תפיסת הזמן בראי הפסיכולוגיה

תפיסת הזמן בראי הפסיכולוגיה

מאת מורן וילנר סקאל

This Is The First Thing
​​​​​​​
This is the first thing
I have understood:
Time is the echo of an axe
Within a wood.

Philip Larkin (1985-1922)

זמן.

נושא שמעסיק את רובנו לא מעט. נדמה כאילו העסיק את האנושות מאז ומעולם. כל כך הרבה הוגים, פילוסופים ופיזיקאים מנסים לשפוך אור על הנושא הזה שנים רבות. ישנם שני מושגים עיקריים בהם דנים בהקשר זה: האחד הוא הזמן הפיזי, האובייקטיבי והקולקטיבי אשר קיים בטבע, והשני הוא תפיסת הזמן הפסיכולוגית, האישית.

סר אייזק ניוטון, למשל, התייחס לזמן האובייקטיבי. הוא הגדיר את הזמן כישות מוחלטת נפרדת וממשית, שאינה תלויה במודעות אנושית. כך סבר גם אפלטון, כאשר התייחס לזמן על פי תנועתם של גופים שמימיים הנעים במסלול קבוע (Weinert, 2013). אריסטו, לעומתם, היה הפילוסוף היווני הראשון שתמך ברעיון הזמן הסובייקטיבי, כאשר הוא טען כי אין זמן ללא נשמה. באופן דומה, קאנט סבר שלא ניתן להפריד בין הזמן למחשבה שמבינה אותו. גם הוגים מאוחרים יותר, כגון רנה דקארט וג'ון לוק, טענו שהזמן תלוי בתודעה המכירה בו (Dowden, 2012).

מעניין לחשוב על כך שתפיסת הזמן כפי שאנו חווים אותה, היא חדשה ביחס לחוויה האנושית הקדומה. בראשית עידן האנושות הזמן נע בקצב אחר, בני האדם חיו ללא שעונים וללא יומנים, בערבוב בין תפיסת הזמן הסובייקטיבית לאומדן הזמן על פי מאורות השמים. עם כניסת המהפכה התעשייתית והשעונים לחיינו הזמן הפך יותר מדויק, יותר דוחק, יותר מהיר, ובהמשך אף יותר מסונכרן בין אנשים, ערים ומדינות (הררי, 2011).

למרות שהזמן לכאורה מאוד מדויק מבחינה אובייקטיבית, החוויה הסובייקטיבית של הזמן משתנה לאורך החיים. במאמר לפניכם אני מנסה להתחקות אחר התפתחות חוויית הזמן מבחינה פסיכולוגית לאורך ציר החיים, החל מראשית החיים ועד הזיקנה, כפי שהתייחסו לכך תיאורטיקנים שונים.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

ראשית התפתחות הזמן – הזמן בתקופת הינקות

ניתן לטעון שכאשר התינוק נמצא ברחם, לא קיים מבחינתו זמן ממשי. העובר מצוי בסביבה אשר מנסה בכל כוחה לשמור על הומאוסטזיס. הטמפרטורה נשמרת קבועה, חשוך יחסית באופן תמידי והתינוק מוקף כל העת בצלילים, בין אם בצלילי גופה של האם – פעימות ליבה, נשימותיה, צלילי מערכת העיכול שלה – ובין אם צלילים מהעולם שבחוץ. אך אפילו בסביבה ״נטולת זמן״ זו, במצב שוויניקוט מכנה ״אי-חיות״, ישנם מקצבים ושינויים התלויים בזמן של האם, ובחייה בנפרד מהתינוק. העובר עשוי לחוש הבדלים בין זמן בו האם פעילה, נמצאת בחברת אחרים, מדברת, מתנועעת ומוקפת רעשי רקע ובין זמן בו האם במנוחה, שכובה במיטתה, בשקט. אלו לרוב הזמנים המועדפים על העוברים להתנועע לכל עבר. אך למרות שהתינוק עשוי לחוש מקצבים או הבדלים, הוא עדיין מוגן מדרישות של זמן או של מציאות חיצונית. כל צרכיו מסופקים מיידית, הוא אינו חש רעב, קור או עייפות, ונע בין פרקי ערות קצרים לפרקי שינה ארוכים.

לפי ויניקוט, כאשר מגיח התינוק הרך אל אוויר העולם הוא מצוי במצב של אי-אינטגרציה, בו עדיין לא נוצר קשר בין גוף לנפש. במצב זה, התינוק עדיין אינו מסוגל לשאת מציאות של ״לא אני״. הוא מצוי בשלבי התהוות ראשוניים, אשר מאופיינים ב-going on being, דהיינו, היווצרות הדרגתית של הסובייקט (ויניקוט, 1954). במצב קיום ראשוני זה, חוויית החיות שלו רק מתגבשת, לא קיימת עדיין רציפות בחווייתו, ולכן מודעות ל״לא אני״ בלתי נסבלת, חודרנית ואף הרסנית לגיבוש המשכיות ההוויה של התינוק (ויניקוט, 1945). לפי אוגדן, הזמן הוא המייצג של המציאות החיצונית לתינוק, ומשום שהוא עדיין לא מסוגל לשאת אותה, הוא חווה את העולם כמסונכרן באופן מושלם אל העולם הפנימי שלו (אוגדן, 2004). כלומר, לדברי אוגדן, במצב זה, בו התינוק עדיין לא בשל כדי לחוות את ״זמן המבוגרים״, הוא חווה רק ״זמן תינוק״ הנובע מתוך הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו בכל רגע נתון.

לפי ויניקוט (1956), אחד התפקידים של ההחזקה האימהית בשלב בו האם מצוייה ב״מושקעות אימהית ראשונית״ הוא לבודד את התינוק, המצוי ב-going on being, מתחושת זמן. על האם להתאים את עצמה ל״זמן התינוק״ ולוותר באופן זמני על זמן המבוגרים. בכך האם ממתנת ומסננת עבור התינוק את ההשפעה של הזמן החיצוני, ומגנה על התינוק מפניו. כך נוצר מצב, שעבור הישות ״אם-תינוק״ בתקופה זו אין משמעות לזמן חיצוני: אין משמעות ליום ולילה הואיל והתינוק ער ואוכל מסביב לשעון, אין משמעות לימי חול או חג, שבת או ימי עבודה, אין משמעות לתאריך הקלנדרי וכדומה. למעשה, ההתאמה ל״זמן התינוק״ גובה מהאם, באופן זמני, מחיר רגשי ופיזי. האם מייצרת עבור התינוק סביבה ״נטולת זמן״, סביבה שמתנהלת מתוך המקצב הפנימי של התינוק, הרעב שלו, העייפות שלו, הצרכים הרגשיים שלו. היא מוותרת לתקופה על הזמן שהיא מכירה, בו היא רגילה למלא את הצרכים הרגשיים והגופניים שלה. האם ה״טובה דיה״ מצליחה לווסת את דרישות הזמן המציאותי עבור התינוק, ומאפשרת לו לאט ובהדרגה, עם גדילתו, להיעשות לסובייקט שלם וממשי, אשר יהיה מסוגל, בבוא העת, להתמודד עם חיצוניותו של הזמן.

באופן דומה, לפי קליין, בחודשי חייו הראשונים מצוי התינוק בעמדה הסכיזו-פרנואידית, בה הוא חווה את עצמו ואת הסביבה באופן מפוצל, ותופס רק חלקי אובייקטים וחלקי עצמי (שטיינר, 2001). הווייתו המפוצלת אינה מאפשרת לו לתפוס את הזמן באופן אינטגרטיבי. למעשה, בתקופת זו של חייו, לתינוק אין עדיין את הבשלות הקוגניטיבית להבין יחסי סיבה-תוצאה והוא גם טרם פיתח את הבשלות הרגשית לתפוס מורכבות ואינטגרציה של אובייקטים. הזמן עשוי להחוות כ״הבזקה״ מרגע אחד למשנהו, והוא עשוי להימצא בתחושה שדברים פשוט ״קורים לו״. אם כן, הואיל ובעמדה זו התינוק אינו מסוגל לחוות רציפות והמשכיות, אלא רק רסיסי חוויה מפורקים, הוא אינו מסוגל לתפוס זמן חיצוני ורציף. ניתן לטעון שבשל כך התינוק זקוק לנוכחות של הורה אשר יכול לתווך לו, בהדרגה, את הרציפות של חוויית הזמן סביבו, באמירות כגון ״עכשיו זמן לישון, עד עכשיו שיחקת ועכשיו אתה עייף, הגיע זמן מנוחה״.

לסיכום, ניתן לומר שחוויית הזמן בגיל הינקות מוגבלת ביותר, התינוק המצוי בעמדה הסכיזו-פרנואידית לא מסוגל לתפוס את הזמן בצורה רציפה, ובכל מקרה, אין לו צורך בכך בשלב הזה. בראשית חייו, חדירה של זמן חיצוני רק מפריעה להתהוות הסובייקט, שאינו מסוגל עדיין לתפוס ״לא אני״. על כן, כאמור, תפקידה של האם ה״טובה דיה״ הוא להגן על הרך הנולד מפני הזמן החיצוני לו, ולאפשר לו להיחשף אליו בהדרגה, בקצב בשלותו הרגשית והקוגניטיבית.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

״הזמן הילדי״ מול הזמן הקלנדרי – פנטזיה ומציאות בתפיסת הזמן בילדות

ג'יימס מאן (1973), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שפיתח בשנות ה-70 מודל טיפולי פסיכודינמי קצר מועד, מבחין בין שתי תפיסות זמן שונות: ״תפיסת הזמן הילדי״ ו״תפיסת הזמן הקלנדרי״.

לדבריו, ״הזמן הילדי״, אשר מלווה חוויות רבות בתקופת הילדות, מאופיין, בדומה ל״זמן תינוק״, בצלילה אל מחוזות חסרי זמן. מדובר בחוויה של זמן אינסופי, חסר גבולות חיצוניים של מציאות, זמן שנע קדימה ואחורה, בחוויה מתמשכת ובלתי מופרעת, התלויה במקצב העולם הפנימי המתפתח של הפעוט או הילד. כך למשל, הילד השקוע כולו במשחקי הדמיון, היצירה, הגילוי וההשלכה של העולם הפנימי שלו, נמצא במרחב של זמן אחר. מרחב שהינו מוגן במידה מסוימת מחדירה של המציאות החיצונית. ״הזמן הילדי״ של מאן תואם במידת מה ל״מרחב הפוטנציאלי״ של ויניקוט (1953), כאשר שני המושגים מתייחסים למרחב המצוי בין המציאות האובייקטיבית לפנטזיה הסובייקטיבית. ניתן לחבר בין המושגים ולטעון כי תפיסת הזמן השלטת במרחב הפוטנציאלי היא הזמן הילדי.

לצד תפיסה זו של הזמן, הילד פוגש בהדרגה גם את ״הזמן הקלנדרי״ – הזמן החיצוני, המציאותי, זמן שיש לו גבולות, מגבלות, דרישות, אשר הילד צריך להתאים את עצמו אליהם. החשיפה לדרישות הזמן הקלנדרי הולכת וגוברת עם הגדילה של הילד. כך, הילד שנמצא בגן הילדים לומד להיות מודע לזמן, לאחרות של הזמן מהעולם הפנימי שלו, וגם לסופיות של הזמן. בהדרגה, עם ההתבגרות, הילד נדרש להתאים את עצמו יותר ויותר לדרישות הזמן הקלנדרי.

התנגשות זו בין הזמן הילדי נטול הגבולות לבין הזמן הקלנדרי המוגבל והתחום מגיעה בד בבד עם ביסוס העמדה הדיכאונית לפי מלאני קליין (אוגדן, 1986). עם הבשלת העמדה הדיכאונית, חווה הילד את האובייקטים ואת עצמו באופן יותר שלם. כך, בהדרגה, מבין הילד בחווייתו כי חלקי אובייקטים וחלקי עצמי שפוצלו עד כה הינם חלק מאותו אובייקט שלם, ומגיעה ההכרה בכך שהוא והאובייקטים סביבו מכילים בתוכם הן את החלקים הטובים והן את החלקים הרעים שפוצלו.

הכרה זו מאפשרת לילד להבין בהדרגה שהזמן הקלנדרי והזמן הילדי מתקיימים במקביל. כך, על מנת שהילד יצליח להתמקם מבחינה רגשית, עליו להיות מסוגל לחבור לשני אופנויות זמן אלו. למעשה, לפי קליין, ההבנה וההכרה בכך שהזמנים הללו מתקיימים במקביל מחייבת את הילד לקיים משא ומתן עם המציאות, עם ההבנה שלדברים יש סוף, יש גבול ויש מגבלות. ההתנהלות במרחב הזמן אינה מושלמת, וכאשר חוויית הפנטזיה פוגשת את המציאות, הילד לומד למקם את עצמו הן באיזורים המאפשרים ביטוי של הפנטזיה והזמן הילדי והן באזורים מחוייבי הזמן הקלנדרי.

בהמשך לכך, ההכרה בגבולות הזמן, וכתוצאה מכך הוויתור ההכרחי על זמן ומרחב פנטזמטיים בלתי מוגבלים, טומנים בחובם גם מימד של אבל. עם הגדילה וההתפתחות גבולות הזמן וסופיותו נעשים ברורים יותר. ואכן, בתקופה בה ילדים נחשפים לראשונה לגבולות הזמן הקלנדרי, רבים מהם עסוקים לראשונה בסופיות המוחלטת של הזמן, כלומר סופיות החיים, סופיות הזמן שלהם ושל הוריהם על האדמה. כמובן שישנם עוד גורמים שמובילים לעיסוק זה, אך ייתכן שהעיסוק בגבולות הזמן הקלנדרי, ההבנה שלזמן יש סוף ושאינו נובע מתוך עולמו הפנימי של הילד, תורמים לחשיבה זו.

כמיהה אינסופית בעולם סופי – חוויית הזמן בבגרות

במהלך רוב חיינו הבוגרים אנחנו מנהלים את זמננו בכפוף לדרישות המציאות. מכירים בסופיות הזמן ובמגבלותיו. עם זאת, הנפש, המיינד והעולם הפנימי הם בעלי כמיהה אינסופית בעולם שהוא סופי, עובדה אשר מניעה אותנו, אך גם מעוררת בנו חרדה קיומית. לדברי יאלום, אנו מבלים את רוב חיינו בניסיונות להתחמק מההכרה בסופיותנו (יאלום, 1980). לדבריו, המצוקה והחרדה המתעוררים נוכח המחשבה על מותנו מובילים להתפתחותם של מנגנוני הגנה המדרבנים אותנו לחפש משמעות, לרצות להתפתח, לפעול ולהשאיר חותם בעולם. הואיל ומאוד קשה לנו לתפוס באמת את סופיות הזמן שלנו, אנו נוטים לחשיבה ש״לנו זה לא יקרה״, מתרחקים מהמחשבה על מותנו ומדחיקים אותה. על כן, באופן פרדוקסלי, חוויית הזמן בבגרות נעה בין ההכרה בכך שהזמן הוא מוגבל וסופי לבין ההדחקה של העובדה שהזמן הוא מוגבל וסופי.

על כל פנים, נראה כי בשגרת היום-יום, לצד חוויית הזמן ה״בוגרת״ הכפופה ל״זמן הקלנדרי״, מבוגרים רבים מוצאים אזורים בהם מתאפשר להם לשקוע גם ב״זמן ילדי״ ולאבד לרגעים את תחושת הזמן ודרישותיו. כך, למשל, ניתן לשקוע בעלילת ספר או סרט מעניין, להתמסר לריקוד משחרר או פעילות ספורטיבית כמו ריצה, שחייה או יוגה, לצלול למחוזות יצירתיים של פיסול, ציור ואפילו בישול. השיוט באזורים אלו, קרי המרחב הפוטנציאלי אליבא דוויניקוט, מאפשר חוויה של זמן בקצב אשר תואם יותר את המקצב הפנימי הסובייקטיבי מאשר את דרישות הזמן האובייקטיבי. ללא ספק, התמסרות לחוויה חשובה בכל גיל, ומאפשרת הזדמנויות ליצירה, חלימה, גילוי והתפתחות לאורך כל החיים.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

רגעים יקרים מפז – תפיסת הזמן בזקנה

בעשורים הקודמים לא נכתב הרבה על תקופת הזקנה בכלל ועל הפסיכולוגיה של הזקנה בפרט, אולם בשנים האחרונות ניתן לראות עניין הולך וגובר בתקופה זו של החיים. יכול להיות שהסיבה נעוצה בכך שבזכות התקדמות הרפואה אנו זוכים לחוות שנים ארוכות יותר של זקנה בד בבד עם עולם החי בקצב מהיר ומציאות המשתנה תדיר.

לפי ניצה אייל, פסיכולוגית וחוקרת בתחום הגרונטולוגיה, חוויית הזמן הפסיכולוגית בזקנה מתמקדת בהווה (אייל, 2006; 1996). זאת בניגוד לתקופת הבגרות, בה כפי שנסקר לעיל, ההדחקה של ידיעת מותנו מניעה אנשים להתמקד בעתיד. בזקנה אין עיסוק בעתיד, הן משום שהדבר מסב כאב והן משום שתקופת הזקנה מביאה איתה שינויים רבים ומהירים בבריאות, בסטטוס, אובדן של קרובים, אובדן של תפקודים וכדומה. שינויים רבים אלו דורשים מיקוד בקיום היום-יומי כדי להסתגל למצב החדש. נראה שבתקופת הזקנה ערכו של הזמן מתחדד אף יותר, כאשר כל יום, כל שעה וכל דקה הופכים ליקרים עד מאוד.

יחד עם זאת, בזקנה המופלגת ישנה נטייה לחזור לתפיסת זמן הדומה לתפיסה הינקותית, בכך שהחוויה מנוהלת מתוך המקצב הפנימי, כלומר, הצרכים הפיזיים והרגשיים ברגע נתון (רוזין, 2003). שלא כמו בינקות, הואיל ואין בנמצא החזקה אמהית, ישנם קשישים החשים תלושים מהזמן החולף, שאין להם כבר חלק במקצב הפועם של העולם שסביבם והם מנותקים ומבודדים במימד הזמן האישי שלהם.

אחת הדרכים להתמודד עם תחושות אלו ועם התלישות של הזמן הנחווה בהווה היא התבוננות רטרוספקטיבית על החיים. לפי אריק אריקסון, בתקופת הזקנה האדם סוקר את חייו, את הצלחותיו וכישלונותיו, ונע לעבר אינטגרציה של סיפור חייו (אריקסון, 1986). לדבריו, האדם מתמודד בתקופה זו של חייו עם קונפליקט בין שלמות לבין ייאוש, כאשר פתרון טוב למשבר זה מביא איתו חכמה (wisdom). לפי אריקסון, אחד המאפיינים של חכמה זו היא היכולת להתעלות מעבר לעצמי, לחוש חלק ממארג החיים כולו, חוליה בשרשרת החברה האנושית. במידה מסוימת, הכרה זו מרככת את תחושת התלישות בזמן, ומאפשרת חיבור לזמן הקולקטיבי, החברתי, הבינאישי.

לגיל השפעה על מימד נוסף של חוויית הזמן הסובייקטיבית. ככל שאנו מתבגרים נדמה שהזמן עובר תהליך של האצה, הוא נע בקצב מהיר יותר. הימים, השבועות, החודשים והשנים עוברים להם ביעף, וככל שאנו מזדקנים הקצב מאיץ אף יותר. לפי פרופסור אדריאן ביז׳ן (2019), חוקר ומחבר הספר ״הפיזיקה של החיים״, מדובר בתופעה הנגרמת עקב התבגרות והזדקנות המוח, המשפיעים על קצב עיבוד המידע שלנו. ככל שאנו מתבגרים קצב עיבוד המידע שלנו מואט, ועל כן אנו מעבדים פחות מידע חדש בכל רגע נתון. הסיבה לכך נעוצה הן בהזדקנות התאים והן משום שרשתות העצבים והנוירונים במוחנו כה מסועפים ועשירים שמידע חדש נע בהם באופן איטי יותר מאשר בצעירותנו או ילדותנו. למעשה, נדמה שאנו חווים את הרגע הנוכחי באופן שונה ככל שאנו מתבגרים. בילדות, הפתיחות לחוויה גדולה יותר ואנו שותים בצמא כל מידע שפוגש אותנו ברגע הנוכחי. בזקנה, לעומת זאת, חלק מהדברים לא נרשמים בתודעתנו, עוברים על ידינו, הרגע הנוכחי נחווה בצורה יותר חלקית ועל כן חולף יותר מהר. כך מתעצמת התחושה שהזמן פשוט ״טס״.

סיכום

הזמן הוא בו זמנית בתוכנו וחיצוני לנו. הוא חלק מאיתנו ויחד עם זאת מלווה אותנו כאובייקט ההולך איתנו יד ביד לאורך השנים. תפיסת הזמן מתפתחת ומשתנה תדיר, במקביל להתפתחות שלנו ולאופן בו אנחנו תופסים את העולם ואת עצמנו. תיאורטיקנים שונים התייחסו לאופן בו אנחנו תופסים את הזמן בנקודות מסוימות בחיינו, כאשר נדמה שלאורך החיים אנו נעים הלוך ושוב בין התמסרות למקצב הפנימי, האישי והאינסופי המותאם לנו, לבין הזמן החיצוני המוגבל, הדורשני והסופי. בינקות אנו מנסים להתחמק מחוויית הזמן החיצוני לנו, בהמשך אנו נאלצים לקיים משא ומתן בין הזמן הילדי לזמן הקלנדרי, בבגרות אנו מכירים בסופיות הזמן ועם זאת מדחיקים הכרה זו, ולבסוף חוזרים לחוויית זמן ינקותית אישית.

על כל פנים, כמה שננסה להתחמק מהכרה זו, הזמן שלנו הוא מוגבל, סופי ויש לו גבולות. לכן הוא המשאב הכי יקר שלנו, ונראה שככל שאנו מתבגרים הוא אוזל מהר יותר, הן מבחינה אובייקטיבית והן בתחושת הזמן המאיץ. על כן כדאי לנצור רגעים בהם אנחנו מצליחים להתמקד ברגע הנוכחי, לקחת נשימה עמוקה, להתמסר לרגע החולף ולחוש את עצמנו בנקודה הזו בזמן.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מקורות

אוגדן, תומס ה.(2004) ״על החזקה והכלה, הוויה וחלימה״. בתוך: על אי היכולת לחלום (עמ׳ 257-275). תל אביב: עם עובד, 2011.

אוגדן, תומס ה. (1986) מצע הנפש. תולעת ספרים, 2003.

אייל, נ. (1996). הזמן האמיתי. הוצאת אריה ניר.

אייל, נ. (2006). הימים חולפים והמנגינה נשארת: זמן החוויה וזמן הידיעה בזיקנה המופלגת. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...?id=9

הררי, י.נ (2011) קיצור תולדות האנושות. הוצאת דביר.

ויניקוט, ד.ו. (1945). "התפתחות רגשית פרימיטיבית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 48—61). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1956). "מושקעות אימהית ראשונית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 147—153). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1954). "מצב ראשוני של היות: שלבים קדם-פרימיטיביים". בתוך: טבע האדם (עמ'170-172). תל אביב: עם עובד,2016.

וויניקוט, ד. ו. (1953). "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר", בתוך: משחק ומציאות (עמ' 56-35). תל אביב: עם עובד, 1995.

יאלום, א. (1980). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. ירושלים: כנרת ומאגנס, 2011.

רוזין א. (2003) הזדקנות וזקנה בישראל. ירושלים: מוסד ביאליק.

שטיינר, ג.(2001). "שיווי המשקל בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ובין העמדה הדפרסיבית", מתוך ר. אנדרסון (עורך), מאמרים קליניים על קליין וביון (עמ' 101-84). תל אביב: מודן.

Bejan, A. (2019). Why the Days Seem Shorter as We Get Older. European Review, 27(2), 187-194. doi:10.1017/S1062798718000741

Dowden, B. (2012). Time. Retrieved from: http://www.iep.utm.edu/time

Erikson, J. M., & Kivnik, H.Q.(1986). Vital involvement in old age. New York: