת פיש צעד נוסף וחושפת את המתרחש מאחורי הקלעים של בימת הטיפול. בסיפורה על הפסיכותרפיסט, ד"ר עירד שניידר, היא קוראת תיגר על מה שרובינו אינם מעיזים לומר בקול רם: מטפלים, פסיכותרפיסטים, רופאים- גם הם בני אנוש. אחד האדם, הפוגשים את הטראומות בחייהם בדיוק כמו מטופליהם. במהלך קריאת הסיפור על עירד, מתעוררת תמיהה כמו "מה היא עושה?!", כמו נדמה שכורתת את הענף עליו אנחנו יושבים, קהילת המטפלים, היות והכותבת היא מטפלת בעצמה... ניתן לחשוב כי מחשבות מהסוג הזה עלולים לעורר כעס כלפי המחברת מצד עמיתיה.
אולם, אם מעמיקים את ההתבוננות, ניתן להבחין בסינרגיה המתקיימת, כחוט השני, לאורכו של הספר: פיש נשארת נאמנה לאמת שלה ומביאה את מחשבותיה על המתרחש מאחורי הקלעים גם בתחום הטיפול. באומץ, היא מעיזה וחושפת את הקורא למה שעשוי להתרחש בעולמו של מטפל, החווה בעצמו תקופת משבר קשה בחייו. פיש פותחת את סיפורו של עירד בגילוי מרעיש, היותו דוקטור המבקש להחלים בעצמו. היא חושפת את הפסיכותרפיסט במערומיו ומתארת את הקריסה אותה הוא חווה בעת משבר הגירושים ויציאתו אל קשר הומוסקסואלי. היא מתארת את מפגשיו עם מטופליו בקליניקה, בתקופה משברית זו של חייו, על הכשלים שעושה עמם. בהתפרקות חייו, עירד שומט את קבוצת הטיפול כמו גם את מטופליו. כבפוזיציה דיפרסיבית, מביאה פיש את גיבוריה, כגיבורים אותנטיים, הנאבקים את המפגש עם המציאות נוכח השלכות הטראומות שחוו בעברן. התבוננותה אינטגרטיבית, התופסת כי המציאות אינה כפי שהיא, אלא תלת מימדית, הנתפסת על פי האופן בו הסובייקט מפרש אותה.
נדמה כי דרך ארבעת הסיפורים, דרך מוטיבים החוזרים בהם, מנסה פיש לשקף התבוננות מעמדה דפרסיבית, של מציאויות חיים בהן הפרט מתמודד עם משקעי העבר. דרך הפרספקטיבה החושפת את סיפורו של עירד, מתקבלת ההבנה כי לצד המטופל שהנו סובייקט, יושב פסיכותרפיסט, אשר הנו סובייקט בעל פרשנויות ועולם פנימי משלו. דרך "עמדה היסטורית", אשר מרחיב אוגדן כמאפיין את העמדה הדיכאונית, מייצרת פיש אצל הקורא, במעין תהליך התייחסותי מהדהד, פיתוח יכולת הולכת וגדלה להיות קרוב לחוויה ולהכיל באופן אינטגרטיבי את הדמויות על כל חלקיהן. גם אלה המעוררים בקורא לא פעם סלידה. הקורא עובר תהליך יוצא דופן, המרחיב את היכולת לחוש אמפתיה וחמלה כלפיי הדמויות בספר כמו גם כלפיי עצמו (רוט, 2017;אוגדן, 2003 ;(Ogden,1979.
לקראת סופו של הספר, מגיחה התקווה -
"זה הכול בגלל ששתלתי שתילי תותים באדנית שלי, ושצמח לי תות!...באמת צמח לי תות! אתה מאמין? לי? תות?!?" (ע"מ 98)
בעמדתה זו, אל מול חרדת הכיליון המאיימת וחרדת המוות, עולה קול, המבצבץ ומבטא את הרצון לחיות. להיות. להיראות. בלב ליבם של תרחישי היומיום, של הטראומות המשוחזרות, של הסימפטומים הפסיכוסומטיים, המתגלמים בתצורות שונות, עומד רצון אחד עיקש, הרצון לחיות, להיות, להיראות.
אל מול האימה חסרת השם, כמו בדמויות המיוצגות בספר, אשר כל אחת בדרכה, על פי מאפייני האישיות הייחודיים לה, בסך הכול מנסה להיות, מוסיפה ומדגישה המחברת - מנסה שיצמח תות.
כל אחת מהדמויות המתוארות בספר, המייצגות חלקי אישיות הקיימים בכל אחד מאתנו, מייצגת את הידע והעמדה ההיסטורית המתקיימת בנו ובמין האנושי כולו. בסוף, כל אחת מהדמויות, כמו כל אחד מאתנו, רוצה לא למות! רוצה להיות. והכי הכי, רוצה להצליח לייצר תות או בעצם טוב. טוב משל עצמו, ייחודי לו. ולהיוולד מחדש על אף, למרות ולצד הטראומות שאנו חווים בכלל ובייחוד בימי מלחמה קשים אלו.
"הבנתי שעמוק בפנים אני רוצה לא להיות, כלומר למות, כי בעוד יותר עמוק אני כל כך, כל כך לא רוצה למות...אבל אם אני מסכימה עם זה שאני אמות יום אחד... אז זה אומר שאני כבר מסכימה להיוולד כבר, כמו התות הזה. שבהתחלה לא היה ועכשיו הוא תות. ואדום לגמרי." (ע"מ 99).
הערות
- תודות לד"ר מירי כפיר. פסיכיאטרית בכירה. תודות על ההגות המשותפת והחברות, הן בעבודה ביחידה להעצמה גופנית, בי"ח איכילוב, והן בכתיבת ביקורת הספרים.
מקורות
אהרוני, ח. סוד כמוס – בין אוזן קשבת לנפש מכילה (2005). בתוך: שיחות, כרך י"ט, חוברת מס' 2.
אוגדן, ת. מצע הנפש. (2003). הוצאת תולעת ספרים.
ברודסקי, ה. התשמע קולי?. קולן של נפגעות גילוי עריות והפצעתה של "עדות צלילית". (2019). בתוך: שיחות, כרך ל"ד, חוברת מס' 1.
דולטו, פ. כשילד בא לעולם. (1977). הוצאת תולעת ספרים. 2005.
ויניקוט, ד.ו. התפתחות היכולת לאמפתיה (1963). בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב. (2009). סדרת פסיכואנליזה בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. הוצאת עם עובד בע"מ תל אביב.
יונג, ק.י. הפסיכולוגיה של הלא מודע (תרגום: חיים איזק), תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד-1975.
מקדוגל, ג. פנים רבות לארוס. (1995). הוצאת תולעת ספרים. 2020.
פרויד, ז. (1915/1966). מבוא לפסיכואנליזה. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד (כרך א). הרצאה השבע-עשרה, "משמעותם של התסמינים". 186-175. דביר. 1988.
רוט, מ. (2017). מה קורה לקורא?. הוצאת כרמל, ירושלים.
Bion, W.R. (1962). Learning from Experience. London: Karnac Books, 1984
Klein, M. (1996). Notes on some schizoid mechanisms. The Journal of psychotherapy practice and research, 5 (2), 160.
Ogden, T. H. (1979). On projective identification. International Journal of Psycho-Analysis, 60, 357-373.
Ogden, T. H. (2018). Projective identification and psychotherapeutic technique. Routledge.
Segal, H. (2018). Introduction to the work of Melanie Klein. Routledge.
Winnicott, D. W. (1989). The mother-infant experience of mutuality: 1969. In Psycho-analytic explorations (pp. 251-260).
