הנצחה כ"חפץ מעבר" המסייע בהתמודדות עם שכול
מאת הדסה לכמן
המפגש הטראומטי עם השכול
שכול פתאומי של ילד, שמתרחש טרם זמנו, יוצר קרע טראומטי בנפש ההורה. המערכת הנפשית ניצבת אז חסרת אונים מול כאב בלתי נסבל, כזה שמאיים על הקיום הנפשי והפיזי של הפרט עד כדי חרדת איון. נחשפתי לתחום השכול מתוך עבודתי עם הורים שכולים מהמסגרת הצבאית. ניתן היה לראות כי הפגיעה בהורה השכול התרחשה בו זמנית, פגיעה הן בממד העצמי והן בממד יחסי-האובייקט. שני ממדים אלו התפתחו במקור ממערכת יחסים אקטואלית עם הבן/בת, ושניהם עברו טרנספורמציה בתהליך ההתמודדות עם האובדן. לא פעם, בתהליך מורכב וקשה זה, בלט כי הקמה ותפעול פרויקט-הנצחה מילאו תפקיד חשוב. בתחילה, המאמץ שהושקע בפרויקט היה מאד אינטנסיבי ודומיננטי, אך בהמשך חל שינוי ופחתה האנרגיה שהופנתה להנצחה. פרויקט ההנצחה חדל להיות "החיים של ההורה" והפך להיות חלק מהם, לצד השקעה נפשית בתחומים אחרים, מה שאפשר השתלבות חוזרת בחיים, עם כל הכאב.
התגובה לשכול מושפעת כמובן ממערכת יחסי האובייקט וחוויית העצמי שנבנתה אצל ההורה תוך כדי הקשר עם הילד טרם האובדן. אתן תחילה סקירה קצרה לגבי ממד יחסי-אובייקט וממד העצמי, כפי שהם באים לידי ביטוי בהתפתחות התקינה.
ממד יחסי האובייקט בהתפתחות התקינה
החל מינקות, לא רק ההורה נבנה בהדרגה כייצוג פנימי בעולמו של הילד, אלא גם הילד מיוצג בהדרגה בעולמו הפנימי של ההורה. בשני המקרים הנוכחות החיצונית בונה את הייצוג הפנימי תוך דיאלוג מתמיד ביניהם. דניאל שטרן (1995), במודל הפסיכואנליטי–התפתחותי שלו המבוסס מחקר, הראה כי בקונסטלציה הורה-תינוק שני הצדדים עוברים שינוי המקרין על הייצוגים הנבנים בעולם הפנימי של שניהם. הגישה האינטר-סובייקטיבית (אוגדן, 1994) והגישה ההתייחסותית (מיטשל וארון, 1999), שהן התפתחויות עכשוויות בגישה הפסיכואנליטית, מדגישות אף הן כי בקשר מטפל-מטופל לא רק המטופל עובר שינוי (כמקובל בגישה הפרוידיאנית הקלאסית), אלא שני הצדדים עוברים טרנספורמציה.
במאמר זה אתמקד דווקא בזווית של ההורה ובייצוג של הילד בעולמו הפנימי. לפני שתינוק נולד נוכחותו אצל ההורים היא בעיקר פנימית ומורכבת: ממשאלות, ציפיות, חסכים, פחדים ודפוסי קשר קודמים. אלו עשויים להיות מיטיבים או קשים, כפי שתיארה סלמה פרייברג (1975). לאחר שתינוק נולד, ייצוגו הפנימי אצל ההורה עובר שינויים כתוצאה מחוויות אקטואליות עם הילד שבחוץ. כשמערכת היחסים הורה-ילד "טובה דייה" (ויניקוט, 1965), אצל שני הצדדים מופנם ייצוג אינטגרטיבי מיטיב. במקרה של אובדן, הנוכחות של בן/בת שאינם, עוברת כולה לעולם הפנימי. במצב זה על הייצוג הפנימי להכיל גם את התפקיד שהיה שמור קודם לנוכחות החיצונית. מדובר בתהליך מורכב של שינוי, אשר בסיומו, אם צלח, ההורה יוכל להכיל את סופיות האובדן, את מאגר הזיכרונות יקרי הערך מהעבר, ואת המסוגלות להשקעת אנרגיה בהמשך החיים.
ממד העצמי בעולם הפנימי
הקשר הורה ילד משפיע לא רק על תחום יחסי-האובייקט שנבנה בעולמו הפנימי של ההורה, אלא גם על חוויית העצמי שלו. הילד שבחוץ הוא לא רק מערכת יחסים של שניים, אלא גם משמש להורה בתפקיד "זולת-עצמי" (קוהוט, 1971). קוהוט אמנם מתאר את התפתחות העצמי של ילד ולא של הורה, אך ניתן לראותו כתהליך מקביל המתרחש בו זמנית אצל הילד וההורה כאחד. רוצה לומר, שכשם שעבור העצמי המתפתח של הילד ההורה משמש "זולת-עצמי", כך גם עבור ההורה, הילד משמש "זולת-עצמי" לבניית העצמי ההורי שלו.
אסקור תחילה את תפיסת קוהוט שהתמקדה בהתפתחות העצמי של הילד. המונח "זולת-עצמי" של קוהוט מתייחס לאופן בו רואה הילד את עצמו דרך עיניו של ההורה. בתהליך ההתפתחות התקין ההורה אמור לתת לילד/ילדה מענה טוב דיו לשלושה צרכים מרכזיים: לצורך להרגיש קיים ("affirmation"), שווה ("idealization"), ודומה לאחרים ("twinship"). בדרך זו מתגבשת אצל הילד חוויית עצמי אינטגרטיבית ויציבה, העוזרת לו לגשר על אירועי תסכול ואכזבה. ניתן לראות התפתחות דומה בחוויית העצמי של ההורה. כאן הילד הוא זה שמשמש בתפקיד "זולת-עצמי" הבונה את חוויית העצמי של ההורה. כמו אצל הילד גם ההורה זקוק לבנות בתוכו חוויית יכולת הורית יציבה. כזו שתעזור לו להכיל מצבי קונפליקט ותסכול. אצל שני הצדדים לאורך מעגל החיים, החוויה "זולת-עצמי" עוברת מדגשים קונקרטיים לממדים יותר סימבוליים ומופשטים. עם זאת, הצורך בממד הקונקרטי אינו נעלם אלא נותר ברקע. במקרה של אובדן, כבר אין את הבן/בת במציאות שיזינו כ"זולת- עצמי" את חוויית ההורות במישור הקונקרטי. נותר אפוא רק הממד הסימבולי (הזיכרונות) כמקור הזנה.
התמודדות עם טראומת האובדן – גישות רווחות
לאחר האובדן מתחיל תהליך ממושך של הפנמה והטמעת מי שאיננו, הן בעצמי של ההורה השכול והן בעולם ייצוגי האובייקט שלו. תהליך זה, אם הוא מתנהל באופן תקין, מצליח לייצר מחדש אצל ההורה אינטגרציה בין הסבל הכרוני לתחושת החיוניות, המשמעות והתקווה. מדובר בתהליך טרנספורמציה שאינו מתרחש בבת אחת: ישנן תחנות ביניים בדרך שאופן ההתמודדות איתן עשוי לקדם את תהליך עיבוד האבל או לעכב אותו. תיאורטיקנים רבים ניסחו שלבים משמעותיים בהתמודדות עם האבל, אך מפאת קוצר היריעה לא אסקור את כולם. יוצגו להלן שניים מהבולטים:
פרויד (1917) היה הראשון שפרסם מאמר בתחום זה בשם "אבל ומלנכוליה", והבחין בין שתי תגובות לאבל: ישנו אבל בריא – מצב בו הפרט יכול להכיר באובדן, להכיל את הכאב ולבסוף לשחרר את הליבידו שהושקע באובייקט ולהשקיעו בקשרים חדשים, ולעומתו אבל פתולוגי (מלנכוליה) – מצב בו האובדן והתוקפנות כלפי האדם שאיננו מוכחשים, ואת מקומם תופסת אידיאליזציה והפנייה של תוקפנות כנגד העצמי. במקרה זה, המתאבל סובל מפיקסציה לדמות שאבדה, ואינו פנוי לקשרים חדשים.
בשנים האחרונות רווח המודל של קובלר רוס (1973) לשלבי ההתמודדות עם אבל. קובלר רוס ניסחה חמש תחנות ביניים בתהליך עיבוד האבל. המודל נוסח במקור להתמודדות עם מחלה סופנית, אך הוכלל בהמשך גם להתמודדות עם שכול. לדבריה אין מדובר בשלבים ליניאריים בהכרח - הם יכולים לבוא ברצף או במשולב, באופן חלקי או מלא. התקדמות או חוסר התקדמות בשלבים אלו תקבע את דרגת ההסתגלות של הפרט למצב החדש. חמשת השלבים שמנתה הם כדלהלן: הכחשה (כאילו האובדן לא אירע); פנטזיית מיקוח (כאילו המצב עדיין הפיך ושמא מדובר בטעות); כעס; דיכאון והבנה שהאובדן סופי (מלווים בתחושת חוסר אונים, אובדן התקווה ומשמעות); ולבסוף השלמה עם האובדן (הסתגלות להמשך החיים בלעדיו).
התמודדות עם טראומת האובדן דרך "חפץ מעבר"
במאמר הנוכחי ברצוני להציע זווית נוספת להתבונן בתהליך האבל שעובר ההורה, ולהצביע על תפקיד פרויקט-ההנצחה בטרנספורמציה זו. לדעתי ניתן לראות בפרויקט- הנצחה פונקציה דומה לזו שמשמש "חפץ מעבר" שניסח ויניקוט (1965, 1971) לגבי הילדות המוקדמת. אומנם במקרה של שכול, שלא כמו במודל של ויניקוט, מדובר באובדן טראומטי ולא בהתפתחות תקינה. כמו כן מדובר בפונקציה עבור ההורה ולא עבור הילד. עם זאת, גם במקרה זה, דרושה להורה כמו לילד בגיל הצעיר, מדרגת ביניים שתעזור לו לתווך נוכחות שהייתה במציאות למצב של ייצוג פנימי, ייצוג היונק את כוחו מהזיכרון בלבד. פרויקט-הנצחה לסוגיו עשוי בהחלט לשמש תפקיד זה. הוא יכול לשמש "חפץ מעבר" שיקדם את תהליך ההפנמה בשני ממדי הנפש כאחד: הן לתחזוק העצמי ההורי שנפגע מהעדר זולת-עצמי חיצוני; והן להפנמת הילד כאובייקט ייחודי ושלם שיתווסף לעולם ייצוגי האובייקט של ההורה.
"חפץ מעבר" כמושג מרכזי בתיאוריה של ויניקוט
המושג "חפץ מעבר" הוצע על ידי הפסיכואנליטיקן ד. ויניקוט כחלק מהתיאוריה התפתחותית המתייחסת לשלבים הפרה-אדיפאליים. בשונה מפרויד שהדגיש במיוחד את התפתחות התחום היצרי, ויניקוט הדגיש דווקא את חשיבות יחסי-האובייקט בהתפתחות המוקדמת. לדבריו אין אפשרות להתייחס לתינוק מבלי להתייחס ליחידה המוקדמת של אם-תינוק. לתפיסתו בחצי השנה הראשונה התינוק חסר אונים וזקוק מהאם להתמסרות טוטאלית ומתמזגת, גופנית ונפשית כאחד.
בהמשך ובהדרגה עד גיל שלוש, כאשר התינוק הופך לפעוט, צרכיו משתנים ותפקידה של האם משתנה בהתאם. כעת אין מדובר יותר בתינוק אלא בפעוט שמתחיל ללכת. בשלב זה הוא מסוגל להכיל מידה גבוהה יותר של נפרדות מהאם, אם כי לטווחי זמן קצרים. מתחיל אם כן שלב חדש, שלב ביניים, בו מתרחש מעבר מתלות סימביוטית לנפרדות ואוטונומיה. תהליך זה מתייצב לקראת גיל שלוש ומאפשר לפעוט התמודדות עם אתגרי השלב האדיפאלי (תחרות, ויחסי המשולש אם-אב-ילד). בהקשר זה ראוי להזכיר גם את מרגרט מאהלר (1968) שפעלה בארצות הברית והתייחסה כמו ויניקוט למעבר מתלות לעצמאות בגיל הרך. היא תארה שלב זה בהרחבה כתהליך "ספרציה-אינדיבידואציה".
אם כן, "שלב המעבר" שהגדיר וויניקוט מתאפיין בכך שהפעוט מתחיל להפנים את חוויית האם הפיזית-סימביוטית, מה שמאפשר לו לחקור את העולם שמחוץ לדיאדה. הוא זקוק כעת לאם בתפקיד שונה מזה שהיה לה בעבר כדי להתקדם. הוא אמנם החל את תהליך הפנמתה, אך עדיין לא השלימו כייצוג סימבולי פנימי, ולכן עוד זקוק לנוכחותה החיצונית. בשלב מעבר זה הוא זקוק לשני מימדים שנראים סותרים: מצד אחד, אם שתאפשר לו יותר נפרדות בכך שתעדר לפרקי זמן קצרים, אך מצד שני אם שתהיה מספיק זמינה ברקע, כדי להחזיר לו תחושת ביטחון כשנחוץ.
לדברי וינקוט, הפונקציה שעוזרת לפעוט לתחזק תחושת ביטחון בזמן ההיעדרויות הקצרות של האם היא "חפץ מעבר". הכוונה במושג זה לחפץ קונקרטי הנותן לפעוט אשליה כאילו האם נמצאת, גם כשלמעשה איננה בשטח. "חפץ מעבר", בשונה מהאם החיצונית, נשלט לחלוטין על ידי הפעוט, בעוד האם שלעיתים מתרחקת כבר אינה כל הזמן בשליטתו. "חפץ מעבר" תמיד נוכח ומאפשר לפעוט להחזיק את הזיכרון ממנה גם בהעדרה ולא לחוש נטוש. הוא יכול להיות דובי רך מבד או שמיכה רכה וכו'. מצד אחד החפץ הוא לא האם עצמה, אך מצד שני יש לו טקסטורה המזכירה את האם הפיזית, הרכה, החמימה, והעוטפת. "חפץ מעבר" עוזר לפעוט לגשר על הזמנים הקצרים שהאם איננה ומאפשר את השלמת הפנמתה כייצוג פנימי וסימבולי יציב. ככל שתהליך ההפנמה מתקדם "חפץ המעבר" מאבד את תפקידו והצורך של הפעוט בו דועך.
תפקיד ההנצחה כ"חפץ מעבר"
באירוע הטראומטי של שכול, שלא כמו בהתפתחות התקינה, אין מדובר בתהליך הפנמה רגיל שתואר על ידי ויניקוט. דהיינו, תהליך בו הפעוט מסתייע ב"חפץ מעבר" לגשר דרך הדמיון על הזמנים הקצרים שהאם איננה. התנאי בילדות שיתפתח ייצוג פנימי ואינטגרטיבי של האם הוא שהיא קיימת ורק נעדרת לפרקי זמן קצרים. במקרה של אובדן בן/בת לעומת זאת, מדובר באובדן סופי וטראומטי. אין ממנו דרך חזרה ולא ניתן להפיק יותר חוויות בזמן אמת. יש אם כן הבדלים מהותיים בין תהליך ההפנמה בהתפתחות התקינה לבין תהליך ההפנמה שאמור להתרחש לאחר אובדן.
למרות ההבדל המשמעותי, אני סבורה שגם בהתמודדות עם השכול עשוי לסייע סוג של "חפץ מעבר" בטרנספורמציה מנוכחות שהייתה בעולם החיצוני ואיננה למצב שבו הופכת הנוכחות לזיכרון בלבד ונשענת רק על ייצוג פנימי סימבולי, ייצוג שהיווצרותו הכרחית לשימור המשך החיוניות של האישיות. פרויקט הנצחה עשוי לשמש כאן סוג של "אובייקט מעבר" המתווך טרנספורמציה חשובה זו. ניסיוני המקצועי נובע בעיקר מליווי הורים שכולים מהמסגרת הצבאית, אך התהליך שיוצג לעייל אינו מייחד בהכרח רק אוכלוסיית שכול זו.
לא פעם, הורים שכולים בתחילת תהליך ההתמודדות עם האובדן בוחרים להשקיע עצמם בפרויקט הנצחה. מדובר בהנצחה מסוגים שונים שבדרך כלל כוללת מאפיינים ייחודיים של מי שהיה ואיננו, החל מדברים שאהב לעשות וכלה במאפיינים של האירוע בו נהרג. לדוגמא: אם היה קצין ו/או מדריך בתנועה, אזי ייבחר פרויקט הנצחה ו/או מלגה בתחום החינוך; אם היה מאד חברותי, ייבחר פרויקט הנצחה קהילתי; אם הצטיין בספורט, תיאטרון, אומנות או ביכולות אקדמיות ייבחרו פרויקטים להנצחה בתחומים אלו. אם לדוגמא נהרג בתאונת מטוס, תבנה אנדרטה שמטוס או חלק מהמטוס המקורי יהוו חלק מהאנדרטה. אם נהרג בתאונת דרכים ייבחר פרויקט העוסק בבטיחות בדרכים וכן הלאה.
ההנצחה יכולה ללבוש צורות שונות: יש מקרים שההנצחה תיעשה בספר ו/או סרט לזכרו, עם שירים, ציורים, מכתבים או צילומים שהשאיר. בכל מקרה פרויקט הנצחה כמו "חפץ מעבר" שניסח ויניקוט, יכיל בו זמנית שילוב של הקונקרטי ושל הסמלי. מצד אחד ההורה ישקיע בהנצחה כאילו הוא עדיין מטפל בילד חי, ומצד שני עצם הגדרת העשייה כהנצחה מנכיחה את האובדן ומבהירה שמדובר בתהליך פנימי.
ההורה, אם כן, עשוי להיעזר במדרגת-הביניים שמאפשרת ההנצחה כדי לתווך את תהליך ההפנמה של הבן/בת שאינם. במידה ותהליך זה מסתיים בהצלחה, אזי כמו שהפעוט יכול לאחר שהפנים את האם להתפנות לחקירת הסביבה, כך ההורה השכול יוכל להתפנות בהדרגה להשקעת אנרגיה בתחומים נוספים בחייו (המשפחה, חברים, עבודה, וכו'). בגיל הרך, ככל שתהליך ההפנמה של האם מתקדם, כך פוחת אצל הפעוט הצורך ב"חפץ מעבר". בהתמודדות עם אובדן מתרחש תהליך דומה. פרויקט ההנצחה משנה בהדרגה את תפקידו. בתחילת ההתמודדות עם האובדן, ההנצחה תופסת חלק ניכר מהזמן והאנרגיה הנפשית של ההורה. ככל שתהליך ההפנמה מתקדם, משתנה תפקידו של פרויקט ההנצחה. ממצב של עיסוק טוטאלי של ההורה בו, הפרויקט הופך להיות רק חלק מחייו של ההורה לצד תחומים נוספים.
יש לציין, כי אמנם ישנם מקרים שתהליך האבל נשאר תקוע בשלב "אובייקט המעבר" ופרויקט ההנצחה נותר בלעדי כמרכז חייו של ההורה. בעיניי, המודל ההתפתחותי של ויניקוט שהוזכר קודם לכן, עשוי לתרום הבנה גם בהקשר זה. לדברי ויניקוט מה שמשבש אצל הפעוט את המעבר משלב הביניים של "חפץ מעבר" להפנמת האם כייצוג פנימי מיטיב וקבוע, הוא קשר בעייתי אם- ילד. כוונתו למצב שהאם אינה מסוגלת בשלב המעבר, לזמינות "טובה דייה" נפשית ופיזית. במקרים אלו ייתכן שהפעוט יהפוך את "חפץ המעבר" לתחליף קונקרטי קבוע לאם, בלא שיתפתח ייצוג פנימי יציב שלה. מצב זה יקשה עליו להתמודד עם שלבי ההתפתחות הבאים. במקרה של שכול, עם כל השוני בינו לבין ההתפתחות התקינה בגיל הרך, גם כאן אצל ההורה תהליך ההפנמה של מי שאינם עלול להשתבש. במקרים אלו פרויקט ההנצחה שבדרך כלל משמש זמנית "חפץ מעבר" עלול להיתקע. במקום להפוך בהדרגה לפעילות זיכרון שהיא רק חלק מהחיים של ההורה, הוא יישאר צורך טוטאלי קונקרטי ואינטנסיבי, כאילו מדובר בטיפול במישהו ולא במשהו. המקור לשיבוש מעין זה החוסם את תהליך עיבוד האבל, קשור כנראה (כמו בילדות המוקדמת) למערכת יחסים אמביוולנטית עם הבן/בת שאינם.
תיאורי מקרה
ברצוני להביא בקצרה שתי דוגמאות להמחשת הלך המחשבה המובא במאמר זה. בתיאורי המקרה שונו פרטים מזהים על מנת לשמור על פרטיותן של המטופלות. הדוגמא הראשונה מתייחסת לפרויקט הנצחה, בתפקיד של "חפץ מעבר", בדרך להכלה ולהפנמת האובדן. בדוגמא השנייה, לעומת זאת תפקיד פרויקט ההנצחה התברר כשונה. הוא לא היווה שלב מעבר בתהליך עיבוד האבל, אלא הפך תחליף קונקרטי קבוע לילד שאיננו, כדי לא להיפגש עם חוויית האובדן שנחוותה כמפרקת.
דוגמא ראשונה:
ש. כבת חמישים, נשואה ואם לארבעה. הגיעה לטיפול כארבעה חודשים לאחר שבנה נהרג (השני מבין ילדיה לפי סדר הלידה). הבן היה שנה שנייה בקבע ביחידה קרבית ונהרג בפעולה מבצעית. ש. תארה את הקשר אתו כילד וכנער כמערכת יחסים הדדית טובה, קרובה ומשמחת.
בשלב ראשון של הטיפול – ש. דווחה על מצוקה כתוצאה מחוויה מפחידה של נתק רגשי. לדבריה לא הרגישה את האובדן וגם לא את הקשר עם בעלה ושאר ילדיה שתמיד היו מאד חשובים לה. לדבריה גם העניין בעבודתה פחת (עסקה במחקר מדעי) וירדה לחצי משרה. ש. אף נמנעה שלא כדרכה ממפגש עם חברים קרובים, וחשה כמי שמתפקדת על אוטומט. בתקופה זו בעיקר הייתה זקוקה לטיפול שיהווה מיכל לתחושה מוזרה זו. הדגשתי את התפקיד השומר של מנגנון הגנה זה, עד שתתחזק ותוכל להכיל בהדרגה את משמעות האובדן.
בשלב השני של הטיפול, ש. החלה לדווח שמתחילה להרגיש שיפור ולעיתים גם רגעים של שמחה, אבל רק כשחבריו של הבן מהתיכון ומהצבא מגיעים לביקור. היא סיפרה שכאשר הם מגיעים חווייתה חוזרת להיות כמו פעם, כשהבית היה מלא בחבריו של הבן. היא תיארה איך היא מארחת אותם בחום ושמחה ומפנקת אותם בארוחות כבעבר, לדבריה זה כאילו הבן עצמו מגיע לביקור.
בשלב השלישי של הטיפול התגבש אצל חבריו של הבן רצון להקים פרויקט הנצחה בתחום החברתי על שמו של הבן. הנושא קסם לש.. בשיחות שלנו, כאשר דברה על הפרויקט, שפת הגוף שלה וקולה חזרו להיות מלאי חיות והתלהבות, בעוד בתחומים אחרים של חייה הדיווח עדיין לווה בניתוק רגשי. פרויקט ההנצחה שקרם עור וגידים ייצג תחום שמאד היה קרוב לליבו של הבן. הוא היה מאד פעיל חברתית: שימש כיו"ר מועצת תלמידים, עשה שנת שירות כמדריך בעיירת פיתוח, וכקצין בצבא התעניין מאד בחיי חייליו ביחידה ובבית. ש. הפכה מושקעת טוטלית בפרויקט זה. ביתה שימש מקום מפגש לדיונים בנושא והיא יצרה רשת חברתית של תורמים שנרתמו לרעיון. כל הישג בתחום זה מאד שימח אותה, והיה ניכר שהיא גאה בו כמו שאם שמחה בכל התקדמות של הילד שלה. היה ניכר כי הפרויקט החליף זמנית את הילד שמת, ובכך בלם בשלב ההוא את מלוא העוצמה של חוויית האובדן.
בשלב רביעי – לצד המשך העיסוק בפרויקט ההנצחה והשמחה בו, ש. החלה לבטא כלפיו רגשות יותר מורכבים. סיפרה שלצד השמחה שפרויקט זה מעניק לה, הוא בו זמנית גם מכאיב לה כי הוא ממחיש כמה הבן למעשה איננו. למעשה היא כבר הייתה בשלה להתקדם בתהליך עיבוד האבל, ואתו נפתח בהדרגה הערוץ הרגשי שהיה עד אז חסום כלפי בעלה וילדיה. ש. הביעה צער על כך שהפסידה את חווית הליווי שלהם בשנים האחרונות, והייתה אסירת תודה שהם חיכו לה שתחזור. בשלב זה פעילות ההנצחה הפכה להיות רק כחלק בחיים של ש. לצד תחומים משמעותיים נוספים. בתקופה זו ש. גם דווחה על עניין מחודש בעבודתה וחזרה למשרה מלאה.
סיום הטיפול עסק בעיקר בעיבוד הדרך שעברה. ש. הגדירה זאת יפה בפרידה כשספרה על נכד ראשון שנולד לה. לדבריה הרגישה שנותנת לו "חיבוק אמתי" וכי הוא יגדל עם סיפורים על הדוד המקסים שהיה לו ובטח היה שמח להכירו.
דוגמא שנייה:
ר. אף היא אם שכולה מרקע משפחתי ותעסוקתי דומה. גם כאן הבן נהרג בפעילות מבצעית, אך בשונה מהמקרה הקודם כאן הקשר עם הבן היה אמביוולנטי. ר. סיפרה שתמיד הבן היה יותר קרוב לבעלה, בעוד בה ראה דמות יותר נוקשה ושיפוטית. ר. הגיעה לטיפול עם תלונה דומה לזו של ש. דהיינו עם דיווח על ניתוק רגשי. לדבריה היא עצמה לא חשה בכך, בעלה וילדיה שמו לב לתופעה זו ולכן פנתה לטיפול.
בשלב הראשון של הטיפול, ר. חזרה מדי פגישה על המשפט "החיים שלי היום מושלמים עד שנהרג. היה לי הכל: בעל, ילדים, מקצוע טוב, כל מה שחלמתי עליו כנערה צעירה וכעת הכל התקלקל". בלט כי האובדן ערער את חוויית הערך העצמי (האיזון הנרציסטי של האישיות) וכמעט לא הייתה זמינות לחסר של הבן כאובייקט נפרד בפני עצמו. במהלך הפגישות, ר. תיארה באופן מונוטוני איך כל תחומי חייה איבדו משמעות. השיח היה, ברובו, טכני, ולא נכח אפקט במרחב האינטר-סובייקטיבי. החוויה בהעברה הנגדית הייתה של ריק רגשי, כמעט מרדים. בתקופה זו, חשתי לא פעם אשמה שר. מספרת על סבל טראומטי ואילו אני איני מרגישה בו. לעיתים, כשאירעה אצלה מידה של חיבור לאובדן, עלה דיכאון עמוק שאיים על האינטגרציה של האישיות. במקרים אלו, ר. הייתה מיד מתעשתת ומדגישה כי חשה ביטחון בתוך "בועה של כלום". דיברנו על הצורך שלה בעזרה של מנגנון הגנה זה, אך גם הבנתי כי נחוץ שאכבד זאת, בכדי שתוכל להרגיש ביטחון בקשר הטיפולי. ר. סיפרה, שכילדה איבדה את סבתה, שלמעשה גידלה אותה, וגם אז "לא עשתה מזה עניין" והמשיכה הלאה "כי זה החיים ואין מה לעשות".
בשלב השני של הטיפול חל מפנה. כמו גם במקרה של ש., חבריו וקרובי משפחתה החליטו להתגייס להקים פרויקט הנצחה לבן. ר. מצאה עצמה מתלהבת ולדבריה עם סיבה מחודשת לחכות למחר. במקרה זה, מפני שבנה מאד אהב את הצבא והרגיש ששם לראשונה הצליח לפרוח חברתית ומקצועית, הפרויקט שנבחר על ידי המשפחה והחברים עסק בקידום רווחתם של חיילי היחידה בה שרת. מנקודה זו ואילך הפעילות סביב הפרויקט הפכה למרכז חייה של ר. היא התפטרה מעבודתה והקשר עם בעלה וילדיה סבב בעיקר סביב מעורבותם בפרויקט.
ניכר היה, שהחליפה את הטיפול בבן, בטיפול טוטאלי ומסור בפרוייקט ההנצחה. במהלך תקופה זו, ר. גם ביקשה לסיים את הטיפול ואמרה שסוף סוף מצאה שוב משמעות בחיים.
במקרה זה, פרוייקט ההנצחה, לא שימש כשלב ביניים ("חפץ מעבר") שעוזר במסע להפנמת האובדן, אלא הפך עיסוק תחליפי, שתפקידו לנתק את חוויית החסר. מנגנון הגנה זה, התברר כחיוני עבור ר., שכן גם קודם לאובדן, היה קושי אישיותי בסיסי להכיל אינטגרציה. בסרגל הפנימי שלה היו שתי אופציות: מושלם או כישלון מוחלט המלווה בתחושת בושה והשפלה. החלפת "מושלם" אחד שאבד, ב"מושלם" חדש, פרויקט הנצחה, החזירה לה מידה משמעותית של חיוניות והגנה מפני התפרקות.
דיון קצר בדוגמאות:
בשני המקרים שהוצגו לעייל, בלט תפקידו המרכזי של פרויקט ההנצחה בהתמודדות עם השכול. עם זאת בשניהם שמשה ההנצחה בתפקיד שונה. בראשון היא שימשה כ"חפץ מעבר" כתחנת ביניים בדרך להכלת האובדן, עד שהפך בהדרגה לחלק מהחיים לצד תחומים אחרים שחזרו להיות משמעותיים. במקרה השני הפרויקט שימש פעילות ועיסוק תחליפי, קונקרטי וקבוע לבן שאיננו והסיבה היחידה למשמעות בחיים. היו הבדלים רבים בין המקרים, אך במבחן התוצאה, בלטו הבדלים בשני תחומים מרכזיים: ברמת החוסן האישיותי של ההורה שקדמה לאובדן, ובאופי הקשר עם הבן עד שנהרג.
סיכום
מאמר זה התמקד בתופעת ההנצחה כסוג של "חפץ-מעבר" בקרב הורים שכולים. הוא תואר כעשוי לייצג את שלב הביניים, כזה שביכולתו לתווך את תהליך ההפנמה - תהליך בו יתרחש מעבר מנוכחות בן/בת שהיו ואינם עוד, לייצוגם הסימבולי בזיכרון. ניתן לראות פרויקט הנצחה כ"חפץ מעבר" בכך שהוא משלב השקעה ודאגה מעשיים כפי שהיו כלפי הילד החי עם הידיעה כי אותה עשייה עצמה מייצגת את ההפך. על פי רוב, ככל שמתקדם תהליך עיבוד האבל, כך העיסוק בפרויקט ההנצחה משתנה והופך פחות אובססיבי וטוטאלי. ככל שהמערכת הנפשית עוברת טרנספורמציה בה הדמות שהייתה בחוץ הופכת לייצוג בעולם הפנימי, כך האישיות מסוגלת להחזיר לעצמה חלק מתחושת החיוניות שאבדה, ולהשקיע בתחומים נוספים לצד השכול. יש כמובן מקרים שעיבוד האבל נעצר בשלב ההנצחה ואינו מתקדם משם. ניתן להניח כי הדינאמיקה שבבסיס קושי זה נובעת הן מהחוסן הנפשי של ההורה לפני טראומת האובדן והן מהיסטוריה של מערכת יחסים אמביוולנטית עם מי שאיננו. חשוב לציין כי גם במקרים שתהליך ההפנמה לא הושלם, פרויקט-ההנצחה עדיין יכול לשמש תפקיד חשוב. תרומתו כאן אינה בסיוע לתהליך ההפנמה, אלא בהגנה על המערכת הנפשית מסכנת התפרקות.
הערות
[1] הדסה לכמן פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומטפלת בקליניקה פרטית. מדריכה במסגרת "זרמים", בית ספר לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, אוניברסיטת חיפה
כתובת מייל: hadassalachman@gmail.com
טלפון: 0525446173
מקורות
Fraiberg S., Adelson E., and Shapiro V.( 1975).Ghosts in the nursery: a psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. J. Am. Acad. Of Child Psychiatry, 14:387-421.
Freud, S. (1917), Mourning and melancholia. S.E., 18:7-64. Hogarth.
Kohut, H. (1971) The analysis of the self. International Universities press, Inc.
Kubler- Ross,E (1973), On death and dying, Rutledge.
Mahler, S.M. (1968). On Human Symbiosis and the Vicissitudes of Individuation. International Universities Press.
Mitchell, S.A, and Aron, L. (Eds.). (1999). Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition. Analytic Press.
Ogden, T. H.( 1994). Subjects of analysis. Jason Aronson Inc.
Stern, D.N. (1995). The Motherhood Constellation. Basic Books.
Winnicott, D. (1965). The Maturational Processes and the Facilitating Environment. International Universities Press.
Winnicott, D. (1971). Playing and Reality, Penguin Books.
