רות נצר
נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני
הוצאת כרמל
נפש הספרות הוא ספרה השני של רות נצר המכנס מסות על ספרות ושירה. קדם לו 'השלם ושברו - כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג' (כרמל, 2009).
כתיבתה הספרותית של נצר משולבת במבטה כפסיכולוגית יונגיאנית שחוקרת את מסע הנפש, וכן מהיותה משוררת, חוקרת מיתוסים וקולנוע ואמנית שנטועה במקורות היהודיים.
נצר מתבוננת במעשה הספרות והשירה, בהיבטים תיאורטיים, בדילמות הפרשנות לספרות, ביחסים בין הספרות, השירה והחלום. היא חוקרת יצירות ספרות שעוסקות במסע הגברי ולחילופין במסע הנשי, וכן כותבת על ספרים שעוסקים במצוקות הנפש ובמאוויי הנשמה לקשר בין אישי ורוחני. חלק מהמאמרים מוקדשים להעמקה אל לב חווית השירה מתוך הרהורים על שירה כמיסטיקה ותיווך, על הפואטיות של הנשמה והעולם, ועל הפואטיקה במיתוס ובקולנוע. התבוננות מיוחדת מוקדשת לקפקא ולעגנון.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה, מלמדת במכללת סמינר הקבוצים, משוררת, חוקרת קולנוע ואמנית. פרסמה שמונה ספרי עיון ואחד עשר ספרי שירה עליהם זכתה בחמשה פרסים ספרותיים, וכן ספר פרוזה אוטוביוגרפי 'ההתחלה - נומה עמק' (כרמל), ועשרות מאמרים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
ספרות וחלום
אנחנו לא זוכרים את החלוםאבל החלום זוכר אותנו,הוא נמצא שם כל היוםכמו שנמצאת חיה מתחת לשולחן,כמו שהכוכבים נוכחיםאפילו באור יום מלא"(לינדה פסטמן)1
היחס האמביולנטי לחלום ולשימוש בו בספרות מקביל ליחס של הפסיכולוגים עצמם לחלום: האם לפרש אותו או להשאיר אותו כחמר גלם חוויתי שפועל על הרבדים הלא-מודעים.
States (1992)2 מתייחס למימד המשמעות הראשונית של יצירת החלום או החלימה, אשר אינה סובלת פרושים משום שהם משנים אותה. לדעתו יש לתפוס את החלום כמהות משמעותית העומדת בפני עצמה, שאינה יכולה להיות ממוצית על ידי פרושים מושגיים. לדבריו, קיים קושי לדבר על חלימה באופן מדויק, כי היא מורכבת ממשמעות רגשית חוצה קטגוריות – הנפש נעה בין קטגוריות וממשגת את ממצאיה לתמצית של חוויה, לתצריף של מבנים ותהליכים מנטליים שונים, לכן המימד של המשמעות הזאת אינו סובל פרושים. והוא מסיים באמירה מטאפורית: "חלום הוא חלום הוא חלום".
יונג ראה את חשיבות הסמל כשלעצמו, אבל הדגיש שבלי פרשנות של הסמל בחלום או ביצירה הוא מאבד מכוחו. ג'יימס הילמן, מממשיכי יונג כיום, טוען להשבת ממד החוויה של המטפורה והדימוי ללא פשר אנליטי. אני עצמי חושבת שהאמנות היא להלך בין שתי האפשרויות האלה.
אבל אין זה אומר שהפרוש האנליטי בהכרח מקלקל את הארומה של החלום. החלום עצמו, אינו קליפת פרי שזורקים. אדרבא, הפרוש יכול להעצים את משמעותו וכוחו החוויתי. במובן הזה חלום וספרות בנויים מאותו עקרון לפיו תוכן וצורה אחד הם. פשר החלום אינו במקום תמונת החלום. אינו בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. החלום, כמו כל יצירת אמנות, הוא כסנה שאינו אוּכל.
על שאלת פשר החלום כותב עגנון 'עד הנה': "פעמים אף אני רואה חלומות...מכל מקום איני מבקש פתרונים...ואם יש מעמו של יוסף ודניאל שעוסקים בפתרון חלומות יהי אלוהים עמהם. אני איני מזדקק להם"3 .
בספור 'פנים אחרות' בנוסח הראשון של הספור. אומר עגנון ש"מיכאל הכיר לה טובה [לטוני] שלא פרשה את חלומו על פי פרויד וסיעתו. יפה היה לו חלומו כמות שהוא, כשלג קודם שנתמסמס" . עגנון עצמו משתמש בחלומות בספוריו, או שהספורים עצמם הם סוריאליסטיים דמויי חלום. כך ספורי 'ספר המעשים', שהאוירה ההזויה שלהם מתארת מצב דמוי חלום. וכמובן כדרך הספרות במיטבה, הוא מותיר אותם – הן את החלומות בספוריו והן את הספורים דמויי החלום - בלתי מפוענחים.
בהערה אירונית עגנון אומר על פרויד ויונג שהם "מאותם שביקשו לקעקע את חיינו" ('לפנים מן החומה', עמ' 16). אפשר כי נתכוון בכך לחיפושם של פרויד ויונג אחר פשר הסמלים. אומר על כך עגנון: "ואין המעשה מתחלף בפרושים ואינו משתנה בבאור הטעמים, שאינם אלא סברות, שנוהגים להשיב כדי להתחכם בדיבורים בעולם על המקרים שאין להם פתרון ועל המעשים שאין להם מנחם". ('עדו ועינם', עמ' שצה). ובכל זאת הוא כותב בשפת סמלים: "ולא אוכל שאת את הסמלים שפוערים את פיהם לקבל חוקים לבלי חוק. ואולם עתה, בצרת נפשי התחפשתי והלכתי אל הסמלים" ('לפנים מן החומה ' עמ' 49).
ולא רק עגנון, אלא גם קפקא, בורחס, ברונו שולץ ואחרים - כתבו כתיבה שבה החלום והמציאות חד הם.
כמו כל אלמנט בספור, גם החלום אינו מקרי, ויש לו משמעות בעלילה. העמדה הסמויה של הסופר אינה זו של "חלומות שווא ידברו" שמצויה במקורותינו, אלא של "חלום שלא פורש כאגרת שלא נקראה" – גם היא ממקורותינו. מובלעת בו ההנחה שהחלום מבטא אמת שעולה ממעמקים, שיש להקשיב לה, שמשפיעה על מהלך חיי היחיד בצורה זו או אחרת.
חלום בספור הוא גם תחבולה של יצירת מתח בספור. אבל לא במובן הפשטני אלא במובן רחב יותר. החלום בספור הוא דרך להראות לקורא את פנימיות הנפש של הדמות, ומה מפעיל אותה: פחדיו, משאלותיו, הפוטנציאלים שלא מומשו, אזהרות, הכוונות, וכן תובנות של המצב בעבר, בהווה ובעתיד . אולם כפי שהחלום אמור לפעול על החולם גם מבלי הבנתו, כך החלום אמור לפעול על הקורא בלי הבנתו. החומרים הלא-מודעים של הדמות החולמת מדברים-משוחחים נפגשים עם הלא-מודע של הקורא. זו ברית סמויה בין הסופר, הדמות והקורא, ששותפים לחלום .
לעתים הקורא מבין את מה שהדמות אינה מבינה. הקורא מצוי אפוא בעמדות השקפה שונות על הספור – לחילופין מתוך נפש הדמות החולמת, ולחילופין מתוך נפש הסופר שמטמין בנפש הדמות חלומות כמו אוצרות או כמו חומר נפץ.
לדוגמא – גבור הספור חולם על אשתו שהיא דמות דמונית עם כוחות רעים. החולם, כמו הקורא יושפעו מהחלום, וישאלו את עצמם, האם החלום מתאר את פחדיו של החולם בלבד, או שמא החלום מנסה לעורר את החולם מעוורונו ולהראות לו את הבעיתיות של אשתו? סימני השאלה האלה יכניסו מתח לאוירת הספור, ויערערו את שלוות החולם בספור ואת שלוות הקורא.
וכך, העדר הפשר של החלום בספור הוא דרך ליצור את המגע עם המסתורין, עם תחושת התעלומה והחידתיות. והמתח נוצר מתוך הרצון לפתור את פשר החידה. החלום של הדמות טוען אותנו בשקט דרוך לקראת משהו שעתיד לבוא שאיננו יודעים מהו, שהרי הספור עצמו בנוי לקראת מה שעתיד לבוא בהמשכו. באופן כזה החלום בספור משתלב עם תפיסת החלום של יונג לפיה החלום נועד לתכלית ההגשמה של תהליכי הנפש. תהליכי הנפש ותהליכי הספור שניהם משתפים פעולה במרוץ הספור קדימה בזמן של הקריאה עצמה כדי שמשהו יתרחש ויתהווה.
חלומות בספורת דומים בעיני לסימני דרך פזורים-מובלעים בתוך הטקסט, כמו חידות קטנות שנועדו להעצים את הטקסט, כמו תבלינים שמוציאים לאור את טעמו של המאכל, כאילו היו הם עצמם התת מודע של הטקסט.
אבל של מי החלום הזה לעזאזאל? של נפש הסופר? האם הוא מבטא את עולמו הביוגרפי הלא-מודע של הסופר עצמו? כדאי להביא כאן את ההבחנה של לאקאן, ממשיכו של פרויד, שטוען שבחקר יצירות ספרות יש להתייחס לא אל הלא-מודע של היוצר שחלם את החלום או את הטקסט, אלא לראות את הלא-מודע כישות מספרת, שאין לזהותו בפשטנות עם הלא-מודע האישי של מחבר הטקסט. וכך המגע של הקורא עם הטקסט הוא מגע בין המודע והלא-מודע של הקורא עם המודע והלא-מודע שבטקסט4. להבנתי טענה כזו של לא-מודע של הטקסט אשר אינו זהה ללא מודע של היוצר, משתלבת עם ההנחה של יונג אודות קיומו של לא מודע קולקטיבי, אשר מתוכו היוצר חי וחווה אפשרויות נפש שונות, מודעות ובלתי מודעות שאינן בהכרח שלו. כשהיוצר מתאר דמות הוא מבטא בה לא רק את הלא-מודע שלו אלא גם הבטים של הלא-מודע היוצר, שהוא הלא-מודע הכלל-אנושי הקולקטיבי שנבט אלינו מבעד לטקסט, כישות מספרת.
אזכיר כאן יצירה מיוחדת, של הסופר מילוראד פאביץ – מילון הכוזרים (בתרגום של דינה קטן בן ציון. 1990), גם היצירה הזו היא יצירה סוריאליסטית דמוית חלום, מערבת זמנים ולוגיקה, זמן ומרחב. ואפילו ללא רצף ספורי, כדרך החלום. פאביץ מספר על ציידי החלומות שדולקים אחר הדמויות שנחלמות, שנודדות מחלום של איש אחד לחלומות של איש אחר וכן הלאה, וציידי החלומות אוספים אותם מכל חלומות בני האדם. "אילו חוברו יחדיו כל החלומות שבני האדם חולמים, היה מתקבל אדם כביר ממדים, גדול כמו היבשת. זה לא יהיה סתם אדם, אלא אדם רוחני...חלומותיהם של בני האדם הם אפוא אותו חלק של הטבע האנושי, שמקורו באדם הראשון, מלאך השמים, כי הוא חשב באופן שבו אנו חולמים" (עמ' 136-137).
ון פרנץ5 (1982:35) מספרת על שבט אינדיאני הנאסקאפי, ליד גבול אלסקה, שמבטא רעיון דומה. הם מאמינים שהחלומות באים מ'האיש הגדול' שנמצא בנפש כל אדם, והם באים כדי שהאדם יבין אותם ויחיה לפיהם. 'האיש הגדול' הוא ה'אדם כביר הממדים' של פאביץ, והוא המבטא את הידע של הלא-מודע הקולקטיבי שממנו בוקעים כל החלומות האנושיים וסמליהם. למעשה הוא מגלם את ארכיטיפ מורה הדרך. בחשיבה המיתית הישות הלא-מודעת מתגלמת כדמות אנושית.
שיר של אמיר גלבוע מבטא דבר דומה:
"ההיה כדבר זה מעולם / חלום נחלם באחת / בעיני רבואות בחלמם"6
וכל זה מזכיר לי חלום שחלמתי –
בחלומי אני בבית שבו רצפת השטיח מלאה ארג של תמונות מחיי היום יום, והכל בצבעים של כחול, כתום, אדום משולבים אלו באלו בהרמוניה וביופי. יש שם גבר שנראה כמו מהמזרח הרחוק, לבושו הוא כמו השטיח, אני מרגישה יופי ונעימוּת נהדרת ביותר שלא זכורה לי כמותה, ואני אומרת שאני רוצה להשאר כאן לעולמים. ואז מישהי אומרת שיש כאן פסוקים שמשמעותם היא משהו שקיים תמיד ושהיא תמיד חיפשה, שהוא דיוקן פלאים."
כפי שכתוב בזהר: "ובעוד שיש בו נשמה קדושה, צריך האדם לרבות דיוקן המלך העליון בעולם, וסוד זה הוא אותו נהר היוצא ומושך, לא פוסקים מימיו לעולמים". (זהר, ח"א, קפו, ע"ב).
הלא-מודע הקולקטיבי, שיונג אומר שאי אפשר להבחין בינו לאלוהים, הוא דיוקן פלאים שקיים תמיד, שהוא ארג כל התמונות של חיינו. כוליותו היא ארג הרמוני ומופלא שברצפת חיינו. התמונות האלה יוצרות את תמונות החיים היומיומיים, את תמונות החלום, את תמונות הספרות והשירה.
הערות
[1] פסטמן לינדה – תרגום דורית ויסמן. שבו 2007. עמ' 76.
[2] (.States, B. O. (1992). The Meaning of Dreams. Dreaming, 2 (4
[3] עד הנה. מתוך: עד הנה. שוקן. 1968. עמ' '-'א
[4] ראו מירון דן. 1995. הרופא המדומה. עיונים בספורת היהודית הקלסית, תל-אביב: הקבוץ המאוחד. עמ' 175-176
[5] Von Franz Marie-Luise. 1982. On Divination and Synchronicity. Canad: Inner City Books.
[6] אמיר גלבוע. רציתי לכתוב שפתי ישנים. 1968. ספרית פועלים
