התאהבות כטראומה, אהבה כריפוי1
התבוננות בנובלה "24 שעות בחיי אישה" מאת שטפן צוויג
מאת עומר מסיקה
הקדמה
בחרתי לקרוא ולהתבונן בנובלה הקצרה 24 שעות בחיי אישה, שכתב שטפן צוויג, במטרה לענות על שאלת מקומה של הטראומה בתהליכים מתחום האהבה. הנובלה מצליחה לבטא באופן יוצא דופן, רחב ואותנטי את חוויית ההתאהבות על גווניה השונים. בתוך כך, היא נוגעת בהיבטים הפוצעים של חוויה זו ומצליחה לייצג אותם.
הן טראומה והן התאהבות מהוות חוויות מכוננות ובעלות משמעות ליחידים החווים אותן. לצורך הדיון בחוויות אלה, אשתמש בשיח התיאורטי אודות מושג ה"אירוע" במחשבה הקונטיננטלית ובפרט אודות תהליך האינטרפלציה – מאפיין מרכזי של מושג זה שאתאר בהמשך. תהליכים המערבים אינטרפלציה, כמו טראומה והתאהבות, משפיעים על כינונו של הסובייקט ומכאן החשיבות הרבה לעיסוק בקשר ביניהם.
תחילה, אנתח את הנובלה באמצעות שורה של מאפייני ה"אירוע" במחשבה הקונטיננטלית, ואדגים כיצד חוויית ההתאהבות המתוארת בה הינה "אירוע" עבור הדמות הספרותית שחווה אותה. בהמשך, אאיר את ההיבטים הטראומתיים המאפיינים את אירוע ההתאהבות. לבסוף, אתמקד ברגש האהבה ובתפקידו בתוך הדינאמיקה של טראומת ההתאהבות.
אם כן, המונח אירוע במחשבה הקונטיננטלית הינו בעל משמעות עמוקה יותר מן המשמעות הפופולרית המיוחסת לו. בסקירת המונח במחשבה הקונטיננטלית ניתן להבחין בשני מחנות; בתוך כל מחנה התיאורטיקנים נבדלים זה מזה, אך לכל מחנה יש בסיס תיאורטי משותף משלו. אני אתמקד בקבוצת תיאורטיקנים המאמינים שהתרחשות מסוימת נחשבת לאירוע כאשר היא יוצאת מגדר הרגיל: סלבוי ז'יז'ק, אלן באדיו וז'אק דרידה. מנקודת מבטם, אירוע הוא התרחשות נדירה, מפתיעה וחדשה לגמרי, בעלת השפעה רבת ממדים – הן על התחום אליו היא משתייכת (התחום הרומנטי במקרה שלפנינו) והן על האינדיבידואל הנוטל בה חלק. כמו כן, יש באירוע מרכיב אניגמטי המעורר ביחיד צורך לשתף בו בדיעבד (דותן, 2020).
התאהבות כאירוע טראומטי במחשבה הקונטיננטלית
הנובלה 24 שעות בחיי אישה נפתחת כאשר המספר, השוהה בבית נופש, מתאר שיחה סוערת שהתקיימה בין מספר אורחים. השיחה עסקה בבחירתה של אישה נשואה ואם לילדים לעזוב את משפחתה לטובת גבר צרפתי צעיר, שהכירה בבית הנופש יום קודם לכן. במהלך השיחה הביעו רוב המשתתפים שאט נפש וסלידה ממעשיה של האישה, אך המספר עצמו הביע הבנה:
כל ההתגוננות הזאת מפני העובדה הגלויה, שאישה נתונה בשעות מסוימות בחייה לכוחות מסתוריים שמעבר לרצונה ולידיעתה, מסתירה, כך אמרתי, רק חרדה מפני היצר שלנו, מפני הצד הדמוני שבאופי שלנו, ונראה שיש אנשים שנהנים להחשיב עצמם מוסריים יותר וטהורים יותר מאלה ה"קלים לפיתוי" (עמ' 17).
דבריו עוררו בגברת ס', אחת המשתתפות בשיחה, רצון לנצל את ההזדמנות כדי לחלוק עמו בפרטיות דבר מה סודי מעברה. המחבר ניאות לשמוע את סיפורה והם נפגשו מאוחר יותר ביחידות.
בנקודה זו נפתח בנובלה סיפור פנימי שבו מתארת גברת ס', על דרך הוידוי, אירוע קצר מועד שהתרחש לפני שנים רבות. במרכז הסיפור עומד מפגש מקרי שהיה לה עם בחור זר. לדבריה, לזכר מות בעלה היא פיתחה תחביב להתבונן בכפות ידיהם של מהמרים בקזינו. באחת הפעמים תפסו לפתע את תשומת ליבה כפות ידיו של אחד המהמרים. היא לא יכלה שלא להסתכל עליהן והרגישה מהופנטת אליו ונתונה לכוח משיכה בלתי נשלט.
במחשבה הקונטיננטלית, התרחשות זו מכונה אנקאונטר (encounter) – סוג מיוחד של היתקלות שמאפיין "אירוע" על פי קבוצת הפילוסופים שהוזכרו לעיל. האנקאונטר הוא התרחשות קונטינגנטית (דותן, 2020): בלתי ניתנת לצפייה או לשליטה, אינה מתוכננת מראש, אינה רציונלית, ואף לא מהווה תוצר של תוכנית פעולה מסוימת. האנקאונטר הוא תוצר של סיכוי, הזדמנות או מזל ("the idea of chance"). לפיכך, גם אם מעורבת בו בחירה היא לעולם מקרית (Wellbery, 1992). כך בדיוק מתארת גברת ס' את המפגש עם הבחור בקזינו: "יד המקרה, היסחפות, תזזית של שני אנשים מבולבלים" (עמ' 63).
האנקאונטר בין גברת ס' לבין הבחור בקזינו היה משמעותי מאד ואפשר לאפיין אותו כאינטרפלטיבי – בעל משמעות לזהות האישית של המשתתפים בו. באדיו, דרידה וז'יז'ק מסכימים שהקשר בין אינדיבידואל לבין אירוע מבוסס על מנגנון האינטרפלציה: מפגש אידיאולוגי בין יחידים או בין יחיד לסימנים אחרים בעולם (למשל צלילים או חפצים). לטענתם, האידאולוגיה עוברת כתת-מסר בכל מפגש ונוגעת בזהות של האדם.
על פי המחשבה הקונטיננטלית בכל מפגש ישנה אידיאולוגיה, כלומר, מסר חברתי שעובר בין הצדדים ונוגע בזהות האדם והתפקיד החברתי שלו. למשל, כשאמא אומרת לבנה "אל תשכח לקחת את הכריך שלך" יש ביניהם אינטרפלציה שמסמנת אידיאולוגיית יחסי כוחות, תפקידים חברתיים, דאגה ועוד. בהיותם יצורים חברתיים, בני אדם זקוקים למסרים אידיאולוגיים שכן אלה מאשרים עבורם את זהותם.
כל מפגש מעביר מסר שעשוי לאשר את הזהות האישית או לאתגר ולערער אותה. האינטרפלציה שחווה גברת ס' מעמתת אותה עם פער הקיים בין ההגדרה העצמית שלה לבין החוויה או ההתנהגות שלה בזמן האנקאונטר או בעקבותיו. כפי שהגדיר זאת ז'אק לאקאן, מדובר בחריגה מן הסדר הסימבולי של הסובייקט אותה הוא לא מסוגל להכיל (Lacan, 1966). הסדר הסימבולי של האדם הוא הניסיון לשמר דימוי אחדותי וקוהרנטי של העצמי. כשיש פערים בין הגדת העצמי לבין חוויית העצמי, כמו שחווה גברת ס', קוהרנטיות העצמי מאותגרת. במילים אחרות, האידיאולוגיה של היחיד לא מהווה מסגרת מספקת לקליטה ולעיבוד של האירוע. לכן המפגש ערער את התפיסה העצמית של ס'.
במונחי המחשבה הקונטיננטלית נאמר שהאירוע נחווה כחדירה של גבולות הסובייקטיביות. זהות היחיד, כפי שהוא מכיר אותה, לא מצליחה להסביר את התנהגותו בעת או בעקבות המפגש וגבולות הזהות העצמית נחדרים ומשתנים. כפי שניתן לראות בנובלה, מדובר בחוויה שמערבת ממד של זרות מן העצמי ותחושה של חדירת גבולות העצמי: "כנגד רצוני – תנועותיו המוחשיות הפנטו אותי כל כך – היה עלי לשלוח יד שלא אפול כשנחלץ האיש הזה ממושבו ודידה משם, כי ההתנודדות הזו חדרה עתה מתנועותיו לגופי, בדיוק כשם שקודם לכן חדר המתח שבעורקיו ובעצביו" (עמ' 42). גברת ס' חשה כיצד גבולות הזהות העצמית שלה מיטשטשים ותנועותיו של אותו איש זר משפיעות עליה. חדירה של גבולות הסובייקטיביות משפיעה לא רק על הזהות העצמית, אלא גם על תפישת הנפרדות הבין אישית.
גברת ס' סיפרה שאירוע זה הותיר בה רושם שתשא עמה לעד ושהיא אינה אותו אדם שהייתה לפניו. לדבריה, גם היא וגם הבחור השתנו בתכלית. ניכרת התמזגות בין ס' ובין הבחור ואיתה התמוססות גבולות הסובייקטיביות. המשיכה הבלתי רצונית שלה אליו הותירה אותה מהופנטת ונתונה להשפעתו, פיזית ומנטלית, עד כי מאוחר יותר היא משתוקקת להתרחץ כדי לנסות לשטוף מעצמה "את כל מה שנדמה שדבק [בה]" מאותו בחור (עמ' 93).
טוצניג (דותן, 2020) טוען שהאינטרפלציה מתאפשרת מתוך יכולותיו של אדם לחרוג באופן משמעותי מההגדרה העצמית שלו. כך, מה שאירע ב-24 השעות המשותפות של גברת ס' והבחור לאחר האנקאונטר אינו אופייני לה. החלטותיה ומעשיה המפתיעים מצביעים על חוסר השליטה שבהתאהבות ועל כך שהעצמי שלה עבר תהליך של שינוי בעקבות האנקאונטר. היא התמסרה לאדם זר לגמרי, דאגה לו והתעניינה בו, וידאה שיש לו מקום להעביר בו את הלילה ואף נשארה לישון איתו. היא מצאה את עצמה מתנהגת בניגוד למאפיינים היסודיים של זהותה עד אותו יום.
על פי דרידה, אין זה מפתיע (דותן, 2020). אינטרפלציה מתאפשרת כאשר אינדיבידואל יוצא מגדרו למען אחר ומבצע אקט של נתינה ללא תנאי או תמורה. גברת ס' לא רק התמסרה לבחור אלא אף התחייבה כלפיו: נתנה לו מכספה, הנחתה אותו לאן ומתי להגיע, קבעה עמו שעה משותפת בה ייפגשו ברכבת כדי לוודא שהוא עולה עליה. כל זה על מנת לסייע לו להגיע למקום בטוח יותר עבורו.
מאפיין נוסף של ה"אירוע" במחשבה הקונטיננטלית הוא אפקט ההפתעה. המפגש בין השניים ומה שאירע בעקבותיו מתוארים כהתרחשות חד פעמית שלא נחוותה קודם מעולם. גברת ס' השתמשה פעמים רבות בביטוי "מעולם לא" ובביטויים נוספים כדי להדגיש באופן מפורש את תדהמתה:
מי שחווה, כמוני בליל אמש, דבר בלתי צפוי כל כך, מסמא עיניים כל כך, הרי שהמילים "בלתי אפשרי" איבדו בעיניו בבת אחת את מובנן. הרי חוויתי באותן עשר שעות הכרת מציאות שהיתה גדולה אלפי מונים מזו שנזדמנה לי בארבעים שנות חיים בורגניים קודם לכן (עמ' 67).
לבסוף, החוויה שעברה גברת ס' היא אניגמטית. היא חשה בושה ואשמה רבה סביבה. היא לא דיברה על אותן 24 שעות קודם לכן בחייה אלא שמרה את זכר האירוע כסוד מביש ומכאיב. כעת, משנמצאו הנסיבות הנוחות לוידוי, היא חשה צורך לשתף בו בדיעבד. היא פתחה בכך שאינה יודעת מדוע קרו הדברים ואז מעלה שאלות אונטולוגיות סביב האירוע החריג: מה טבע קיומו? מה התנאים לקיומו? ומהן הסיבות לקיומו? חשוב לה להישבע ביקר לה מכל שהיא אומרת את האמת בכנות מוחלטת, והיא ביקשה מהמספר שהאזין לה שלא ינסה לייחס למעשיה מניעים כלשהם אלא שיתמסר לחידה שאצורה בחוויה שלה.
כיצד מתגלה הטראומה באירוע ההתאהבות
במהלך המאה ה-20 התפתחה המחשבה הפסיכואנליטית אודות המונח טראומה. חוויה טראומטית כוללת הפרה של שלמות הגוף והנפש בשל הופעה ממשית או מנטלית של אירוע רב השפעה. זהו מפגש עוצמתי של הסובייקט האנושי עם אובייקט חיצוני החודר דרך מנגנוני ההגנה ומאיים על קיומו בצורתו הנוכחית (פרויד, 1993). הטראומה נתפסה כקטגוריה הכרחית להבנת הסובייקט, בין אם מדובר בטראומה אישית ובין אם קולקטיבית (דותן, 2020).
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, העלה את ההנחה הבסיסית לפיה אירועים בילדותו של היחיד מעצבים באופן דרמטי את מהלך חייו. מכיון שהעבר הטראומתי שולט בהווה הפסיכולוגי, האדם אינו אוטונומי או חופשי כפי שצייר אותו המודרניזם (פרויד, 2002; Dolar,1993). בדומה לפרויד, הפילוסופים שהצגנו לעיל תופסים את החיים האנושיים כסדרה של אירועי קיצון ותגובות הסובייקט אליהם. יוצא שהאופן בו מתמודד היחיד עם האירועים הטראומטיים בחייו מגדיר אותו (דותן, 2020). לאור המשגה זו, אבקש להאיר את ההיבטים הטראומטיים של ההתאהבות שבכוחם לשנות את האדם ולכונן את זהותו.
המפגש שתיארה גברת ס' הוליד התאהבות ומשיכה שבמסגרתם היא התוודעה לכוחות העוצמתיים שהסובייקט נתון להם. כוחות אלה גברו על כל נורמת התנהלות שעל פיה פעלה עד כה וערערו את תחושת השליטה של ס' הן בהתרחשות החיצונית והן ברגשותיה. מכיון שהאירוע כולל אינטרפלציה שמייצרת חוויה טראומטית, הוא מהווה הפרה או עיוות של תפיסת העצמי המוכרת לה. ההתאהבות מכאיבה ומעוררת אימה.
גברת ס' התחייבה פעמים רבות לדבר בכנות גמורה וביקשה מהמאזין להאמין לה אם ברצונו להבין "את כל מה שקרה אחר כך במלוא אימתו" (עמ' 44). היא נמצאה ברמת עוררות גבוהה, דיברה כמעט ללא הפסקה, וההתרגשות הרבה שהציפה אותה הפריעה לעיתים לשטף דיבורה וגרמה לה להזדקף לפתע על שתי רגליה. יחד עם זאת, היא הצליחה לייצג את הפחד והטלטלה שחוותה ולאפשר ליסודות הטראומתיים להתגלות. היא תיארה את השתלשלות האירועים כמי שסקרה וסידרה אותם שוב ושוב בראשה. ניכר שעצם הדיבור עליהם החייה אותם מחדש.
אפשר לראות כאן היבט נוסף של טראומת ההתאהבות. מודל הטראומה של פרויד הוא למעשה מודל של זיכרון כאב חיצוני או פנימי (Lothane, 1987; פרויד 2002). בדומה לחוויה המופיעה בעקבות טראומה, פרטי ההתרחשות המכוננת התעוררו באופן כפייתי והסבו לגברת ס' סבל רב שהתבטא בתחושות אשמה ובושה, כעס וביקורת עצמית: "כמה נוראה המחשבה!" (עמ' 78).
כשני עשורים שמרה גברת ס' את הסיפור לעצמה. נדרש לה זמן רב כדי לעבד את החוויה. על פי המחשבה הקונטיננטלית ניתן לומר שהיא חוותה אינטרפלציה משמעותית שהביאה לכינון-מחדש של הסובייקט. ההפתעה השאירה אותה עם יותר שאלות מתשובות – עם אניגמה – ולכן עם תחושת בושה. כאשר החליטה לבסוף לחלוק עם המאזין את סיפורה, עשתה זאת רק כשהיתה לה סיבה טובה להעריך שהוא יוכל להאמין לה ולהבין אותה. תוך כדי הוידוי מופיע לפתע ביטוי ישיר ומדויק של טראומת ההתאהבות:
הבטחתי לך להיות כנה. ועכשיו אני רואה כמה חשובה הייתה ההבטחה הזאת. כי רק עכשיו, כשאני מאלצת את עצמי לתאר לראשונה את כל ההשתלשלות של אותה שעה בהקשרה המדויק ולמצוא מילים ברורות לתחושה שהיתה אז חבויה ומבולבלת לגמרי, רק עכשיו אני מבינה בבירור דברים רבים שלא ידעתי אז, ואולי רק לא רציתי לדעת. [...] היתה לי תחושה – תחושה שהממה אותי כמו עילפון – של מכה קשה פוגעת בי בלב: משהו הכאיב לי בפצעים קטלניים, אבל לא ידעתי – או שסירבתי לדעת – איך פצעה אותי התנהגותו של בן חסותי, שהייתה הרי מכבדת ומרגשת כל כך, פצעים כואבים כל כך. (עמ' 76; ההדגשות שלי).
דברים אלה מביאים לידי ביטוי בצורה מובהקת את היסוד הטראומתי של ההתאהבות – "הפצעים" שתהליך זה עשוי לגרום: השפעה בלתי נשלטת על היחיד, כפיפות והתמסרות מוחלטת ובלתי נשלטת לזולת, יכולת להבין את מה שמתרחש רק בדיעבד וצורך להגן על האני מפני חדירה של אובייקט חיצוני.
טראומת ההתאהבות כבחירה כפויה
ז'יז'ק טוען כי האירוע יוצר בדיעבד את התנאים להתרחשותו (דותן, 2020). טענה זו מבוססת על תפיסת הטראומה לפי פרויד: קודם האירוע מתרחש ורק לאחר מכן מה שקדם לו מתגלה כסיבה שלו (פרויד, 1993). חוסר היכולת של גברת ס' להבחין בהיבט הטראומתי שבהתאהבות אלא בדיעבד מתיישבת עם תפיסה זו.
אך מהי הסיבה לאירוע ההתאהבות? מנקודת מבטם של התיאורטיקנים הקונטיננטליים, אירוע הוא התרחשות קונטינגנטית, מפתיעה וחדשה לגמרי, שלא ניתנת לשליטה של היחיד. גברת ס' לא בחרה להתאהב. בניגוד לכך, יש קולות בספרות הטוענים שהתאהבות אינה קונטינגנטית אלא כפויה. בני אדם אוהבים את מי שגדלו לצידו ועל כן התאהבות אינה מקרית אלא רציונלית (Dolar, 1993).
אחת העדויות ליסוד הטראומתי בהתאהבות מגיעה מהקשר של הילד עם הוריו. כפי שמסבירה מלאני קליין (1933), ההתפתחות הנורמטיבית כוללת הפנמה של אובייקט חיצוני, ההורה, אל תוך הסובייקט של הילד. חדירה של חיצוני למרחב פנימי היא תהליך טראומתי שמותיר את רשמיו על הילד לעולם. מדובר בתהליך הכרחי וחשוב בהתפתחות האנושית, חלק ממה שמאפשר לאינדיבידואל להפוך לסובייקט. כשם שהרך הנולד לא בוחר לצד מי להימצא, ולכן במי להתאהב, כך גם האדם הבוגר. ס' חשה משיכה חזקה לבלות שעות ארוכות בקזינו. לא מפתיע שדווקא שם פגשה את מושא ההתאהבות.
נשאלת השאלה, כיצד ליישב שתי תפיסות אלה. ובכן, הנטייה לייחס להתאהבות מאפיינים קונטינגנטיים אינה אלא דרך להתמודד עם הכפייה שבהתאהבות. האמונה הרומנטית לפיה התאהבות קשורה למהות פנימית עמוקה שלא ניתן להתחמק ממנה היא דרך להתמודד עם חוסר השליטה ואף לפצות עליו. בפועל, אין בחירה בהתאהבות כי אם "בחירה כפויה". ביטוי זה מכיל סתירה פנימית משום שאין זו בחירה של ממש אלא התרחשות הכרחית וצפויה. נדמה לנו, או היינו רוצים להאמין, שיש ביכולתנו לבחור. בפועל, מדובר בהתרחשות שנכפית עלינו. גברת ס' עצמה ערה לגמרי לחוסר השליטה שלה באינטרפלציית ההתאהבות שחוותה:
ואני מקווה שתאמין לי אם אבטיח לך שוב, אם אשבע בכל הקדוש לי, בכבודי ובילדי, שעד לאותה שנייה לא עלתה בדעתי שום מחשבה על... על קשר עם אותו אדם זר, שבאמת נקלעתי למצב הזה בלי שום רצון ער, ממש בלי הכרה, כאילו נפלתי לפח לפתע מהדרך הישרה שבה פסעתי (עמ' 55 – 56).
להתאהב משמע לבחור בבלתי-נמנע. היחיד מתבונן באירוע שחווה ומנסה להסביר אותו בדיעבד (Dolar, 1993), אבל לבסוף החוויה נותרת אניגמטית. גברת ס' לא השתמשה ולו פעם אחת במושגים משורש א-ה-ב. היא נמנעה מלהגדיר את האירוע ותיארה אותו באמצעות מלים כמו "רגשות", "התרגשות", "תחושות". הקושי נובע מכך שהמשגה בהכרח מצמצמת את ההוויה:
מעולם לא נראה לי העולם יפה כל כך. שעתיים המשכנו לנסוע לאטנו בכרכה בדרך הנוף לאורך הגבעות, וכל סיבוב העניק לנו תצפית חדשה. אך לא הוספנו לדבר. לאחר פרץ הרגש הזה נראה היה שכל מילה רק מצמצמת. וכאשר פגש מבטי במקרה במבטו, הייתי חייבת להסב אותו ממנו בבושה: זה היה מטלטל מידי לחזות בנס שלי (עמ' 74, ההדגשות שלי).
היעדר הגדרה ברורה מאפשרת לקוראים לחוש בכל עצמתו של ההלם, בשטף ובטראומתיות של החוויה. המילים לא רק מגדרות את הרגשות המורכבים, אלא גם מכריחות את היחיד לחזות מחדש, כמו במבט, בזיכרון ההתרחשות. הקושי לעשות זאת עשוי לנבוע מכך שמדובר בהתרחשות שחדרה דרך מנגנוני ההגנה וטלטלה את עולמו של היחיד.
אך עבור גברת ס', האירוע היה מכונן מבחינה נוספת. כפי שמגדיר באדיו (דותן, 2020): אירוע הוא התרחשות שממנה נולדת אמת חדשה המשנה סדרי עולם. ההתאהבות שינתה את האופן שבו ס' תופסת מהי אהבה. כך, היא מודה שהייתה פועלת כמו אותה אישה בבית הנופש: הולכת אחרי הבחור הצרפתי באופן לא רציונלי, מקריבה הכל, ללא חרטה וללא היסוס.
שבר או איחוי? השפעת סיום ה"ארוע" על האפשרות לזהות את הטראומה
המשתתפים בשיחה בבית הנופש לא היו שותפים לעמדתה של גברת ס' לגבי חוויית ההתאהבות. על פי הנובלה, נראה שהאמת החדשה שגילתה ס' אודות האהבה אינה מקובלת מבחינה חברתית. כאשר היא הבינה שהמספר מחזיק בעמדה דומה היא נמלאה תקווה כמי שמוצא נפש חיה על אי בודד. גם מחוץ למסגרת הנובלה, שילוב המילים "טראומה" ו-"אהבה" עשוי לעורר פליאה ואף להיתפס כדיכוטומי בקרב רבים.
אני מבקשת להציע כי היכולת להבחין במרכיבים הטראומתיים של חוויית ההתאהבות קשורה לאופן שבו אירוע ההתאהבות מסתיים. כאשר ההתאהבות לא מובילה לקשר מתמשך קל יותר להבחין במרכיבים הטראומתיים והטרנספורמטיביים וכן בחותם שמשאירה אינטרפלציית ההתאהבות בזהות האישית.
בסיום הנובלה חוותה גברת ס' תחושות קשות של אכזבה ודחייה כאשר היא הבינה שהמחויבות שלה לבחור מהקזינו לא היתה הדדית. מאמציה לעזור לו היו לשווא. נורא מכך, חלפו כמה רגעים עד שהצליח לזהות אותה. אינטרפלצית התאהבות אצל צד אחד לא תמיד נחווית כך אצל הזולת. נראה שהמפגש בין ס' לבחור לא שינה את עולמו כפי שקרה אצלה.
אבל הכאבים שחוותה ס' לא נובעים רק מהאופן שבו הקשר הסתיים אלא גם מהאופן שבו הוא נוצר. כלומר, מאינטרפלציית ההתאהבות. כאבים אלה קיימים בנפרד ומעבר לתחושות הדחייה או הכישלון עצמן.
בהקשר זה חשוב להבחין בין חוויית ההתאהבות לבין רגש האהבה. רגש האהבה הוא נעים בהכרח והוא מופיע לאחר חוויית ההתאהבות כמו תרופה לפצע. יש בכוחו לכסות את פצעי אינטרפלציית ההתאהבות. התהליך שבו נוצרת האהבה כולל הן חדירה של החיצוני אל המרחב הפנימי והן כיסוי של חדירה זו (Dolar, 1993). כוח הריפוי של האהבה נובע מיכולתה לכסות את המרכיב הכפוי שבחוויית ההתאהבות.
כזכור, הבחירה הכפויה של ההתאהבות היא טראומתית: חדירה של חיצוני לפנימי במידה שמשנה את העצמי באופן ניכר ומבלי יכולת להתנגד. מכיון שהאידאולוגיה של היחיד לא מהווה מסגרת מספקת לעיבוד האינטרפלציה, נותרת שארית שמאיימת לחשוף את ההיבטים הטראומתיים והכפייתיים של החוויה. כאשר אירוע ההתאהבות מסתיים באופן שאינו הדדי, השארית עלולה להביא את היחיד להבחין ביסודות הטראומתיים ולחוש תחושת איום המלווה בכאב. לעומת זאת, כאשר ההתאהבות הדדית עשוי להופיע רגש האהבה ואיתו ריפוי. האפשרות להיות ער למרכיבים הטראומתיים שבהתאהבות פוחתת כאשר רגש האהבה נכנס לתמונה. האהבה משלימה את המעבר הכפוי של החיצוני לפנימי בכך שהיא הופכת את השארית לחלק מהסובייקט. בצורה זו אָפקט האהבה מעניק לסובייקט אמונה בחיצוניות קונטינגנטית ומאפשר לו לייחס את אשר קרה למהות פנימית עמוקה ורומנטית אשר שומרת על הסובייקט מפני ההכרה בטראומת ההתאהבות (Dolar, 1993).
נקודה מעניינת בהקשר זה, כוח הריפוי של האהבה מקבל תמיכה מכיוון פיזיולוגי-מוחי. הורמון האוקסיטוצין, שקיבל את כינוי הפופולארי "הורמון האהבה", משחק תפקיד בהפחתת השפעותיה של טראומה. במלים אחרות, החומר שנלווה לרגש האהבה הוא זה שמקל על חוויית הטראומה (Samata et al., 2020).
אחד מהתיאורים הרבים של כפות ידיו של הבחור מהקזינו מתמצת את חוויית ההתאהבות המתוארת בנובלה ואת יחסה לתהליך הריפוי של האהבה. גברת ס' התבוננה בבחור ולפתע הבינה את הדינאמיקה הפנימית שמאפשרת לו לשרוד: "ועכשיו הבנתי את ליפוף הידיים העצבני: רק הלפיתה הזאת, רק העווית הזאת אפשרה לגוף הצונח מהמרכז לשמור על שיווי המשקל" (עמ' 37). כדי לשמור על האני אנחנו זקוקים לעווית מסוימת שבה אנחנו אוחזים בחוזקה. אנחנו נאחזים בתפיסת אהבה מסוימת, רומנטית וקונטינגנטית, שאמנם יש בה עיוות אך היא מגינה עלינו ומאפשרת לנו לשמור על שיווי משקל נפשי ומנטלי. עווית זו היא רגש האהבה שמסתיר את אירוע ההתאהבות הטראומתי שקדם לו. כך, התאהבות היא טראומה שפצעיה נרפאים באמצעות רגש האהבה.
"24 שעות בחיי אישה" מאפשרת לקורא מגע אותנטי והתבוננות ביקורתית על חוויית ההתאהבות ורגש האהבה. מדובר בהזדמנות מרתקת להעמיק בתהליך ההתאהבות ולבחון אותו באמצעות מונחים טראומתיים וכך לרכוש נקודת מבט חדשה על טבעה של האהבה: להכיר הן ביסודות הכואבים והפוצעים שבתהליך ההתאהבות והן בתהליכים הרגשיים המפצים עליהם.
הערות
- המאמר נערך על ידי הפסיכולוג והחוקר ד"ר גדי און.
מקורות
דותן אייל (2020). "האירוע" במחשבה הקונטיננטלית בת זמננו: הקדמה", בתוך: מגזין אות 10, עורכים: מיכאל גלוזמן, מיכל ארבל, אורי ש. כהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 189 – 199.
פרויד זיגמונד (1993). "קטע מתוך אנליזה של היסטריה" [1905], פרויד ודורה. עם עובד, תל אביב, עמ' 31-101.
פרויד זיגמונד (2002). היזכרות חזרה ועיבוד, מתוך: זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, עמ' 114-119.
Dolar, M. (1993). Beyond Interpellation. Qui Parle, 6(2), 75–96. http://www.jstor.org/stable/20685977
Freud, S. (2014). (1921). Group Psychology and the Analysis of the Ego. Read Books Ltd.
Klein, M. (1933). The psycho-analysis of children. The Sociological Review, 25(3), 296-298.
Lacan, J. (1966, 2002). Écrits, A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co., book I, pp. 11-48.
Lothane, Z. (1987). Love, seduction, and trauma. Psychoanalytic Review, 74(1), 83–105.
Samata R. Sharma, Xenia Gonda, Peter Dome, Frank I. Taraz. (2020). What's Love Got to do with it: Role of oxytocin in trauma, attachment and resilience, Pharmacology & Therapeutics, Volume 214.
Samata R. Sharma, Xenia Gonda, Peter Dome, Frank I. Taraz. (2020). What's Love Got to do with it: Role of oxytocin in trauma, attachment and resilience, Pharmacology & Therapeutics ,Volume 214.
Wellbery, D. E. (1992). Contingency. In A. Fehn, I. Hoesterey, & M. Tatar (Eds.), Neverending Stories: Toward a Critical Narratology (pp. 237–257). Princeton University Press. http://www.jstor.org/st...ctt7zvn6q.19
