"למלא את המרחב":
טיפול בהפרעות אכילה באמצעות צילום
מאת מירב שאבי בן אלישע
פרק מתוך הספר "עומק שדה - צילום, טיפול ופוטותרפיה" בעריכת אמירה אור, שירלי גופר, אורנה גלס ואבי סבג
מזה שנים אני אוספת עדויות חלקיות, מפוצלות, שבורות, סמויות, בולעניות, מתרוקנות ומתמלאות. פעם אחר פעם אני נחשפת לשבר העמוק ולפיצול בין נפשן לבין גופן של החולות, להימנעות ממפגש עם שפע חוויות החיים המזומנות להן וצמצום "העצמי" לכדי עיסוק סיזיפי בגוף החסר - מלא לעתים עד המתתו. מאמר זה עוסק בעבודה טיפולית באמצעות צילום עם הלוקות בהפרעת אכילה. בחרתי לעסוק בטיפול באמצעות צילום על מנת להרחיב ולהבין מה אני רואה באמצעות התיווך של פעולת הצילום, וכיצד אני יכולה לקדם את האפשרויות הטיפוליות הטמונות בצילום עם אוכלוסיה ייחודית זו. במאמר זה אציג את מודל העבודה שלי לטיפול בהפרעות אכילה באמצעות צילום.
מודל הטיפול שלי התפתח בעשר שנים האחרונות בעבודתי כפוטותרפיסטית במחלקה להפרעות אכילה. במחלקה זו חל איסור להציב מראות בשל רגישותן של המטופלות ויחסן הביקורתי כלפי עצמן בכל הקשור בדימוי גוף. התבוננות במראה, בתצלום או בכל השתקפות אחרת מהווה חוויה מכאיבה ולעיתים אף מטלטלת עבורן.
הפרעת האכילה מכסה על פצעיהן הרגשיים של המטופלות כתחבושת גדולה. פעמים רבות, מבטן בעצמן באמצעות תצלום, חטוף מכאיב וביקורתי, מעקר את היכולת להתבוננות פנימה בכאב להכיר בו ולחמול עליו. על פי רוב מבט זה מאופיין בנוקשות והתעלמות מצורכיהן הרגשיים שלהן עצמן. מה גורם להן אפוא להיענות לעבודה בצילום בצורה כה עקבית? מה יש בו, במרחב המצולם, בקשרים הטיפוליים שמתפתחים בו, בפעולת הצילום ובתוצרים שנוצרים בפעולת הצילום, שמאפשר עבודה טיפולית ויכולת להיעזר בדמות המטפלת?
חשוב לציין שבדרך כלל הלוקה בהפרעת אכילה חשה תחושות עמוקות של ריקנות והרגשה שהיא עצמה ריקה. על מנת להתמודד עם חוויית הריקנות, הופך העיסוק באוכל ובדפוסי אכילה כאמצעי למילוי העצמי בממשות. העבודה באמצעות הצילום מבקשת להעלות דימויים ותכנים לא מודעים על מנת לתת מקום למשמעויות והתייחסויות חדשות בהתמודדות עם חוויית הריקנות ובניסיון לחבר בין החוויה הגופנית לחוויה התוך נפשית.
הצילום
בראשיתו, לא נחשב הצילום לבעל ערך אמנותי. המצלמה נתפסה כמכשיר מכני חסר השראה, המעתיק את המציאות במדויק. צילום היה בעבר הרחוק אירוע חגיגי: אנשים היו מגיעים במיוחד אל הסטודיו והמצלמה הייתה בשליטתו הבלעדית של הצלם. המצולמים לעתים קרובות הולבשו והועמדו באופן שאפיין את רוח התקופה. החל ממחצית המאה העשרים חל שינוי בתפיסה זו. היסוד המבדיל בין צילום לשאר האמנויות הפלסטיות היא העובדה שבעת הצילום על המצלם להיות נוכח מול האובייקט של יצירתו. האובייקט קיים במציאות, אך נקודת המבט או הטיפול בצילום יקבעו את מהותו, ולכן הוא מתנהל בדיאלקטיקה העדינה שבין מציאות ודמיון, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי ובין הממשי לסימבולי. בעידן הדיגיטלי של ימינו, הצילום הפך לפעולה יום-יומית המנציחה בזמן אמת יחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם. ניתן לומר שהמצלמה והצילום אינם מתיימרים עוד להיות אובייקטיביים, והם מעלים סוגיות הקשורות לעמדתו של הצלם וליכולתו להציג נקודת מבט אישית וייחודית לו. תצלומים החלו לקבל מעמד של אמנות והחלו להציגם במוזאונים ובגלריות, והם נקנו בידי אספנים.
התפיסה אם נתייחס להתפתחות הצילום בהשוואה להתפתחותן של התאוריות הפסיכולוגיות (מפסיכואנליזה קלאסית ועד לתאוריות ההתייחסותיות) נמצא אנלוגיה1 בין שינויי של המטפל והמטופל לבין התפתחות היחסים בין הצלם למצולם2. ראשיתה של הפסיכואנליזה התאפיינה בהייררכייה ברורה בין המטפל למטופל. פרויד היה רופא והפרשנות והידע שלו נמסרו למטופל מעמדת מומחה. היום, עמדת המוצא של גישות עכשוויות, למשל הגישה האינטר-סובייקטיבית, היא שמדובר במפגש בין שני סובייקטים היוצרים יחסי גומלין.
הפרעות אכילה
חשוב לציין שהצורך במזון אצל כל בעלי החיים ובכלל זה האדם הוא צורך בסיסי. בנוסף, מראשית חיינו מייצגת ההזנה את סיפוק צרכינו הרגשיים בטיפול אימהי, אהבה וקרבה. כשהאם מיניקה את תינוקה היא מחזיקה אותו, מנחמת אותו ומספקת לו ביטחון. זהו בסיס חשוב להתפתחות יציבה ותקינה של התינוק ויחסיו עם האם והסביבה.
הפרעות אכילה הן שם כולל לקבוצת הפרעות הקשורות בדפוסי אכילה פתולוגיים, כשברקע שלהם קשיים רגשיים שונים. הפרעות אלה פורצות לרוב בגיל ההתבגרות ונמשכות בגילים מאוחרים יותר. לרוב הן מלוות בפגיעה פיזית ורגשית. על פי (DSM (5 (ספר האבחנות הפסיכיאטרי), קיימים שישה סוגים של הפרעות אכילה, והשכיחות שבהן הנן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה בולמוסית.
אנורקסיה נרבוזה מתאפיינת בדחף עז לרזות, באכילה מצומצמת, בצומות וכן בולטות בעייתיות ועיוות בתפיסת הגוף. החולה באנורקסיה עוסקת לעתים קרובות בפעילות גופנית מופרזת ובסירוב לשמור על משקל גוף תקין. רוב החולות סובלות מתת משקל. בשונה ממחלות אחרות, הלוקות בהפרעת אכילה עשויות להסכים להתאשפז מרצון, אך נוטות להתנגד לטיפול רפואי שכולל תביעה לעלייה במשקל והגמשתם של הרגלי האכילה, כמו גם לטיפול רגשי המצריך התבוננות עצמית (חסון רוזנשטיין, 2015). בולימיה נרבוזה מתאפיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים, ובעקבותיהם ניסיונות "פיצוי" כגון הקאה, נטילת משלשלים, פעילות גופנית מופרזת וצומות המונעים עלייה במשקל. לרוב, משקל גופן של חולות אלה תקין. הפרעת אכילה התקפית בולמוסית מתאפיינת בהתקפי אכילה ללא ניסיונות "פיצוי," ולרוב היא מובילה לעודף משקל. המשותף ללוקות בהפרעות האכילה השונות הוא עיסוק חריג באוכל, בדימוי הגוף ובמשקל. הפרעות אלה נחשבות להפרעות רגשיות מורכבות, אשר מתפתחות על רקע של גורמים תרבותיים, אישיותיים ופסיכו-סוציאליים. בהיבט החברתי התרבותי, הפרעות אכילה נחשבות לתוצר נלווה לחברת השפע, שבה תכתיבי אידאל היופי מתווכים לציבור באופן ציני בידי אנשי הפרסום והמדיה.
ההיבטים האישיותיים הקשורים להפרעות האכילה הם רבים ומגוונים. אנורקסיה מאופיינת בנטייה לפרפקציוניזם ונוקשות, ובולימיה מאופיינת באימפולסיביות, קשיי ויסות רגשי ועצמות רגשיות גבוהות. לדפוסי תקשורת בגרעין המשפחתי תיתכן השפעה רבה על התפרצות ההפרעה.
גורם משותף נוסף להפרעות האכילה הוא קושי אישי בזיהוי הצרכים הרגשיים וניסיון של החולות למלא צרכים אלו באמצעות ההפרעה. הפרעות האכילה מאפשרות לחולות להתנתק מרגשותיהן, לעקוף קונפליקטים ולמצוא דרך מעקף לשרוד כאב נפשי. האנורקטית מפגינה
שליטה מוחלטת בגופה ובאכילתה. יש בידה שליטה מרחיקת לכת בכל מה שנכנס אל פיה, עד כדי ירידה קיצונית במשקל והפסקת המחזור החודשי, המסמל את נשיותה. כך שולטת האנורקטית גם בנשיותה ובמיניותה. האוכל נתפס כגורם שניתן לבטוח בו בשונה מאנשים (דנה ולורנס, 1999). הבולימית שולטת בגופה באמצעות אכילת מזון רב והקאות. להפרעת אכילה זו אין ביטוי חיצוני והבולימית נראית כבעלת משקל תקין. כך שלתפיסתה, היא יכולה להסתכן ולשלוט בהסתכנותה בעת ובעונה אחת. האכלנית הכפייתית מביאה מזון רב אל קרבה אך אינה מאפשרת לו להזין אותה באמת.
לסיכום, הסימפטומים של הפרעות האכילה השונות ממלאים תפקיד הגנתי בפני עצמי פגיע, חרד ותלותי. השליטה היא יסוד מרכזי בהתנהגותה ובצרכים של הלוקה בה.
פוטותרפיה והפרעות אכילה
עבודה טיפולית בצילום מוציאה לאור את הדימויים הסמויים והלא מודעים של הלוקות בהפרעת אכילה ומתרגמת אותם לתמונה, לדימוי חי בעל צורה. ההתבוננות העצמית של הלוקות בהפרעת אכילה מאופיינת בעיוות וצמצום. התבוננותן של החולות בתצלומיהן מעלה בהן מידית חוויה קונקרטית אובססיבית הקשורה לממדי הגוף: משקלו, היקפו וגזרתו. באנורקסיה "הגוף מצמצם עצמו לדעת" – תהליכים קוגניטיביים רגשיים והתנהגותיים מצטמצמים במרחב היום-יומי, מתרוקנים שם ונעלמים.
חשוב לציין שברקע, החולה האנורקטית מנסה לתבוע לעצמה עצמאות ונפרדות אך ניסיון זה סוטה מדרכו. היא מנסה לבסס את ערכה העצמי ושליטתה על ידי מערכת חוקים נוקשה הקשורה לאוכל. ניתן להסביר זאת בכך שעמידה איתנה בחוקים ואיסורים מקנה לה תחושה שהיא כול-יכולה. באופן פרדוקסלי, דווקא התנהגויות שנועדו להקנות שליטה באמצעות הגוף, מתפתחות לאבדן שליטה ולתהליכים הרסניים לגוף ולנפש גם יחד.
הטכניקה של העבודה
בספרו הפחד לתפוס מקום מתאר בכר גישה טיפולית להפרעות אכילה, הנשענת על פסיכולוגיית העצמי של קוהוט: "שימוש בגישה פסיכותרפויטית אשר לא תכפה פירוש מבחוץ, אלא תיתן הקשבה מבפנים, מעמדה שהיא קרובה חוויה לחולה [...] לפי קוהוט, חווה המטפל עצמו בעת ובעונה אחת כממוזג עם הפציינט, ונפרד ממנו" (בכר, 2001, עמ' 2).
במרחב המצולם, המטפלת היא הצלמת. היא מצלמת מעמדה "קרובת חוויה" (קוהוט) – עמדה המביעה את נקודת מבטה של המצולמת, והיא נמנעת מפרשנות אישית. מטרת הצילום היא מתן אפשרות לביטוי לעולמה הרגשי הפנימי של הלוקה בהפרעת אכילה ויצירת יחסי אמון בין הצלמת (המטפלת) למצולמת (המטופלת). פעולת הצילום עצמה והתבוננות בתוצרים המצולמים מעודדים את המצולמת לשוב ולקיים קשר של קרבה בין גופה לנפשה. המצולמת מוזמנת להיכנס אל "המרחב המצולם" (עליו ארחיב בהמשך) ולהעלות אסוציאציה, תחושה, דימוי או מחשבה באמצעות גופה. הגוף משרטט בחלל את קווי המתאר של הנפש. הגוף המאכזב הופך להיות "כחומר ביד היוצרת" באופן אקטיבי ונוכח ובשירות צורכי העצמי. בתהליך אטי מתקיים תהליך של חיבור הנוצר בין נפשה של המצולמת לגופה.
המפגש בין הצלמת למצולמת הוא אינטימי ומעלה תחושות של פגיעות ורגשיות גבוהה. הכרה מצד המטפלת הצלמת בצורך של המטופלת המצולמת בשליטה הנו הכרחי: הצלמת מחזיקה את המצלמה, והיא מצלמת את המטופלת על פי הוראות הבימוי של האחרונה. המצולמת מגדירה אפוא את גבולות הפריים (מסגרת), את התכנים, את מרחק הצילום וזווית הצילום וכולי. זהו דיאלוג המבקש להדק את האופן שבו המצולמת רוצה להיראות ולהיות, והוא דורש מהמטפלת אמפתיה ויכולת התבוננות מתוך חווייתה של המצולמת ויכולת להניח את הציפיות של עצמה מהצילום במקום משני עד כמה שניתן. לעולם אין לכפות על המצולמת התבוננות שזרה לה או שאינה בשלה לראותה. כמטפלת אני מעין נושאת הכלים שלה ומצטרפת למסעה ואיני יודעת מה צופנת לנו הדרך. אני לומדת תוך כדי תהליך.
על הדימוי
האור, בלעדיו אין חיים, בזכותו אנחנו יכולים להביט, להתבונן, לתת הכרה לקיומנו ולקיומם של אחרים. האור הנו המכחול הרושם את הדימוי המצולם, כזה המוציא מן החושך לאור את החבוי אי במעמקים ומבקש להיוולד לצאת אל העולם ולתבוע את נוכחותו והכרתו. הטיפול באמנויות עוסק בדימויים ומטפורות העוקפים הגנות מילוליות ומגשרים בין הלא מודע למודע. שפת הצילום רוויה במקבילות שונות לשפה הטיפולית: מסגרת (frame) חשיפה, מיקוד, רקע, שיקוף, פיתוח, מסגור מחדש ועוד. מושגים אלו הם ייצוג סימבולי לחוויות פנימיות ובזאת הם פותחים צוהר לדיבור על המשמעויות הרגשיות הצפונות בהם. טיפול בצילום מזמין את המטופלת לבטא את נקודת מבטה הייחודית תוך דיאלוג מתמיד בין החוץ לפנים, מהקונקרטי לסימבולי. מקורה של המילה "צילום" במילה "צֶלֶם", שמשמעותה דמות (בבואה, תמונה).
פוטותרפיה מחלצת את המשמעות הקונקרטית של הדימוי ומחברת אותו לחוויה אישית, לייצוגים פנימיים בעולמו הנפשי של המטופל. דימוי מצולם מקבל מעמד והתייחסות כאל פנטזיה, רעיון, חוויה או הרגשה. תמונה בנויה מצבע, מאור וצל, מצורה, מקומפוזיציה, מניגודים, מתנועה ועוד. הלוקות בהפרעת אכילה מתקשות בהתייחסות סימבולית והתייחסותן לעצמן היא קונקרטית. הן מתקשות בהסמלה, ומתקשות בהבנת עצמן ויחסיהן עם הזולת. חיבור החולות לאמצעים צורניים יוצר גישור אל תכנים לא מודעים המשפרים את יכולת ההתבוננות והעבודה עם התמונה המצולמת והתכנים הנפשיים שהיא מעלה. בספרה תיאטרוני הגוף (1989) מתייחסת מקדוגל לניתוק התפתחותי בין גוף ונפש כמנגנון "עיקול" בו תחושות רגשיות הופכות לתחושות גופניות. כאשר מתעוררת מצוקה פונה הסובייקט להתייחסות לגוף במקום להתייחסות לקשרים הראשוניים אשר גרמו לאכזבה ולכאב. תהליך זה מייצר "החפצה" של האנושי. בשל תהליך "העיקול" אין אפשרות למרחב סימבולי. "הגוף הוא גוף" ותו לא, ללא אוויר וללא מרחב נפשי.
כדי להתגבר על התלות באוכל ולהפגין שליטה, קיומן של החולות האנורקטיות מתאפיין בהצטמצמות שבאה לידי ביטוי בהתנגדות לקבלה מבחוץ. הצילום, לעומת זאת, הוא אמירה על העצמי ועל העולם: המצולמת התופסת מקום במרחב מנכיחה את עצמה, פיזית ונפשית גם יחד. התצלום הופך לעדות לקיומה של המצולמת במרחב החיים.
עבודה קבוצתית במחלקה להפרעות אכילה
מאפייני הקבוצה
הטיפול במחלקה להפרעות אכילה מבוגרים (+18) כולל את כל סוגי הפרעות האכילה, מאנורקסיה ועד השמנת יתר. סדר היום של השוהות במחלקה כולל טיפולים פרטניים, מעקבים דיאטניים וקבוצות טיפוליות בדיסציפלינות שונות. השוהות מחולקות לקבוצות. כל קבוצה מונה כעשר משתתפות והיא כוללת חולות עם הפרעות אכילה שונות. הקבוצה מוגדרת כקבוצת "רכבת" וחברות בה מצטרפות חדשות לצד שוהות לקראת סיום אשפוזן. משום כך, מתקיים כל העת בקרב המשתתפות טווח התייחסויות רחב על רצף שבו מצד אחד התעקשות על ההפרעה ובקצה האחר מוטיבציה גבוהה לשינוי וכוח מתוך הרצון למזער את השפעת ההפרעה ולצמצם את שליטתה בחייהן.
בתחילת המפגש, אני מבקשת מחברות הקבוצה לתאר את תחושתן "כאן ועכשיו." במהלך הסבב המנחה מעודדת אותן לחבר את תחושותיהן לדימוי. הדימוי הופך לחומר הגלם הראשוני עבודה בצילום. הדימויים המצטברים במפגש מתגבשים לכדי בסיס לעבודת הצילום. כך, למשל, העלאת צבע או מילה כלשהי גורמת למטופלת לדמיין תמונה המשקפת את תחושותיה. בשלב זה, כאשר תחוש המטופלת כי היא מוכנה לעבודת הצילום, היא תהפוך למצולמת, והדימוי שהעלתה יהפוך לתצלום של ממש. המנחה היא הצלמת, "זולתעצמי" המשרתת את צרכיה של המצולמת (במודל עבודה זה המשתתפות בקבוצה אינן מצלמות זו את זו). פעמים רבות, העבודה בצילום מתחילה באי ודאות. הזמנת המטופלות לשיתוף בתחושותיהן מעוררת לעתים התנגדות והימנעות מתכנים שאינן נוגעים בגופן. חיבור למילים פשוטות, בודדות, יכול להאיר חוויה פנימית.
דנה (שם בדוי), בשנות העשרים לחייה, סובלת מאנורקסיה. דנה הצטרפה לקבוצה לאחר שהות של שבוע וחצי במחלקה. היא נטתה להתחבא מאחורי שׂערה הארוך ושידרה ריחוק ונתק מהשיחה הקבוצתית. דנה הוזמנה לשתף את בנות הקבוצה ביחסה לצילום:
דנה: אני לא אוהבת להצטלם ולא אוהבת לצלם. צילום לא מדבר אליי.
אני: האם יש סיבה מסוימת שבגללה את לא אוהבת להצטלם?
דנה: אני לא אוהבת לראות את עצמי. (בהמשך המנחה תתייחס לכך).
אני מבקשת מהמשתתפות לדמיין את עצמן בתוך המרחב המצולם: היכן אתן ממקמות
את עצמכן? באיזו תנוחה? האם יש שם אור? האם אתן מזהות צבעים מסוימים, חפצים,
או כל דבר אחר?
דנה: אני לא רואה כלום. יש רק חושך.
אני: האם החושך מוחלט?
דנה: חשוך לגמרי. אי אפשר לראות כלום.
אני: אז זו התמונה... תרצי לצלם אותו?
דנה: לא. אין מה לצלם.
אני: זו יכולה להיות תחילתה של העבודה.
דנה קמה ממקומה ומחפשת בחדר אובייקט שחור. לבסוף היא לוקחת גיליון שחור ומצלמת אותו. כאשר דנה חוזרת לשבת, היא אומרת: אני לא רוצה להיות כאן. גם בבית לא טוב לי. אני לא רואה קרן אור. רק חושך ודיכאון.
דוגמה נוספת: נוי, בת עשרים ושש, חולה בבולימיה נרבוזה, הצטרפה לקבוצה וסיפרה על המטרות שהציבה לעצמה. בין השאר, הביעה נוי משאלה, לקבל מנעול שייפּתח ויחשוף בפניה מקומות סגורים, עד שתתפוגג המעמסה שמטילה עליה המחלה. היא הרגישה שהתמונה שברצונה לצלם תצטרך לבטא לחץ, צרות ואי יכולת תנועה, והחליטה לעבוד עם מנעול בתור אובייקט צילום. את המרחב הצר בחרה להמחיש בכיסא: היא שכבה על מושבו על הרצפה בין רגלי הכיסא בהם אחזה. חברת קבוצה אחרת החזיקה מנעול ונוי ניסתה להגיע אליו בידיה ללא הצלחה. כאשר חזרה לשבת במעגל, זכתה נוי למשוב מבנות הקבוצה, ובו נאמר לה כי העמדת הצילום הציגה אותה כמי שאינה מתאמצת להשיג את המנעול, ונדמה שאינה מעוניינת בו באמת. נוי הופתעה מן המשוב, אך כעבור זמן מה מצאה את מילותיה: "אולי אני לא מתאמצת באמת להשיג את המנעול. אני באמת מרגישה די פסיבית יחסית למי שרוצה להשיג משהו. אולי אני מצפה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומי. הרבה פעמים אני נותנת לאחרים להחליט בשבילי. זה לא חדש לי".
פוקס (Foulkes, 1983) טוען שהקבוצה הטיפולית פועלת כהיכל של מראות. הפרט משתקף בנקודות מבטיהם השונות של חברי הקבוצה ולומד להעריך את עצמו באמצעותן. מאחר והקבוצה עוסקת בהפרעות אכילה שונות וכוללת שלבי החלמה שונים על הרצף, ניתן למצוא שם ריבוי התייחסויות. פעמים רבות חולות של ראשית הדרך יכולות להתבונן בחולות שנמצאות בתהליך תקופה ממושכת יותר בהפתעה. הן חשות שהדרך חסומה בפניהן. אך המפגש הזה יכול גם לסמן נקודה עתידית שאליה חלק שלהן היה רוצה להגיע.
מאגר התצלומים האישי במסגרת הטיפולית מצטרף לנרטיב של המטופלת, ולעתים יש בכוחו לחבר לה נרטיב חדש. התבוננות בתמונה מזמנת מבט שמעבר לגוף הקונקרטי; גוף סימבולי, המכיל חוויות נפשיות החורגות מן העיסוק הבלתי פוסק במשקל, כגון התגברות, מאבק, שאיפה, אמונה, תקווה וניצחון.
המרחב המצולם כמרחב פוטנציאלי
המרחב המצולם הוא אזור מוגדר מראש בחלל החדר, ושם מתרחשת פעולת הצילום. למעט בדי רקע צבעוניים שנועדו ליצור את האווירה שהמצולמת מבקשת לבטא, המרחב הוא ריק ומופקד בשליטתה של המצולמת. היא מוזמנת ליצור בחלל הריק, למלא אותו בגופה, באביזרים או באנשים, עד שתיווצר שם תמונה שהיא למעשה תמונת עולמה הפנימי. המצלמה משמשת חפץ מעבר ואמצעי להשלכת ייצוגים נפשיים ראשוניים. הצילום מהווה אקט, פעולה: להצטלם משמעו לנקוט עמדה להגיד משהו על עצמי ועל העולם. המטופלת אשר חוששת למלא ולהתמלא, תופסת מקום וממלאת את המרחב בנוכחותה באופן פיזי ונפשי.
ויניקוט (1995) טבע את המונח "מרחב פוטנציאלי" וחקר את התהוותו בהתפתחות המוקדמת. המרחב הפוטנציאלי מתהווה במעבר מתלות לעצמאות והוא מצוי בתחום שבין חוויית הכול- יכול הסובייקטיבית הילדית (הילד חש עצמו תחילה כשולט באובייקטים שלו) לבין המציאות האובייקטיבית המגבילה. מרחב נפשי זה הוא בסיס להרחבת החוויה היום-יומית הקונקרטית לכדי חוויה סימבולית ומטפורית. ויניקוט מדגיש את חשיבותן של ההפתעה והתנועה הספונטנית כאפיונים של מרחב זה, המחזקות ובונות את העצמי. על פי גישה זו לפוטותרפיה, המרחב המצולם הוא מקום ייחודי, בדומה למרחב הפוטנציאלי של ויניקוט הוא קונקרטי ומטפורי בעת ובעונה אחת.
הצילום מתייחס לשתי מציאויות המתרחשות בו זמנית, האחת פנימית והשנייה חיצונית. חומרי הגלם הם ממשיים – גוף, כיסא, שולחן – אולם צירוף האובייקטים וצילומם מנקודות מבט ייחודיות יוצרים מציאות המשלבת בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין הממשי לסימבולי ובין המציאותי לנפשי. המרחב המצולם אינו שיפוטי ואינו ביקורתי. הכניסה לשם נעשית בהסכמה ומתוך הכרה בצרכיה של המצולמת, כשהיא מוזמנת להתנסות ולשחק בחומרי הנפש. היא נעה בין מציאות לדמיון, תוך התבוננות פנימית וחיצונית המייצרת דיאלקטיקה. על פי ויניקוט, במרחב מעין זה מוציא הילד את החפץ מההקשר של הפונקציה הראשונית שלו ומשתמש בו באופן אחר, מותאם אישית אליו ונושא משמעות סמלית.
באמצעות השימוש בצילום, נוצרת אפשרות ללוקה בהפרעת אכילה להרחיב את ההתייחסות שלה לגופה, היא מתייחסת אליו בשונה ממה שהתייחסה אליו קודם. אם עד כה חשיבתה התבטאה בגישה סטראוטיפית חזרתית, "רזה-שמן," "עלתה במשקל-ירדה במשקל" השימוש בצילום מאפשר עוד נקודות מבט והתייחסויות אל גופה ויצירת תנועה נפשית זורמת יותר ביחס לגופה [תמונה 1]. בהליך הצילום מותמרות התחושות המאיימות של דימוי הגוף לכדי תחושות המבטאות יותר גמישות. המציאות אינה מוכחשת עוד והמצולמת חרדה לחשוף את גופה, אך מתנסה במשחק במרחב הביניים בין הגופני לנפשי, בין הקונקרטי לסמבולי. פעמים רבות מבטאות המצולמות באופן גלוי וסמוי דיאלקטיקה בין הרצון להחלים ובין הרצון לשמר את ההפרעה: בד בבד עם התעוררות הצורך לבטא, ליצור ולהתבונן "בעצמי," קיימת מוטיבציה גלויה וסמויה בשירות ההפרעה לצלם את הגוף ברזונו (באנורקסיה) ולתעד את "ההישג" לפני ההעלאה במשקל הכרוכה בהחלמה.
מירב שאבי בן אלישע, גוף 2017
לוריא (2002) אומרת שמשחק הוא נושא שברירי:
בזמן המשחק הילד יוצא אל מעבר לעולמו הפנימי, מעבר לפנטזיה וחושף את עצמו לאפשרות של הגשמה ומימוש הפנטזיה בתוך בועת העולם האשלייתי של המשחק שלו. תוך כדי ניסיון מימוש זה, נוצרות אפשרויות של הפתעה. כאשר ילד מסתפק בפנטזיה הוא שומר לעצמו את מלוא השליטה על ההתרחשות אך מונע אפשרות של הפתעה, כאשר הוא משחק הוא לוקח סיכון של ויתור על שליטה מלאה אך מאפשר לעצמו הגשמה של חיוניות וביטוי עצמי. (לוריא, 2002, עמ' 89)
גם המצולמת משחקת כשהיא הופכת את הצילום מכלי שמגדיר את חיצוניותה (ומושפע גם מהיבטים של מגדר ותרבות) לאמצעי שדרכו היא יוצקת לתוך פעולת הצילום משמעויות משל עצמה.
האני החווה והאני הצופה
אני מבחינה בין שני מצבי תודעה בצילום: "האני החווה" ו"האני הצופה" (שאליו אתייחס בהמשך). "האני החווה" מתייחס לסט הרגשות בזמן פעולת הצילום. כאשר מצולמת נכנסת לתהליך העבודה חלה עוררות רגשית, תשומת הלב מופנית להתבוננות פנימה ומתן ביטוי לתכנים נפשיים רגשיים. לצד חששות ופחד במפגש עם המצלמה מתעוררת לחיים משאלת הלב הראשונית של המצולמת "להיראות," "להיות קיימת", לאהוב ולקבל את מה "שאני".
בשל אופיו הדרמטי של המרחב המצולם, השלכות ויחסים העברתיים מתעוררים בעצמה גבוהה. השיח הקבוצתי מתייחס לתכנים שעלו בזמן הצילום: מחשבות, אסוציאציות, תנועת גוף, רגשות, ציפיות וכולי. בשלב זה אין תמונה. ההתמקדות היא בחוויה הפנימית של המצולמת. בתהליך עבודה זה מתעוררים יחסים העברתיים והשלכות מצד המטופלת אותן אתאר: מיכל, מאושפזת במחלקה בת ארבעים, סובלת מילדות מהפרעת אכילה בולמוסית ומהשמנת יתר, מאפיזודות דיכאוניות ומחרדות שונות. אכילת היתר ביטאה רצון גלוי לעין לעורר את עצמה משעמום, מבדידות ומעייפות, והרגעת חרדה עצמתית מפני התפרקות. מיכל חשה אשמה ובושה על בולמוסי האכילה ונמנעה מאכילה לעיני אנשים בשל חשש מפני ביקורת. מערכת היחסים שלה עם בן זוגה התאפיינה בדינמיקה מסובכת. רצונה של מיכל בעצמאות ובאינדיווידואציה גרם לקונפליקטים ביניהם מלווים ברגשות אשם וחרדה מפני נטישה. מיכל הביעה רצון להתפתח ולהגשים את עצמה. היא סבלה מכך שחייה היו משעממים כל כך. היא הבינה שיש קשר בין האכילה לבין אי הצלחתה לספק את עצמה בדרכים אחרות, מצד שני עלה בה פחד משתק מפני כל שינוי באשר הוא. בקרב הקבוצה, נטתה מיכל לפעול למען אחרים ולא למען עצמה: היא התייחסה לדבריהם של חברי הקבוצה האחרים ולעבודותיהם, והסכימה לקחת חלק בצילומיהם.
לקראת סיום האשפוז הודיעה לי מיכל שבמפגש הקבוצתי הבא היא תרצה להצטלם. פירשתי את הצהרתה כרצונה להתמודד עם החרדה שהצילום מעורר בה. בהצהרתה היא הביעה את משאלתה להעז ולהרשות לעצמה להתמודד עם משהו שלא עשתה עד כה. במפגש הבא חשתי שמיכל חרדה, כמעט אילמת, ובקול כאוב ושקט היא שאלה אם היא יכולה לצעוק. היא תהתה אם זה מעשה מתקבל על הדעת; "בכל זאת ישנם אנשים בחדרים הסמוכים." חברי הקבוצה עודדו אותה, אני החזקתי את המצלמה והיא צעקה. צילמתי תמונה אחת ויחידה. המשכתי לעמוד מולה רגע ארוך ללא מצלמה. בשבוע הבא סיפרה מיכל כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה היא הצליחה לפנות לעצמה מרחב של ממש ומאז היא מרגישה הקלה גדולה, "כאילו משהו בפנים התפנה."... מיכל שאלה אם תוכל לראות את התמונות. לשאלתי מה היא מצפה לראות שם ענתה "יש לי נטייה לשכוח חוויות טובות, אני זוכרת רק את החלקים הלא טובים." הראיתי לה את התמונה האחת שצילמתי. מיכל התרגשה מהכאב שפניה הביעו בתמונה וביקשה להמשיך לעבוד גם במפגש זה, לא לפני שווידאה שהיא לא תופסת את מקומו של חבר קבוצה אחר. ממש לפני שהשתחררה מהמחלקה ביקשה ממני מיכל להצטלם יחד אתה: "אני רוצה לשמור זיכרונות מאנשים שמתקשרים לי לחוויות טובות".
פסיכולוגיית העצמי מציעה שהאוכל או הימנעות ממנו ממלאים את מקומו של אחר משמעותי, כגון הורה, שתפקידו להכיר בצרכיו של הילד עד שהכרה זו מופנמת בתוכו. כאשר צרכים אלה מוכחשים על ידי האחר המשמעותי, יגדל הילד עם ליקויים בלכידות העצמית, ביציבות הנפשית ובהערכה העצמית, ויהיה פגיע לפרגמנטציה – התפרקות, דלדול וריקון. בהפרעת האכילה הופכים דפוסי האכילה המעוותים למערכת חדשה המפצה על אותם חסכים. לעומת זאת, בהפרעת אכילה בולמוסית מתפקד האוכל כמעקף לצרכים אלה, כהגנה וניסיון הימנעות מאכזבה. האוכל הופך למקור של ביטחון, זמינות והגנה, וממלא את הליקוי בפונקציה ההורית החסרה (בכר, 2001).
מערכת היחסים בין הצלמת למצולמת נועדה להעצים את המצולמת. הצילום מנתק את המצולמת מסביבתה, מתמקד בה באופן מכיל ומכבד, והופך ליחידה דיאדית אינטימית (בתוך קבוצה) ומוגנת, המכירה בצרכיה הראשוניים של המצולמת ומעודדת אותה להוציא לאור את עצמה ואת המאפיינים הייחודיים לה. אחד היסודות החשובים בחוויה הטיפולית שתוארה הוא הצורך בשיקוף. המטופלת מבקשת לקבל הד לקיומה מצד דמות אחראית שנמצאת שם למענה. משאלתה של מיכל לזכות במקום משלה הובעה, ומושא ההעברה הותק מסיפוק על ידי אוכל לסיפוק על ידי המטפלת. תנאים בסיסיים אלו, שנערכים באופן ראשוני וטרום מילולי, מאפשרים ל"עצמי" ביטחון ומרחב להתבונן פנימה. ההשתייכות לקבוצה והקבלה הקבוצתית מחזקים את עצמת התהליך.
עידית, בת שלושים, חולה באנורקסיה נרבוזה, ביקשה לעבוד בצילום כדי לנסות להתבונן בעצמה דרך מבטה שלה: "אחרי כל כך הרבה שנים, אני מרגישה שאיבדתי את החיות שבי. אני רוצה לבדוק מה יש שם – אולי העיניים יגידו לי משהו? אולי אמצא שם משהו אחר ממה שאני רואה במראה?" הליכתה של עידית הייתה אטית ומהוססת. היא נעמדה במרחב המצולם וביקשה ממני לצלם אותה ללא הוראות מיוחדות. ידיה נזרקו קדימה ועמידתה הזכירה עמידה של ילדה קטנה. ניצבתי במרחק מה והיססתי אם להתקרב מעט, אך החלטתי לעצור במקומי. עידית הישירה מבט ונראתה אבודה לרגע. היא הכניסה את ידיה לכיסיה והביטה בי. השבתי לה מבט וביקשתי את אישורה ללא מילים, ואז צילמתי. כאשר חזרנו למעגל הקבוצתי, תיארה עידית את תחושת הקרבה והריחוק שחשה בעת הצילום: "הרגשתי חום עם הקרבה אבל משהו עצר אותי. כשלחצת על הפלאש, נזכרתי שכשהייתי בת חמש אימא שלי צילמה אותי. אני זוכרת את הרגע המיוחד ההוא על אף שלא מצאתי את התמונה באלבום". מעשה הצילום העלה בזיכרונה של עידית רגע מיוחד שבו אמה פינתה לה מרחב משלה. החוויה הדיאדית אינטימית במרחב המיוחד עוררה בעידית געגוע, ובה בעת פחד מפני הזדקקות וחשש לא להיענות. הזיכרון הפציע בזיכרונה כמו פלאש: מאיר בפתאומיות, מוציא את הנשכח אל האור. ואני, ללא פלאש (אינני עובדת עם פלאש), הייתי מעין עדה ושותפה לרגע ההוא שהחזיק את המורכבות ביחסיהן.
המצלמה כאובייקט להשלכות
בתהליך העבודה בפוטותרפיה המצלמה הופכת לאובייקט להעברה ולהשלכה. לצד פחד שתעורר תחושות של עצב, רתיעה וביקורת עצמית, מסמלת המצלמה את התקווה לפגוש חלקים בריאים בנפש, חלקים שמבטאים סקרנות ויכולת תנועה חופשית יותר במרחב. כאשר מצטרפת משתתפת חדשה לקבוצה, היא מתבקשת לבטא אסוציאציות לתחושות המתעוררות בה ביחס לצילום, כדי שניתן יהיה להעריך את מידת החרדה והרגישות שלה לחשיפה באמצעות צילום. המצולמות התבקשו לתאר בכתב את תחושותיהן כלפי המצלמה, וכך הן הביעו בכתב:
א': מצלמה יקרה שלי, הייתי רוצה להפסיק לפחד ממך, הייתי רוצה לראות את המציאות כמו שהיא, כמו שאנשים רגילים רואים אותי. אני מבקשת שתאפשרי לי להשלים עם עצמי.
ר': מצלמה מה את רוצה? את אמתית או דמיונית?
ג': האירי את פניי, גלי לי את היופי הפנימי, גלי אותי. האירי אותי כמו שאני. צלמי את הצד היפה שלי.
י': תעשי שאיראה רזה, שיימחק אוטומטית אם אצא שמנה או מכוערת. תעשי שאיראה יפה. שלא יראו את השומן. את מזכירה לי את השיח שיש לי עם המחלה, עם כל אדם שיצלם אותי. אני לא ממש אוהבת אותך. את מנציחה דברים יפים ואני לא אוהבת להיות כלולה בהם, מאז המצאת הסלפי זה בכלל נורא. לא אוהבת להנציח רגעים.
ד': הייתי רוצה באמצעות המצלמה "להשתגע, להשתולל, להשתחרר, לצעוק, לכעוס, לבכות, להעז, לא לפחד, לצחוק מכל הלב."
מצולמות נוספות כותבות שתמיד ראו במצלמה:
ע': מי שמנציחה נופים, רגעים, זוויות, משפחה, את מה שמאחורי הקלעים. אף פעם לא אהבתי כשהסתכלת עליי, אף פעם לא רציתי להיות מונצחת, אף פעם לא רציתי להקפיא, להיות ככה לנצח. אף פעם לא הבנתי את החדווה הזו, גם לא עכשיו, כשאני שוב אחרת.
ג': המצלמה מזכירה תקופה, זמן, מקום, אושר, נוף.
ש': אובססיה, עצבים, חוסר פרופורציה, שומן, נוף, כיעור, פנים שמנות, פרחים, נוף, טבע, בזבוז זמן.
ל': בית, מקצוע, חלום, רכוש, חברים, תיעוד, תרגום, משפחה, יצירתיות, ערכיות. רגעים טובים, יופי, אובייקט, זיכרון. המצלמה מזכירה מישהו שעושה הכול בדרך יפה, גם אם התמונה יצאה לא משהו. כמה יפה את מצלמת? מה הדבר הכי יפה שצילמת היום?
העמדות הראשונות שמעוררת המצלמה מציגות קשת רחבה של השלכות: מהקונקרטי ("תיעלמי מהעולם") ועד הסימבולי ("תראי אותי, תאהבי אותי"); מהכחשה ועד למשאלה לקבלה עצמית; מביקורתיות ונוקשות לתקווה לשחרור וחיות. אפשר להתייחס לחלק מן ההשלכות על המצלמה כביטוי ושיקוף של תופעות תרבותיות. במחקר שבדק את השפעת התקשורת על הפרעות אכילה בקרב נערות נאמר כך:
נמצא קשר חיובי מובהק בין פתולוגיה הקשורה באכילה ודימוי גוף לבין חשיפה למסרי תקשורת פוגעניים, בדגש על שימוש בפייסבוק ובסרטוני מוזיקה ברשת. ככל שהחשיפה לתכני אופנה באינטרנט עלתה, כן עלתה הרמה של הדחף לאנורקסיה. קשר ישיר זה, בין חשיפה לתקשורת לבין ההפרעות השונות באכילה, נמצא גם בחשיפה לתכניות הטלוויזיה ולמגזינים עם תכני רכילות ופנאי. (לצר, כץ וספיבק, 2013)
מיכל היימן, אמנית רב-תחומית, חוקרת ואוצרת, שואפת להבְנות דיסציפלינה חדשה בין צילום לדיאגנוזה, בין אמנות לפסיכואנליזה ובין תאוריה ופרקטיקה. יצירתה של היימן מבוססת על מחקר – בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה – הניזון ממחקרים קליניים, מתולדות האמנות ומהשיח הפוליטי והמגדרי. בסדרת העבודות על מה את חושבת חוזרת היימן לתצלומי נשים אנונימיות שערכה בעבר, ואקט הצילום התייחס אליהן אז כאובייקטים נטולי זהות. היימן ביקשה לתקן את מעשה הצילום ההוא ולהנכיח אותן מחדש:
ב2003- גיליתי במגירות הארכיון שלי את סידרת הנשים המנותקות שיצרתי עשרים שנה מוקדם יותר. אותן נשים בחרו להתנתק מסביבתן, ואילו אני צילמתי אותן ללא רשותן, בעוד הן פעם יודעות, פעם אינן יודעות, שאני "שם." בחרתי לעשות מעשה מעט רדיקלי בתולדות הפרקטיקה של הצילום ולתקן את מעשה האונס שכפיתי עליהן בתצלום. בחרתי לפנות למצולמות שלי, לנשים, לחבר ביניהן ובין מחשבתן, להשאיל מן הפרקטיקה של הפסיכואנליזה את החוזה המכונן בין המטופלת למטפלת: המטופלת יכולה להגיד את כל מה שהיא חושבת. (היימן, 2008)
- פרסומת -
בהיבט החברתי התרבותי המגדרי, נתפס הצילום ככלי פטריארכלי חודרני. בעת הטיפול, הופכת פעולת הצילום לכלי של קבלה והכלה, כלי מטריארכלי. יש פה מעין תיקון וניסיון להשיב את השליטה לידי המצולמות. מטרתו של המפגש במרחב המצולם היא טרנספורמציה למצלמה – מכלי מתקיף, ביקורתי ומתסכל, לכלי שמחולל מפגש אינטימי בין אדם לעצמו.
באחד ממפגשי הקבוצה הגיעו שתי משתתפות, אשר הפרעת האכילה שלהן הופיעה על רקע עיסוקן במחול. בתהליך ההחלמה חוו השתיים געגוע עז לריקוד יחד עם כעס על עולם המחול, שייצג בעיניהן את החממה שהצמיחה את הפרעת האכילה. השתיים החליטו לנצל את המרחב המצולם לביטוי של מחאה: כאשר הסתובבו יחד באחד ה"אפטרים" (חופשה המסמלת חיזוק להתנהגות בריאה), הן עצרו מול חלון ראווה באחד ממרכזי הקניות ההומים. בובה שמידותיה זעומות לבשה שם בגדים צמודים מאוד. השתיים נכנסו אל החנות וביקשו מהמוכרת סט בגדים כזה לכל אחת מהן, ולבשו אותם למפגש הקבוצתי הבא. באמצעות אותו לבוש ואיפור כבד ומוגזם, הופגנה מחאה אישית חברתית שנגעה בגרוטסקה, בכאב ובמחלה, בדמותן של בובות "ממוכנות" המופעלות בשירות תכתיבי החברה.
התבוננות בתמונות
עבודתן המשותפת של הצלמת והמצולמת המוטבעת בתצלום היא "האובייקט השלישי"3."התמונה אינה שייכת לאחת מהן בלבד, כי אם לשתיהן גם יחד. האלמנט השלישי מנציח את החיבור המיוחד ביניהן. המפגש נצרב בסרט הצילום שבזיכרונן, והמצלמה כמוה כמכל המשמר את המפגש בתוכו.
מרקמן סינמנס (2012) מתייחסת לשתי נקודות מבט בפסיכותרפיה באמנות: המבט ההדדי של המטפלת והמטופלת, והמבט של שתיהן יחד בתהליך ההסמלה ובתוצריו. המבט של המטפלת נוכח בכל שלבי ההסמלה החזותית של המטופלת. בהתבוננות משותפת של שתיהן בתוצרים החזותיים של המטופלת או של שתיהן יחד, מתקיים מפגש בין שתי נקודות מבטיהן. למרות תהליך הצילום המעצים והמחזק, רגע ההתבוננות בתמונות מערער ומאיים להרעיד את יסודות "הבית" של המטופלת. ה"אני הצופה", מתייחס לתהליך העבודה בזמן ההתבוננות בתמונות המצולמות. "המצולמת" מתבוננת בתצלום "(האני החווה)" בפרספקטיבה של זמן באמצעות התמונה שצולמה "שם ואז." "האני הצופה" מתבונן בעצמו במישרין ללא תיווך, השיקוף הוא עצמי, מתוך הפנמות האובייקט שלו.
בקרב הלוקות בהפרעת אכילה חשיפה מהירה מדי לתמונות יכולה לעורר "הקאה" תחושות דחייה ואי יכולת לעכל חומר חדש ולא מוכר. משום כך, התבוננות בתמונה לעולם לא תיעשה במפגש שבו היא צולמה. תחושה נוספת שעולה בעת התבוננות בדיוקן מצולם היא "הזרה": הפיכת המוכר ללא מוכר, למרוחק. צילום מאפשר התבוננות באובייקט אחד מזוויות מבט שונות, בהן זוויות לא שגרתיות. ההזרה עלולה לערער אפוא את דימויה העצמי של המצולמת, אך בד בבד היא מציבה בפניה אתגר ומציעה לה התבוננותה מחודשת בעצמה. בשל רגישותן הרבה נמסרות התמונות למשתתפות הקבוצה באופן אישי. הן מוזמנות לשתף את בנות הקבוצה האחרות בתמונות, לפי בחירתן. כמו כן, השפה האמנותית של הצילום עשויה ליצור ריחוק אסתטי. כך יכולה המצולמת להתבונן בעצמה ממרחק מבלי להישאב לתחושה שהתצלום מבטא מציאות.
תצלום או בבואה עלולים לעורר חרדה ותסכול, כיוון שאינם תואמים בהכרח את הדימוי העצמי של המתבונן. פערים אלה עלולים לחולל את "קריסת הפנטזיה אל תוך המציאות," כהגדרתו של ויניקוט. אוגדן (2003) הדגיש את היחס הדיאלקטי שבין המציאות לדמיון, יחס ובו כל צד יוצר ושולל את משנהו, ולשום צד אין משמעות אלא ביחס למשנהו. הפרעה במשחק הפנימי במרחב הפוטנציאלי עלולה לחולל דיסאסוציאציה ואבדן משמעות, ולבסוף למוטט כך את המרחב הפוטנציאלי.
סיכום
במאמר זה הצגתי מודל שבניתי בעבודתי עם מתמודדות עם הפרעות אכילה שונות. המודל מתבסס על יצירת מרחב בטוח, שם מתעוררים בעצמה דימויים ראשוניים לא מודעים, יחסים העברתיים והשלכות של המטופלות על מרחב הצילום, פעולת הצילום, המצלמה והדימוי המצולם. עבודה זו מבוססת על עמדה קרובת חוויה בה המטפלת מודעת למורכבות ההפרעה ולהתנגדות של המטופלות לאינטרוספקציה. פעולת הצילום במרחב היכול להעלות כאב נפשי ועצמות גבוהות של רגשות מזמינה את המטופלת לבסס לה מקום משלה. הישג זה אינו מובן מאליו.
תודתי נתונה למטופלות שאפשרו לי להביט פנימה אל תוכי ואל תוכן.
הערות
- האנלוגיה אינה מוחלטת ומצביעה על קווי התפתחות דומים.
- האמנית מיכל היימן עוסקת בקשר שבין חקירת המציאות הנפשית לבין חקירת הצילום, מקורותיו, מופעיו והשתלבותיו, תוך התייחסות להיבטים שונים ביחסיהם המקבילים.
- יצירת האמנות היא אובייקט שלישי בחדר הטיפול. מלבד מערכת יחסי העברה בין המטפלת למטופלת, מתקיימים יחסים העברתיים בין כל אחת מהן ליצירה עצמה.
מקורות
אדם, פ'. (1988). ויניקוט (מ' קראוס, מתרגמת). תל אביב: דביר.
אוגדן, ת'. (2002). הקצה הפרימיטיבי של החוויה (א' ברגשטיין וח' אהרוני, מתרגמים). תל אביב: עם עובד.
אוגדן, ת'. (2003). מצע הנפש (א' רילוב, מתרגמת). תל אביב: תולעת ספרים.
אור, א' ואמיר, ד'. (2005). בשפה אחרת: תרפיה באמנויות – סיפורי טיפול. בן-שמן: מודן.
אזולאי, א' (2006). האמנה האזרחית של הצילום. תל אביב: רסלינג.
ביון, ו"ר. (2004) ללמוד מן הניסיון (ד' רופין, מתרגמת.) תל אביב: תולעת ספרים. (פורסם לראשונה ב-1962)
ביון, ו"ר. (2012), סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים (ח' אהרוני וא' ברגשטיין, עורכים ומתרגמים). תל אביב:
תולעת ספרים. פורסם לראשונה ב-1977.
בכר, א'. (2001). הפחד לתפוס מקום: אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי. תל אביב: עם עובד.
דנה, מ' ולורנס, מ'.(1999). נשים אוכלות את עצמן: על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית (מ' בן יעקב, מתרגם). תל אביב: מודן.
היימן, מ'.( 2008א), התקפות על חיבור [תערוכה]. מוזיאון תל אביב לאמנות.
היימן, מ.' (2008ב). על מה את חושבת?" אתגר: מגזין פוליטי תרבותי, 24.
ויניקוט, ד"ו. (1955). משחק ומציאות. פרופ' ע' ברמן וא' שמיר (עורכים, י' מילוא, מתרגם). תל אביב: עם עובד.
חסון רוזנשטיין, מ'.(2015). הפרעות אכילה ו(חוסר) שיתוף פעולה בטיפול. נדלה מן האתר פסיכולוגיה עברית:
http://www.hebpsy.net/a....asp?id=3353.
ירום, נ'. (2010). סיפורי גוף: על חוויות נפש אילמות המתפרצות בגוף. בן-שמן: מודן-פסיכה.
לוריא, ל'. (2002). בתוך א' פרוני (עורכת), המשחק, מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל אביב: ידיעות אחרונות-ספרי חמד.
לצר, י', כץ, ר' וספיבק, ז'.(2013). פתולוגיה הקשורה באכילה, חשיפה לתקשורת והעצמת מתבגרות: חשיבות המעורבות ההורית. חברה ורווחה, לג(ג), 444-415.
מקדוגל, ג'. (1989). תיאטרוני הגוף (מ' קראוס, מתרגמת). תל אביב: דביר.
מרקמן סינמנס, ד'. (2012). בין סובייקטיביות ופסיכותרפיה באמצעות אמנות – השלכות אבחוניות וטיפוליות. בין המילים, 6, נדלה ב-25 בספטמבר 2016, מן האתר: https://www.smkb.ac.il/arts-the...yn-hamilim6/.artical/ben-hamilim6-diagnosis-n-treatment
סונטאג, ס'. (1973). הצילום כראי התקופה (י' בורנובסקי, מתרגם). תל אביב: עם-עובד.
Bick, E. (1968). The Experience of the Skin in the Early Object-relation. International Journal of Psychoanalysis, 49(2), 484-486.
Foulkes, S.H. (1983). Introduction to Group-Analytic Psychotherapy: Studies in the Social
Integration of Individuals and Groups. London: Karnac Books.
Mabe, A. G., Forney, K. J., & Keel P.K. (2014). Do you "Like" My Photo? Facebook Use Maintains
Eating Disorder Risk. International Journal of Eating Disorders, 47(5), 516-523.
Latzer, Y., Spivak-Lavi, Z., & Katz. R. (2015). Disordered Eating and Media Exposure among
Adolescent Girls: The Role of Parental Involvement and Sense of Empowerment. International
Journal of Adolescence and Youth, 20(3), 375-391.
Shabbi, M. (1995). "Developing" Myown Image (From Photography to Performance Art) (Master's Thesis). Lesley College Graduate School.
