ממי נבקש את הסליחה?
מחשבות על הפסיכולוגי והפוליטי בעקבות הכנס "פציעה מוסרית – מאפיינים, מחקר וטיפול"
מאת אפרת אבן צור
הכנס "פציעה מוסרית - מאפיינים, מחקר וטיפול" בארגון המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי בשיתוף אוניברסיטת אריאל בשומרון נערך ב-31/03/2022 במרכז האקדמי רופין.
"הכוח איננו מרחם על האדם שאוחז בו, או שחושב שהוא בידיו, ממש כשם שאין הוא מרחם על קורבנו. את השני הוא רומס, את הראשון הוא מרעיל". (Weil, 1965, 11)
המלחמה והאלימות, שאינן זרות למקומותינו ולתקופתנו, פוגעות כידוע לא רק באלה שנחשבים למובסים ולקורבנות, אלא גם באלה המוכתרים כגיבורים ומזוהים עם כוח ועוצמה. לצד הטראומה של קורבנות ושורדים, גם הטראומה של הפוגעים – המחיר הנפשי שמשלמים מפעילי אלימות – היא מושא לעיסוק רב שנים של יוצרים, הוגים וחוקרים רבים (אבן צור, 2019א). בשנים האחרונות העיסוק הפסיכולוגי בנושא זה זכה למסגרת מחקרית מאורגנת יותר, בעיקר דרך עבודתם של חוקרים ומטפלים מהסוכנות הפדרלית לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית (ה-VA) שהגדירו את תופעת ה״פציעה מוסרית״ (Moral injury) (Shay, 2002; Litz et al., 2009). מושג הפציעה המוסרית התגלה כפורה ביותר, ובעשור האחרון פורסמו מאות עבודות, בעיקר בתחומי הטיפול הפסיכולוגי ובריאות הנפש ובתחומי התמיכה הרוחנית והתיאולוגית, שעסקו במדידתה האמפירית של פציעה מוסרית, בגורמים שבהם היא קשורה, בטיפול בסובלים ממנה, ועוד.
במרץ 2022 נערך במכללת רופין הכנס הראשון בישראל שעסק כולו בתחום המתפתח של פציעה מוסרית. כמי שעוסקת בחקר מושגי ורב-תחומי של טראומה של פוגעים ושל ההשפעה הפסיכולוגית של אלימות מקובלת חברתית על מבצעיה (למשל: אבן צור, 2019א, 2019ב; Even-Tzur & Hadar, 2017), הגעתי לכנס סקרנית מאוד, ועם עניין רב לראות כיצד יוצגו בו הצדדים השונים של התופעה. ברשימה זאת לא אציג סקירה נרחבת של ההרצאות המרתקות ומעוררות המחשבה שהוצגו בכנס (שבהן אפשר לצפות בערוץ הוידאו של המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי). תחת זאת, דרך ההתייחסות לתכני הכנס אבקש להצביע על כמה היבטים שבהם המחקר על פציעה מוסרית יכול להעמיק לדעתי יותר. בפרט, ארצה לטעון כי על מנת לעזור לסובלים מפציעה מוסרית, הכרחי שחוקרי התחום ואנשי הטיפול העוסקים בו יקדישו יותר תשומת לב להקשרים החברתיים של המושג, כולל ההקשרים של אלימות פוליטית מאורגנת, לחשיבות של עמדתם הסובייקטיבית שלהם ביחס לאלימות כזאת, ולא פחות מכך – למחיר שנגבה מהקורבנות הישירים של אותה אלימות, שפעמים רבות נכללת בהם אוכלוסייה אזרחית.
* * *
הכנס ״פציעה מוסרית - מאפיינים, מחקר וטיפול" הובל על-ידי הפסיכולוגים הקליניים פרופ' יוסי לוי בלז מהמרכז האקדמי רופין ופרופ' גדי זרח מאוניברסיטת אריאל בשומרון. זרח ולוי בלז הם החוקרים המרכזיים שעוסקים בתחום בארץ, ובזכות פרויקט המחקר שבראשו הם עומדים נצבר ידע רב שמאפשר לקשר בין התובנות מהמחקר העולמי על פציעה מוסרית לבין ההקשר המקומי, ובעיקר להבין יותר את המצוקה הפסיכולוגית שחווים ישראלים רבים, בעיקר על רקע השירות הצבאי. החיבור הזה חשוב לא רק בשל תרומתו (ההולכת ומתרחבת) לידע הבין-לאומי הכולל על פציעה מוסרית, אלא גם בגלל הצוהר שהוא פותח להבנה מרובת ממדים של המנגנונים שמאחורי אבחנות של פסיכופתולוגיות מוכרות, כמו PTSD, התמכרות, אובדנות ודיכאון, ושל מצוקות שחורגות מהגדרה קלינית צרה.
לדברי לוי בלז וזרח, הכנס נועד לקדם את הידע של אנשי המקצוע בארץ בנוגע לפציעה מוסרית, שמחקר עדכני הראה עד כמה הוא לוקה בחסר (Levi-Belz & Zerach, 2022). ואכן נראה שהמשתתפים בכנס, כמאתיים במספר להערכתי, הגיעו מהאקדמיה ומהשדה הקליני, בין השאר ממרפאות ומרכזים שבהם ניתן מענה טיפולי לסובלים מטראומה ומפציעה מוסרית. לא פחות מכך, הכנס נועד לייצר קשרים בקרב קהילת אנשי המקצוע המתהווה סביב חקר הפציעה המוסרית והטיפול בה. ואכן, בכנס שררה אווירת התרגשות של התחלה חדשה, שהושפעה גם מההתרגשות הגלויה והמדבקת של המארגנים.
במושב הפתיחה של הכנס הציגו המארגנים את המושג פציעה מוסרית ואת הידע המצטבר על התופעה והשפעותיה מתוך המחקר בכלל ומהמחקרים הרבים שנעשו בארץ במסגרת הפרויקט הענף של זרח ולוי בלז; במושב השני הוצגו הרצאות קצרות על מופעים של פציעה מוסרית מנקודות מבט שונות, בעיקר בקרב חיילים ישראלים (וחיילים לשעבר), אך גם בהקשרים אחרים ומפתיעים, כמו למשל בקרב נשים שחוו הפסקת היריון רצוי עקב חשד לבעיית בריאות בעובר; ובמושב השלישי הוצגו שתי הרצאות, שהראשונה מביניהן עסקה במניעה של פציעה מוסרית בקרב אנשי רפואה בתקופת הקורונה. את ההרצאה השנייה, האחרונה בכנס, (שהוקלטה מראש בווידאו עבור הכנס) נשאה פרופ' שירה מגוואן מאוניברסיטת קליפורניה, מראשי חוקרי הפציעה המוסרית בעולם. מגוואן הציגה את הפרוטוקול הטיפולי הייחודי שפיתחה לעבודה עם חיילים שהתנסו בחוויה של הרג.
* * *
לאורך הרצאות הכנס הייתי עסוקה בסוגיה מרכזית אחת שהתעוררה כבר בהרצאת הפתיחה של לוי בלז ונכחה בהרצאות כולן: ההגדרה המושגית של פציעה מוסרית. בהרצאתו תיאר לוי בלז את הפציעה המוסרית כמצוקה שנובעת מהפרה של קוד מוסרי פנימי. השימוש במונח "פנימי" סייע ללוי בלז לדלג מעל המשוכה הפילוסופית שנובעת מהעיסוק במוסר ומהקושי להגיע להסכמות ברורות ביחס לאמת מוסרית אובייקטיבית המקובלת על הכול. זהו למעשה אתגר לא פשוט עבור הדיון הפסיכולוגי על "פציעה מוסרית" בכללותו, כי הלוא עצם ההגדרה של פעולה מסוימת כטומנת בחובה "פציעה מוסרית פוטנציאלית" (PMI) עלולה לעורר התקוממות בקרב מי שרואים את הפעולה כמוצדקת ללא עוררין (גם אם ההגדרה מנוסחת לכאורה במונחים סובייקטיביים).
ההתמקדות של הגדרת הפציעה המוסרית בהיבטים סובייקטיביים בלבד של המוסר, כלומר בדיסוננס המטריד שאדם עשוי לחוות בין מעשיו לבין ערכיו המוסריים שלו (Litz et al., 2009), מאפשרת לכאורה למקד את הדיון בעיקר בשדה הפסיכולוגי ובתפיסות והאמונות של הפרט, מבלי להידרש לשאלות פילוסופיות – ומבלי להיכנס לשדה המוקשים של עיסוק בסוגיות פוליטיות (סוגיות כמו – האם ההרג היה הכרחי? האם עצם הנוכחות במקום מסוים ככוח צבאי היא מוצדקת?). אולם להתרשמותי, ההתמקדות בסובייקטיבי פותרת את האתגר המושגי באמצעות "דילוג" מעליו, תוך החמצה של התייחסות לדרמה המורכבות של הקשר בין נפש היחיד לחברה, ובין הפסיכולוגי לפוליטי.
אמנם, בניגוד לרושם שאולי נוצר מדבריי עד כה, הכנס לא התאפיין כלל בהתעלמות מהיבטים חברתיים של התופעה, וניכר שחשיבותם העקרונית דווקא מוסכמת על כל החוקרים והדוברים בכנס. אחרי הכול, קל להסכים על כך שהרגשות השליליים שתוארו בכנס כמרכזיים לפציעה מוסרית, בושה ואשמה, הם רגשות חברתיים. החשיבות המוקנה להיבטים החברתיים הופגנה למשל באמצעות שיתוף הפעולה של מארגני הכנס עם הפסיכולוג החברתי פרופ' עירן הלפרין מהאוניברסיטה העברית, שהרצה גם הוא בכנס. ואולי לא היה זה מקרה שהלפרין, כמי שעוסק בפסיכולוגיה פוליטית, היה (כמדומני) היחיד מבין הדוברים שאמר בהרצאתו את המילה "כיבוש" - בכנס שהיה כאמור תחת חסות אוניברסיטת אריאל, שמייצגת בין השאר את הנירמול של השליטה הצבאית בשטחי הגדה. לאור נושא הכנס, קשה היה שלא להתרשם ממיעוט ההתייחסויות לאופי המסוים הזה של המשימה הצבאית של חיילים ישראלים (אף שזרח כן הזכיר בהרצאתו בקצרה את המגע ההדוק של חיילים ישראליים עם אוכלוסייה אזרחית).
הלפרין ציין שבעבודתו כחוקר של פסיכולוגיה פוליטית הוא לרוב עסוק בשאלה כיצד משפיע הפסיכולוגי על הפוליטי, בעוד שבעבודתו המשותפת עם לוי בלז השאלה היא דווקא כיצד הפוליטיקה משפיעה על הפסיכולוגיה. בהרצאתו הוא הרחיב על אחד הממצאים המרתקים ביותר שהוצגו בכנס: במחקר שהוזכר ( Schwartz et al., 2021) עלה מיתאם בין פגיעות נמוכה יותר לנזקים הנפשיים מפציעה מוסרית לבין רמה גבוהה יותר של שנאה קולקטיבית, המתוארת כמערך קוגניטיבי דיכוטומי ונוקשה ביחס לקבוצת האויב. נתון מעט דומה (ממחקר אחר) הזכיר בהרצאתו זרח, שמצא כי מדד של גמישות פסיכולוגית לא שימש כגורם שהגן על חיילים מפני פציעה מוסרית - אלא דווקא ניבא פגיעות גדולה יותר. אך חשוב לשים לב: אף שהמשתנה של "שנאה קולקטיבית" קשור מאוד לזהות חברתית, הוא משתנה שנמדד אצל הפרט. מה שאני מבקשת להצביע עליו, ושהצטערתי על מיעוט ההתייחסות אליו בכנס, הוא בדיוק ההיבט הקולקטיבי של תופעות כמו שנאה קולקטיבית, כלומר ההקשרים החברתיים והפוליטיים שבהם היא צומחת – ולעיתים אף מטופחת.
במבט רחב יותר, המושג שזיהיתי כחסר במיוחד בכנס הוא המושג לגיטימציה. ברמת הפרט, שנאה קולקטיבית מסייעת ליחיד להצדיק פעולות אלימות, ובמובן זה היא רק אחד הגורמים המייצרים לגיטימציה סובייקטיבית. היבט זה של לגיטימציה (כייחוס צדק סובייקטיבי) זכה אגב להתייחסות במחקרים אחרים של הלפרין, שלא קשרו אותו לפציעה מוסרית (Solak et al., 2017). אולם מושג הלגיטימציה נחקר לא רק בשדה הפסיכולוגיה אלא גם בשדה הסוציולוגיה, ושם מודגש היבט אחר שלו: המאמצים הפוליטיים המאורגנים להנחיל הצדקות לאלימות מאורגנת (בן ישי ולוי, 2021). כך למשל, בכל הקשור להפעלת כוח צבאי, הסוציולוגים מצביעים על תהליכים אידיאולוגיים של חינוך לשנאה קולקטיבית ודה-הומניזציה. לא פחות מכך, הכתיבה הסוציולוגית מזהה תהליכים מבניים המסייעים לתפיסת האלימות כטבעית וכמו מובנית מאליה. לפי תפיסה זאת, הלגיטימציה משמשת כמסד לאלימות הצבאית, והיא מאפשרת להעלים אותה מהשיח הציבורי, להכחיש אותה ולשתוק אודותיה (ואפרופו שתיקה, "שוברים שתיקה" הוא עוד מונח שלא נשמע כלל בכנס, למרות הקונוטציה המתבקשת בין נושאו לבין הרקע לפעילות ארגון החיילים המוכר).
בזכות מגוון הרבדים שבהם מושג הלגיטימציה מיושם ונחקר, הוא יכול לסייע לקשור בין הבנות שנוגעות לפרט לבין הבנות ביחס לחברה וליחסי הכוח בתוכה. לכן יש לטענתי פוטנציאל עצום לחקירת הקשר של "לגיטימציה" על רבדיה השונים לחוויה הנפשית של מי שפגעו באחרים מתוקף תפקידם. אך במחקר על פציעה מוסרית ניתן למצוא התייחסות מועטה בלבד לקשר בין המצוקה של הסובלים ממנה לבין ההצדקה החברתית של האלימות. למעשה, ייתכן שחלק מהסיבות לכך קשורות ללקונה עמוקה עוד יותר – מיעוט מפתיע של שיח הדדי בין עבודות על לגיטימציה בשדות המחקר השונים: כך, הפסיכולוגים החברתיים והקרימינולוגים החוקרים את הלגיטימציה שפרטים מייחסים לשימוש באלימות וכוח (למשל: Bottoms & Tankebe, 2013; Tyler, 2006) כמעט ולא מתייחסים למחקר הסוציולוגי הענף שעוסק בהצדקות המוסדיות והאידאולוגיות הניתנות לאלימות, ולהפך. קל וחומר שלא מתקיים שיח הדדי ביחס להשפעה של לגיטימציה בשדה הפסיכולוגיה הקלינית, אשר מראש לא מצטיין בהתייחסות להקשרים חברתיים ופוליטיים.
* * *
אחד האופנים שבהם מושג הלגיטימציה יכול לדעתי להוסיף לחקר הפציעה המוסרית הוא בתרומה לחידוד ההבחנות בין רכיבים שונים של פציעה מוסרית, ובין הֶקשרים שונים של התופעה. ואמנם, כחלק ממגמה עולמית מבורכת של התרחבות המחקר על פציעה מוסרית בהֶקשרים חוץ-צבאיים, בכנס הוצגו כמה דוגמאות מרתקות, שמעניין לחשוב עליהן מנקודת המבט של הלגיטימציה החברתית לאלימות הטמונה בהן.
כך למשל, שירת סרטל-רביב, הפסיכולוגית הראשית של מרפאת "חווה" לבריאות הנפש של האישה בשיבא, סיפקה דוגמאות מטלטלות מתוך מחקר חלוצי שנערך במרפאה ומיישם את מושג הפציעה המוסרית על נשים שחוו הפסקת היריון רצוי עקב חשד לבעיית בריאות בעובר. הנשים שעליהן סיפרה סרטל-רביב חוות אשמה חריפה; אך מעניין לחשוב על חווייתן האישית גם בהקשר של הלגיטימציה החברתית שמיוחסת להפלות בקהילה שממנה הן באות, ועל התהליכים הקבוצתיים והפוליטיים הקשורים להצדקתן; מעניין להשוות את העמדות הללו לעמדות החברתיות ביחס ללגיטימיות ולהצדקות הניתנות להרג צבאי, שוודאי משפיעות על חווייתו של בעל תפקיד מקצועי הנדרש להרוג (זרחוביץ, 2020); ומעניינת לא פחות ההשפעה של מידת ואופי הלגיטימציה החברתית להפלות על עמדתן של המטפלות במרפאת חווה: עד כמה למשל היא דומה ועד כמה שונה מעמדה של מטפלת בחייל שהשתתף בפעולת הרג שהפרה את הקוד המוסרי שלו?
דווקא החשיפה שהוצגה בכנס ליישומים מגוונים של המושג עזרה אפוא להבחין בהבדלים חשובים בין חוויות של פציעה מוסרית בהקשרים השונים – בין השאר הבדלים שנובעים מאופי ורמת הלגיטימציה החברתית שניתנת לפגיעה. דוגמא נוספת עלתה מהרצאתה של פרופ' טליה גרין מאוניברסיטת חיפה, שדיברה בכנס על פציעה מוסרית בקרב אנשי רפואה בתקופת הקורונה – נושא עדכני וחשוב. חלק מדבריה של גרין התייחסו לסבל שנבע מהתמודדות עם דילמות מוסריות מייסרות, שבהן כל בחירה מקצועית כרוכה בהסבת סבל או פגיעה (למשל, האיסור על בני משפחה של חולים ללוותם בשעותיהם הקשות, לצורך הגנה עליהם ועל הסביבה). אך בעוד שברור מדוע קונפליקטים אתיים כאלה עשויים לגרום למצוקה, ולהתמודדות עם ביקורת חיצונית ופנימית, קשה להתעלם מהלגיטימציה החברתית הנרחבת למדי שלה זוכה העמדה המקצועית של טיפול וריפוי. מעניין להשוות את המשמעות הנפשית של הלגיטימציה הברורה הזאת להשפעתן של ההצדקות החברתיות לאלימות המופנית מצד חיילים לאוכלוסייה אזרחית.
מדבריה של גרין עלה חידוד נוסף, המתייחס להבדל בין הרכיבים השונים של פציעה מוסרית. את הרכיבים הללו הציגו זרח ולוי בלז בהרצאותיהם בתחילת הכנס, כשהסבירו כי חשיפה לאירועי פציעה מוסרית נמדדת לא רק על-ידי השתתפות באירועים שחורגים מאמות מידה מוסריות או עדות להפרות מוסריות (transgressions), אלא גם באמצעות חוויות אישיות של בגידה ושבירת אמון מצד גורמי סמכות. עם זאת, בחלק מהמחקרים שהוצגו בכנס, וביניהם מחקרה של גרין ומחקרים שהוצגו על ידי זרח, כל אחד מהרכיבים השונים של פציעה מוסרית נמצא קשור למשתנים שונים. וכפי שטענה גרין, ייתכן שההבדלים הללו מחייבים לחשוב על התערבויות שונות בכל אחד מהמקרים.
אך גם אם נניח בצד את המקום המורכב של חוויית הבגידה בתוך תופעת הפציעה המוסרית, ונתייחס רק לרכיבים של פציעה מוסרית שכוללים השתתפות ישירה או עקיפה באירועי הפרה מוסרית, נגלה שסוגיית הלגיטימציה מבליטה הבחנות מאתגרות נוספות: חִשבו על ההבדל המשוער בין חווייתו של מי שמוציא לפועל אלימות מקובלת חברתית, כלומר כזאת שמפוקחת, מורשית ואף מכוונת על-ידי רשויות המדינה ומוצדקת על-ידי רוב חבריה (למשל, חייל שיורה במפגע שעומד לקטול אזרחים על מנת לנטרל את סכנת החיים שהוא מהווה), לבין חווייתו של מי שמפגין אלימות קיצונית ובלתי-מרוסנת, שנחשבת לבלתי חוקית ונתפסת לרוב כפושעת (כמו למשל במקרים של הרג אסור של שבויים). בכנס לא התייחסו כמעט להבחנה הזאת, על אף שמנקודת המבט של הלגיטימציה החברתית יש הבדל עצום בין המקרים - שיכול להשפיע גם על העמדה הטיפולית. כך למשל, במקרה הראשון, מטפל אולי ירצה לסייע למבצע האלימות להתמקם ביחס למעשיו בעמדה של קבלה (acceptance) - מושג המוכר מגישת ACT אך התגלה גם כמרכזי בפרוטוקול הטיפולי של מגוואן. במקרים מהסוג השני יכולים לכאורה להתאים יותר טיפולים מתחומי הקרימינולוגיה ושיקום של פוגעים עבריינים, שבהם דווקא מתבקשת עמדה שיפוטית מצד המטפל. כדי לסבך את התמונה, השיח הסוציולוגי מצביע דווקא על הקשרים המורכבים שבין שני הסוגים השונים הללו של אלימות ובין מערכי הלגיטימציה החברתית לכל אחד מהם (בן ישי ולוי, 2021), והמציאות הישראלית אכן משופעת בדוגמאות למקרים של אלימות לא מרוסנת ומפרת חוק, שדווקא כן זכתה ללגיטימציה חברתית במובנים רבים (כמו במקרה של אלאור עזריה, למשל).
* * *
גרין, בהרצאתה, קראה לעוסקים בפציעה מוסרית לחשוב לא רק על טיפול בסובלים ממנה, אלא גם על מניעתה. אך הממצאים המחקריים שהוצגו בכנס מצביעים על כך שכאשר מדובר בפציעה מוסרית של חיילים, התערבויות מניעתיות שלוקחות בחשבון את רמת הפרט בלבד עלולות לכאורה לכוון דווקא להקהיית הלב ולהשחתה מוסרית, באמצעות עידוד שנאה קולקטיבית ונוקשות מחשבתית (שכאמור נמצאו במחקרים כגורם מגן). לעומת זאת, בדומה להצעותיה של גרין בהקשר הרפואי, אפשר לחשוב גם על התערבות מניעתית מסוג אחר, שיש לה היבט מערכתי: הפחתה של האלימות הפוגענית והמיותרת שחיילים נדרשים להשית. הכיוון המניעתי הזה מדגיש את חשיבות ההתייחסות להיבטים החברתיים והפוליטיים של האלימות שהובילה לפציעה המוסרית.
אך הכיוון המניעתי המערכתי ביחס לאלימות הצבאית מדגיש דבר נוסף: את חשיבות היכולת של מטפלים ואנשי מחקר להתייחס באופן רפלקטיבי אל העמדה המקצועית הסובייקטיבית ואל ההתמקמות המוסרית והפוליטית מתוכה. בעיני זהו אחד האתגרים החשובים ביותר לקהילת החוקרים והמטפלים בפציעה מוסרית. לטענתי, כאשר מדובר באלימות מקובלת חברתית שמבצעים חיילים, אנו כאנשי טיפול ומחקר לא יכולים עוד להתמקם בעמדה מרוחקת, מדעית או קלינית בלבד, שכן ברור שאנו חלק מאותה חברה – החברה ששלחה את מפעילי האלימות לפגוע (בשם הצדקות כאלה ואחרות). כחוקרים ומטפלים ישראלים אנו חלק מחברה שמאפשרת הפעלה שיטתית של כוח צבאי עוצמתי ובלתי דמוקרטי כלפי אזרחים, ונושאים באחריות מוסרית קבוצתית לעוולות שנעשות בשמנו (מה גם שחלקנו השתתפנו או היינו עדים מקרוב לעוולות דומות כחיילים בעצמנו). במובן מסוים, אפוא, הפציעה המוסרית הפוטנציאלית אינה נחלתם של החיילים בלבד.
לכיוון המניעתי שמתרכז בהפחתת האלימות יש יתרון יקר ערך נוסף: יש לו השפעה פוטנציאלית משמעותית גם על בני האדם שסופגים בגופם ובחייהם את ההשלכות של האלימות – כנפגעיה. יתרון זה חשוב במיוחד לאור ההעדר של כל התייחסות לקורבנות האופייני לספרות על פציעה מוסרית (בכלל, ולא רק בכנס הישראלי). הוא צורם במיוחד לאור חלק מרכיבי הטיפול בפציעה מוסרית שהוזכרו בכנס, כמו סליחה עצמית ופעולות של תיקון, פיצוי וכפרה (ראו למשל אצל: Levi-Belz et al., 2022). סליחה כהלכתה כוללת הרי לקיחת אחריות אמיתית על הפגיעה מול קורבנותיה הממשיים, אך ההתמקדות של הספרות הטיפולית על פציעה מוסרית ב"סליחה עצמית" ופעולות תיקון סמליות מתיקה את המושגים הללו מהרובד הבין-אישי שלהם אל ספרה תוך-נפשית בעיקרה (או פנים-קבוצתית, במונחי הפסיכולוגיה החברתית), שבה הקורבנות/חברי קבוצת החוץ "לא נחשבים״ ("does not “matter) לא ראויים להתייחסות ולהתאבלות (ungrievavle), במונחיה של ג'ודית בטלר ( Butler, 2004).
ההתייחסות של אנשי הטיפול והמחקר לקורבנות של מטופליהם מבצעי האלימות עלולה כמובן לסבך את העמדה הטיפולית, שכן היא מערערת את היכולת לספק למטופלים מרחב נקי לחלוטין משיפוטיות לשם עיבוד הפציעה המוסרית. אך כפי שהודגש היטב בכנס, מוסכם כי הסובלים מפציעה מוסרית לא זקוקים לייפוי מלאכותי של האלימות שבה הם השתתפו או - במילותיה של מגוואן - להכחשה של הקירבה לחלקים אפלים של הנפש. לוי בלז הזכיר בדבריו את ספר הילדים "דרקון אין דבר כזה", המדגים איך הכחשה של תופעה עלולה לגרום לה להפוך להרסנית יותר ויותר, והציע שההכרה בפציעה מוסרית עשויה להפחית מהרסנותה. לפי אותו היגיון ממש, חשוב לדעתי שהדיון האקדמי והטיפולי בפציעה מוסרית יבטא הכרה גם בסבלם של הקורבנות ומחויבות להפחתתו, למרות כל המורכבות הכרוכה בכך. הכרה ומחויבות כאלה אינן רק בגדר חובה מוסרית חשובה: בלעדיהן, אנשי המקצוע עלולים להמשיך לשכפל את ההכחשה והדיסוציאציה הטראומתיות שהן לעיתים חלק מסימני ההיכר של פציעה מוסרית.
מקורות
אבן צור, א' (2019א). מעבר לקורבנות ולפוגעים: התרומה של רעיונות פסיכואנליטיים על טראומה ועדוּת לביקורת האלימות הפוליטית. תיאוריה וביקורת 50, 351-369.
אבן צור, א' (2019ב). סובלימציה של תוקפנות כמודל להבנת אלימות מקובלת חברתית בשם החוק. בתוך: גוברין, ע' (עורך), ספת התרבות: פסיכואנליזה במרחבי הספרות, הפילוסופיה והחברה, עמ' 137-166. רסלינג.
זרחוביץ, ר' (2020). תגובתם הנפשית של צעירים ישראלים שהרגו פלסטינים במסגרת פעילותם הצבאית: ניתוח כמותני ואיכותני. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אורי הדר וד"ר קרן שרביט, אוניברסיטת תל-אביב.
לוי, י' ובן ישי, ע' (עורכים) (2021). חמושים בלגיטימציה: הצדקות לאלימות הצבאית בחברה בישראל. פרדס.
Bottoms, A. & Tankebe, J. (2013). Voice within: Power-holders' perspectives on authority and legitimacy. In: Tankebe, J. & Liebling, A. (eds.), Legitimacy and Criminal Justice: An International Exploration. Oxford: Oxford University Press, pp. 60–82.
Butler, J. (2004). Precarious life: The powers of mourning and violence. verso.
Even-Tzur, E., & Hadar, U. (2017). Agents of the father's Law in a society of brothers: A philosophic and psychoanalytic perspective on legitimate use of violence. International journal of law and psychiatry, 51, 22-32.
Levi-Belz, Y., & Zerach, G. (2022). “How can they treat it if they can't identify it?”: Mental health professionals' knowledge and perspectives of moral injury. Psychological trauma: theory, research, practice, and policy.
Levi-Belz, Y., Dichter, N., & Zerach, G. (2022). Moral injury and suicide ideation among Israeli combat veterans: The contribution of self-forgiveness and perceived social support. Journal of interpersonal violence, 37(1-2).
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical psychology review, 29(8), 695-706.
Schwartz, G., Halperin, E., & Levi-Belz, Y. (2021). Moral injury and suicide ideation among combat veterans: The role of trauma-related shame and collective hatred. Journal of interpersonal violence.
Shay, J. (1994). Achilles in Vietnam: Combat Trauma and the Undoing of Character, New York: Simon and Schuster.
Solak, N., Reifen Tagar, M., Cohen-Chen, S., Saguy, T., & Halperin, E. (2017). Disappointment expression evokes collective guilt and collective action in intergroup conflict: The moderating role of legitimacy perceptions. Cognition and Emotion, 31(6), 1112-1126.
Tyler, T. R. (2006). Psychological perspectives on legitimacy and legitimation. Annual Review of Psychology 57: 375–400.
Weil, S. (1965). “The Iliad, or the Poem of Force,” trans. Marry McCarthy, Chicago Review 18(2), pp. 5–30.
