מבט אקזיסטנציאליסטי על חיי הנפש בתקופת הקורונה
מאת מתן הולנד
רבות דובר על הקושי הנפשי המלווה את תקופת הקורונה. כתבות ומאמרים רבים התפרסמו בנושא העלייה החדה בשיעורי הדיכאון, החרדה והאלימות במשפחה. אנו מבינים אינטואיטיבית חלק מהסיבות לעוצמת הקשיים הרגשיים: הפחד הבריאותי עלינו ועל יקירינו, הפחד מקריסה כלכלית והשלכותיה והסטרס המלווה שהות אינטנסיבית וממושכת תחת אותה קורת גג עם אותם אנשים. במאמר זה ברצוני לדון בקושי שהקורונה מציבה בפנינו בפריזמה אקזיסטנציאליסטית, תוך התמקדות באובדן תחושת המשמעות.
אימרתו המפורסמת של ניטשה "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"(Nietzsche, 1984) מיטיבה לתאר את החשיבות של תחושת המשמעות בהקשר של תפקוד האדם מול אתגרי חייו. לפי ויקטור פראנקל, אבי תורת הלוגותרפיה, האדם מונע לא רק על ידי מאבק בין יצרים ודחפים אלא על ידי הצורך לתת פשר לחייו. החיפוש הוא סובייקטיבי ועל כל אחד לחקור ולמצוא נראטיב ייחודי משלו לגבי מטרת קיומו בעולם. מציאת הפשר לחיים היא העומדת בבסיס הבריאות הנפשית ואף בבסיס יכולתו של האדם לשרוד במצבי משבר קיצוניים (פראנקל, 1981).
פראנקל מתווה שלוש דרכים בהן אדם יכול לבסס את משמעות חייו: עשיית מעשה, התעלות לחוויות אמנותיות או רגשיות משמעותיות, והקניית משמעות לסבל האישי (שם). אם נתבונן בהשלכות של מגפת הקורונה על הסדר החברתי, נראה כי מאפייני התקופה שוללים מאיתנו את מרבית הכלים שאנו רגילים להשתמש בהם כדי לפעול על פי שלוש הדרכים שפראנקל מציע.
עשיית מעשה: משברים היסטוריים (כגון מלחמות, הפיכות וכד') אופיינו בדרך כלל בדריכות ובפעולות הישרדותיות מצד חלקים גדולים באוכלוסייה (למשל, התגייסות ללחימה, הימלטות מסכנה וכד'). פעולות אלו, המאופיינות בעשייה מוגברת, גורמות דווקא לתחושת משמעות מוגברת. כיום, רוב האוכלוסייה אינה נדרשת לפעולות הישרדותיות מהירות, אלא לפאסיביות איטית וממושכת. המשבר נמשך זמן רב ובעוד רובנו נהנים מתנאי חיים נוחים, אנו שוהים במצב פאסיבי זמן רב מאוד, ללא אופק ברור של חזרה לשגרה של פעילות. ההנחיות מעודדות דווקא היעדר עשייה, התבודדות והתכנסות פנימה.
בעתות שגרה, רובנו מצליחים למצוא משמעות במשלח ידינו, ביחסים בין-אישיים, בטיולים ובאירועים חברתיים. טריגרים חיצוניים נותנים לנו השראה ומייצרים תנועה פנימית. האינטרקציות היומיומיות, החשיפה למקומות ולאנשים חדשים והדרישה החברתית להתנסות בפעילויות מחוץ לאיזור הנוחות, עוזרים לנו לפתח את ההגדרה העצמית ולהיטען במשמעות. לעומת זאת, קשה מאוד להיאחז במשמעות כאשר אין טריגר חיצוני שיעורר אותה. צו השעה, המעודד שהייה בבית והימנעות מאינטרקציות חברתיות, אמנם מונע את הפצת הנגיף אך בו בזמן מדכא את היכולת לחוות חוויות חדשות. התוצאה היא הנמכה ביכולת ליצור, ליזום ולחדש. העשייה, המהווה עוגן של משמעות עבור רוב בני האדם, הולכת ופוחתת. תוצר לוואי של ההפחתה בעשייה הוא פגיעה בתחושת המשמעות.
התעלות לחוויות אמנותיות או רגשיות משמעותיות: השהייה האינטנסיבית בבית בקרב אותם אנשים, ההנמכה בפרודוקטיביות וההכרח להעביר את רוב הקשרים הבין-אישיים למרחב הווירטואלי, מצמצמים את האפשרות לחוות חוויות של התעלות רוחנית ורגשית. חוויות אלו נובעות בדרך כלל מחיבור למשהו גדול יותר, מאיחוד עם הטבע/הבריאה או עם אידיאולוגיה מסוימת. הן יכולות לנבוע גם מפעילות ספורטיבית, מטיול בטבע, או מקשר משמעותי שכולל גם מגע ותקשורת לא-מילולית (אשר מטבעה עוברת פחות טוב בריבועים על מסך).
ניתן לראות בעוצמת המאבקים החברתיים שאנו עדים אליהם בימים אלו עדות לצורך האנושי לייצר חוויות של התרגשות והתעלות, כהתנגדות לחוויית הריקנות שהקורונה מזמנת. המחאות שהתעוררו בתקופת הסגר השני (למשל, המאבק לשמור על הזכות להפגין מול בית ראש הממשלה והמאבק לשמירה על התפילות בתוך בתי הכנסת) הם ביטוי לצרכים תרבותיים-חברתיים עמוקים וייחודיים אצל אוכלוסיות שונות. אולם מעבר לצרכים הייחודיים השונים, ניתן לזהות בכל המחאות גם את אותה משאלה לחיבור עמוק למשהו גדול יותר, למשמעות רחבה יותר שתחדד את המשמעות והפשר לקיום שלנו בתקופה של עמימות, חוסר ודאות וערעור על הסדר החברתי הקיים.
מתן פשר לסבל: מאפיין נוסף של הקורונה הוא מאפיין אשר ניתן לכנותו "ערפול אידיאולוגי". מלחמות מייצרות אידיאולוגיה מאוד ברורה: אנחנו נגדם. ברור מאוד מי האויב. לרוב גם ברור על מה נלחמים. מכיוון שכך, בסבל של מלחמה ניתן, למשל, למצוא פשר של הקרבה למען אידיאל נעלה יותר. הקורונה, לעומת זאת, מייצרת הרבה יותר בלבול וחוסר ודאות. האויב הוא בלתי נראה וחמקמק. הוא לא מייצג אידיאולוגיה שניתן להתנגד אליה. אי אפשר להשליך על הנגיף תכונות אנושיות, ואין סיבה ברורה להופעתו בחיינו. מכיוון שאינו אנושי קשה לכעוס עליו (הכעס עובר לעיתים קרובות התקה להאשמה כלפי ממשלות או קבוצות מסוימות בציבור). המטרה שלנו כציבור והדרך להגיע אליה מאוד לא ברורה (איך יתבטא ניצחון על הנגיף? איך נדע שהוא נעלם? איך נלחמים בו בכלל?).
יתר על כן, הנגיף והריחוק החברתי שהוא כופה עלינו מקשים על קיום טקסים חברתיים של פרידה או של השתתפות בצער של נפגעי התקופה. טקסים מסוג זה מאפשרים לנו חיבור למשמעות עמוקה יותר ולהבנה משותפת של כאב שאנו חווים. כך, המשימה המנטלית של מתן פשר לסבל בתקופה זו הופכת להיות קשה לאין שיעור, כאשר כל הכלים החברתיים-תרבותיים שנבנו במשך אלפי שנים נלקחים מאיתנו. במצב בו אדם מתקשה למצוא משמעות לחייו ולסבלו, הוא חווה "ריק קיומי" – חוויה המתאפיינת בשעמום, ריקנות פנימית, אדישות ותחושת חוסר תכלית (פראנקל, 1986). רבים מהשוהים בבידוד יזדהו עם חוויה זו שפרנקל תיאר.
האתגר של אובדן תחושת המשמעות בחברה הישראלית
החברה הישראלית מורגלת במלחמות. אנו יודעים להתלכד סביב אויב משותף ואף סביב אידיאולוגיה משותפת בעתות משבר. אולם, האויב הנוכחי הוא מעורפל ולא ברור לנו. הנגיף מציב בפנינו אתגרים שאיש מאיתנו לא חווה בימי חייו. הוא תוקף אותנו בכל החזיתות מבלי שיש לנו כיום נשק להילחם בו. המתקפה שלו עלינו מתבטאת בריקון המיכל של המשמעות ושל התקווה, של ההנאה ושל הספונטניות. הוא מאיים על הנפש לא פחות מאשר על הגוף. קשה לייחס לו תכונות אנושיות ולכן הכעס עליו מופנה פנימה – לעיתים כמלחמה בין מגזרים שונים, לעיתים כמלחמה בין הציבור לממשלה, ולעיתים כמלחמה תוך-אישית של אדם עם עצמו.
"כדי להרוג שד צריך לראות אותו" היא אמרה המיוחסת לפרויד. במובן של הנגיף, אני סבור שעל מנת להתמודד פסיכולוגית עם התקופה חשוב לראות גם את ההיבט האקזיסטנציאליסטי הסמוי ולא רק את ההיבט הבריאותי-כלכלי הגלוי. משמעות הדבר היא להכיר באובדן תחושת המשמעות המאפיינת את התקופה כגורם משמעותי בסבל האנושי הנלווה אליה.
בזמן שגרה אנחנו חווים את חיינו כנעים על רצף עם כיוון ברור. רצף זה הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו. נראטיב זה מורכב מערכים, זהויות יעדים ומשמעויות. בתקופות של משבר משהו משתבש. הרצף נקטע ואנו ניצבים בפני פרשת דרכים בה עלינו לעצור ולהרהר. המסלול שצעדנו בו כבר לא סלול ועלינו לחשב מסלול מחדש.
הקורונה שללה מאיתנו לאורך זמן מגע, מפגשים חברתיים, טקסים ולחלקנו גם פרנסה. אובדנים אלו קשורים קשר עמוק להגדרת הזהות שלנו, ולכן גם לתחושת המשמעות.
במהלך הסגר הראשון, האווירה הציבורית בישראל הייתה של דריכות ותקווה. תחושת המשמעות עדיין לא נפגמה, כיוון שההגבלות נראו הגיוניות והיה קל לדמיין את החזרה לרצף החיים. כשניתן למצוא הגיון ולראות אור בקצה המנהרה, קל יותר להחזיק את תחושת המשמעות. הסגר השני שהוטל בישראל הכניס רבים מהאוכלוסייה למצב תודעתי דומה לזה של סיזיפוס, גיבורו של קאמי (1978), שנגזר עליו להתאמץ, להקריב ולהתמסר למטרה שאין בה תקווה: דחיפת אבן במעלה הר רק כדי שתידרדר שוב לתחתית, וחוזר חלילה.
את התקופה שבין הסגרים ניתן להמשיל להתדרדרות האבן במורד ההר. הציבור הידק את החגורה, שינס מותניים והתמסר להנחיות, רק כדי לראות את התחלואה מזנקת שוב ומכניסה אותו שוב לסגר, שבסופו ככל הנראה התהליך יחזור על עצמו. קאמי תיאר את הרגשתו של סיזיפוס ברגע בו הבין את חוסר התוחלת של מאמציו: "אני רואה את האיש יורד בצעד כבד אך קצוב אל העינוי, שלעולם לא יראה את סופו. שעה זו, שהיא כנשימה וסופה לחזור בוודאות כפי שיחזור אסונו, שעה זו היא שעת התודעה" (קאמי, 1978). בספרו "הדבר", קאמי אף תיאר את עיקרון האבסורד בהקשר של מגיפה, אשר פורצת ודועכת באופן שרירותי, ללא כל סימן מקדים או חוקיות. לאחר שהושג ניצחון על המגיפה, הסיפור מסתיים בהצהרה האבסורדית לפיה ייתכן מאוד שהמגיפה תחזור יום אחד וכל הסבל יתחיל מההתחלה (קאמי, 2001).
התמודדות אקזיסטנציאליסטית עם תחושת אובדן המשמעות
לפי קאמי, תודעת האבסורד היא זו שמייצרת את הטרגדיה. האדם הוגה במצבו בצלילות דעת, והמודעות לאבסורד היא זו שמייצרת את העינוי. תקופת הקורונה מאפשרת הרבה זמן פנוי להגות, והמודעות לאבסורד הולכת וגדלה. אולם, אותה תודעה המייצרת את הטרגדיה היא גם המפתח לאושר. בסוף הסיפור דווקא התודעה המורחבת של סיזיפוס היא זו המאפשרת לו להיות מאושר. הוא מבין, ברגע של צלילות דעת, שבתוך האבסורד הקיומי הוא בעצם אדון לגורלו. יש לו שליטה מלאה – אמנם לא על הנסיבות החיצוניות, אך על האופן בו הוא תופס את הדברים. הוא כלוא לכאורה בתוך הסיטואציה, אך הוא מבין שתודעתו חופשייה לגמרי. מרחב זה שנפתח מאפשר גמישות, יצירתיות וחופש. מתוך תפיסה זו הוא מצליח לראות ניואנסים חדשים וליהנות מהמאבק עם הסלע. סיזיפוס מורד כנגד גורלו על ידי שינוי תודעתי המאפשר חירות.
פראנקל מחדד נקודה זו בספר "הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם" (פראנקל, 1982). למרות היות האדם כבול לתנאים חיצוניים, הוא ייחודי מבין בעלי החיים בכך שהוא מסוגל להתנתק מעצמו ולערוך רפלקציה עצמית (מנטאליזציה). בזכות היכולת הזו לחירות מחשבתית, הוא יכול לייחס לחייו משמעויות ללא הגבלה. הוא יכול להתעלות מעל לתנאים החיצוניים ולהחליט אם לקבל את הדין או להתמרד ולהבנות לעצמו משמעות שתמלא את ליבו ותבטא את ייחודיותו האנושית (פראנקל, 1982).
ניתן להדגים את העניין בעזרת המונח "job crafting", שטבעה פרופסור אמי ורזסניבסקי (2013 ,.(Wrzesniewski ורזסניבסקי חקרה תפיסות של עובדי ניקיון בבתי חולים לגבי תחום עיסוקם. רבים מהעובדים בתחום זה רואים דרך הבניה חברתית את עבודתם כנחותה ולא מוערכת (devalued work), ולתפיסתם עוסקים בה בלית ברירה כיוון שבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. לעומת זאת, החוקרת הופתעה לגלות שלחלק מן העובדים הייתה תפיסה אחרת לגמרי:
הם תפסו את עצם הניקיון כמסייע לשמירה על הגיינה ובכך תורם לבריאות החולה לא פחות מעבודת הצוות הרפואי. הם תפסו את עצמם כחלק מצוות מקצועי, שיש לו תפקיד אינטגרלי לסיוע בהחלמת החולים. בעקבות כך הם עבדו בצורה אחרת לגמרי: הם למדו להכיר את משפחות החולים, הציעו לחולים עזרה בדרכים שונות כמו הגשת קופסת טישיו או דרך מילות עידוד, ואף סידרו תמונות על הקיר כדי לשפר את מצב רוחם של החולים. לעיתים הם שמרו עם החולים על קשר גם לאחר האשפוז. המוטיבציה של עובדים אלו הייתה גבוהה יותר.
- פרסומת -
ורזסניבסקי המשיכה לחקור מקצועות רבים אחרים ומצאה שעובדים מסוימים מצליחים לשנות בקצת את תיאורי התפקיד שלהם באופן המקנה משמעות משלהם לעבודתם, יכולת אשר באופן עקבי היתה מקושרת לעלייה במוטיבציה ובשביעות הרצון הכללית (2013 ,Wrzesniewski) מחקרים אלו מתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית ממחישים את עיקרון החירות והמרד של קאמי ואת עיקרון חיפוש המשמעות של פראנקל, כגורמים שיש בכוחם לתווך בין נסיבות חיים לא מוצלחות לבין חוויה של אושר.
בהקשר של הקורונה, מרד באבסורד עשוי להתבטא בהתנגדות אקטיבית לחשיבה בצורה קונפורמית. ניתן היה לראות דוגמאות רבות באוכלוסייה להתמודדות יעילה עם המצב דרך בחירה במרד ובחֵירות האישית של התודעה, על אף המגבלות במציאות. למשל, ההתעקשות של אנשים לשמור על אופטימיות ועל פרופורציות למרות הקו המבהיל והמגמתי שמצטייר באמצעי התקשורת. מספר גופי תקשורת ואנשים פרטיים הקימו מיזמי תקשורת שונים שמתעקשים להדגיש דווקא את החדשות הטובות בתקופה זו. דרך נוספת להתמודדות סובלימטיבית דרך מרד באבסורד היא הומור וסאטירה. הומור משרת התמודדות עם מצבים קשים ומורכבים דרך הצגת הסיטואציה באופן שונה או מפתיע. הוא מהווה סוג של מרד בחשיבה הקונפורמית, ומדגיש מצבים אבסורדיים באופן משעשע. תקופות של משבר מלוות הרבה פעמים בתכניות סאטירה ומערכונים המייצרות דמויות קאלט הנצרבות בתודעה, כמו הצלחתה של התכנית "העולם הערב" בתקופת מלחמת המפרץ.
אופן נוסף בו מרד יכול להתבטא הוא בחירה לפעול באופן לא שגרתי ולא צפוי. כך למשל, אנשים רבים שאיבדו את מקום עבודתם הרגיל סרבו להשלים עם האבטלה הכפוייה והחלו לעבוד בעבודות נדרשות, כגון שליחים וקופאים. מהלך זה יכול לעורר גאווה פנימית ותחושת משמעות דרך הקרבה של סטטוס לטובת ערך של פרנסה. אחרים הצליחו באופן יצירתי לבנות פלטפורמה דיגיטלית להמשך קיום העסק שלהם.
מרד יכול להתבטא במציאת משמעות שמתנגדת לכניעה לאיום חיצוני. הגיבור בספר "הדבר" מוצא משמעות על ידי כך שהוא מחרף את נפשו ומטפל בקורבנות המחלה, ומנסה לטפח תקווה בתוך מציאות של סבל קולקטיבי (קאמי, 2001). כך, בתקופת הקורונה אנשים רבים מצאו משמעות רבה בפעילויות התנדבותיות של קניית מזון ותרופות עבור קשישים, עזרה בשמירה על ילדים של צוותים רפואיים, סיוע לפעילות חקלאית ועוד.
גם מאמץ אקטיבי לחיפוש משמעות "קוסמית" הוא סוג של מרד בחוויית הקורבנות וחוסר התכלית שמלוות את התקופה. היו כאלו שמצאו משמעות בקורונה בכך שנכפה על העולם לעצור, להתבונן ולשקול מחדש את תרבות השפע המטריאליסטית שהשתרשה בחברה המערבית. היו כאלו שהעריכו את האפשרות לשיקום הטבע מנזקי התעשייה. אחרים ראו בה הזדמנות ותקופת מעבר לקראת עידן טכנולוגי יותר נוח ופחות מסורבל.
דרך נוספת להסתכל על עניין המשמעות היא, שתקופת הקורונה מחדדת את ההבדל בין גישת ההדוניזם לאושר לבין הגישה האריסטוטלית לאושר. גישת ההדוניזם גורסת כי מטרת החיים היא לחוות כמה שיותר רגעי הנאה וכמה שפחות סבל ורגשות שליליים. האושר בגישה זו נובע מהנאות החושים. בגישה האריסטוטלית אושר מגיע דרך חוויה של מימוש הפוטנציאל האישי, כלומר חוויית מימוש של אידאלים וערכים. בגישה זו אושר אינו קשור בהכרח בהיעדר סבל וחוויות שליליות (Ryan & Deci, 2001). הקורונה פגעה באפשרות לחוות אושר בשתי האופנויות, אך קיים הרבה יותר פוטנציאל להתמודד עם האופנות השנייה. בעוד המגבלות לא מאפשרות צורות רבות של הדוניזם שהורגלנו אליהן, החירות האקזיסטנציאליסטית מאפשרת משחק רב עם דרכים למימוש עצמי.
לסיכום, ניתוח אקזיסטנציאליסטי של ההשלכות הרגשיות של תקופת הקורונה מצביע על תחושת אובדן המשמעות כגורם משמעותי בסבל הנחווה על ידי חלקים רבים באוכלוסייה. תחושה זו עשויה לנבוע ממודעות הולכת וגדלה לאבסורד הקיומי לנוכח המשבר המתמשך. ההוגים האקזיסטנציאליסטים גורסים כי מתוך המודעות לאבסורד יכולה לצמוח גם תובנה של חירות אישית, שמתוכה יתאפשר מרד בחוויית הייאוש וחוסר האונים. מרד זה יתבטא בחקר פנימי של ערכים ומשמעויות, ומתוך כך עשויה להתאפשר יצירתיות ומשחקיות באופן בו אנו חושבים ופועלים בתוך נסיבות חיצוניות לא פשוטות.
מקורות
פראנקל, ו' (1981). האדם מחפש משמעות. ירושלים: דביר.
פראנקל, ו' (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם. ירושלים: דביר.
פראנקל, ו' ([1969] 1985). השאיפה למשמעות (תרגום: שאול ברוידא). ירושלים: דביר.
קאמי, א' (2001). הדבר, תרגום מצרפתית: אילנה המרמן, תל אביב: ספריה לעם, הוצאת עם עובד.
קאמי, א' (1978). המיתוס של סיזיפוס - מסה על האבסורד, תרגום: צבי ארד.
Nietzsche, Friedrich W. (1984). Human, All Too Human: A Book for Free Spirits. Trans. Marion Faber, with Stephen Lehmann. Lincoln: University of Nebraska Press.
Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2001). On happiness and human potentials: A review of research on hedonic and eudaimonic well-being.Annual review of psychology, 52(1), 141-166.
Wrzesniewski, A., LoBuglio N., Dutton J. E. & Berg J. M. (2013). Job crafting and cultivating positive meaning and identity in work. Advances in Positive Organizational Psychology
