איילת גונדר-גושן
רילוקיישן
אחוזת בית ספרים
לילך שוסטר חיה בסיליקון וָאלי עם בעלה, מיכאל, מנהל בכיר בחברת הייטק. החיים שלהם שם מושלמים: הם מתגוררים בווילה עם בריכה, ובנם אדם הוא תלמיד מצטיין בתיכון יוקרתי. הכול משתנה בערב שבו ג'מאל ג'ונס בן השש־עשרה מתמוטט ומת במסיבת כיתה שבה נוכח גם אדם. כששמועות על טיב היחסים בין ג'מאל ואדם מתחילות לצוץ, לילך נחושה להגן על בנה. אבל האם ייתכן שהוא פגע בנער אחר? התעלומה שהיא מנסה לפתור היא חידת חייו של הילד שלה.
רילוקיישן הוא סיפור על התנגשות חזיתית בין החלום האמריקאי לזהות הישראלית. זהו רומן פסיכולוגי נוקב על יחסי הורים וילדים; מותחן שבמרכזו אמא שהופכת לבלשית בעל כורחה, ומחפשת אחר אמת שעלולה להרוס אותה.
איילת גונדר־גושן היא סופרת, תסריטאית ופסיכולוגית קלינית. זכתה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרה הראשון, "לילה אחד, מרקוביץ'". ספרה השני, "להעיר אריות", זכה בפרסים בבריטניה, צרפת ואנגליה, ונבחר לאחד מספרי השנה של ה"ניו יורק טיימס". ספרה השלישי, "השקרנית והעיר" (אחוזת בית, 2018), תורגם לשתים־עשרה שפות, ונבחר ב־2019 לאחד מספרי השנה של מגזין "ELLE".
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
חלק ראשון - קליפורניה
1
אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח. לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה. לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע של הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון.
2
לא קוראים לי לִילה. לאמריקאים קשה להגיד לילך, אז כולם פה קוראים לי לִילה. אבל לא קוראים לי לילה.
עם מיכאל זה קל. הם פשוט קוראים לו מִיכָּאֵל. הוא אף פעם לא מתקן אותם. זה לא מנומס. ובשונה ממני, שתמיד אומרת "לילך" בפעם הראשונה, ואז מניחה למכר החדש ליהנות מהספק ולהפוך אותי ללילה בלי לעשות מזה עניין — אבל גם בלי שיתוף פעולה — מיכאל כבר מזמן התחיל לומר "מיכּאל". הוא טוען שזה לא משנה, שזה כמעט אותו דבר. אבל בדמיוני, כשחיברו אותו לפוליגרף ושאלו איך קוראים לו, ארבעה וחצי חודשים אחרי שג'מאל מת, הוא אמר מיכּאל, והמחט התחילה לרעוד.
כשאנחנו שוכבים אני קוראת לו מיכאל. פעם אחת קראתי לו מיכּאל, וזה הרגיש כמו לשכב עם מישהו אחר.
וכשאדם נולד נָתַנּוּ לו שם נייטרלי. כזה שעובד גם בעברית וגם באנגלית. שם שיחליק לאמריקאים בגרון כמו יין טוב מקליפורניה, ולא ייתקע להם בוושט כמו לילך ומיכאל, שברגע שקוראים אותם בפספורט מיד מסגירים — לא מכאן. גידלנו ילד באמריקה. את הישראליות שלנו איפסַנו בארון, יחד עם גביעי הכדורגל שמיכאל שמר מהתיכון — שמר בשביל הזיכרון, לא כי יש בהם איזו תועלת. גידלנו ילד אמריקאי, שהלך לתיכון עם ילדים אמריקאים, ועכשיו אומרים עליו שהרג ילד אמריקאי אחר.
3
ג'מאל ג'ונס. הפנים שלך טובות אבל הגודל מאיים. הכתפיים שלך רחבות, רחבות כל כך שנראה שהן מפתיעות גם אותך. אולי זה קרה בבת אחת, קפיצת הגדילה הזאת, קיץ אחד שבמהלכו הפכת, בלי התראה מוקדמת, מילד צנום ונמוך לנער ענקי ורחב. אבל הפנים לא עמדו בקצב של שאר האיברים, הגוף נמתח ותפח, והעיניים נשארו עיניים של ילד, וגם השפתיים, בלי צל של שפם, משורבבות קצת קדימה, במחווה מתוקה כזאת, של ילדים.
בלילה, ברחוב, הייתי חוששת ממך. לא הייתי מתעכבת להציץ בעיניים שלך, שעכשיו, בתמונה בעיתון, נראות לי נדיבות ונעימות. כנראה הייתי מאיצה את צעדי. שולחת יד לכיס, לוודא שהטלפון שם, למקרה שאזדקק לו. הייתי עוברת לצדו המואר של הרחוב וממתינה שהצללית שלך — גבר שחור, רחב כתפיים — תחלוף על פני ותיעלם בעיקול הבא.
ואם אדם היה איתי, הייתי נלחצת כפליים. לא רק אישה ברחוב וגבר שחור מאחוריה, אלא אישה עם ילד קטן, שצריך להגן עליו. וזה לא משנה שאתם שניכם בכלל באותו גיל. אתה גבר, ג'מאל, ואדם ילד. רזה ונמוך, והכתפיים קצת שמוטות, כמו גוזל שעוד לא מצליח להרים את הכנפיים. ובגלל זה אני לא מצליחה להבין. התמונה שלך בעיתון. העיניים הנדיבות. הכתפיים הרחבות. לחשוב שכל הזמן הזה אני פחדתי ממך, כשאולי אתה בכלל היית צריך לפחד ממני, ממה שאני מסוגלת ללדת מתוכי.
עכשיו אני מפחדת כל הזמן, ג'מאל. מפחדת מהכול. אבל אז עוד לא פחדתי כל כך הרבה, רק לעתים רחוקות. אני זוכרת: בכל לילה חלצנו שלושתנו את נעלי הבית על רצפת הפרקט ושכבנו לישון, כל אחד בחדרו. במיטה הזוגית הייתי קוראת בטלפון חדשות מהארץ, עד שמיכאל היה אומר: "מאוחר", ומוריד את התריסים בלחיצת כפתור. מעבר לתריסים היתה החצר ומעבר לחצר היה רחוב ירוק ושקט, שהתחבר לשדירה ירוקה ושקטה, בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה.
4
בערב ראש השנה נכנס גבר עם מצ'טה לבית כנסת רפורמי בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה. בתוך בית הכנסת היו מאתיים ועשרים מתפללים, וחמישה-עשר עובדים של חברת הקייטרינג. באולם הגדול, שמשמש בדרך כלל לבר-מצווֹת, נערכו שולחנות לקראת סדר ראש השנה. צמוד לקירות עמדו כיסאות עם הגבהה מיוחדת לתינוקות ולילדים, כי למרות שהמתפללים הקבועים בבית הכנסת הם ברובם פנסיונרים, בחגים מגיעות גם משפחות צעירות, ומצטרפים נכדים ונינים. התפילה בקומה העליונה בדיוק הסתיימה, ואנשים התחילו לזלוג במורד המדרגות. באולם שבקומה הראשונה פרשו העובדים מפות לבנות, והניחו עליהן קערות תפוחים וצנצנות דבש מישראל.
אחר כך, בחדשות, אמרו שהיה להם מזל: התוקף בבית הכנסת בפיטסבורג היה מצויד ברובה חצי אוטומטי והצליח להרוג אחד-עשר מתפללים לפני שנעצר; כאן בפאלו אלטו נפצעו ארבעה ונהרגה רק מתפללת אחת. הבנתי למה הם התכוונו בחדשות, אבל ידעתי שמבחינת ההורים של ליאה ויינשטיין זה ממש לא היה מזל. הבת שלהם עמדה ליד קופת הצדקה של בית הכנסת, לא רחוק מדלת הכניסה, כשהבחור רץ פנימה עם המצ'טה שלו.
בתמונה בחדשות היא נראתה צעירה יותר מתשע-עשרה שנותיה. אולי בגלל האיפור. היו לה פנים עגולות ועיניים חומות רכות, והאיפור, במקום שיבגֵר אותה, דווקא הדגיש עוד יותר את חוסר הניסיון של ידיה. בתמונות שצולמו קצת לפני הפיגוע רואים אותה בפתח בית הכנסת, בשמלת חג לבנה. הידיים שלה מחבקות את גופה במחווה של מישהי שלא באמת אוהבת להצטלם אבל יודעת שצריך, כי המשפחה מתעקשת. ילדה מחונכת. אבל כשהאיש ההוא רץ לבית הכנסת עם המצ'טה שלו, ליאה ויינשטיין לא התנהגה כמו ילדה. היא דחפה את סבתא שלה לאחור ונעמדה לפניה, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה.
ראיתי את הסרטון כמה פעמים בימים שאחרי הפיגוע. הצעירה השמנמונת בשמלה הלבנה עומדת במבואה, ליד סבא וסבתא שלה. ברקע נשמעים קולות השירה של מקהלת בית הכנסת, שמבצעת מחרוזת שירי חג. קשה לזהות את הרגע המדויק שבו ההמולה העליזה של שירים ודיבורים הופכת לצרחות אימה. בהתחלה שומעים קצת קולות מבחוץ, אבל עוד אי-אפשר לדעת, כי אלה צווחות של נערות, ולפעמים קשה להבחין בין קולות צחוק לקולות בהלה. ובבת אחת, כבר אי-אפשר לטעות: החיוכים נמחקים, אנשים מחפשים מחסה. הגבר עם הקפוצ'ון רץ פנימה וכולם נמלטים מפניו, דורסים זה את זה, חוץ מליאה ויינשטיין, שבמקום להימלט דוחפת את סבתא שלה אחורה, ואולי התנועה הזאת, השונה מיתר התנועות, היא שלכדה את עיניו של הגבר הרץ, כיוונה אותו אליה. בסרטון הוא גוהר עליה לרגע אחד, רק לרגע אחד מהיר, ואז שולף את הסכין וממשיך פנימה, לתוך בית הכנסת. מי שצילם את כל זה, אחד המתפללים במבואה העליונה, תיעד את התוקף מתקדם הלאה, ובגלל זה אי-אפשר לראות מה בדיוק קרה לליאה ברגעים שבאו אחר כך, למרות שאת הצעקות של סבא וסבתא שלה שומעים היטב, וגם צעקות של ילד קטן, שעמד סמוך אליהם ובכלל לא הכיר את ליאה לפני כן, אבל ראה את הנערה בלבן קורסת פתאום, מכוסה בדם. עד שהאמבולנסים הורשו להיכנס ליאה כבר איבדה כל כך הרבה דם, שלא יכלו לעשות דבר.
היינו בבית כשהודיעו על הפיגוע. אני זוכרת בדיוק איפה כל אחד מאיתנו עמד. מיכאל ליד הגריל בחוץ, יחד עם אח שלו, אסי, שהגיע באותו יום לביקור מהארץ עם יעל והילדים. אדם היה בבריכה מאחור, עם תמיר ואביב. אני ויעל עמדנו במטבח, מנסות להציל עוגת דבש שלא עלתה יפה. מיכאל נכנס פתאום מהחצר עם הטלפון ביד, ואמר: "היה פיגוע", וכשיעל שאלה בדאגה איפה בארץ, הוא ניענע בראשו לשלילה ואמר, "לא בארץ, כאן."
עקבנו אחרי החדשות לאורך ארוחת הערב. אחרי הקינוח הילדים עלו לראות משהו במחשב, ואנחנו ישבנו בסלון וצפינו בדיווחים בטלוויזיה. מאוחר בלילה, כשכבר היינו במיטה, מישהו שלח בווטסאפ את הסרטון מבית הכנסת. לא ידעתי אם אנחנו צריכים לצפות בו. אמרתי למיכאל שאולי יש בזה חוסר כבוד לאנשים שהיו שם. זה לא היה סרט אקשן. אלה היו אנשים אמיתיים, וזה היה הרגע שבו החיים שלהם נהרסו. אבל מיכאל התעקש לראות. אמר שזה חשוב. "אנחנו לא צופים בזה בתור בידור," הוא אמר, "אנחנו צופים בזה כדי להבין מה קרה שם, וכדי לחשוב איך צריך להתנהג אם זה יקרה שוב." ראינו את הסרטון פעם אחת. ואז עוד פעם. כשמיכאל לחץ שוב, אמרתי מספיק.
מאוחר בלילה אמא שלי התקשרה מהארץ ורצתה לשמוע עוד פרטים. ההודעה ששלחתי מיד כשנודע על הפיגוע לא הספיקה לה. הבטחתי לה שוב שכולנו בסדר, סיפרתי את מה שידעו כאן.
"אמרו פה בחדשות שהוא שחור," היא אמרה, "ממתי שחורים תוקפים יהודים? זה תמיד היה עניין של לבנים."
"מתקפה בדיוק בערב ראש השנה," היא אמרה, "זה אומר שהוא תיכנן את זה מראש." והוסיפה ששלחה היום בדואר מתנת חג לאדם, הוא בטח יקבל אותה בתוך כמה ימים.
"ראיתְ את הסרטון מבית הכנסת?" היא שאלה.
"כן," אמרתי, "זה נורא." אמא שלי נאנחה בטלפון, "רק אל תגידי לי אחר כך ששמה אצלכם יותר שפוי לגדל ילדים." בלילה היו לי סיוטים שלא הצלחתי לזכור כשהתעוררתי, אבל ידעתי שהנערה מבית הכנסת הופיעה בהם. בבוקר ביקשתי מאדם שלא יצפה בסרטון, אם מישהו ישלח אותו אליו. הוא שאל אם מיכאל ואני צפינו. אמרתי שלא.
בבוקר של ההלוויה מיכאל ואני הסענו את אדם לבית הספר, ואז נסענו ביחד לבית הקברות. לא הכרנו את המשפחה ולא היינו חלק מבית הכנסת הרפורמי, אבל רצינו להפגין סולידריות. כשהגענו לשם ראינו עוד ישראלים שבאו להביע תמיכה. מישהו סיפר לנו שליאה ויינשטיין סיימה את התיכון של אדם שנתיים קודם לכן, ולמדה בבוסטון. ההורים שלה קנו לה כרטיס טיסה כדי שתחזור הביתה לחג. במגרש החניה שמחוץ לבית הקברות הצטופפו הישראלים ודיברו בשקט בעברית, ולא רחוק מהם עמדו היהודים האמריקאים ודיברו בשקט באנגלית, ובשתי הקבוצות נאמר אותו הדבר: שבלתי נתפס שזה קרה כאן בפאלו אלטו. אחר כך נכנסנו פנימה לבית הקברות. ההורים של ליאה ויינשטיין מיררו בבכי. היא היתה בת יחידה.
באותו ערב אספנו את אדם מבית הספר ונסענו כולנו לבית הכנסת שבו זה קרה, להדליק נר ולהניח פרח על המדרכה בחוץ. היו המון אנשים על הרחבה שמחוץ לבית הכנסת, וכמה צוותים של חדשות. כתבת טלוויזיה עם קארה בלונדיני דיברה אל המצלמה במבט רציני. כולנו הקשבנו לה, כאילו לאישה הזרה הזאת ניתנה הסמכות לספר לנו מי אנחנו, מה קרה לנו. "פול ריד נולד וגדל באיסט פאלו אלטו. כשפאלו אלטו נשטפה באנשי היי-טק שבאו לעבוד בסיליקון ואלי, השכירות טיפסה גם בשכונות העניות יותר, ומשפחת ריד נאלצה לעבור לאוקלנד. כשעה לפני שיצא מהבית עם מצ'טה בתיק ועלה על אוטובוס לפאלו אלטו, ריד העלה פוסט אנטישמי לפייסבוק. הוריו מספרים שבשבועות האחרונים מצבו הנפשי הידרדר. בעבר אושפז פעמיים במוסד לחולי נפש."
"הוא לא חולה נפש," רטן אסי בשקט, "הוא חרא אנטישמי וטרוריסט. שלא יהפכו אותו למשוגע שלא אחראי למעשיו ואחר כך ישחררו אותו."
"אף אחד לא ישחרר אותו," אמר מיכאל, "אבל צריך להביא בחשבון שהאיש היה מאושפז פעמיים. יכול להיות שכמו שהוא תקף בית כנסת, הוא היה יכול לתקוף מסגד, או בנק, ואז זה לא בדיוק אירוע אנטישמי."
אסי הניף את ידו בביטול. "אם המשוגעים שלכם באמריקה יכולים לתקוף בכל מקום אחר, למה איכשהו בסוף הם תמיד מגיעים לבית כנסת?"
הכתבת האזינה למשהו שנאמר לה באוזנייה, ואז לבשה שוב מבט רציני ופנתה למצלמה. "עדי ראייה בבית הכנסת בפאלו אלטו טענו שראו שני אנשים בקרבת המקום לפני הפיגוע. במקום נערכות סריקות. האף-בּי-אַיי טרם קבעו אם ריד פעל לבד, או שהוא חלק מקבוצת שנאה שעלולה לתקוף שוב."
המשפט האחרון עורר רחשים בקהל. יעל ואסי החליפו מבטים. אדם אמר, "אמא, אם זאת קבוצת שנאה, אז הכי הגיוני שהם יבואו הנה כדי לעשות עוד פיגוע, כי כרגע יש ברחוב המון יהודים." מיכאל הניח יד על כתפו. "העיתונאית הזאת סתם מייצרת פאניקה המונית. אני אומר לך, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים מי שעושים פיגועים כאלה הם חולי נפש שפועלים לבד."
"אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות," אמרתי, וראיתי בעיניים של האנשים מסביבי את אותו סימן שאלה. שורת הנרות הדולקים תחמה את המדרכה. מחסומי משטרה גידרו אותנו מהצד השני של המדשאה. דרוכים לכל רחש, מביטים לצדדים, נצמדנו זה לזה על הדשא כמו כבשים בלילה.
5
החרדה שהתחילה בלילה ההוא התעצמה בימים הבאים. גם אחרי שהבולשת הפדרלית הכריעה שפול ריד פעל לבדו, הקהילה היהודית בפאלו אלטו סירבה להירגע. אולי משום שלא רק בהלה היתה במקרה הזה, אלא גם השפלה: הסרטון ממצלמות האבטחה החיצוניות הראה את ריד מסתער דרך המבואה של בית הכנסת, ולפחות עשרה גברים צופים בו מבלי לעשות דבר, משותקים מכדי לפעול. סרטון של המצלמות הפנימיות הראה את המתפללים חובשי הכיפות נמלטים לצדדים, ואת ריד מתקדם פנימה בצעקות, גבר בודד שעושה במקום כרצונו.
אולי בגלל זה, כשאחד ההורים הישראלים הציע להעביר סדנת הגנה עצמית לנערים, אנשים קפצו על הרעיון. עינת גרינבאום סיפרה לי על הסדנה כשבאנו לאסוף את הילדים מבית הספר, שלושה ימים אחרי הפיגוע. "זה אבא של ילדה מחטיבת הביניים המקבילה," היא אמרה, "יש לו ניסיון בקרב מגע והוא התנדב ללמד את הילדים."
כשאדם נכנס למכונית סיפרתי לו בהתלהבות על הסדנה. הוא מיד אמר שהוא לא רוצה ללכת. לא הופתעתי מהתשובה שלו. הוא אף פעם לא אהב דברים כאלה. איזו אמא פעם אמרה לי שהעולם נחלק לשני סוגים של ילדים: אלה שהולכים לחוג קארטה, ואלה שהולכים לחוג שח. אדם הלך לשח, ואני דווקא שמחתי בזה. אבל אחרי ראש השנה, אחרי הסרטון עם ליאה ויינשטיין, הצטערתי פתאום שהוא אף פעם לא למד בצורה מסודרת איך ללכת מכות. "זאת בסך הכול סדנה של שלושה מפגשים," אמרתי לו, "וזה ידע לכל החיים." אדם התמיד בסירוב שלו כל הדרך הביתה. ביקש שלא אציק. ידעתי שאין טעם להתעקש, שהדרך הכי טובה להשניא חוג על ילד היא להכריח אותו ללכת אליו. אבל התמונות מבית הכנסת רדפו אותי. האפשרות שזה יהיה אדם לא הרפתה ממני. ידעתי שמיכאל צודק, שזאת סתם פאניקה המונית, ועדיין רציתי שילך לסדנה ההיא, כמו שרציתי שיקבל חיסון נגד צהבת, לא כי המחלה נפוצה, אלא ליתר ביטחון.
"תעשה את זה בשבילי," אמרתי כשפנינו לרחוב שלנו, "כדי שאני אהיה רגועה."
"את ממש מכריחה אותי," הוא אמר, "זה לא פייר."
"לפחות תחשוב על זה," התחננתי בפניו, ושנאתי אותו בלבי על זה שאני צריכה להתחנן.
"בסדר," הוא אמר כשחניתי בפתח הבית, "אני אחשוב."
בלילה שוב ישבנו כל המבוגרים מול הטלוויזיה. בניגוד להרגלו, אדם הצטרף אלינו. בסי-אן-אן הראו את הסרטונים של מצלמות האבטחה מבית הכנסת. אסי צפה וסינן בשקט: "איך אף אחד לא עצר אותו."
"זה לא כזה קל לעצור אחד כזה," אמרתי. הנחתי על השולחן קערה עם גרעינים שחורים שהם הביאו מהארץ. בכל ביקור אסי היה סוחב איתו שלושה קילו גרעינים שחורים, ומגיש לנו אותם בגאווה של רופא שמביא אנטיביוטיקה לבני שבט נידח.
אדם ישב לידי על הספה והעביר את עיניו ביני לבין הדוד שלו. הדלת של חדר האורחים למעלה נפתחה, ותמיר ואביב פרצו החוצה בריצה. שמעתי את הצעדים שלהם במורד המדרגות, חזקים, בטוחים, וידעתי שאדם בחיים לא היה רץ בחופשיות כזאת במסדרון של בית זר. הם נכנסו לסלון והתיישבו ליד אדם, שקועים בטלפונים שלהם. חשבתי שהם לא מקשיבים בכלל, אבל אחרי כמה רגעים תמיר הרים את ראשו והחווה על הטלוויזיה: "בישראל זה לא היה קורה."
"אבל יש פיגועים בישראל," אמר אדם.
"יש פיגועים," השיב תמיר, "אבל אין מצב שמחבל ייכנס למקום ואף אחד אפילו לא ינסה לעצור אותו."
רציתי להגיד משהו על הסדנה, אבל עצרתי את עצמי. הזמנתי לנו אוכל הודי. חשבתי שנישאר ערים עד מאוחר, אבל בתשע בערב הם כבר היו גמורים מהג'טלג, והודיעו שהם הולכים לישון. "הילדים קמים מוקדם," אמר אסי בגאווה.
תמיר ואביב התאמנו לגיבוש מטכ"ל. בימים שבהם גרו אצלנו הם יצאו לריצה מדי בוקר, שעה לפני שכולם התעוררו. אדם היה מתעורר ויורד עם הטרנינג, ומוצא אותם מכינים שייק חלבונים במטבח, מיוזעים ומתנשפים אחרי אימון ממושך. היו ספורטאים בבית הספר שלו, בנים שהסתערו זה על זה במגרש הפוטבול, אבל הספורטאים מהתיכון לא היו קשורים אליו בשום צורה, הוא הביט בהם כמו שמסתכלים על דובי גריזלי, יצורים רחוקים. תמיר ואביב היו בני הדודים שלו. בכל בוקר הוא פגש בבבואות החיים שיכולות היו להיות חייו. ריח הזיעה שלהם אחרי האימון נותר במטבח גם לאחר שיצאו ממנו. בארוחות הערב המשותפות הם שאלו את מיכאל על היחידה. התשובות המדודות שנתן להם רק גירו אותם יותר. אחרי כמה ימים גם אדם התחיל לשאול. אף פעם קודם לא התעניין בזה.
בימים הבאים מילאה הנוכחות של התאומים את הבית. חזקים ושזופים וקולניים וחצופים, ואחריהם משתרך הילד שלי, כמו כלב שספק-אומץ-ספק-לא, מניחים לו להיגרר בעקבותיהם, אך לעולם אינם פונים אליו ומזמינים אותו ביוזמתם. הוא העריץ אותם. שתה בצמא כל משפט שיצא להם מהפה, בעברית עדכנית שלא תמיד הבין. הם חיבבו אותו, נדמה לי. מהרגע שהגיעו אלינו כבר נהגו בו כמו במכר ותיק. במקום "אדם" הם קראו לו "אדממה". זה הצחיק את כולנו.
לפני שהגיעו חששתי שאדם יישאר בחוץ. כמו בביקור הקודם, כשהתאומים היו שקועים בעולם פרטי משלהם, ולא הפסיקו להסתודד ולהצחיק זה את זה בסלנג שאדם לא הכיר, כי למרות שבבית דיברנו רק עברית, השפה התיישנה לנו בפה בלי ששמנו לב. תמיר ואביב דיברו כמו ילדים ישראלים בני שש-עשרה, והילד שלי דיבר כמו ההורים בני הארבעים שלו, ובגלל זה — אבל לא רק בגלל זה — לאורך הביקור ההוא אדם התהלך כמו זר בסלון של עצמו.
השנה ניסיתי להכין את עצמי מראש: משפחה אחרת הולכת לגור לנו בבית במשך שבועיים. הם יראו מה יש לנו בתוך המקרר, וייכנסו לשירותים אחרינו, ויחפפו את הראש עם השמפו שלנו עד שכולנו נריח אותו דבר. הם יבחינו במתחים הקטנים בתוך השלישייה שלנו, ואנחנו נבחין בסדקים שלהם. מריבות בין בני זוג יתנהלו בקולות מהוסים. מריבות בין הורים וילדים יתנהלו בקול רם. מריבות אחרות לא יתנהלו. ככה הכנתי את עצמי לכל התרחישים, למעט התרחיש המוזר ביותר — פיגוע שיתיך את המשפחות שלנו זו לזו. כי למרות שלא קרה לנו כלום — הרי היינו בבית — בכל זאת קרה לנו משהו ביחד.
"אני חושב שאפשר להציע לו שוב את הסדנה ההיא," אמר לי מיכאל אחרי כמה ימים שבהם אדם בילה את שעות הערב עם תמיר ואביב. רציתי שאדם ילמד הגנה עצמית, אבל נדמה היה לי שהסיבות שלי שונות מאלה של מיכאל. כשנכנסנו למיטה אמר, "אולי עכשיו הוא סוף-סוף יסכים לעשות משהו ספורטיבי. זה יכול להיות בריא לו, גם גופנית וגם חברתית." התכווצתי. זאת היתה הפעם הראשונה שמיכאל דיבר ככה על אדם, כאילו יש בו משהו לא בסדר שצריך לתקן. ידעתי שזה רק בגלל תמיר ואביב. ההליכה הזקופה שלהם, שבכלל לא היתה זקופה, שניהם שמטו כתפיים כמעט בכוונה, גררו רגליים, אבל דווקא ההתעקשות הזאת של הגוף לדבוק ברישול שנוח לו, דווקא בה היתה איזו זקיפות פנימית. מיכאל הבחין בזה אצל הילדים של אסי, אי-אפשר היה שלא. לפני שלושים שנה הוא ואסי היו משתינים ביחד בדשא של הקיבוץ ומשווים ללא הרף — מי משתין יותר רחוק. יותר זמן. מי מצליח לפגוע בשיחים. כמו שאז הם השוו את הזין שלהם, ככה הם משווים עכשיו את הילדים שלהם. ומיכאל, השקול, החזק, החכם — מיכאל מפסיד.
