להכיר את החץ השני
מבט על שכול לאחר התאבדות דרך עיני הגישה הבודהיסטית
מאת פרופ' יוסי לוי בלז וטלי הלמן-מור
תופעת ההתאבדות והשכול שלאחריה
בממוצע, מדי 40 שניות מתאבד אדם בעולם, ומדי שנה מתאבדים כמיליון איש בעולם וכעשרים מיליון איש מבצעים ניסיונות התאבדות (WHO, 2019). גם בישראל זו תופעה נפוצה לצערנו, וכ-500 ישראלים מתאבדים מדי שנה ועוד כ-6,500 מנסים להתאבד (משרד הבריאות, 2020). ברור לכל כי תופעת ההתאבדות היא תופעה כאובה, רחבת היקף ומדאיגה, אשר חוצה גבולות מדיניים, חברתיים ותרבותיים. בסופו של יום, כל מעשה התאבדות הינו קטיעה טראגית של חיים בטרם עת, מתוכה משתקף עומקם של הסבל, המצוקה והבדידות שחש אדם טרם התאבד.
אולם, מעגל הסבל אינו תם בהתאבדות. אדווין שניידמן, אחד החוקרים הגדולים בעולם בתחום האובדנות, הדגיש כי התאבדות אינה רק סיום של חיים, אלא גם תחילתם של חיים מורכבים וכואבים עבור אלו שנותרו מאחור. למעשה, כל התאבדות מותירה אחריה שובל של אבלים הכואבים את חסרונו של קרובם שהתאבד ומתמודדים עם קשת רחבה של תחושות קשות. קרובים אבלים אלו, המושפעים באופן ניכר וישיר מהאירוע הטראומטי של התאבדות קרובם, מוגדרים בשפה המקצועית שארי התאבדות (Suicide-Loss Survivors; Maple et al., 2018). שארי התאבדות אינם רק בני המשפחה של האדם שהתאבד, אלא גם חברים קרובים, שכנים, קולגות לעבודה או מטפלים ומטופלים. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שעל כל התאבדות ישנם כ-60 שארי התאבדות (Cerel et al., 2019), כך שמדי שנה מצטרפים כ-60 מיליון אנשים לקבוצת שארי ההתאבדות בעולם וכ-30,000 בישראל. זהו מספר דרמטי של אנשים, שרבים מהם זקוקים לתמיכה ולסיוע מקצועי עקב האירוע הטראומטי (Maple et al., 2017) ובעקבות המאבק המתמשך לנסות ולהתמודד עם המוות הלא צפוי והכואב כל כך.
תפיסת המוות בגישה בודהיסטית – מבט כללי
סיפור חייו של האדם שהפך להיות בודהה הוא סיפור היסטורי-מיתולוגי שמאפשר הצצה אל התשתית הפילוסופית-פסיכולוגית של הבודהיזם. זהו סיפורו של סידהארתה, בן המלך שהתייתם מאימו ימים ספורים לאחר לידתו. חייו, שהתחילו במפגש של לידה ומוות, המשיכו במסע לחיפוש התמודדות מיטיבה עם הסבל האנושי. המוות והמפגש איתו עומד, על פי התפיסה הבודהיסטית, בבסיס הקושי האנושי, הטלטלה והשבר. עם החוויות שצבר יצא סידהארתה למסע רוחני, מסע של צמיחה, התעוררות וגילוי (שגלום בכל אחד מאיתנו) שהפך את סידהארתה בסופו של דבר לבודהה (בתרגום מסנסקריט: 'ההוא שהתעורר').
דרך מסעותיו הפנימיים הביא בודהה אל העולם את תורת הנפש שבבסיסה התעוררות למציאות כפי שהיא. זוהי דרך ריפוי הנובעת מההפנמה, ההתמסרות והקבלה הענווה של היותנו ברי חלוף, של ההשתנות המתמדת של כל מה שסביבנו וכל מה שאנו מגדירים כ'אני' ו'אנחנו'. על פי גישה זו, הניסיון האנושי להתנגד לשינוי והקושי להיפתח ולהכיר בארעיות של חיינו הוא זה המוליד את סבלנו. דוגמא למאבק שכזה ניתן למצוא באחד הכתבים המעניינים בבודהיזם, המגולל את סיפור המפגש בין קיסה גוטמי, אם שכולה שזה עתה שכלה את בנה הקטן, לבין הבודהה. האם, המומה וכואבת, הופנתה אל המורה הגדול, כשגופת בנה על מותניה והיא מתחננת אליו שיעניק לה את התרופה שתציל את בנה. במהלך מרתק של ריפוי אנושי ועתיק, שולח אותה הבודהה לעבור מבית לבית עד שתביא זרע של חרדל מ"בית שלא ידע מוות". דרך החיפוש שלה ומפגשיה עם האנשים (ועם המציאות) מבינה קיסה כי אין בית שלא ידע מוות, אין בית שעובדת היותנו ברי חלוף פסחה עליו. ליבה מתעורר אל ההבנה הזו, יחד עם חמלה ורוך כלפי האנשים שפגשה, והיא מסכימה, בכאב גדול אך בקבלה, להיפרד מגופת בנה ולפנות לדרך רוחנית.
ההתמודדות עם המוות, אם כן, מקבלת התייחסות נרחבת בבודהיזם כבר מראשיתו. דרך התייחסות זו מוצעת גם דרך רחבה ועמוקה של תרגול, הבנה ותפישה של המוות כחלק מחיינו. דרך הבנות אלו מוזמנת האפשרות ליצור בתוכנו מקום רך ועדין, הנשען על שילוב של פינוי מקום ורשות לכאב הפרטי והאישי, יחד עם הרחבת המבט אל מעגלי הקיום הגדולים שכולנו כפופים להם – מעגלי הלידה והמוות. מאפיינים אלו חשובים לכולנו, אבל אולי נכונים וחשובים במיוחד לבני המשפחה שיקיריהם התאבדו – שמתמודדים מדי יום עם אשמה, בושה ובדידות רבה.
שכול שאחרי התאבדות – מאפיינים מרכזיים
שארי התאבדות חווים הרבה מן הקשיים שעוברים מי ששכלו אדם יקר בנסיבות שאינן התאבדות ((Cerel, Jordan & Duberstein, 2008. עם זאת, הם גם בעלי מאפייני אבל ייחודיים ומורכבים. נמצא כי בהשוואה לאבלים אחרים, שארי התאבדות הם בסיכון מוגבר לפסיכופתולוגיה כגון דיכאון, חרדה ו-PTSD. בנוסף, שארי התאבדות נמצאים בסיכון רב יותר מאבלים אחרים לחשיבה והתנהגות אובדנית בעצמם (Jordan, 2020; Maple et al., 2017). מעבר לפסיכופתולוגיה, סובלים שארי התאבדות מתחושות שליליות של אשמה, דחייה, נטישה, בדידות, פחד, כעס ובושה (Jordan, 2020). בשורות הבאות נעמיק מעט בחוויות מורכבות אלו כדי לנסות ולהבין את החוויה הפסיכולוגית שעמה מתמודדים שארי ההתאבדות – בדגש על חוויית האשמה, והחוויות הנלוות של הבושה, הבדידות והסטיגמה המאפיינים בני משפחה שיקיריהם התאבדו.
אשמה בקרב שארי התאבדות. אשמה היא אולי המרכיב המרכזי עמו מתמודדים בני המשפחה והחברים של האדם שהתאבד. רגשות אשמה הם רגשות ראשוניים ובסיסיים מאוד, הצצים בדרך כלל ממש בסמוך להתאבדות. שארי התאבדות חוזרים ובוחנים את האירועים שהתרחשו לפני ההתאבדות; מהרהרים שוב ושוב באינטראקציות האחרונות שהיו להם עם המתאבד. מתוך הרהורים אלו עולים שני סוגים מרכזיים של רגשות אשמה; אשמה על שעשו משהו שהוביל להתאבדות ואשמה על שלא עשו משהו שעשוי היה למנוע אותה. למעשה, לעתים קרובות בני המשפחה של המתאבד שואלים את עצמם "מה עשינו לא בסדר?" בד-בבד עם "האם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את ההתאבדות?" (לוי-בלז, 2016; Maple et al., 2019).
ברוב ההתאבדויות קיים יסוד בולט של חוסר-ודאות של השארים בנוגע לסיבת ההתאבדות, וכן קושי גדול הנובע מכך שלא צפו אותה מראש ופעלו בזמן. אולם רגשות האשמה הם כמעט בלתי-נמנעים וההתמודדות עמם היא מהמאבקים הקשים ביותר של שארי ההתאבדות, במיוחד בתחילת תהליך האבל. המשפט החוזר לא פעם בקרב שארים הוא "כנראה לא היינו טובים מספיק", והוא מהווה עבורם הסבר לכך שלא הצליחו ליצור מסגרת חיים טובה מספיק שתציל את המתאבד.
הרצון העז להשליט סדר והיגיון באירועים מוביל לעיסוק-יתר בהתאבדות ובימים שקדמו לה. בימים הראשונים שלאחר ההתאבדות המתאבל מתחיל להרהר באינטראקציות האחרונות עם המתאבד, ב"רגעים שלפני", ושואל את עצמו אם החמיץ סימנים שהיו שם, אם לא היה קשוב מספיק למה שקרה בחודשים או בימים שקדמו לה. בראשם של שארי ההתאבדות מנקרת לא פעם המחשבה: "למה הוא לא סיפר לי מה עובר עליו? אולי הוא לא סיפר לי כי לא נתתי לו הרגשה שהוא יכול לבוא לדבר אתי?" אם היו סימנים טרם ההתאבדות תחושת האשמה אף מתגברת, שכן לרגע נדמה כי אולי אפשר היה לעשות יותר.
נדמה כי תחושת האשמה מועצמת בשל נטייתם של שארי התאבדות להעריך באופן מוגזם את רמת האחריות שלהם להתאבדות ואת כוחם למנוע אותה. פעמים רבות השארים אינם מודעים למשתנים האחרים שהובילו להתאבדות או מתקשים לקחת אותם בחשבון (למשל, את העובדה שב-90% ממקרי ההתאבדות קיימת הפרעת נפש ברקע). במקרים רבים מתרחשת ההתאבדות במציאות שהייתה שבירה מראש: מציאות סוערת, רוויית מתח ועומס, רוויית קשיים. חלק מהותי מתהליך האבל ומההתמודדות עמו הוא הניסיון להבין טוב יותר את הנסיבות להתאבדות, הבנה אשר עוזרת לשארי ההתאבדות לראות בפרספקטיבה נכונה את תפקיד המשפחה ואת גבולות האחריות וההשפעה של חבריה. כמו כן, תהליך עיבוד האובדן מסייע לעתים לשארים להבין שהתאבדות במשפחה מותירה סימני שאלה, פיסות מידע חסרות ושאלות שלא יוכלו להיענות לעולם.
בדידות, בושה וסטיגמה. אֵבֶל לאחר התאבדות במשפחה יכול להוביל לחוויית בדידות גדולה, ולבדידות זו יש השפעה על מערכות היחסים של שארי ההתאבדות עם סביבתם הקרובה. שלושה סוגים של עיוותים ביחסים הבין-אישיים מתרחשים לא אחת לאחר התאבדות. שארי ההתאבדות מרגישים כי אחרים מאשימים אותם בהתאבדות, הם מרגישים כי צריך לשמור את האירוע בסוד, להתבייש בו, וכן הם מרגישים כי עליהם להתרחק מהאנשים בסביבתם ולא לדבר אתם על ההתאבדות.
תחושת הבושה עקב התאבדות קשורה לסטיגמה החברתית על התאבדות ולמשמעותה. בחברה שלנו עדיין קיימת סטיגמה המטילה אשמה על משפחת המתאבד, כאומרת: משהו במשפחה הזו לא בסדר. סטיגמה זו רק מגבירה את הרצון להסתיר את ההתאבדות ובכך מגבירה את הבידוד והבדידות (Levi-Belz, 2015, 2019, 2020). שמירת האירוע בסוד והאיסור לדבר עליו מקשים מאוד על תהליכי ההחלמה לאחר האובדן ומנטרלים את אחת הדרכים המרכזיות לעיבוד האבל – חשיפה-עצמית ושיתוף אחרים בכאב ובשכול. אולם ההסתרה וההכחשה שכיחות מאוד בקרב שארי התאבדות. ב"סיפור על אהבה וחושך" כותב עמוס עוז על התאבדות אמו: "על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת הדפים האלה. לא עם אבי ולא עם אשתי ולא עם ילדיי ולא עם שום אדם" (עוז, 2002, עמ' 581).
שארי התאבדות נמצאים לא פעם בסיכון גבוה לפתח מאפיינים של "אבל מורכב" (Complicated grief), אשר השתלב כהפרעה ב-DSM 5, המהדורה האחרונה של המדריך האמריקאי להפרעות פסיכיאטריות, שם הוא נקרא "הפרעת אבל מתמשכת" (Prolonged grief disorder). אֵבֶל זה מתאפיין בגעגוע מוגבר לנפטר, שאינו שוכך, המלווה בסימפטומים מעולם הטראומה כמו חוסר תחושה ופלאשבקים, הרהורים חוזרים באירוע ההתאבדות, תגובה עזה בכל היזכרות במתאבד, או לחלופין הימנעות אובססיבית מזיכרונות, תחושת חוסר משמעות מתמשכת וקושי כללי לקבל את העובדה שהאדם הקרוב באמת איננו (Levi-Belz & Lev-Ari, 2019; Mitchell et al., 2004). לאבל מורכב עוצמה רבה ובעיקר עמידות, והוא מסרב להיעלם גם שנים לאחר ההתאבדות. מדובר בתחושות קשות המשתלטות על חיי המתאבל, ואוחזות בו מבלי לשחרר. אמנם טבעי לחוות אבל חריף לאחר שבן משפחה או אדם קרוב מת, אולם אנשים החווים אבל מורכב מרגישים לא פעם כי הם "נתקעו" באבל וכי הם אינם מצליחים להמשיך הלאה. מחשבות, זיכרונות ותמונות של הנפטר ממלאים את מחשבותיהם ותופסים את מלוא תשומת לבם. מובן שיש לכך השלכות מרחיקות לכת על היכולת שלהם להמשיך לתפקד, ליצור מסגרות וקשרים חדשים, להוציא לפועל תוכניות, להגשים מטרות ובכלל להתקדם. מן המחקר עולה כי שארי התאבדות הסובלים מסימפטומים של אבל מורכב נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח מחשבות אובדניות והתנהגויות אובדניות בשארית חייהם. לא פעם מספרים בני המשפחה בפגישות טיפוליות כי הם מרגישים שהם נושאים על גבם את האדם היקר שהתאבד במהלך היומיום, כמשקל נוסף על חייהם ועל חוויותיהם. בפגישה טיפולית אחת כזו, סיפרה לי מטופלת שאביה התאבד כי הוא חוזר אליה בחלומות, והיא מנסה שוב ושוב לשאול אותו למה הוא עשה את זה ונותרת ללא תשובה. שאלה זו, שקרויה בספרות ה"שאלה המייסרת", ממשיכה להדהד בראשה ולא נותנת מנוח, אינה מאפשרת הקלה.
מחשבות על הגישה הבודהיסטית לטיפול וסיוע לבני משפחה שיקיריהם התאבדו
בשורות הבאות ננסה להרחיב את החשיבה ויכולת ההתערבות והטיפול בשארי ההתאבדות דרך ארבעה היבטים שונים של התפיסה הבודהיסטית לאבל ושכול, בדגש על ההתמודדות עם האשמה שלאחר התאבדות בן משפחה והמאפיינים הנלווים לה.
1. האמת הראשונה של הבודהה: האמת בדבר הסבל
התפיסה הבודהיסטית של הריפוי האנושי של הסבל, מציעה מרחב של התבוננות רב-ממדית על הרוח והתודעה. היסודות של התפיסה עוברים כולם דרך מה שמכונה בבודהיזם: האמת הראשונה בדבר הסבל. זו אמת פשוטה, שלא ניתן לערער עליה אך כן ניתן להיווכח בה – אם רק נסכים להישיר מבט אל החיים. זוהי האמת בדבר הסבל השרוי בכל. "יש סבל", אומר הבודהה, זו טבעה של המציאות. אנחנו, בני האדם, נתונים לחולי, לזקנה ולמוות, נתונים למעגל הלידה והמיתה, וכאב וקושי הוא חלק בלתי נמנע מהוויותינו. הוא מצביע בכך על המאמץ הבלתי פוסק שאנו משקיעים בניסיון להשיג לעצמינו קיום שבו לא נחווה סבל. קיום שבו יש לנו שליטה על הדברים, ודאות ויכולת לכוון ולייצב את מה שמטבעו אינו בר שליטה, אינו ודאי ואינו יציב.
המפגש עם התאבדות של בן משפחה מלווה, כאמור, ברגשות עזים של אשמה ובושה. על פי התפיסה הבודהיסטית, רגשות אלו קשורים בקשר ישיר לאשליה האנושית שמפגש עם סבל הוא נמנע, שמוות הוא נמנע, כולל תחושה אשלייתית (בראי הבודהיזם) שהיינו יכולים למנוע או לשנות את התאבדותו של יקירנו. כאשר מלווים אדם שמתמודד עם התאבדות במשפחה, הפגישה עם האשמה היא תהליך ליבתי בתוך הטיפול. במרחב טיפולי הנשען על הרוח הבודהיסטית, אנו מאפשרים לעצמנו צניעות ותזכורת עמוקה לכך שאין אדם על פני האדמה שלא חווה סבל. אמנם הסיפורים שלנו שונים, אמנם הזמנים, הגילים, המקומות והצורות בהם אנו פוגשים אותו משתנים, אך הסבל, כפי שהצביע הבודהה, אינו בר שליטה ולא ניתן למנוע אותו. הבודהיזם מציע את נקודת המבט הזו לא כפילוסופיה קיומית, אלא כתרגול. תרגול שנועד להחזיר אותנו לפגישה עם המציאות כפי שהיא, כל פעם שגלים של בושה ואשמה תוקפים אותנו.
כמובן, שרגשות אלו הם חלק מהתהליך הטבעי של האבל, והיאבקות בהם לא תועיל. אך בתהליך טיפולי, בתוך מרחב מלא בהקשבה, מרחב שנותן מקום לקשת הרגשות, ישנה גם אפשרות להרחיב את נקודת המבט אל מעבר לעצמי, לתרגל את האפשרות לפגוש את הסבל כחלק אינטגרלי מהחיים, להיפתח לרעיון שמפגש עם סבל אנושי הוא דבר בלתי נמנע שקורה לכל אחד מאיתנו ונובע מעצם אנושיותנו ולא מאשמתנו.
2. להפריד בין כאב וסבל: התמודדות אחרת עם אשמה, כעס ובושה
משל בודהיסטי מספר על אדם שהלך ביער ולפתע ננעץ בו חץ. האדם המבולבל והכאוב ניסה לאתר את מקור הירי, להבין מדוע וכיצד ננעץ בו החץ. משהתשובה נשארה סתומה, הוא הושיט את ידו אל אשפת החיצים שעל גבו, דרך את קשתו וירה חץ נוסף, במו ידיו. חץ שני זה פגע באותו המקום בו פגע החץ הראשון, בגופו שלו.
התנהגותו של האדם במשל משולה לתגובתנו האנושית. כאשר פוקד אותנו אסון שאין לנו שליטה עליו (החץ הראשון), אנחנו נוטים, מבלי משים, להוסיף מכאוב גדול לעצמינו על ידי ירייה של חצים נוספים כלפי עצמינו. כלומר, התפיסה הבודהיסטית מבחינה ומבדילה בין אלמנטים שונים בתוך החוויה הפנימית שלנו: את החץ הראשון, הבלתי נמנע, הבלתי מתוכנן, זה שלא ניתן לשלוט עליו, היא מכנה 'כאב', ואילו את החץ השני, החץ שאנו יורים בעצמינו, זה שהוא יציר תודעתנו, היא מכנה 'סבל'. בעוד הכאב הוא בלתי נמנע בחיינו מפעם לפעם, החץ השני הוא יציר הביקורת, האכזבה, האשמה והבושה, כל התחושות הקשות שאנו מייצרים בעצמנו לאור הכאב שחווינו. כאילו אנו מופתעים בכל פעם מחדש שיש כאב בעולם והוא גם מנת חלקנו, לעתים בעוצמה רבה.
ההבדלה הזו, בין כאב ובין סבל, אין בה כהוא זה מהכוונה להפחית או להמעיט בעוצמת הכאב שאדם חווה בפגישה עם המוות. כאשר אדם קרוב מתאבד, הכאב שחווים קרוביו ויקיריו הוא עצום ומטלטל. אך יש בהבחנה זו כדי להצביע על האופן שבו התודעה והנפש האנושיים מוסיפים סבל נוסף ומיותר (על פי גישה זו), בדמות אשמה, כעס, שאלות חוזרות כמו "מדוע זה קרה לי?" או "מדוע הוא עשה את זה?", אשר מוסיפים התמודדות נוספת המקשה מאוד על תהליך הריפוי, האיחוי והצמיחה.
בתהליך טיפולי בשארי התאבדות, ההבחנה המתודולוגית בין כאב נפשי ובין סבל נפשי, מאפשרת לנו כמטפלים, ולאחר מכן גם למטופל/האדם עצמו, להבחין בין שני תהליכים נפשיים שונים ולהציע התייחסות נבדלת לכל אחד מהם. המרחב הנפשי של הכאב, יציר הפגישה עם המוות, הוא בלתי נמנע. הוא תולדה מהפרידה הבלתי נמנעת שלנו מאהובי ליבנו. הכאב הוא מקום נע בתוך הנפש האנושית, יש בו תנועה, יש בו גלים, הוא אינו מתאבן בתוכנו. אם נרצה, אפשר לדמות את הכאב של האובדן למעין צירי-אבל (על משקלם ההופכי של צירי הלידה). הכאב פוקד את האדם האבל, לעתים מציף או משתק מהפעילות היומיומית, דורש את תשומת הלב אל הגוף, אל הנשימה, אל הבכי או הרעד. זהו מופע של אבל בתנועה. אבל חי על זה שמת.
המופע של הכאב, הוא בעיקר אנרגטי-גופני. אנחנו יכולים לשאול את המטופל: "איפה בגוף אתה מרגיש את הכאב?", ללוות אותו בזמן של גל של בחילה או בכי. פעמים רבות שמעתי משארי התאבדות את התיאור של 'חור בלב' או 'חלל בבטן' או 'גוש בסרעפת', כתיאור סומטי של מה שמתחולל בגוף. מגע עם הכאב, קבלה שלו כחלק מהחיים החדשים אחרי ההתאבדות, מודעות לתנועה הגלית של הכאב, מאפשרים לאדם, אט אט, למצוא את הדרך, לרקום את הכאב על כל תצורותיו ומופעיו אל תוך זרימת החיים החדשים שנוצרו, ולהמשיך לצקת משמעות ותוכן בחייו.
המרחב הנפשי של הסבל, לעומתו, אותו 'חץ שני' תודעתי של ייסורים בשאלות ללא מענה, בכעסים או בתחושת אשמה, מתאפיין, על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, באנרגיה קשה שמלבה את עצמה, ויוצרת מצב שבו האדם רק סובל יותר ויותר. זוהי תקיעות פסיכולוגית וסומטית אשר יוצרת חוויה של כיווץ גופני ו'ראיית מנהרה' תודעתית. שארי ההתאבדות מוצאים את עצמם עוסקים רבות בתחושות ומחשבות שאין להם מענה ומביאים על עצמם ייסורים. שאלות של "איך יכולנו למנוע?" ו"מה עשינו לא בסדר?" מחריפות את הכאב ומוסיפות סבל שלעתים נראה כאינסופי. במרחב הטיפולי, אנחנו יכולים לעזור למטופל לזהות את אותה תנועה טבעית שמתרחשת ולאפשר התבוננות בה כתנועה מנטלית הנולדת בעקבות אותו חץ ראשון, החץ של הכאב, ולעזור לאדם שאנו מלווים להחזיר את תשומת הלב אל אותו חץ ראשון.
חשוב לומר כי העבודה עם תחושות האשם היא מורכבת, וטומנת בחובה את הצורך הבריא של האדם לקחת אחריות על חלקים שלו בתוך תולדות חייו ובקשר עם המת. בעבודה הטיפולית, חשוב לתת מקום לחיפוש וההתמודדות של שאר ההתאבדות עם חלקים ומרכיבים שהוא מבקש לקחת עליהם אחריות – וזאת בשונה מתחושות אשמה מצמיתות שכובלות את האדם לתוך נרטיב שאינו מתפתח.
כדוגמא לנקודה זו נבקש לספר על אח שכול שאחיו התאבד, אשר נהג להתייסר בזיכרון שחזר אליו שוב ושוב על כך שרימה את אחיו הקטן במשחק ששיחקו כשהיו קטנים. המקרה הזה, שהתרחש כעשרים שנה לפני התאבדותו של האח, ישב כאבן ריחיים על האח הבכור, מתוך מחשבה שהרגע הזה שיבש את היחסים ביניהם והביא באופן כלשהו למצב שבו האח הקטן לא יכול היה לשתף אותו במצוקותיו וכך נמנעה האפשרות לדעת כי הוא עומד לקחת את חייו. בתהליך הטיפולי התחלנו לזהות את הזיכרון החוזר הזה כ'חץ שני', אותה תנועה טבעית המלווה את הכאב. המטופל למד, עם התהליך, לזהות את התנועה הזו כ'סבל' וכשהיא מתרחשת, להפנות את הקשב מהסיפור/התסריט אל הכאב שמתחולל עכשיו. ההתערבות הזו עזרה לקטוע את החזרתיות של הסיפור ולהחזיר את תשומת הלב אל הכאב הטבעי והעמוק על מותו של האח. מאותו רגע, ליווינו יחד עוד גל של בכי, או עוד זיכרון של רגע קרוב, ואפשר היה להיות עצובים מאוד אך גם רכים מאוד.
3. התהוות גומלין: תפיסה של קיום שלוב
אחד הרעיונות המזוהים ביותר עם הבודהיזם הוא הרעיון של התהוות הגומלין. זהו סימון של מציאות בה לדברים אין קיום קבוע ונפרד מכל שאר האובייקטים בעולם. הכול, כך אומר הבודהה, תלוי בהכול. הכול מתהווה יחד, משתנה יחד, רוחש ופועם יחד. לכן, למרות מה שהתודעה האנושית מספרת לנו ומתעתעת בנו, לא ניתן להצביע על גורם ספציפי המוביל לתוצאה ספציפית באופן חד-חד ערכי. למה הדבר משול? תארו לעצמכם גנן ששותל גרעין של עץ אבוקדו בגינה. הוא עושה את מירב המאמצים להעניק את התנאים הטובים ביותר לצמיחתו של העץ. יחד עם פעולותיו של הגנן, מעורבים בצמיחתו של העץ עוד גורמים רבים ולמעשה, כך לפי ראיית העולם הבודהיסטית, אין אף גורם בעולם (בהווה ובעבר) שלא היה מעורב בצמיחתו של עץ האבוקדו. האם כשיצמח העץ יוכל הגנן לומר "העץ צמח בזכותי"? האם יוכל לומר, אם העץ לא יצמח, זו היא אשמתי?
לתודעה האנושית יש נטייה לראות את הדברים נפרדים זה מזה, עומדים בפני עצמם. הנטייה הזו מתעצמת מאוד כאשר אנחנו שרויים בכאב גדול. לכאב יש כמו כוח עצום, אשר מקריס את כל היקום המתהווה יחד אל תוך עצמו-עצמינו, וחוויית הנפרדות מתעצמת. כאשר אנו חווים אובדן מסדר גודל שכזה, המבנים הפנימיים שתופסים את ה'אני' כמרכז הדברים, כציר המחולל של הדברים, מתמצקים ומהווים כר פורה לתחושות של אשמה ובושה. בעבודה עם שארי התאבדות, יש מקום לפעול בעדינות כדי לפרום אט אט את החוטים שנכרכו סביב ה'אני' אל תוך פרספקטיבה רחבה יותר של גורמים ונסיבות, רבים מהם נשגבים מבינתנו, שהובילו לאובדן. חשוב לשים לב, שלא מדובר בתהליך שבו אנחנו מבקשים 'לחלק את האשמה' בין עוד אנשים, אלא בהובלה של תהליך היפתחות איטי, המכבד ונותן מקום לעוצמה המטלטלת של תחושות האשמה והבושה, אל עבר מרחבים של קיום בהם הדברים נארגים יחד באופן שסמוי מעינינו אך מקיים אותנו.
זכורה לי במיוחד פגישה עם נ', כשנתיים לאחר שבתה התאבדה. היא התמודדה עם רגשות אשם קשים מתוך תחושה שפספסה 'נורות אזהרה' שהייתה, לדעתה, צריכה לזהות.
כשהגיעה, סיפרה לי שעברה בנסיעה אליי על יד סלע כורכר שתפס את עיניה בגלל צורתו המיוחדת. המפגש עם הסלע עורר אצלה רגש עצום של עצב ובדידות והיא הגיעה בוכה ונסערת. פסענו יחד לפגוש את הסלע, ישבנו לידו ונשמנו יחד את הצבעוניות העוצמתית שקרנה ממנו. הסלע היה גדום בחלקו העליון ויצר צורה של פירמידה כרותת ראש. "מה קרה לכל היופי הזה? למה הוא נחתך פתאום?" היא שאלה. מתוך השתיקה הבוהה שלנו, כשאני מעבירה מבט רך על פניה, אמרה לפתע: "ככל שאני מסתכלת יותר, אני מבינה יותר – אי אפשר להאשים את הרוח וגם לא את הגשם לבדו." מאותו רגע, הפכו האמרה הזו והסלע הזה, לתזכורת פנימית שהיא נהגה להזכיר לעצמה כשגלי האשמה שבו והציפו את הווייתה.
4. להביט בעיניים טובות: כוחה המרפא של החמלה העצמית
הגישה הבודהיסטית היא גישת ריפוי שמשלבת שני היבטים: ראייה צלולה ונכוחה של המציאות מחד, וחמלה מאידך. טיפול השואב השראה מן העולמות הבודהיסטים, הוא תהליך של השריה עמוקה בתוך מרחב שיש בו חמלה.
חמלה, היא היכולת לפתוח את הלב ולשאת יחד את כאב הקיום האנושי. האפשרות לתת לענבל הלב להתהדהד מצליליו של לב כואב אחר. זוהי גישה שמבקשת להניח מבט שאינו שיפוטי, שאינו מפריד 'ביני' ו'בינך', אינו מבקש לתקן או ליישר את הדברים. זהו מבט של עיניים טובות, שנובע מההבנה העמוקה של טבעו האנושי, הכואב, הנפרד של האדם.
טיפול מבוסס חמלה עצמית הוא תהליך שבמהלכו, דרך העיניים החומלות של המטפל ודרך הפניית קשב ואימון אל תהליכי החמלה העצמית, האדם, שאר ההתאבדות, לומד להפנות את אותה איכות חומלת כלפי עצמו ובכך לעבוד עם הכאב המכלה של האשמה באופן מיטיב יותר. הנה, למשל, דימוי שאמרה בקליניקה אם שכולה, ויכול לשפוך אור על התחושות שנולדות מהעבודה עם חמלה עצמית: "כשאני מלקה את עצמי עם רגשות האשם, זה כמו לקחת את הלב הכואב שלי ולהניח על גחלים בוערות. כשאני זוכרת את החמלה העצמית, זה כמו לקחת את הלב הכואב שלי ולהניח אותו על מצע של צמר גפן."
פרופ' קריסטין נף זיהתה שלושה מרכיבים משמעותיים בעבודה ותרגול של חמלה עצמית. המרכיב הראשון מתייחס לגישה ידידותית כלפי עצמינו, לעומת גישה ביקורתית.
הקולות המאשימים בראשו של שאר התאבדות נחווים, בחוויה הפנימית, כמעט כעובדה ולא כפרשנות או דעה. עבודה עם הקולות הללו, דרך המראה שנף מכנה ה'חברה הטובה', היא כלי מסייע בתוך הטיפול. אפשר לעבוד עם השאלה: "איך היית מתייחסת לחברה טובה שבתה שמה קץ לחייה? מה היית אומרת לה? באיזה טון? מה היו המילים?". לפעמים יש בסביבת המטופל חברים שארי התאבדות גם הם: "כמה אתה מרגיש שחברך אשם בהתאבדות של יקירו? האם אתה רואה את סבלו וכאבו? האם הוא ראוי לחמלה?". פעמים רבות נגלה שהאופן שבו האדם מתייחס לעצמו הוא נוקשה ושיפוטי הרבה יותר מאשר האופן שבו הוא מתייחס לאדם אחר, ולכן עבודה כזו יכולה לשנות ולרכך את השיפוט שלו כלפי עצמו.
המרכיב השני הוא חיבור לאנושיות משותפת. כאשר אדם כואב מאוד, סובל מאוד, יש לנפש נטייה לבודד ולהפריד את עצמה, גם פיזית אך גם תפישתית, מן המרקם האנושי. החוויה הסובייקטיבית היא ש"זה קרה רק לי", "אף אחד לא יכול להבין אותי" ו"פקד אותנו אסון שכמוהו רק מתי מעט חוו". העבודה הטיפולית עם חמלה עצמית, היא עבודה שמזהה את תנועת התודעה המבחינה הזו ומציעה התמרה והיפתחות איטית אל עבר מה שהוא, למעשה, המציאות נכוחה. לצערנו הרב, ההתמודדות עם התאבדות היא נחלתן של משפחות רבות מאוד בארץ ובעולם. האמת היא, שהתאבדות אינה תופעה מחוץ למה שטבעי או אנושי, אלא בדיוק להיפך. לכן, החיבור למה שכל כך אנושי, שברירי ופגיע, החיבור לנקודה הרכה והרוטטת של האנושות כולה, יכול לעזור לשאר ההתאבדות לחבור חזרה אל חיק האנושות, לשוב להרגיש את עצמו חלק מקהילת בני האדם וההתמודדויות שלה. החבירה הזו, יכולה להיעשות על ידי מפגשים פיזיים ולקיחת חלק בקבוצות תמיכה ייעודיות, אך יכולה להיעשות גם על ידי היזכרות מכוונת (כגון מדיטציה). באחת הקבוצות, למשל, היינו פותחים כל מפגש בכמה דקות של נשימה שקטה שאחריהן היינו נזכרים ושולחים חמלה מן הלב לעוד ועוד אנשים בעולם שנושאים בליבם את הגעגוע והיגון שנותר אחרי שאדם אהוב התאבד.
המרכיב השלישי בטיפול עם חמלה עצמית הוא מיינדפולנס (קשיבות), האפשרות להתאמן יחד, מטפל ומטופל, בזיהוי הדפוס של האשמה או הבושה, שנולד בתודעתנו יחד עם 'סיפור', כלומר, "אני אשם כי...", "אם הייתי עושה כך וכך, הייתי מציל אותו" וכיו"ב. בעבודת המיינדפולנס, האדם לומד לזהות את התנועה הפנימית, לזהות את הסיפור שחוזר על עצמו, ולא להזדהות איתם. גם כאן, כמו בעבודה עם ה'חץ השני', לומד האדם להקשיב לתנועות התודעה הזו כיצירים של כאבו העמוק, כמו מחול שדים של אשמה ובושה שיריית הפתיחה שלו הם רגשות אנושיים שקשורים לאובדן, לשכול, לגעגוע, לאבל – וראויים, כל כך ראויים, לחמלה.
סיכום
במאמר זה ניסינו לשזור את הגישה הבודהיסטית לאובדן ושכול עם המאפיינים הייחודיים של ההתמודדות של בני משפחה שיקיריהם התאבדו, בדגש על תחושת האשמה המכלה. אנו מודעים היטב, ומבקשים גם מקוראי מאמר זה להיות מודעים לכך, שמדובר בניסיון צנוע לפשט ולתמלל מפגש בין שני עולמות תוכן רחבי ידיים ועמוקים.
מה בני המשפחה צריכים? לשארי התאבדות שני צרכים עיקריים בהתמודדותם עם האירוע הטראומטי: הצורך במידע והצורך בתמיכה (לוי-בלז, 2016). במסגרת הצורך שלהם במידע, שארי ההתאבדות זקוקים לשמוע על נסיבות מקרה ההתאבדות האישי של קרובם, והם זקוקים גם למידע מקצועי. הכוונה במידע מקצועי הינה להשפעות ידועות של מקרי התאבדות על בני משפחה וקרובים אחרים, כמו גם למה שניתן וכדאי לעשות על מנת לשמור על שלום בני המשפחה, בדגש על ילדים, על התפקוד המשפחתי ועל תקשורת בריאה בין חברי המשפחה (לוי-בלז, 2016). לשארי ההתאבדות צורך עז בתמיכה ובפרספקטיבה לאחר האירוע הקשה של התאבדות קרובם ונמצא כי הם מרוויחים רבות מתמיכת סביבתם החברתית, מהתבוננות מפוכחת באירועים ובתהליכים שאחרי ומהמוכנות לראות את הדברים 'כפי שהם' ולא דרך מסננות האשמה המאפיינות אינהרנטית את השכול שלאחר התאבדות. נוכחות כנה ומתמשכת של מקורות תמיכה מהקהילה בחיי בני המשפחה האבלה, עוטפת את חברי המשפחה ומאפשרת שיח אמיתי על חוויית האובדן, על מגוון מאפייניה. שיתוף עם שארי התאבדות אחרים, אשר עברו או עוברים גם הם חוויה דומה, נראה כמסייע אף יותר בעיבוד התחושות הקשות (לוי-בלז, 2016). בנוסף, תמיכה מגורם מקצועי, כטיפול פסיכולוגי, יכולה לאפשר גם היא מרחב לדבר, לכאוב, להבין ולעבד בשיח פתוח את התחושות המלוות את האובדן.
במה הגישה הבודהיסטית יכולה לסייע? כפי שניסינו להציג במאמר זה, הגישה התרפויטית הנובעת מתוך התפיסה הבודהיסטית מתכתבת עמוקות עם הצורך של בני המשפחה להישיר מבט אל הדברים 'כפי שהם', יחד עם התמיכה, העיטוף, נתינת המקום לתחושות הקשות ולאבל העמוק.
הצורך לפגוש את הדברים בכנות ולהכיר במציאות, מקבלת תמיכה דרך הגישה הבודהיסטית בשני מישורים אשר הוצגו דרך ההיבטים שנידונו במאמר זה: במישור האישי, האפשרות להיפתח ולקבל את הדברים 'כפי שהם', נתמך בתוך התהליך הטיפולי בהבחנה שבין כאב לסבל. בתוך תהליך איטי ומכבד הנותן מקום לכל הרגשות הקיימים, מופרדים רגשות האשמה, הבושה החברתית, הנרטיבים הפנימיים והמחשבות החזרתיות (מה שכינינו כאן 'סבל'), מההבנה ש'יש כאב', 'יש קושי', ככה זה עכשיו. האבל עצמו, כפי שהוא, מקבל מקום להיות ולחיות בתוך האדם האבל. כפי שכותב פרופ' יעקב רז בספרו על דברי הבודהה אל אב שכול ואבל שמגיע להתייעץ עמו: "זה מה שמתקיים עכשיו, ברגע זה ממש, אבא. פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש, זה מה שאתה חש. ככה זה עכשיו – ככה זה" (רז, 2013, עמ' 117).
במישור השני, טיפול מבוסס גישות בודהיסטיות מאפשר להכיר בדברים 'כפי שהם', גם בהיבט הרחב של הקיום האנושי. תנועה איטית של הישענות אל רשת התהוות הגומלין, אותו קשר אין-סופי של גורמים ותוצאות, אותה התהוות של הכול בהכול, יחד עם ההכרה בדבר הקיום של סבל וכאב כחלק מהקיום האנושי וההבנה שכולנו נתונים לכך, יכול לסייע לתמוך בתהליך של הפחתה או עבודה פנימית מיטיבה עם תחושות האשמה והבושה המציפות.
בנוסף, הצורך בעיטוף, שיתוף והיתמכות בקהילה, נתמך דרך ההיבט של פיתוחה של חמלה עצמית. בתוך התהליך הטיפולי, העיניים הטובות והחומלות של המטפל, העבודה המשותפת יחד עם האדם האבל לעבר פיתוחה של חמלה עצמית, מאפשרים לאדם אט אט 'להוריד את החומות'. משם מתאפשרת קירבה גדולה יותר אל הקהילה, אל מי שפתוח לשמוע ולהיות לצד האדם האבל. יש לכך משמעות כבירה בתהליך האיחוי והצמיחה שלאחר האובדן.
שילובם של היבטים, פרקטיקות ותפיסות בודהיסטיות בתוך עולם הטיפול הנפשי נהיה רווח יותר ויותר בעשורים האחרונים. יחד עם זאת, שילובם בעולם הטיפול והליווי אחרי אובדן ובתהליכי אבל, ובמיוחד באבל שלאחר התאבדות, עדיין בחיתוליו. אנו קוראים דרך שורות אלו להעשרת השיח, המחקר והחשיבה המשותפת בדבר שילוב הגישות המרפאות מתוך העולם הבודהיסטי בטיפול באבל בכלל וטיפול בשארי אובדנות בפרט. אנו רואים במאמר זה עוד צעד אחד נוסף ליצירת שיח משלב בין גישות אלו בטיפול בשארי התאבדות. אנו תקווה כי המאפיינים המייחדים את ההתמודדות של אוכלוסייה זו יכולים לקבל הקלה, ואולי אף מזור, דרך העיניים הטובות והתובנות המעמיקות של התפיסה הבודהיסטית לשכול.
מקורות
לוי-בלז, י. (2016). על אשמה, צער וצמיחה: התמודדותם של שארי התאבדות עם האובדן, ודרכי הטיפול בהם. בתוך י. לוי-בלז, ע. ברונשטיין-קלומק, י. גביעון, א. אפטר (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער (עמ' 231-246). תל אביב, ישראל: הוצאת דיונון.
משרד הבריאות (2020). אובדנות בישראל. נדלה מתוך https://www.health...8.pdf
רז,י (2013). כך שמעתי-רשימות זן. הוצאת מודן.
Cerel, J., Brown, M. M., Maple, M., Singleton, M., van de Venne, J., Moore, M., & Flaherty, C. (2018). How many people are exposed to suicide? Not six. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 49(2), 529-534. doi: 10.1111/sltb.12450
Cerel, J., Jordan, J. R., & Duberstein, P. R. (2008). The impact of suicide on the family. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 29(1), 38-44. doi: 10.1027/0227-5910.29.1.38
Cerel, J., Maple, M., van de Venne, J., Moore, M., Flaherty, C., & Brown, M. (2016). Exposure to suicide in the community: Prevalence and correlates in one US state. Public Health Reports, 131(1), 100-107. doi:10.1177/003335491613100116
Jordan, J. R. (2001). Is suicide bereavement different? A reassessment of the literature. Suicide and life-threatening behavior, 31(1), 91-102. doi:10.1521/suli.31.1.91.21310
Jordan, J. R. (2008). Bereavement after suicide. Psychiatric Annals, 38(10), 679-685. doi:.10.3928/00485713-20081001-05
Jordan, J. R. (2020). Lessons learned: forty years of clinical work with suicide loss survivors. Frontiers in psychology, 11, 766.
Levi-Belz, Y. (2015). Stress-related growth among suicide survivors: the role of interpersonal and cognitive factors. Archives of suicide research, 19(3), 305-320. doi:10.1080/13811118.2014.957452
Levi-Belz, Y. (2016). To share or not to share? The contribution of self-disclosure to stress-related growth among suicide survivors. Death studies, 40(7), 405-413. doi:.10.1080/07481187.2016.1160164
Levi-Belz, Y. (2019). With a little help from my friends: A follow-up study on the contribution of interpersonal characteristics to posttraumatic growth among suicide-loss survivors. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 11(8), 895–904. doi:10.1037/tra0000456
Levi-Belz, Y., & Gilo, T. (2020). Emotional distress among suicide survivors: the moderating role of self-forgiveness. Frontiers in psychiatry, 11, 341.Levi-Belz, Y., & Lev-Ari, L. (2018). Attachment styles and posttraumatic growth among suicide-loss survivors: The mediating role of interpersonal factors. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 40(3), 186-195. doi: 10.1027/0227-5910/a000550
Levi-Belz, Y., & Lev-Ari, L. (2019). Is there anybody out there? Attachment style and interpersonal facilitators as protective factors against complicated grief among suicide-loss survivors. The Journal of nervous and mental disease, 207(3), 131 136. doi: 10.1097/NMD.0000000000000940
Maple, M., Cerel, J., Jordan, J. R., & McKay, K. (2014). Uncovering and Identifying the Missing Voices in Suicide Bereavement. Suicidology Online, 5(1), 1-12
Maple, M., Cerel, J., Sanford, R., Pearce, T., & Jordan, J. (2017). Is exposure to suicide beyond kin associated with risk for suicidal behavior? A systematic review of the evidence. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 47(4), 461-474. doi:10.1111/sltb.12308
WHO (2019). Suicide. From: https://www.who.in...-data
