יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים
השתלטות ופלישה למרחב הנפשי
מאת עינב יולביץ' וחני לורנצי אורן
- "אני לא יכולה לראות אותו, אני מפחדת אפילו שישלח לי הודעה."
- "תוכלי לנסות לומר לי ממה את מפחדת?"
- "אני לא יודעת, הוא לא מכה אותי או משהו כזה, אם רק היה מכה אותי זה היה ברור, אני לא יכולה, אני מפחדת שיחדור אליי, שיחרב אותי מבפנים."
שורות אלה לקוחות מטיפול במטופלת שנפגעה ממערכת יחסים נרקיסיסטית/פסיכופתית. אף שהיחסים לא כללו אלימות פיזית ולא אלימות מינית, המטופלת לא הצליחה להשתחרר מהחרדה שהפוגע יחדור לתוכה ויעשה כרצונו בנפשה. משפטים כאלה ודומים להם רווחים במקרים של טיפול במטופלים שחוו יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים.
יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים מתאפיינים באלימות ממשית וחמורה שקשה להבחין בה מבחוץ, ולעיתים גם מתוך היחסים עצמם. למרות הקושי לזהותם, יש בהם פגיעה משמעותית והרסנית לנפשו של הנפגע, מפני שבבסיסם ניצבים מחיקה, סיפוח, והשתלטות על נפשו של אחר. במאמר זה אנו מבקשות לתאר בקצרה חלק מהידע שנצבר על התופעה, ולקשר אותו לתובנות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות מוכרות.
מהם יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים
בכל מערכת יחסים יש מידה נורמטיבית של מניפולציות ושימוש באחר. עם זאת, כאשר השימוש והניצול ניצבים בבסיס הקשר ממש, אפשר לראות את הקשר כמתאפיין ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים מתעללים. המונח "יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים" מתייחס לאופי ההתעללות, הכולל ניצול, מניפולציה, חוסר אמפתיה ואי ראיית האחר.
ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים צד אחד בקשר משתלט ופולש באופן חודרני לנפשו של האחר, מוחק את צרכיו הנפרדים ורואה באחר אובייקט לסיפוק צרכיו. זהו תהליך איטי, שאף שהוא לרוב אינו כולל אלימות פיזית ומינית, הוא אלים ופוגעני. האלימות מתבטאת במניפולציות פסיכולוגיות החוזרות על עצמן באופן עקבי ושיטתי, הקטנה, מחיקה, שקרים והסתרות שמטרתם ניצול וסיפוח נפשו של האחר. מנשה כהן (2020) מציין כי "מדובר בהתעללות נפשית חמקמקה שפוגעת בנפשם של רבים, לא פחות מהתעללות מינית ופיזית".
מכיוון שבמקרים אלה אין עדות לפגיעה קונקרטית, קשה מאוד לאדם מבחוץ לזהות את הפגיעה, ולעיתים גם הנפגע עצמו מתקשה בכך. לא בכדי התייחסו כותבים שונים לשני הצדדים בקשר מעין זה כ"מקרבן" ו"קורבן" (victimizer ו-victim), או כ"תוקף" ו"מותקף", או במונחים אחרים המצביעים על האלימות הממשית והברורה. היריגוין (2002) מסבירה כי "מדובר במצב אובייקטיבי של אלימות", ואף מכנה יחסים מסוג זה "רצח נפשי". לדבריה, אף שלרוב התוקף אינו רוצח את הקורבן שלו, הוא מביא אותו למצב שבו ירצה להרוג את עצמו על מנת להשתחרר מהסבל הבלתי ניתן להכלה ומההרסנות של ההתעללות השקטה.
התעללות עם מאפיינים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים יכולה להתקיים במערכות יחסים משמעותיות מסוגים שונים, כגון הורות, זוגיות, חברות ואף יחסי עבודה. האדם המתעלל – בן או בת זוג, הורה או אדם קרוב ומשמעותי אחר – לא תמיד מודע למשמעות מעשיו; אך בין אם הוא מודע ובין אם לא, כאשר מאמתים אותו עם מעשיו הוא מגיב בזעם ובהחרפה של הדפוס המתעלל, אינו לוקח אחריות, ומאשים את האחר בהאשמות שונות.
אחד מסוגי המניפולציות המרכזיים שבהם משתמש הפוגע במערכת יחסים מסוג זה מכונה "גזלייטינג" – מונח שמשמעותו חתירה תחת תפיסת המציאות של אדם אחר באופן שיטתי ומתמשך במטרה לשבות אותו ולהשתמש בו כאובייקט עבור הצרכים של הפוגע.1 בתהליך זה מנסה הפוגע לכפות את תפיסת המציאות שלו על הנפגע ולהעביר אליו קונפליקטים או תכנים פנימיים, כגון דחפים, פנטזיות, רגשות ועוד, על מנת לווסת את עצמו (Calef & Weinshel, 1981).
עבור הצד הנפגע במערכת יחסים נרקיסיסטית/פסיכופתית, הקשר הוא הרסני בכמה מובנים; אך הרכיב ההרסני ביותר הוא תחושת הפגיעה בתפיסת המציאות, המעמיקה את התלות בפוגע. הפוגע הוא אדם קרוב, אשר באופן מתמשך גוזל מהנפגע את התחושה כי צרכיו הם לגיטימיים וכי הוא יכול לסמוך על תפיסת המציאות שלו. כך, הנפגע נע בין שתי תפיסות מציאות, זאת שלו עצמו וזאת של הפוגע, ומתקשה להכריע ביניהן. הפוגע נעשה מעין שובֵה של הנפגע, שהופך להיות תלוי בו, ועל כן למרות הפגיעה שב ומבקש ממנו תיקוף להבנתו את המציאות.
התוצאה של קשר כזה עבור הנפגע היא חמורה ביותר. מנשה כהן (2020) מתייחס לחשיפה החוזרת והנשנית של הנפגע לפוגע כאל טראומה מתמשכת, הגורמת לפוסט טראומה. הסימפטומים של טראומה כזאת הם קשים, ויכולים לכלול ריקון וחוסר כוחות, דיכאון, קשיי שינה, עוררות מוגברת, מחשבות אובססיביות, בעיות מעיים, כאבים סומטיים, מחלות אוטואימוניות, הפרעות אכילה ואף אובדנות. כאמור, את כל אלה אופפת לרוב תחושת בלבול גדולה לגבי מהות המציאות ולגבי הלגיטימיות של צורכי הנפגע, אשר לרוב מרגיש אשמה חזקה ומנסה שוב ושוב להבין האם לא הבין נכון את המציאות, האם יש משהו שהיה יכול לעשות אחרת, או כיצד יוכל לשפר את עצמו כדי לשנות את המצב.
הפוגע ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים: מאפיינים נרקיסיסטיים
המונח "יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים" מתייחס בראש ובראשונה לאופי ההתעללות, אך הוא מרמז גם על אישיותו של הפוגע; ואכן, הניסיון הקליני מלמד כי רוב הפוגעים נעים על הציר שנמצא בין נרקיסיזם לפסיכופתיה ומציגים דפוסי התנהגות המאפיינים הפרעות אישיות מאשכול B ב-DSM-V – הפרעת אישיות נרקיסיסטית, היסטריונית, גבולית, ואנטי-סוציאלית (APA, 2013). לא אחת ניתן לראות אצל הפוגעים עירוב בין דפוסים המאפיינים הפרעות שונות.
במאמרו "הצגת הנרקיסיזם", פרויד (2007 [1914]) מסביר כי הנרקיסיסט איננו רואה את האחר, אלא מתקשר עימו על פי השלכותיו. לפי סימינגטון, אנשים בעלי דפוסים נרקיסיסטיים, מוכשרים ככל שיהיו, פוגעים קשות במשפחותיהם, בארגונים שבהם הם עובדים ובחברה בכלל (Symington, 1993). סימינגטון מתייחס לנרקיסיזם "כהפרעה במערכת היחסים", משום שסבלם של קורבנותיו של הנרקיסיסט משקף את הבעיות הלא פתורות שלו, שבהן הוא אינו מכיר ושעליהן איננו לוקח אחריות. לדבריו, הנרקיסיסט משוכנע שהבעיות ביחסים נובעות מהתנהגות לקויה של האחרים בחייו, ולפיכך לרוב לא יגיע לטיפול: אלה שיגיעו יהיו קורבנותיו.
קרנברג מתאר את הנרקיסיסט כבעל בעיה בוויסות הערך העצמי ובעיה בהתפתחות הסופר אגו (Kernberg, 2004). לדבריו, נרקיסיסטים מתאפיינים בדחפים תוקפניים ומיניים חזקים, בקושי בוויסות רגשי, בתנועה בין אידיאליזציה לדווליואציה ובצרות עין רבה, ויש להם צורך לשלוט באחרים על מנת להימנע מתחושה של צרות עין, שאותה הם מתקשים לווסת.
סטנלי כהן (1992) מתאר את התלות הפתולוגית של אנשים בעלי יחסי אובייקט נרקיסיסטיים (Coen, 1992). לדבריו, המחיקה של האחר ושל צרכיו נובעת מחוסר יכולת לנפרדות, ומשמשת כהגנה מתחושת הרסנות גדולה שאיננה ניתנת לוויסות. כך, הקונפליקט של הנרקיסיסט הנובע מהחשש מהרסנות של העצמי הופך להיות מגולם בתוך יחסים, על מנת להימנע מהחוויה שלו בעולם הפנימי.
פרום מסביר כי על מנת לחוות אהבה יש לחוות קודם כל נפרדות (Fromm, 1964). לדבריו, הנרקיסיסט אוהב באחר חלקי עצמי שהושלכו עליו, ומכאן שאהבתו לאחר היא האהבה לעצמי – ולפיכך אין בה עניין אמיתי ועמוק באחר. פרום ממשיך כך את דבריו של פרויד (2007 [1914]), אשר מסביר כי אף שהנרקיסיסט מחפש שוב ושוב את הריפוי באהבה, הוא אינו מצליח לאהוב.
גם לפי מנשה כהן (2020), יחסי הנרקיסיסט הם יחסים פרזיטיים-סימביוטיים. לדבריו, הנרקיסיסט זקוק לאדם האחר על מנת להתקיים מבחינה נפשית. הפחד לאבד אדם קרוב הוא פחד משתק עבור הנרקיסיסט, שכן הוא אינו מסוגל להתקיים ללא אחר שדרכו הוא מקבל הזנה. הנרקיסיסט כה זקוק עד כי אינו מסוגל לקיים דיאלוג עם האחר ולראותו ככזה.
הפוגע ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים: מאפיינים פרברטיים
יחד עם זאת, לא כל הנרקיסיסטים פוגעים באופן משמעותי ומתעלל. כך, קרנברג מתאר ציר הנע בין הנרקיסיזם, הנרקיסיזם הממאיר (Malignant) והפסיכופתיה, שלאורכו הולכת וגוברת חומרת הפתולוגיה של הסופר אגו (Kernberg, 2004). היריגוין (2002) מכנה את המתעלל הנרקיסיסט "הפרברט הנרקיסי", ומסבירה את הכינוי בניצול לרעה ובהתעמרות הנהוגה ביחסים פרברטיים.
לפי פרויד (2007 [1914]), נרקיסיזם נמצא במקור כל הפרברסיות: אובייקט הטענת הליבידו נקבע לפי האופן שבו הוא מייצג את מה שהיה האדם הנרקיסיסט לפני שהתקלקל, את מה שהוא בהווה, או את מה שהיה רוצה להיות. כלומר, התשוקה של הנרקיסיסט היא תשוקה לעצמו או למה שהיה רוצה להיות – ולא תשוקה לאובייקט חיצוני.
שסגה-סמירג'ל מסבירה כי מטרתו של הפרברט היא להרוס את המציאות שבה הפרברט והאובייקט נפרדים, ולהעלים כל נפרדות או הבדלים (Chasseguet-Smirgel, 1991). אמיר (2012) מתארת את הפרברט כזיקית: הוא לומד את שפת הנפש והגוף של האחר כך שהוא יוצר חזות מזויפת של תאומות וידיעה מבפנים, כאשר מטרתו היא למעשה ריקון של האחר והשתכנות בתוכו. אמיר מתחברת בדבריה לרעיונותיה של סטיין, שכותבת כי שפתו של הפרברט מתמזגת עם האחר וחודרת אליו כדי לשבות אותו במעגליות חזרתית נעדרת עומק וריקה, כאמצעי הגנה מפני יחסי עומק אמיתיים ומאיימים (Stein, 2005).
לפי הריגוין (2002), מה שנראה תחילה אצל הנרקיסיסט הפרברט כמו אהבה, כמו תשוקה עזה לאדם אחר, הוא למעשה צרות עין ותשוקה ליתרונותיו. כיוון שהנרקיסיסט הפרברט לא מצליח להשיג את כל מבוקשו הוא חש תסכול, שממנו נובעת שנאה חבויה ורצון להרוס את האחר.
הניסיון הקליני מראה כי הנרקיסיסט הפרברט מפיק הנאה מחציית הגבולות, מהשתלטות על האחר, ומהתחושה שהשיג משהו חרף רצון האחר. הוא לא יפסיק לנסות לעשות זאת שוב ושוב, וגם כשהאחר כבר נכנע לא ישבע רעבונו. אף שכלפי חוץ הוא נראה לעיתים כאדם מוצלח בעל כישרונות רבים, מתחת לפני השטח שוררת אפלה, הרסנות גדולה, וצרות עין אשר הוא מתקשה לווסת, ולפיכך הוא משתמש באדם שנמצא עימו בקשר ועושה בנפשו כבשלו.
ניתן אפוא לומר כי היחסים הנרקיסיסטיים/פסיכופתיים הם יחסים פרברטיים פולשניים: הפוגע פורץ את גבולות האחר ופולש לתוכו, ומחדיר לנפגע חלקים לא מעובדים וגולמיים שאינו מצליח להחזיק בתוכו, על מנת שהנפגע יישא אותם עבורו. בתהליך זה של פיצול הוא הורס את הנפגע שלו בעיניו, מוחק את ערכו, מתנקה מחלקיו הלא ראויים, ובכך שומר על ערכו העצמי ומווסת את עצמו. בו זמנית מתרחש תהליך של גזל ושאיבה של פונקציות ויסות ותפקוד החסרות לפוגע. ככל שארגון האישיות של הפוגע נמוך יותר, עוצמת ההחדרה והגזל חזקות יותר.
כתוצאה מהגזל ומהשימוש של הפוגע בנפגע, הנפגע מפגין סימפטומים פתולוגיים כגון אלה שהוזכרו לעיל, ואילו הפוגע עשוי להיראות לצופה מן הצד מווסת ומאורגן. הפוגע לא רק מערער לגמרי את הנפגע שהופך שבוי שלו, אלא גם מציג לעיתים חזות מאורגנת כלפי חוץ, מה שמחזק עוד יותר את הבלבול של הנפגע המעורער. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שהאלימות הנרקיסיסטית/פסיכופתית היא בלתי נראית כלפי חוץ.
מהורות נרקיסיסטית ומתעללת לדינמיקה של מחיקה ביחסים
למרות ההבדלים המשמעותיים בין שני המשתתפים ביחסים הנרקיסיסטיים/פסיכופתיים, יש דבר מה שמשותף לפוגע ולנפגע: ברוב המקרים, שניהם היו (או הינם) ילדים להורים שנעים על הציר הנמתח בין הזנחה לשימוש, כלומר הורים בעלי דפוסים אישיותיים נרקיסיסטיים שעסוקים בצרכים הנרקיסיסטיים של עצמם ולא רואים מספיק את ילדיהם, הורים שמוחקים את צורכי ילדיהם, ואף הורים המתעללים בילדיהם באופן נפשי עמוק, חודרים לנפשם ומפגינים הורות טפילית הניזונה מנפש ילדם. כתוצאה מהורות כזאת, ילדים גדלים לפתח דינמיקת יחסים של מוחק ונמחק. חלקם ישחזרו את הדרמה של המחיקה ויהפכו בעצמם פוגעים, מוחקים, משתמשים ומנצלים ואילו אחרים יהפכו להיות הנפגעים בקשרים מסוג זה.
את הדינמיקה הפנימית המאפיינת את הנפגעים אפשר להבין לאור קביעתו של פרויד (2007 [1914]) שלפיה הנרקיסיזם מעורר משיכה אצל מי שוויתרו לחלוטין על הנרקיסיזם שלהם. קאלף וויינשל סוברים כי הנפגעים הם אנשים שנוטים להפנים הזדהויות השלכתיות: לדבריהם, כתוצאה מהורות שגרמה להם לא להאמין בעצמם, האשמות שהנפגעים חווים בקשר הנוכחי פוגשות אותם במקומות של בושה ואשמה על הצרכים שלהם, שאותם הם חווים כדורשניים וחמדניים (Calef & Weinshel, 1981). ברוח דומה, מילר מדברת על ילדים שגדלים להורים בעלי דפוסים נרקיסיסטים ככאלה שהופכים להיות "ילדים מחוננים", אשר יתרגלו לשים את הצרכים שלהם בצד, לקחת על עצמם אחריות רבה, לטפל, לוותר, להתפשר ולראות את האחר והצרכים שלו. לדבריה ילדים אלה יהיו מועדים לפגיעוּת ביחסים עם נרקיסיסטים (מילר, 1992). הריגויין (2002) מסבירה כי לרוב יהיו הנפגעים אנשים בעלי כוחות רבים, יצירתיות, חיות וכישרון, אשר תחתם נמצאת מלנכוליה חלקית עקב טראומות ילדות. לדבריה, התוקף נמשך לכוחותיהם הרבים, מתיישב על נקודות הכאב וחושף אותן עד שהן מתעצמות והופכות להרסניות, ובכך מביא להרס של הקורבן.
מדוע נשארים הנפגעים בקשר פוגעני מעין זה? במענה על שאלה זאת חשוב קודם כל להדגיש עד כמה חשוב להיזהר מדפוס של האשמת הקורבן: יהיו הסיבות אשר יהיו, אין הצדקה לשימוש באלימות בתוך קשר – בין אם מדובר באלימות מינית, פיזית או נפשית על צורותיה. מכאן שבשום אופן הנפגעים אינם אשמים במתרחש בתוך הקשר או בהמשך האלימות כלפיהם, ממש בדומה למקרים של אלימות מינית או פיזית. יחד עם זאת, היכרות עם מאפייני הקשר ומאפייני הנפגעים המשמרים את הישרדותו של הקשר יכולה להיות בעלת משמעות טיפולית חשובה.
חלק מהסיבות להישארות שונות בין קשרים מסוגים שונים (הורות, זוגיות, יחסי עבודה ועוד), וקצרה היריעה מלפרט כאן את כולן. על כן נציין כאן את הסיבות העיקריות, המשותפות לסוגי הקשרים השונים. ראשית ישנו אופי הקשר: יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים מאופיינים בדינמיקה של שבי, שכן הפוגעים מחלישים את הקורבן שלהם על ידי השתלטות פולשנית, ומשתמשים במניפולציות רבות שמשאירות את הנפגעים בתחושת בלבול ותלות בפוגעים ויוצרות אצלם סימפטומים קשים. גם כאשר הנפגעים הם בעלי כוחות רבים, המניפולציות החוזרות והערעור הנפשי העקבי מתחברים אצל הנפגעים לתחושות ראשוניות מילדות של חוסר לגיטימציה לצרכים, תחושות אשמה, בושה וניסיון בלתי פוסק להתאים עצמם לאחר ולטפל בו. בעקבות המניפולציות הרבות והסערות המתישות המאפיינות את הקשר, הנפגעים הופכים למוחלשים ומפתחים חוסר אונים נרכש (Abrahamson, Seligman & Teasdale, 1978): הם נותרים חסרי כוחות ואינם מאמינים כי משהו ישתנה, כי יוכלו לתקן את הקשר, או שיוכלו לחוות תיקון בקשרים אחרים.
לכך מתווספת המלחמה העיקשת של הנרקיסיסט/פסיכופת, שאיננו מסוגל להתקיים ללא קשר עם האחר. על כן, כאשר הנפגע מנסה לייצר נפרדות ולהשיב לעצמו בעלות על נפשו ועל חייו, למשל באמצעות ניסיון לפרידה או להתנתקות מהשליטה או מהפולשנות המאפיינת את הקשר, הפוגע פותח במלחמה על חייו, ומשתמש בכל המניפולציות שיאפשרו לו להישאר בנפשו של הנפגע בכל צורה אפשרית. במלחמה כזאת הפוגע יכול להתיש את הנפגע בהתקפות בלתי פוסקות, אך גם להתנהג באופן מפתה ולמשוך אותו לקשר אשר ישאיר אותו שוב באותו מצב מעגלי של פגיעה.
סיכום
במאמר זה ביקשנו לתאר בקצרה חלק מהידע שנצבר על תופעת היחסים הנרקיסיסטיים/פסיכופתיים. יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים הם יחסים המגלמים בתוכם אלימות נפשית ממשית אך קשה לזיהוי בתוך קשר משמעותי. לאלימות זאת יש השפעות רבות על נפש הנפגעים ממנה, והיא יכולה להביא לטראומה מתמשכת ולהרס נפשי. מערכת היחסים הנרקיסיסטית/פסיכופתית איננה ככל מערכת יחסים נורמטיבית שבה מתקיימים לעיתים יחסים של שימוש, או שישנו שימוש במניפולציות: בבסיסה ישנו ניסיון למחיקת הנפרדות והצרכים של האחר, מתוך הרצון להשתלט ולפלוש לנפשו על מנת להשתמש בו לצורכי הפוגע שאינו יכול להתקיים בלעדיו. מערכת יחסים זו כמוה כשבי נפשי ממשי שקשה להשתחרר ממנו, ולכן הכרחי שמטפלים יתייחסו אליה כאל אלימות ממשית, ולא כמערכת יחסים רגילה.
הערות
- מקור המושג במחזה אמריקאי משנות ה-30 של המאה העשרים בשם Gaslight. במחזה (שעובד בהמשך לסרט "אורות הגז"), מוצג גבר המנמיך ומגביר את תאורת הגז בבית, אך כאשר אשתו שואלת מי משנה את עוצמת האור הוא מכחיש את השינוי בתאורה ואומר שדבר לא השתנה. האישה מאבדת בהדרגה את אחיזתה במציאות, וכתוצאה מכך את שפיותה.
מקורות
אמיר, ד' (2012). פרוורסיה מאורע ריק או אירוע ללא עד. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה ג', עמ' 33-52.
היריגוין, מ"פ (2002). הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היום יום, בעבודה ובמשפחה. (תרגום: ד. שליט). ירושלים: כתר.
כהן, מ' (2020). הדמות מאחורי המראה. תל אביב: רסלינג.
מילר, א' (1992). הדרמה של הילד המחונן. תל אביב: דביר.
פרויד, ז'. (2007 [2014]) הצגת הנרקיסיזם. בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (עמ' 29-74). תל אביב: רסלינג.
Abrahamson, L. Y., Seligman, M. E. P., & Teasdale, J. D. (1978). Learned helplessness in humans: Critique and reformulation. Journal of Abnormal Psychology, 87, 49–74.
APA [American Psychiatric Association] (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth ed. (DSM-5). Washington, DC.
Calef, V., & Weinshel, E. M. (1981). Some Clinical Consequences of Introjection: Gaslighting. The Psychoanalytic Quarterly, 50(1), 44–66.
Chasseguet-Smirgel J. (1991). Sadomasochism in the perversions: Some thoughts on the destruction of reality. Journal of the American Psychoanalytic Association 39, 399–415.
Coen, S J. (1992). The misuse of persons: Analyzing pathological dependency. Nahwah, NJ:The Analytic Press Inc.
Fromm, E. (1964). The heart of a man: its genius for good and evil. New York: Harper & Row Publishers.
Kernberg, O. (2004). Aggressivity, Narcissism, and Self-Destructiveness in the
Psychotherapeutic Relationship. New Haven and London: Yale University Press.
Stein, R.J. (2005). Why Perversion?: 'False Love' and the perverse pact. International Journal of Psycho-Analasis, 55: 425-434.
Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnac.
