היחס בין אבות גייז לילדיהם
(כפי שבאו לידי ביטוי בקבוצת אבות הומוסקסואלים)
דברים לכנס "הורות הומו-לסבית" 15.3.05
אכן, החיים לוקחים אותנו למקומות מוזרים. הנה אני צעיר יחסית, ,רווק, מדבר בכנס על הורות הומו-לסבית ואיני הורה, בכל זאת יש בי משהו מכל זה שהרי אנחנו תמיד יותר מדבר אחד. ואין מי שמדגמים זאת טוב יותר מ"אותם אבות הומוסקסאולים שהיו בקשר הטרוסקסואלי". זאת הייתה כותרת הקבוצה אותה הנחיתי לפני מספר שנים ובעבורה ובזכותה אני מדבר כאן היום.
איני הורה אך יש בי הבנה כלשהי לגבי ילודה. כל לידה היא מעבר ממצב אחד למצב אחר, "צזורה" בלשונו של פרויד, המעבר מאי ידיעה לידיעה, מהלא מודע למודע. בהיותי מטפל, תרפיסט, אני עוסק כל יום, כל היום בהולדה, כשדמותה של דיוטומה אלת הפריון שבשרה לסוקרטס את סודו של הארוס, נמצאת גם מול עיני.
עוד מילה על הורות לפני שנמשיך. מקורה הלטיני של הורות הוא "perens" , שפרושו להוליד, לתת לידה, חיים. במילון אבן שושן ההורות מקבילה להריון – "ראשית ההתרקמות העובר ברים אימו". זאת הגדרה נשית מובהקת. להגדרה כוללת נדרשת גם פרשנות גברית – הורות מלשון הוריה – הוראה. וכך הופכת ההורות לבעלת תפקיד כפול, היא גם רחם, מקור חיים וגם הוראת דרך חיים.
אני כאן כדי לתת איזו עדות על תהליך הולדה של זהות חדשה בחיי קבוצת גברים, שאת היוולדותה ליוותי בפרק קצר, בערך שנה, בפגישות בנות שעתיים וחצי עם הפסקת אוכל טעים באמצע, אחת לשבועיים, ומדוע אני אומר שמדובר בפרק זמן קצר ? שהרי תמיד יהיה זה פרק זמן קצר כי ההולדה הזאת נמשכת יום יום ושעה שעה עד המוות ואין סוף לה.
היו שם גברים בני שלושים עד חמישים וחמש. חלקם אנשי חינוך חלקם אנשי צבא, בעלי מקצועות חופשיים, מובטלים, נשים אומנות, אקדמיה. לחלקם ילד אחד, שניים, שלושה ויותר, חלקם נשואים, חלקם פרודים, וחלקם גרושים.
בקבוצה אותה הנחיתי היו גברים בשלבים שונים של תהליך הולדת זהותם החדשה ואין צורך להזכיר כאן, בפורום שמתכנס תחת הכותרת של "המרכז הישראלי לחינוך ללידה" שאין לידה בלי כאב. חלק מהמשתתפים בקבוצה גרו עם נשותיהם ומשפחתם, חלק אחר גר לבד וחלק אחר גר עם בן זוג חדש כהומוסקסואל מוצהר. אפשר לומר זאת גם אחרת - כל אחד מהמשתתפים הכיר מעברו או שאף בעתידו להיות באחד מהמצבים שתוארו קודם לכן, עם המשפחה כגבר הנשוי לאישה, לבד בתוך עצמו, באיזו הבשלה, או עם בן זוג חדש. וכמובן שסביב תמיד חברי הקבוצה, תומכים מעודדים, קימים, מראים את הדרך ומתבלבלים.
זאת הקבוצה שהכי קשה היה לי להסביר לאנשים מבחוץ לה, מהי ועל מה היא. יש שם גברים, שהם הומוסקסואלים, שהיו לא הומוסקסואלים, או שתמיד היו הומוסקסואלים, או שהם בי סקסואלים, או השד יודע מה, אבל התחתנו והביאו ילדים ולכן הם אבות, אבל הם אבות שחלקם לא רואה את ילדיו כל יום שהרי הם אבות גרושים, כן הם התחתנו, לא אני לא יודע למה הם התחתנו, כן הם הורים טובים, כן יש להם בעיות, איזה ? כמו כל אחד אחר, הורות, אבהות, קשרים בין אישיים, בדידות, יש להם את מלוא החופן ועוד קצת ובכל זאת אני אוהב אותם, מעריך מאד, למה, הם הרי הרסו משפחות, לא יודע, אולי כי אני מעריך אנשים שהולכים אחרי ליבם, שיודעים שאושרם קשור באושר משפחתם ואם הם יהיו יותר מאושרים אולי גם משפחתם, או לפחות ילדיהם יהיו גם מאושרים יותר.
מדובר בגברים אמיצים זה צריך להיות ברור כבר מההתחלה. גברים שהעיזו להיוולד מחדש בגיל בוגר, לאחר שהפכו כבר להורים, זאת אומרת, לאחר שכבר הולידו ילדים.
כדי להתת הדגמה קצרה של התכנים שמולם עומדים חברי הקבוצה, האבות הגייז, באומץ אביא מספר שאלות אותם רשמתי לעצמי בסוף הפגישה השניה איתם:
- כמה זמן לכך לכם לספר לעצמכם ?
- כמה דרך עברתם כדי לספר לעצמכם על זהותכם המינית ?
- האם ילדי יקבל אותי, יאהב אותי כמו שאני, הומו ?
- הסוד – מה עשיתי איתו כל השנים, מה הייתי רוצה לעשות איתו בעתיד ?
- האם בני או ביתי יאלצו להתמודד עם הקשיים שאני מתמודד איתם ?
וכך הלאה שאלות נוקבות שנשאלו בחדר.
מי הם הגברים האלה ? אפשר לחפש דפוסי חיים, סוגי בתים מהם באו, יחסים עם הוריהם, אפשר לחפש גנטיקה כמו שאפשר להאשים את הדור, הזמן, הארץ, לומר שלא יכלו קודם לכן, שלא ידעו קודם לכן, שרצו ולא העיזו, והכל נכון ולא נכון באותה מידה. הכל תרוצים ואילוצים והסבירים ומשענות עליהם אנחנו נשענים כדי להסביר את הזמן, את הסבל, את הקושי, של תהליכי הבשלת הזהות החדשה.
ה"עצמי האמיתי" מפציעה בהינתן התנאים הנכונים, אומר לנו ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי, רופא הילדים הדגול, שמוכר לכם דרך המושג "אם טובה דייה", האם הרגישו האבות האלה איתם עבדתי ואותם לוויתי "אבות טובים דיו" ? מה זה להיות "אבא טוב דיו" ? אם יש דבר כזה בכלל.
אצל לאקאן, הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, שטען כי הוא חוזר ומגלה לנו את פרויד מחדש, תפקידו של האב הוא לעזור בפרנסה ובעיקר לקיים את חוק איסור גילוי העריות, זאת אומרת לומר לבן שאמא אינה מותרת לו, שאמא של אבא ועל הבן למצוא לו את האישה שלו, כמובן שאותו דבר נכון גם לגבי הבת. הבת אסורה לאב וצריכה למצוא לעצמה את בן זוגה בחיים האלה. האב כנציג החוק, שקובע מה אסור ומה מותר, כן מדובר בתסביך אדיפוס הישן והטוב, וכמובן שלא צריך להיות סטרייט בשביל לקיים אותו עבור ילדך, כמובן שכל האבות שאיתם נפגשתי קימו תנאים אלו ואף הרבה יותר מזה.
אצל יונג האריכטיפ של האב הוא של עיקרון להלוגוס שאותו הוא מתאר כרציונלי, אינטלקטואלי, אקטיבי, אוביקטיבי וחודרני. וזאת לעומת האם שהיא הארוס, העיקרון הריגשי, אינסטינקטואלי, עיקרון ההכלה. אם האם היא עיקרון החיים, אנו זקוקים לאב – לעיקרון ההכרה - כדי להתפתח.
הומוסקסואליות לעומת אבהות
תהליך הלידה שבחרו חברי הקבוצה לעבור קשור כמו כל מעבר בשינוי ממצב אחד לאחר. יותר ספציפי, ניתן לומר, מחיי נשואים שיגרתיים "נורמליים" לחיים אחרים. הלידה הזאת קשורה בתחושות של אשמה ובגידה במשפחה המקורית, תחושת נטישה. הם דברו הרבה על כך ששיקרו לבת זוגם ולידהם, ושיקרו בעיקר לעצמם. תהליך הלידה הוא גם לידת האמת הפנימית שלהם מעבר משקר לאמת.
אולי אחד הדברים שנועדו לכפר על האשמה, ואולי מדובר ברגש פנימי שאינו קשור לאשמה אלא ללהיות הורה, בכל מקרה ההחלטה של כולם הייתה להיות דבר ראשון הורים דואגים ותומכים לילדיהם ורק אחר כך הם עצמם, לדוגמא אפשר להביא אמירה שחזרה על עצמה, "אני תמיד ארוץ לילידים שלי, אם יצטרכו אותי, גם אם אני נמצא עכשיו עם בן זוגי או בדרך לפגישה עם בן זוג פוטנציאלי, הילדים שלי קודמים לכל". אין אמירה יותר בנאלית מזאת יותר נכונה שפויה ואמיתית מזאת. אם נפגשו עם הילדים במסגרת הסדרי ראיה, לא פספסו פגישה, אם הוזמנו לפגישות עם המורה, אם היו בעיות עם הילדים בבית ספר, עשו הכל כדי להגיע, ימי הולדת, ביקורים בקופת חולים, כל מה שניתן לעשות במסגרת ההורות נעשה.
הילדים ידעו זאת ושמרו על הקשר עם ההורים החדשים שנולדו להם. אף ילד לא הפנה גבו לאביו לאחר שסיפר לו על זהותו החדשה. אולי כעס, אולי נעלבה שלא ידעה, אולי אמרו שידעו תמיד, אולי לא האמינו, ואכן קשה להאמין, אבל בסופו של דבר כן הומו לא הומו, אבא זה אבא. במובן הזה אפשר לומר כי הילדים נדרשו בעל כורחם להוליד את ההוריה החד שלהם, להיות הורים לאבות שלהם, להוליד מתוכם את קבלת הזהות החדשה של אביהם, ילדים שהצליחו לעשות זאת הולידו רגיעה וקבלה אצל אבותיהם ויצרים קשר חדש עם הוריהם, קבלת האבות על ידי ילדהם עזרה מאד להורים לקבל את עצמם.
מתי לספר לילדים ?
אחת השאלות שנשאלה שוב ושוב הייתה מתי לספר לילדים על הזהות המינית החדשה של אביהם.
מתי זה מוקדם מידי ומתי כבר אפשר ?
דעתי בנושא, דעה שאומתה שוב ושוב, הייתה כי יש לספר לילדים כאשר אתם ההורים יכולים לעמוד מאחורי הזהות ולהיות שם בשביל הילדים יהיה מה שיהיה. מה יכול להיות ? הערות בבית הספר, פחדים לגבי הזהות המינית של הילד עצמו, דחיה של ההורה, פחד מהמרחק שיווצר מהילדים, שאלות לגבי הקשר בין האמא לאבא עכשיו והרבה שאלות וחששות חדשים, לצד גאווה מאוחרת יותר על כך שאבא עושה מה שטוב ולו ולכן חופשי יותר ומראה לי דרך של חופש לעצמי. אני זוכר שאחד המשתתפים מספר איך סיפר לבנו בן ה11 ולבתי בת ה13 בגן ציבורי במגרש המשחקים על כך שאבא אוהב גברים וכאילו הייתי שם איתו, והילדים שאלים מה זאת אומרת ? והוא מסביר, והילדים שואלים מה יקרה לאמא עכשיו ? ואם הוא עדיין אבא שלהם ? ומה יהיה איתם ? ואבא מסביר להם באריכות וסבלנות ובוכה איתם בהקלה ובכאב ובאושר, ואל לנו לצמצם את הנפש לרגש אחד ומחשבה אחת כי היו שם הרבה ועושר של תחושות, תחושה של אמת. אני יכול להזכר שאחד המשתתפים סיפר על היות הומו לבתו הבוגרת כבר, בת העשרים ושתיים ושהיא התרעמה על כך שלא סיפר לה קודם והוא מצדו אמר שחיכה עד שירגיש שזה נכון ובעצם ידע כבר מראש שהיא יודעת. אין זמן טוב או לא טוב לספר לילדים ונכון מאד לחשוב עליהם ועל מה שנכון להם והכי חשוב בעצם לעמוד מאחוריהם בכל הלבטים והקשיים החברתיים והאישיים שהנושא יכול להעלות.
אפשר להוסיף ולציין כי התקשורת החיובית והפתוחה, גילוי הסוד ועמידה מאחוריו, היוו, פעמים רבות, תיקון למערכת היחסים הבעיתית של המשתתפים עם הוריהם. הם לא יכלו, בגלל דפוסי תקשורת חוסמים, בגלל בושה ופחד מדחיה, לספר על זהותם להוריהם וכך פתיחת הסוד מול הילדים הפכה לתיקון הקשר הבעייתי עם ההורים שלהם.
אני לא מצליח
קשר עם אביהם
בקבוצה עלו שאלות לגבי הקשר של המשתתפים עם הוריהם. כגברים לקראת או כבר באמצע חייהם, נאלצו חלקם להתמודד עם בעיות של זקנה ושל סוף החיים אצל הוריהם. קשרים אלו, דין וחשבון לגבי סוג ההורות שהייתה להם, עכשיו שהם הורים בפני עצמם, יחד עם לקחים או מחירים שנאלצו לשלם בעיקבות הקשר שלהם עם הוריהם חזרו בשיחות. איזה בן הייתי לאבי ? איזה מן אבא היה לי לעומת האבא שאני לילדי ? האם אבי היה גם הוא הומוסקסואל ? האם יש איזו אשמה בהורים על מצבי, על מה שקרה למשפחתי ? כל אלו דוברו ועובדו בקבוצה.
מעורבות חברתית
האבות הללו מעורבים בחיי ילדהם תוך דגש על ההקשר החברתי שבתוכו הם גדלים. הם נאלצו לשבת בחשכת הארון במשך שנים מתוך חשש מהסטיגמות החברתיות הקשורות בזהותם המינית, מתוך פחד לאבד חברים, משפחה, מקומות עבודה, מקורות תמיכה. הם רצו מאד שילדהם יגדלו פתוחים יותר, מבינים יותר וערים למגבלות שהחברה שמה על כל אחד מאיתנו, מהעריצות של "המשפחה הנורמלית" אליה אנו מחונכים ועד והסטיגמות שיש לנו על הומוסקסואלים, כאילו הם לא מתענינים בילדים ומשפחה וכאילו אין להם צרכים הוריים. כל זה אינו נכון. רק אולי כדי לסבר את האוזן, שמענו גם סטיגמות נוספות כגון: שילד של הומו יהיה הומו, שאבות הומוסקסואלים פוגעים בילדים שלהם, שהם חולי נפש, ועוד כאלה ואחרים, דעות קדומות הנובעות מחוסר ידע וחוסר נסיון.
בדידות
הסטיגמות בתוך הקהילה לגבי הומואים בוגרים ומבוגרים יותר גם הם איימו ועדיין מאימים על החברים בקבוצה. מדובר בקהילה שאחד ממרכיביה הוא אכזריות רבה כלפי מי שאינו עומד הסטנדרטים מסוימים שלה, סטנדרטים הקשורים לחיצוני. פחד הבדידות כאילו אף אחד לא ירצה אותם בגילם היה עוד מכשול לקראת היציאה לדרכם החדשה. פחד הבדידות שתחליף את התא המוגן, היווה נושא נוסף וחשוב בקבוצה. הקבוצה תמכה אחד בשני ושמעה על הימים לבד ללא משפחה תומכת, על געגועים לילדים שנמצאים עם אימה ואולי אף עם אבא חורג אחר, על לילות שישי לבד בבית והרצון בקשר חדש שיחליף את הישן ויקרב וימלא את הרייק שנוצר. חברי הקבוצה שמעו גם על קשרים חדשים ואהבות חדשות ויפות שהתפתחו בין חברי הקבוצה לאחרים שהכירו הם תמכו ונפגשו ומן הסתם עדיין נפגשים אחד עם השני ותומכים זה בזה.
קשר בין החברים לבין עצמם
עכשיו כשבדקתי שוב ברשימותי, מה הייתה האינטרקציה בין חברי הקבוצה לבין עצמם, נתקלתי בעובדה כי לצד התלונות על בדידות ולצד התמיכה הרבה והעזרה ההדדית שהיו בקבוצה, אפשר למצוא גם כעסים בין החברים לבין עצמם, כעסים לא פתורים לצד תחרות וקנאה. ככל שהקבוצה נתתה לכיוון הבין אישי, כך עלו תכנים רגשיים קשים.
מדוע אני מעלה דברים אלו שלכאורה אינם קשורים ישירות לנושא – הורות של אבות הומוסקסואלים ?
אני חושב שדרך ההתמודדות אחד עם השני סביב התכנים האלו אני יכול להסיק משהו על יכולתם להתמודד עם כעסים וקונפליקטים במסגרת המשפחתית וגם כאן חלק יכולים יותר, נכונים להתמודד, להאבק על דעתם ולפנות מקום וחלק לא – חלק פשוט קמו ויצאו. ברור כי דפוסי התמודדות אלו עם קונפליקטים בתוך הקבוצה תאמו את אלו בבית מול בת הזוג ובעיקר מול הילדים.
כמה מילות סיום
במהלך כתיבת הדברים האלה אני מנסה להבין בפעם המי יודע כמה מה הביא אותי לעבוד עם קבוצת ההורים ההמומוסקסואלים שהיו בקשר הטרוסקסואלי ? אז מנחה צעיר חסר הכשרה ונסיון, אז מבולבל יותר חסר ידע תאורטי או נסיון בעבודה עם אוכלוסיה כזאת, אני חושה שרציתי לדעת מה הם יכולים ללמד אותי על הורות, על זהות מינית, על תקשורת בין גברים. מה שלמדתי מהם על הורות היה שכדי להיות אב אתה לא צריך להיות גבר הטרוסקסואל אלא אב אוהב ותומך, ועל זהות מינית למדתי שהיא תהליך המתגבש ומתפרק ומשתנה כל החיים, למי שמעיז לחשוב ולהרגיש, להתחבר לצדדים שונים בתוכו, להוליד מעצמו את עצמו, ועל תקשורת בין גברים, הומוסקסואלים כלא הומוסקסואלים, למדתי כמה קשה לתקשר לתמוך ולהשתתף אחד בחויות של השני ברגשות של השני אבל גם כמה זה נחוץ ועוזר ותומך ומאפשר את הלידה הזאת לידה של דרך חדשה.
