האופנה ההתייחסותית
אופנה פסיכואנליטית עכשווית
מאת נוי מידן
היסטוריית השינויים בתיאוריה הפסיכואנליטית, הנמתחת מתקופתו של פרויד ועד לעליית הזרם ההתייחסותי, מתוארת בדרך כלל מנקודת מבט "אבולוציונית" שיסודותיה בקאנון שהותירו האבות המייסדים (Rothstein, 1983). נקודת המוצא של הנרטיב הפסיכואנליטי היא לרוב שגשוגה של התיאוריה הפרוידיאנית, ובהמשך מתואר כיצד היא התחלפה בדומיננטיות של פסיכולוגיית האגו ובתיאוריה של מלאני קליין, שאותה ירשה תיאוריית יחסי האובייקט והקבוצה העצמאית המזוהה בעיקר עם ויניקוט; משם עובר הנרטיב אל קוהוט ופסיכולוגיית העצמי, ואז מסתיים – בינתיים – עם הפסיכואנליזה "העכשווית" המזוהה בעיקר עם הקבוצה ההתייחסותית.
בין אם השינוי מתואר כתוצר של חדשנות תיאורטית כחלק מהרחבה של הקאנון, או כיצירה המתגבשת תוך וויכוח עם הטקסטים הקלאסיים – ההיסטוריזציה הפסיכואנליטית מתמקדת באופן שבו עונה התיאוריה הדומיננטית בתקופה מסוימת על הלקונה שהותירה קודמתה. שיח זה מתאר את המאבקים הפנימיים בשדה כתוצר של אי-הסכמות בנוגע לאמיתותן של ההנחות התיאורטיות, של דימויי הידע ושל מקורות הידע "הראויים"; את השינויים בתיאוריה הפסיכואנליטית הוא מתאר כמשקפים במידה רבה יותר את המציאות, או כתורמים להגברת האפקט התרפויטי – כלומר מנקודת מבט פונקציונאלית (מיטשל, 2003).
במאמר זה אבקש לבחון את השינויים בנרטיב הפסיכואנליטי מנקודת מבט שונה, ואציע לראותם כחלק מדינמיקה של התפתחות אופנה, כלומר מנקודת המבט הסוציולוגית של חקר התפתחותם של טרנדים צרכניים ואופנות פופולאריות. ההנחה שעליה אתבסס היא כי אופני האימוץ של רעיונות תיאורטיים ואופני השימוש בהם במרחב האינטלקטואלי פועלים על פי צווים הקשורים בסגנון ובתוכן הפופולאריים בזמן נתון, ממש בדומה לתחומים אחרים, חומריים בעיקר, המוגדרים כחלק משדה האופנה בצורה ברורה למדי, כמו אופנת הביגוד או הריהוט. אטען כי גם בשדה הפסיכואנליטי אפשר לראות את ההתבססות של תיאוריה חדשה על פני קודמתה בתקופה מסוימת כתהליך של צבירת פופולאריות ושל ערעור הפופולאריות של קודמתה כחלק מסימון ייחודיותה. אתמקד במיוחד בזרם ההתייחסותי, שביצר את מעמדו כזרם הפופולארי ביותר בחוף המזרחי בארצות הברית (Kernberg, 2011), ואנסה להסביר מדוע דווקא הוא נתפס כ"תלבושת" אינטלקטואלית וקלינית ראויה ופופולארית במיוחד בשדה הפסיכואנליטי כיום.
הזרם ההתייחסותי, כפי שמעיד שמו, רואה את היחסים בין בני אדם כגורמים המכוננים את הווייתו של האדם, ומקנה פחות חשיבות לדחפים הפנימיים. את הקשר הטיפולי הוא רואה כמפגש בין סובייקטיבי. עליית הזרם ההתייחסותי שיקפה את עלייתו של אתוס פוסט-מודרני חדש (שטרנגר, 2005): וויתור על גילוי האמת ההיסטורית של המטופל על-ידי המטפל "היודע", והחלפתו בדיאלוג החותר לאותנטיות ברגע-הנוכח, דיאלוג שבו שותפים הסובייקטים בחדר (מטפל ומטופל גם יחד) ביצירת עצמיותם הייחודית (באט, אצל מיטשל וארון, 2013).
הזרם ההתייחסותי מבטא בעיני רבים מהפכה של ממש ביחס לחשיבה הפסיכואנליטית הקלאסית, אך עדיין אפשר לראותו כחלק מהשדה הפסיכואנליטי ההיסטורי. ואמנם, אף שהכתיבה ההתייחסותית מתרחקת מתיאוריית הדחף הפרוידיאנית – שנחשבה בעבר לאבן יסוד של השדה הפסיכואנליטי –היא ממשיכה ומתקשרת עם אותם יסודות על ידי ציטוטים והתייחסויות לקאנון, תוך שהיא מעניקה לו פרשנויות מחודשות. למעשה, שילוב זה בין ה"ישן" ל"חדש" הוא המאפיין המהותי והמזוהה ביותר עם הזרם. ה-Psychoanalytic Dialogues, כתב העת של הארגון הבינלאומי של מטפלים התייחסותיים, מצהיר ברוח זאת כי מטרתו היא "חשיפת הקרקע המשותפת והדגשת ההבדלים למען העשרת הדיון הפסיכואנליטי".
את הדגשת הדמיון למקורות הפסיכואנליטיים, בעיקר הפרוידיאניים, אפשר לראות כמעין הצהרה של התיאוריה החדשה על שייכותה לשדה למרות חדשנותה. השילוב בין ה"ישן" (כעוגן שייכותי) ל"חדש" יכול להסביר חלק מהפופולאריות שלה זוכה הזרם ההתייחסותי החל מסוף המאה הקודמת בארצות הברית. יתרה מכך: התהליך הכפול – החצנת החידוש לצד הדגשת השייכות הדיסציפלינארית – מטמיע לטענתי את הדינמיקה האופנתית בתיאוריה ובפרקטיקה ההתייחסותית עצמה.
רעיונות ותיאוריות כאופנה צרכנית
התנועה בין ישן לחדש ובין בידול לחיקוי עומדת בלב הגדרת ה"מנגנון האופנתי" והצרכני כפי שאתייחס אליו כאן. בכך אני נשען בראש ובראשונה על חשיבתו של הסוציולוג גיאורג זימל (2012). זימל טען כי האופנה עונה על הצורך של הפרט בתרבות המודרנית, שנע בין הרצון המתמיד לייחודיות ובין הכמיהה לשייכות קולקטיבית. הוא מתאר את תביעתה של המודרניות ל"טיפוח הייחוד של האדם", ואת ניסיונה של החברה לחוות את החדש דרך היאחזות במעין "הווה" מוחשי, כצווים הדורשים מהפרט אקטיביות בהיותו הקובע את אורחות חייו בהתאם לצרכיו הפסיכולוגיים (זימל, 2007, 23).
בהתמקדותו במנגנון האופנתי, זימל מניח שהתנועה האופנתית מזקקת ומשקפת היטב צורך יסודי של האדם המודרני, המנווט את דרכו וזהותו בין שלל הגירויים המקיפים אותו באמצעות תהליכי הזדהות ונפרדות תמידיים. כך נמצא הפרט המודרני במתח תמידי בידול לחיקוי, ובין חדש לישן: מצד אחד פועל הרצון לביטוי עצמי והשגת ייחודיות, ומהצד השני רצון ל"בריחה" מרגיעה אל היטמעות ולאדישות כלפי ההמון האלמוני. במתח הזה שוכנת גם הפעולה האופנתית – דפוסים וסגנונות המבטאים מצד אחד סולידיות המאפשרת היטמעות שקטה וביסוס של השייכות הקהילתית, ומצד שני שונות ולעיתים אף "אנטי-אופנתיות", למען הדגשה של הייחודיות והשוני שדרכם מקיים האדם המודרני את "חובתו" בעיצוב עצמיותו המקורית. כפי שזימל מציין, גם האנטי-אופנתי עלול להפוך בסופו של דבר לאופנתי וכך למצוא את מקומו כחלק מהזרם-המרכזי של השדה (זימל, 2012).
זימל (2012) עסק גם בקשר בין הבורגנות לאופנה ולשינויים בה, ובעקבותיו כותבים רבים אחרים מהשדה הסוציולוגי והפסיכולוגי המודרני. עיקר הכתיבה בנושא מתמקדת באופנת הביגוד ובסחורות מוחשיות וחומריות נוספות. אולם, אף כי אופנה יכולה להתבטא באופן קונקרטי כמו בסגנון הלבוש, הגדרתה המופשטת של הפעולה האופנתית כשילובו של "הישן" עם "החדש" כחלק מתהליכי חיקוי ובידול אינה מגבילה את התוצר האופנתי לממד הקונקרטי ומאפשרת לדון גם ברעיונות במונחי "אופנה". המכנה המשותף לכלל התצורות האופנתיות שנגזר מהגדרה זאת הוא שיח הזהויות המשתקף מהן – והוא זה אשר מעניק את הערך לשימוש בתואר "ייחודי" או "חדשני" מלכתחילה.
ניתוח מעין זה, הקושר בין דפוסי צריכה חומריים ורעיוניים לבין כינון זהות אישית-מעמדית, מוצע למשל על ידי העיתונאי והסופר דייויד ברוקס (2000). ברוקס חוקר את האתוס הבורגני החדש שמאפיין את סוף המאה הקודמת ותחילת המאה ה-21 בצפון אמריקה, ומכנה את הדמות החדשה שמגלמת את האתוס הזה בכינוי "בובו" – שילוב של "בורגני" ו"בוהמיין". האתוס הבובויאני, לפי תיאורו, משלב ערכים בורגניים "מסורתיים", המוכוונים לעבודה ולרווח, עם קודים ערכיים המזוהים דווקא עם שאיפה בוהמיינית לאותנטיות ומימוש עצמי רוחני. בשנות ה-80, כאשר השכבה הבורגנית בארצות הברית התאפיינה בערכים שמרניים שהלמו את שליטתה של השמרנות הפוליטית-כלכלית, האתוס הבורגני גולם בעלייתו של דמות ה"יאפי", החותר לעבר הון חומרי. אולם לדברי ברוקס העברת מוקד הכוח הפוליטי לליברלים (כדוגמת ביל קלינטון) והשגשוג הכלכלי שינו את עולם הערכים הבורגני, באופן אשר מנוסח היטב בספרו של הפסיכולוג קרלו שטרנגר, המשתמש בהמשגותיו של ברוקס בחקירתו את מונח "העצמי" בהקשר התרבותי המתואר:
החמדנות הייתה 'אאוט'; ההתפתחות האישית 'אין'. חליפות ארמאני היו 'אאוט'; 'טימברלנד' ויצרנים אחרים המסמלים התחברות לטבע – 'אין'. שאפתנות חסרת רסן היתה 'אאוט'; החיפוש אחר דרכים לבטא בהן את העצמי הייחודי – 'אין'. (שטרנגר, 2005, 73)
ברוקס מתאר את התעצבותו של מחסן הדימויים הבובויאני (הא-אליטיסטי) בצורת סחורה סימבולית של ממש. בתיאורו, החלק הבוהמייני שהתמזג עם זה הבורגני הוסיף לו את תאוות יצירת הידע והחזקה במשאבים הנלווים לכך (למשל על ידי צבירת תארים), וכך הפך את השיח האינטלקטואלי לדבר "מוחשי" למדי בכינון הזהות האישית והמעמדית – מעין "ביגוד אינטלקטואלי" אופנתי.
בהתאמה לכך, אובייקטים המבליטים את השייכות הבורגנית מבעד לסמלי סטטוס חומריים מובהקים איבדו מיוקרתם הסימבולית כסחורות מועדפות מכיוון שלא הלמו את השאיפה למקוריות ויצירתיות. שאיפה זאת מצאה לה ביטוי דווקא בדפוסי צריכה בעלי אופי חזותי סולידי יותר, אך עשיר בדימויים יצירתיים (Brooks, 2000). אולם ברוקס מדגיש כי אין לטעות ולזהות את המטען הכלכלי הסימבולי של הצרכנות הבובויאנית האנטי-ראוותנית לכאורה עם צרכנות חסכנית. נהפוך הוא: גם הבובו, כמו קודמו, המשיך להשקיע את מרב משאביו בצריכת מעמדו, כל עוד זו הבליטה את עולם הדימויים "הראוי" של הבורגני החדש:
הבובואים הביטו בהתנשאות על מי שהיו רדופים והפגינו סמלי סטטוס בסגנון הצרכנות הראוותנית. גם אם היה לך כסף, לא היית אמור לנהוג, נניח, ביגואר או במרצדס, כי פירוש הדבר שאתה רוצה להשוויץ. אבל יכולת להוציא את אותו סכום על רכב 4x4, כי זה הראה שאתה לא מאלה הלכודים בתוך סגנון חיים שגרתי: אתה חובב הרפתקאות. (שטרנגר, 2005, 74)
החתרנות כערך, אשר אפיינה בעבר את האתוס הבוהמייני, הפכה חלק משמעותי מהאתוס הבובויאני. אולם הבובו לא חתר כנגד היאפי "תאב-הבצע" של שנות ה-80, אלא אימץ את החתרנות כערך אופנתי כשלעצמו, המאפשר לחדד את ייחודיותו ומקוריותו של הפרט ביחס לאחר כלשהוא. האתוס הבובויאני אמנם יוצא נגד הראוותנות היאפית המטפחת את הפרסונה באופן "וולגרי", אך למעשה, "קיימת תעשייה שלמה שמסייעת ביצירת פרסונה המצהירה כי לבובואים כבר מזמן לא אכפת מהפרסונה שלהם" (שם, 77).
הבובו מנסה אפוא לטשטש שייכות "מיושנת" על ידי מקוריות מייחדת. מקוריות מייחדת זו אינה מבטלת את הישן אלא משתמשת בו בדרכים שונות המעניקות לו פרשנויות ומשמעויות חדשות, כפי שבא לידי ביטוי בפריחת תרבות הוינטג' בקרב הקהל הבובויאני, אשר מעניקה דימוי אקסקלוסיבי ואותנטי דווקא לצריכתו של "הישן" (Brooks, 2000). במונחי הפרדיגמה האופנתית של זימל, אפשר לחשוב על הבובו כמי שנוטה לכינון זהות אישית מקורית ונבדלת ונמנע מהדגשת שייכותו החברתית-מעמדית. אולם תהיה זאת טעות לראות בתהליכים אלה את שקיעתה של הזהות המעמדית: למעשה, האתוס החדש "מתלבש" על תצורת יחסי הזהות האישית-מעמדית הקיימים. ביסוסו של האתוס הבובויאני ערער אמנם את החיבור המסורתי יותר בין צבירת ההון הכלכלי, המוחצן על-ידי צרכנות ראווה, לזהות הבורגנית הרצויה, אך כעת "הכסף והמעמד היו צריכים להיות תוצרי לוואי של המימוש העצמי היצירתי" (שם).
כתיבתו של ברוקס אודות הבובו נעה בין תיאורים אופנתיים ודפוסי בילוי למאפייני השיח האינטלקטואלי ומציבה את הביגוד והאינטלקטואליות זה לצד זה, כחלק מאותה אופנה בורגנית כוללת . הצגה זאת של "השטחי" לצד "הנשגב", כשותפים לדינמיקה זהה, מבטאת את קריסת ההיררכיות המאפיינת את האתוס הבובויאני. העדר ההיררכיה כונה על-ידי העיתונאי ג'ון סיברוק "תרבות בלא-גובה" (Nobrow Culture). לדברי סיברוק, העדר ה"גובה" החל לאפיין התרבות החל מהדור המצוי על קו התפר בין דור הבייבי-בום לדור ה-X (Seabrook, 2000). המאפיין הבולט ביותר של התרבות בלא-גובה הוא הוויתור על הקאנון ככזה, לאחר שהפך מושא לפרשנות פלורליסטית. לתופעה שמתאר סיברוק יש מאפיינים דומים למדי לתיאור של ברוקס את תהליכי התגבשותו של הבובו, ולא במקרה התופעות חופפות מבחינה כרונולוגית.
ברוקס הראה אפוא כיצד חושפים עצמם השינויים באתוס הבורגני מבעד לשינויים באופיין של הסחורות הנצרכות, המהוות עוגנים נרכשים לכינון זהות רצויה. ברוח דומה אני מבקש לטעון כי הפסיכואנליזה ההתייחסותית צמחה בשנות ה-90' בארצות הברית על הקרקע הבובויאנית. לטענתי, אפשר לזהות קשרי גומלין אינטלקטואליים ומעמדיים בין הזרם ההתייחסותי לבין התרבות הבובויאנית. ולהצביע על דמיון בין הערכים הדומיננטיים באתוס הבובויאני למאפייני הפסיכואנליזה ההתייחסותית. הבסיס הדומה מאפשר לנתח את ה"סחורה" הפסיכואנליטית ההתייחסותית, כמו גם את המניעים לאימוצה כאופנה רעיונית במרחב הבורגני בתקופתה המקבילה לצמיחתו של הבובו. בחלקים הבאים של המאמר אבחן אפוא את האופן שבו השיח הפסיכואנליטי העכשווי מתרגם את כוחות השוק, בחסות שיח הזהויות ועולם הדימויים בבסיסו, לכדי פרקטיקה ותיאוריה התייחסותית בהקשר תקופתי ומעמדי מסוים. אולם לפני כן ארחיב על דמות אופנתית נוספת – דמות ה"היפסטר" על מנת להמחיש יותר את חשיבות הקשר בין צרכנות לבין סממני זהות, ובפרט זהות חתרנית ו"אנטי-אופנתית" לכאורה.
ההיפסטר ההתייחסותי: זהות חתרנית כצו האופנה
דמות היפסטר שייכת לתת-תרבות המזוהה עם צעירים מערביים בני המעמד הבינוני, אשר מאמצים את ערכיה של תרבות נגד אנטי-אופנתית ומעלים על נס את "האותנטי" ו"היצירתי" (Sousa, 2016). תופעת ההיפסטר ממחישה היטב יחס אפשרי בין ה"אופנתי" ל"חתרני", שכן אדם המעוניין להדגיש את השתייכותו ה"היפסטרית" הייחודית לכאורה עשוי לאמץ מראה החורג מזה הנתפס כשייך לזרם המרכזי האופנתי; אך למעשה, קוד הלבוש החתרני מבטא בעצמו דפוס צרכני (גם אם כזה המתואר כ"אנטי אופנתי"). למרות החתרנות המוצהרת, ההיפסטרים מזוהים עם דפוסי הצריכה האופנתית המאפיינים אותם, המתייחסים בעיקר להעדפות מוזיקליות ולקוד לבוש (Grief, et al., 2010).
אף שקוד הלבוש ההיפסטרי מורכב מפריטי לבוש ואביזרים קונקרטיים (לדוגמא, חולצת טוניקה, משקפי ראייה בעלת מסגרת עבה, מכנסי "סקיני"), אפשר לראות ב"היפסטר" כלשעצמו, כסממן זהות נרכש, מוצר אופנתי-זהותי. פריטי האופנה המוחשיים – ובעיקר אופן השימוש המשולב בהם – הם ביטוי קונקרטי לזהות ובעצם לסחר הדימויים המניע את פעולת השוק. פריטי הלבוש המזוהים עם ההופעה ה"היפסטרית" הופיעו על מדפי החנויות ולכן אפשרו אותה מלכתחילה, אך היתה זאת חדירתו ההדרגתית של מחסן הדימויים "היפסטרי" למרכזו של האתוס הבורגני שהביאה לאימוץ דמות ההיפסטר – ואת דפוסי הצריכה המזוהים איתה – אל תוך זרם-המרכזי.
זוהי דוגמא מובהקת לתהליך שבו דווקא צריכה תיאורטית אנטי-אופנתי מכוננת בסופו של דבר את האופנה הרווחת. דומה לכך הוא התהליך שהתרחש בהקשר של תרבות הוינטג' שהתפתחה בשנות ה-90 והאלפיים בארצות הברית וכבר הוזכרה לעיל בהקשר של מאפייני ה"בובו" (Veenstra & kuipers, 2013). תרבות הוינטג' מתאפיינת כידוע בבחירת פריטים בעלי עיצוב "מיושן" וצריכתם במעין "גלגול" חדש אשר מושפע מקווים אופנתיים עכשוויים ולרוב סולידיים יותר, המעדנים את מוזרותו של "הישן" יוצא-הדופן. גם סגנון אופנתי זה התחיל ברוח חתרנית אנטי-צרכנית אך מהווה כיום נתח משמעותי מהזרם המרכזי של אופנת הביגוד המזוהה עם הבורגנות החדשה (Fischer, 2015).
תיאור התקבלותה של אופנה "חתרנית" והפיכה מ"אנטי אופנה" ל"אופנה" מובהקת משקף תפיסה שאינה רואה את הצרכן כיצור פסיבי הנידון למציאות שנתפרה על ידי היצרנים ומוכתבת על-ידם "מלמעלה": אין אלה היצרנים אשר קובעים באמצעות טכניקות שיווק ופרסום את הקו האופנתי שאותו מאמצים הצרכנים; תחת זאת, לדפוסי הצריכה עצמם יש תפקיד בכינון הזרמים האופנתיים, ואופני השימוש השונים של הצרכנים מעצבים ומרכיבים מחדש את המציאות "הנכפית" לכאורה. הניתוח של מקומם של דפוסי הצריכה במסגרת הדינמיקה האופנתית מפנה את תשומת הלב אל המוטיבציה המניעה את הפרטים ומנחה אותם כיצד לאמץ ולהשתמש בפריטים האופנתיים השונים, ואת שיח הזהויות העומד מאחוריה. כאשר מבקשים להחיל ניתוח כזה על תוצר אופנתי מסוים, מתבקש להתבונן על כלכלת הדימויים המעצבת את התוצר על מנת לנסות ולאתר את האופן שבו בחירותיהם של הפרטים מכוננות, משמרות ולעיתים אף משכיחות זהויות וקהילות מוגדרות.
חקר המוטיבציה והרעיון של אלמנט הבחירה בדפוסי שימוש מסוימים מצביע על חשיבותו של שיח הזהויות גם להבנת השינויים במפה הפסיכואנליטית. בספרות הקיימת מתוארים השינויים הללו כמושפעים מכוחות "גדולים" כמו השדה הפילוסופי ו"רוח התקופה" (גוברין, 2004). בעוד שבספרות זאת מתואר כיצד השיח הפסיכולוגי "מקבל על עצמו", "מושפע מ...", או "מאמץ את...", אופן הניתוח שמוצע כאן בוחן כיצד שיח פסיכולוגי מסוים "צורך את..." ומבליט את תפקיד האופנה והזהויות האופנתיות ואת המוטיבציה המניעה את הפרטים ומנחה אותם כיצד לאמץ ולהשתמש בעקרונות "גדולים" שכאלה.
גוברין (2017), למשל, מתייחס לפסיכואנליזה כסיסמוגרף רגיש ומותאם לתנודות בהשקפת העולם הדומיננטית, וכותב כי "השינויים בהשקפת העולם של אנליטיקאים, כלומר בפילוסופיה שהאמינו בה, היו גורם מכריע בהתהוותן של תיאוריות פסיכואנליטיות חדשות" (גוברין, 2004, 14). הניתוח המוצג כאן, לעומת זאת, מבקש לבחון מהי המוטיבציה של הפסיכואנליטיקאי לאמץ מגמות חדשניות כאלה, ולהסביר שימושים ספציפיים והתבססותן של קהילות כאלו ולא אחרות. ההנחה היא כי המצע הכללי, בדמות "רוח התקופה" הפוסט-מודרנית, מאפשר מרחב תיאורטי ופרקטי רחב ומגוון ולכן הוא אינו מספק הסבר ממוקד דיו למידת הפופולאריות הרבה שלה זכתה תצורה אחת מני רבות של מסגרות תיאורטיות אפשריות בקרב קבוצה השייכת לשכבה האינטלקטואלית הבורגנית באמריקה.
גישה כזאת מבקש לחשוף את הקרקע הבורגנית מאחורי התפתחות הזרם ההתייחסותי, ולנתח את סממני הזהות האופנתיים המשפיעים עליה. היא מאפשרת להראות למשל כיצד חתרנותו המסוימת של הזרם ההתייחסותי (שטרנגר, 2005), מושתת למעשה על מחסן דימויים הדומה לזה המנחה "חתרנות" של זהויות אופנתיות שהתפתחו בתקופה דומה, כמו דמות ההיפסטר. בדומה, היא מסייעת להסביר בחירות תיאורטיות ספציפיות, כמו למשל את הפופולאריות העכשווית שלה זוכה הגותו של שנדור פרנצי, פסיכואנליטיקאי בן דורו של פרויד שהתרחקותו מרעיונותיו של פרויד הביאה באותה עת לדחייתו. הניתוח הנוכחי לא מתעניין בהשפעת יצירתו של פרנצי אלא מפנה את תשומת הלב אל הצריכה העכשוויות שלה ובדפוסי השימוש בה בכתביה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. ניתוח כזה מאפשר למשל להבחין כי האדפטציה ההתייחסותית של רעיונותיו של פרנצי מתאפיינת בעידון רעיוני, המתבטא באימוץ חלקי בלבד של רעיון ההדדיות שפרנצי הציע שינחה את הקשר הטיפולי והחלפתו בא-סימטריה בלבד (ארון, 2003). ההחלפה מתאימה את גישתו הרדקלית של פרנצי למציאות בורגנית ופסיכואנליטית שבה חתרנות "מעודנת" היא המיינסטרים – תוך דמיון רב לאופן שבו פועלת תרבות הוינטג'.
כעת אפנה לנתח בהרחבה את ה"סחורה" הרעיונית הפסיכואנליטית העכשווית ואת עולם הדימויים הנכלל בה, ולהראות את הקשר שלה לאתוס הבורגני החדש המתבטא בזהות ה"בוביאנית". תחילה אתאר את המאפיינים הבובויאניים של הפרקטיקה הפסיכואנליטית ההתייחסותית, ולאחר מכן אפנה להצביע על האופי הבוביאני של התיאוריה ההתייחסותית.
הפרקטיקה ההתייחסותית: חדר הטיפולים כ"סטודיו"
לפי תפיסות פסיכואנליטיות קלאסיות, המטפל "היודע" נדרש להצניע את מאפייניו כסובייקט בשמה של טכניקה הקוראת לנייטרליות וריחוק, שנדרשו על מנת שלא "לזהם" את חווייתו את המטופל וכך להציע פרשנות תואמת מציאות. פרויד ציין אמנם את השפעתו האפשרית של "המבנה האישיותי הרפואי" על הטיפול (פרויד, 2013, עמ' 92), אך כמה פסקאות לאחר מכן הטיף לפסיכואנליזה נייטרלית, המווסתת את הקשר הטיפולי ואת הסגנון האישי של המטפל ונשענת על הטכניקה, בהשראת עבודתו של הרופא המנתח אשר "מסיט הצידה את כל רגשותיו ואפילו את רחמיו האנושיים" (שם, עמ' 95). בפסיכואנליזה העכשווית, לעומת זאת, הטכניקה הטיפולית הפכה לכלי הנשלט בידי סגנונו האישי של המטפל (Hoffman, 1998).
למעשה, אפשר לומר כי החלפת הטכניקה בסגנון היא אחד העקרונות המשמעותיים ביותר בפסיכואנליזה העכשווית ביחסה לטכניקה הטיפולית. עיקרון זה מתבטא למשל בכתביו של תומס אוגדן, פסיכואנליטיקאי אמריקני שהשפיע רבות על התפתחות הפסיכואנליזה ההתייחסותית. בספרו "לגלות מחדש את הפסיכואנליזה" הוא כותב: "על פי ניסוני שלי, 'פשוט לדבר' עם מטופל כרוך בדרך כלל ב'לדבר בפשטות' – כלומר, לדבר באופן פשוט וברור, חופשי מקלישאות, מלשון מקצועית ומטון דיבור 'טיפולי' או 'ידעני' כלשהו" (אוגדן, 2013, 24). מה שאני מכנה "סגנון" מתואר על ידי אוגדן כ"איכות החד-פעמית של אישיותו ושל אופן דיבורו של האנליטיקאי, האופן שבו מכלול חייו בא לידי ביטוי בעבודתו, האופן שבו הוא יכול להשתמש בתיאוריה" (שם, 94). אוגדן קורא למטפל להקשיב לסגנונו, לאופן דיבורו, כש"עליו לשאול את עצמו כל הזמן: 'איזה מין רופא מדבר כך'? 'מי אני כאשר אני מדבר אל המטופל באופן שכזה?'" (שם, 90).
בשונה מדימוי הרופא המנתח של פרויד, אוגדן (2011) משתמש בדימוי של עבודת האמן היוצר כשהוא מפציר במטפל להחצין את הקשר ולטפח את הסגנון האישי. גם סטיבן מיטשל (1997), אחד ממובילי הזרם ההתייחסותי, מתאר את המטפל ההתייחסותי כמעין "אמן" המשתמש בסיטואציה הטיפולית בתור פלטפורמה בה "המטפל והמטופל מארגנים ו'מלחינים' את החומר הטיפולי" (גוברין, 2017, עמ' 107), לעומת מה שהוא מכנה ה"מטפל הגנרי", כלומר המטפל המצדד בטכניקה הקלאסית. מיטשל (2003, עמ' 47) מצטרף לאלו ה"מהללים את התהליך האומנותי", שעבורם "היצירתיות, הלא נורמליות, היא שהופכת למופת הבריאות הנפשית" – בשונה מפרויד אשר לדבריו של מיטשל חש "בוז וחשדנות כלפי אמנים יצירתיים".
בעוד שעבודתו של "המטפל הגנרי" התאפיינה בחקירה היסטורית השואפת לגלות את מקור משמעותה של הפתולוגיה, הגישה העכשווית קראה ליצור מרחב המגייס את הסגנון האישי של המטפל והמטופל כדי ליצור "משמעות אישית" (מיטשל, 2003, עמ' 57) ולכונן "תחושת זהות עשירה ואותנטית יותר" (שם, עמ' 46). אוגדן (2013) מבהיר כי מרחב כזה נוצר באמצעות שימוש של המטפל בסגנונו האישי לשם יצירת שפה משותפת עם המטופל.
גישה עכשווית זאת סימנה את הקשר בין האישי למקצועי לא רק כהכרחי אלא אף כראוי. הרציונל התרפויטי של גישה זאת מעודד את המטפלים להשתתף בשיח הנוגע לתחומי העניין שלהם, ואף לחשוף מידע על עצמם בפני המטופלים (ארון, 2013). טשטוש ההבחנה בין האישי למקצועי הופך את הפרקטיקה הטיפולית למעין סטודיו לליטוש ועיצוב זהויות. הסיטואציה האנליטית מתעצבת באופן שתואם את האתוס הבובויאני, המערב בין תכלית אישית ומקצועית, ואת השאיפה הבובויאנית להצלחה כלכלית כתוצר של מימוש העצמי הייחודי המתבטא בדפוסי הצריכה שלו. פעולת הטיפול הופכת כך קרובה לפעולת הצריכה, שכן שתיהן קשורות בתהליכי כינון זהות באמצעות דפוסי שימוש בסחורות ומוצרים (Falk & Campbell, 1997). בהלימה עם דפוסי צריכת הזהות הבובויאנית, המייחסים ערך ליצירתיות ולמקוריות יותר מאשר לייחוס היסטורי, הפרקטיקה ההתייחסותית מציבה עצמה כסחורה רעיונית נחשקת, אשר אימוצה מעניק למטפל איכויות של אמן העומל על יצירתו המקורית, תוך שמתרחק מהגנריות המאפיינת את קודמיו.
היבט נוסף של הפרקטיקה ההתייחסותית המתלווה לטשטוש בין האישי למקצועי ולוויתור על הטכניקה למען ההישענות על הסגנון הייחודי ככלי המפרה את יצירתו של המטפל, ניכר בחשיבות המיוחסת להנאה של המטפל מעבודתו. מיטשל (2003, עמ' 119), למשל, מתייחס במפורש להנאתו של המטפל כמדד להצלחה טיפולית וכותב כי "ככל שהאנליטיקאי חש יותר בהירות, משמעות והנאה בהשתתפותו, כך הוא מסוגל יותר לקדם את יכולתו של המטופל להרחיב את גבולות החוויה שלו מתוך העשרתה באינטרקציות עם אחרים". בזכות הסדרה זו של המוטיבציה האישית וההנאה כמדד להצלחה מקצועית, הפרקטיקה הטיפולית ההתייחסותית עונה על צרכי כינון הזהות האישית-מקצועית. כך, קשה להתעלם מההתאמה של דינמיקה זאת לתיאורו של ברוקס את מרכזיות המימוש העצמי הרוחני במסגרת העבודה כמדד להצלחה באתוס הבובויאני.
התיאוריה ההתייחסותית: שחרור יצירתי בלא-גובה ותו התקן של האותנטיות
קהילות פסיכואנליטיות נוטות להיות סגורות באופיין, ולא בכדי הן הושוו לקהילות דתיות (גוברין, 2017). בהתאם, בהתהוותם של רוב האסכולות והזרמים הפסיכואנליטיים נעדר מקומו של השיח האופנתי. הזרם ההתייחסותי ייחד ובידל את עצמו כשהעניק את הרשות לנקוט דפוסי חיקוי ושימוש פלורליסטיים ברעיונות תיאורטיים ותרבותיים מגוונים. במילותיו של גוברין (שם, 119), הקהילה ההתייחסותית "החליפה פסיכואנליזה מבודדת ועסוקה בעצמה בפסיכואנליזה תוססת, חיונית, בעלת הומור עצמי, העוסקת בנושאים אקטואליים כמו מגדר, תרבות ופוליטיקה ומשתמשת בדימויים מעולם הג'אז, הספרות והקולנוע". וכפי שכותב סטיבן מיטשל, "אחד מסימני ההיכר של הספרות הפוסט-קלאסית [...] הוא הטון הכל כך משוחרר שלה" (מיטשל, 2009, עמ' 168). אולם באופי המשוחרר שלה, הכתיבה ההתייחסותית הפכה את הקאנון הפסיכואנליטי למחסן רעיוני חסר היררכיה, שאין חובה להיצמד לעקרונותיו או אף לצאת כנגדם.
קדימות הסגנון על הטכניקה שתוארה לעיל מבטאת אתוס תאורטי "בלא-גובה", במונחים של סיברוק (Seabrook, 2000), שכן הקאנון הפך מושא לפרשנות פלורליסטית. כפי שקרס המודל ההיררכי בחדר הטיפולים ההתייחסותי, כך הלכה והתערערה היררכיית הדימויים המשתקפת בעליונותו של סגנון תיאורטי פסיכואנליטי מדעי על פני סגנון תיאורטי השואב השראתו מהשיח האמנותי. ערעור כזה מתבטא למשל בקריאתו של מיטשל למטפלים לקרוא את הקאנון בדרכים שונות, לפרשו באופנים שונים, ובמקום לציית לערכיו – להתאימו לרצונותיו וטעמו של הפרט. הוא כותב כי "בפרספקטיביות תיאורטיות, כמו בארוחות, יש חשיבות לטעם. אי-אפשר להחליט איזו מהן טובה יותר על בסיס רציונלי טהור [...] הרבה תלוי בשאלה, האם התיאוריה מדברת אליך" (מיטשל, 2003, עמ' 124). מיטשל מעודד כך את האנליטיקאי לבדל את עצמו מבעד לדפוסי חיקוי ליברליים של הקאנון ולצרוך אותו באופן שמתאים עצמו לטעמו.
בגישה זאת, האמיתות הפסיכואנליטיות נשחקות: פרויד, קליין, ויניקוט ושאר האבות המייסדים ניצבים כדמויות ב"חלון הראווה" הפסיכואנליטי, המזמין את התיאורטיקן להביע את יצירתו דרך דפוסי צריכה ושימוש מקוריים במוצגים ה"קלאסיים". ההבחנה בין תרבות "גבוהה" לתרבות פופולארית "נמוכה" מיטשטשת לטובת הסגנון היצירתי. כך, כשההילה סביב הקאנון שככה, ניתן להכיל ציטוטים של טום ג'ונס לצד פרויד (שם), ולראות בחיוב שיחות חולין הקשורות בטעמו ובתחום עניינו היומיומי של המטפל לצד התערבויות טיפוליות "ענייניות" המתמקדות במטרה הטיפולית (אוגדן, 2013). כמו המטפל ההתייחסותי, גם התיאורטיקן ההתייחסותי מצטייר כך כאמן – כזה היוצר את אומנותו המקורית מחומרי הגלם "האותנטיים" שבסביבתו, כפי שמתאר אוגדן:
"כשאני כותב על טקסטים פסיכואנליטיים, אני שואף לעשות עם הטקסט משהו הדומה, ולו במעט, למה שגלן גולד (1974) מנסה, לדבריו, לעשות עם כל אחת מהיצירות המוזיקליות שהוא מנגן: 'אני יוצר את העבודה מחדש. אני הופך את הביצוע להלחנה'. (אוגדן, 2013, עמ' 30)
אך בהינתן הירידה בערכן של האמיתות התיאורטיות שאפיינו את הפסיכואנליזה המסורתית והובילה לחופש הפעולה היצירתי שתואר, מה נשאר למטפל ההתייחסותי "למכור" מבחינה תרפויטית? תשובה לכך אפשר למצוא במרכזיות של רעיון ה"אותנטיות", אשר התבסס כערך עליון בחדר הטיפולים ההתייחסותי, וקשור באופן הדוק לסלידה מידיעה המאפיינת את התיאוריה. הכתיבה ההתייחסותית מייחסת את "האמת" ו"הידיעה" ל"ישן", "המסורתי" וה"אורתודוקסי" (מיטשל, 2003, עמ' 73-74), ואילו את ה"עכשווי" וה"פוסט-קלאסי" היא קושרת אל ה"אי-הידיעה" ואל ה"אותנטיות" (שם, עמ' 67-69). החתירה לאותנטיות, המוגדרת כשימוש בהשפעה ההדדית הפנימית והחיצונית כדי לייצג ולבטא את העצמי (שם), נתפסת בהקשר זה כתרפויטית כשלעצמה, והפכה למעין "תו תקן" לפרקטיקה טיפולית ראויה – בשונה מהמרדף ה"ארכאי" אחר הידיעה והאמת "הקלאסית". החוויה האותנטית בחדר הטיפולים ההתייחסותי היא חוויה מונחית רגש ותשוקה – ולא ידע. היצירה האותנטית מתבטאת בפרשנויות "בלא-גובה". ביטוי מובהק לרעיונות אלה אפשר למצוא למשל בכתיבתו הייחודית והאירונית של הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי ארווין הופמן, אשר מציב את הרגש כסחורה של ממש בתיאורו את מאפייני הפגישה הטיפולית: "המתבטאים במתן כסף תמורת אהבה" (Hoffman, 1998: 17).
התכונות המיוחסות לאותנטיות ולהתפכחות מ"אשליית" האמת הקלאסית בכתיבה ההתייחסותית מתכתבות עם עולם הדימויים הבובויאני וכוללות ייחודיות, מימוש ואומץ. ה"אומץ" נדרש על מנת להתבונן במצב כפי שהוא מבלי להיאחז בהמשגות האורתודוקסיות המסורתיות. האותנטיות כ"תרופה" פועלת באמצעות המפגש האמיץ עם מציאות פרדוקסלית שבה האדם יודע שאין ביכולתו לדעת, ולכן הוא חופשי ליצור משמעויות מבלי לנסות ולתקפן (Hoffman, 1998), כש"נקודת המשקל הופכת מכללים חיצוניים למצפן הפנימי של כל מטפל ומטפל" (גוברין, 2017, עמ' 118). בתפיסה זאת, היכולת לחיות עם המורכבות והסתירות שמציאות זו מביאה איתה ללא חתירה לפתרונות היא היא הבריאות הנפשית. עם זאת, בדומה ל"בובו", המגויס להבניית פרסונה שאינה עסוקה בפרסונה, הכתיבה ההתייחסותית מציגה ידע רחב ובקיאות בשדות רבים (ביחס ל"צמצום" הקלאסי) כבסיס לאי-הידיעה "האקסקלוסיבי". במילים אחרות, אפשר לומר שהגישה ההתייחסותית "מסחרה" את החוויה האותנטית המתאפשרת בסיטואציה הטיפולית.
דיון
בספרות הקיימת אפשר למצוא ניתוחים המצביעים על הפופולאריזציה של השיח התיאורטי הפסיכולוגי ועל חלחולו לשווקים חיצוניים ולתרבות הפופולארית (למשל: אילוז, 2012; פגיס, 2016). ניתוחים אלה מצביעים על הטמעה של הטיפולי-פרופסיונאלי בפופולארי, ואילו ניתוחים המזהים הטמעה של הפופולארי בפרופסיונאלי הם נדירים יותר. אולם תוצרי התרבות מסופה של המאה ה-20 מתאפיינים בטשטוש גובר בין הפרופסיונאלי לפופולארי המזמין את השימוש במתודולוגיה המיוחסת לרוב לחקר "הפופולארי" גם בהקשרים פרופסיונאליים שנתפסו כמנותקים ורחוקים מכך בעבר.
המתודולוגיה שעליה נשען מאמר זה לקוחה מחקר הצרכנות העכשווי, ומתרכזת בחקר תוצרי התרבות ומקורותיהם מנקודת מבטם של צרכניה, מתוך הנחה כי שדות פרופסיונאליים מצויים בקשר מתמיד עם זרמים וכוחות המיוחסים לשיח הפופולארי והאופנתי ומתעצבים לאורם. המאמר הצביע על מאפיינים של אופנה ושל דפוסים צרכניים במרחב התיאורטי של הפסיכואנליזה – נושא שזכה למיעוט בולט של התייחסויות עד כה. ייתכן שמאפייני השיח הפסיכואנליטי עצמו, ובפרט "חרדת הקודש" שבה מתייחסת הפסיכואנליזה אל עצמה או היבטים מקצועיים ותרבותיים אחרים, תרמו להתעלמות מתפקידו המרכזי של השוק בהפיכתו של רעיון ספציפי – הפסיכואנליזה ההתייחסותית – לאסכולה המאומצת על ידי רבים כתפיסת עולם, עד החלפתה באופנה אחרת.
עלייתה והתפשטותה של החשיבה הפסיכואנליטית ההתייחסותית בשנות ה-90 מוסברות לרוב על רקע "רוח התקופה" האינטלקטואלית. לפי טענה זאת, העידן המתאפיין בהתערערות דימויי הידע ותפיסות אמת זימן את צמיחת של תיאוריה ופרקטיקה קלינית המוותרת על "גילוי" של קונפליקט תוך-נפשי לטובת "יצירה" מתמדת של זהות פרטיקולרית ואותנטית. בשונה מכך, המאמר הנוכחי הצביע על תפקידה והשפעתה של הקרקע התרבותית-מעמדית שעליה צמחה החשיבה ההתייחסותית בסוף המאה ה-20.
במאמר תואר הזרם ההתייחסותי כחלק מאתוס בורגני חדש המציב במרכזו את כינון הזהות הפרטיקולרית בעזרת דפוסי שימוש וצריכה המאפשרים בידול מחד גיסא ושייכות מאידך גיסא. האתוס ה"בובויאני" שתואר כאן שימש כקרקע פורייה במיוחד עבור חשיבה פסיכואנליטית המזמינה את המטופל לכונן את עצמיותו האותנטית ברגע הנוכח. כך התאפשר למטפל ולמטופל להתמסר למרחב יצירתי הנשען על דימויים אמנותיים, אשר דרכם יכולים השניים, בחסות ההדדיות האנליטית, להשתחרר מכבלי החקירה והנסיבתיות ההיסטורית למען כינון אינדיבידואליות הנחווית כאותנטית. ההתמקדות של נקודת המבט ההתייחסותית בכינון הזהות היצירתית ברגע הנוכח בחדר הטיפול ללא תלות היסטורית קושרת אותה בקשר הדוק למושג האופנה, כפעולה בה האדם הבוחר צורך את זהותו ומעמדו, המקיימת את תכליתה בהווה מתמיד ונעדר ארכיון.
גם בהקשר התיאורטי, התערערותו של הקאנון בתקופה הנשלטת על ידי תרבות בלא-גובה, הזמינה את התיאורטיקן ההתייחסותי לפרשנות פלורליסטית אשר הפכה למעין יצירה בפני עצמה. בדומה לבובו שנדרש לכונן את זהותו, ברוח אומן הבריקולאז', בעזרת השימוש ב"חומרי הגלם" הבורגניים שבסביבתו – התבססה כתיבה התייחסותית ענפה אשר הציעה בעיקר פרשנויות ושימושים מחודשים, בסגנון התייחסותי, למונחים הפסיכואנליטיים המסורתיים המרכזיים. קריאתו של מיטשל ליצירה פרשנית מתמדת של התיאוריה, לצד זו של אוגדן ליצירת שפה חדשה וייחודית בכל סיטואציה קלינית, מיקמה כעת את המטפל והתיאורטיקן כאמנים פוטנציאלים, אשר מימוש תכליתם האישית והמקצועית תלוי ביכולתם להתמסר ליצירתיות זו.
הזרם הפסיכואנליטי ההתייחסותי החדיר את שפת האופנה אל לב ליבה של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית, בהציגו אדפטציה יעילה לחוסר-הנחת הבורגני שמתאר זימל, על רקע התערערותם של כבלי המסורת שהאדירו את הפרט היוצר את עצמיותו ושייכותו דרך אופני השימוש בסחורות חומריות ורעיוניות. המחשבה ההתייחסותית הציעה פשר רציונאלי ותרפויטי לתשוקתו של הפרט לצרוך ולכונן את זהותו במרחב בורגני אשר גייס את המנגנון הצרכני והאופנתי למימוש תכליתו האישית-מעמדית-מקצועית.
במאמר ביקשתי לבחון את השפעתו של הפופולארי על הפרופסיונאלי מבלי לקרוס אל פרשנות ביקורתית צרה ביחס לקשר בין פסיכואנליזה לצרכנות ולבורגנות. ביקשתי לחרוג מהנטייה של חלק גדול מהכתיבה הקיימת להציג את הפסיכואנליזה ככלי קפיטליסטי המשמר פערי המעמדות ומבני הכוח (Cushman, 1990) – נטייה שמזכירה בעיניי את הגינוי של סטלין את הפסיכואנליזה כ"מדע בורגני ודקדנטי" (Pollock, 1982). תחת זאת, התכוונתי להצביע על השפעות אופנתיות, לכאורה צדדיות ושטחיות יותר, כמו גם על שיח הדימויים הנלווה להן, אשר לדידי מציעים בחינה רלוונטית במיוחד הנוגעת לעלייתו והתבססותו של הנרטיב ההתייחסותי בתיאוריה ובקליניקה העכשווית בארצות הברית.
הערות
- אופיו הפלורליסטי של הזרם ההתייחסותי לא מאפשר להגדיר באופן ברור ומובהק את ההוגים והמטפלים הנמנים עמו. לצורך המאמר הנוכחי, המונח "פסיכואנליזה התייחסותית" מכוון אל קבוצת הכותבים והמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית התייחסותית, הרואים את הקשר כגורם המרכזי בזהותו ופעולתו של הפרט, ולא את הדחף (מיטשל, 2009).
- מתוך האתר הרשמי של ה-Psychoanalytic Dialogues, נדגם לאחרונה: 14/2/2018: www.tandfonline...Code=hpsd20
מקורות
אוגדן, ת' (2011). אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו, בתוך: על אי היכולת לחלום, מאנגלית: אפרת גבאי. תל אביב: עם עובד.
אוגדן, ת' (2013). לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. מאנגלית: בעז שלגי. תל אביב: תולעת ספרים.
אילוז, א' (2002). האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות. תל אביב: זמורה ביתן.
אילוז, א' (2012). גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012.
ארון, ל' (2013). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. מאנגלית: יפעת איתן-פרסיקו. תל אביב: עם עובד.
בורדייה, פ' (2005). המטמורפוזה של הטעם. בתוך שאלות בסוציולוגיה. עורך ז'יזל ספירו, 155-164. מצרפתית: ניצה בן ארי. תל אביב: רסלינג.
בורדייה, פ' (2005). אופנה עילית ותרבות עילית. בתוך שאלות בסוציולוגיה. עורך ז'יזל ספירו, 183-192. מצרפתית: ניצה בן ארי. תל אביב: רסלינג.
גוברין, ע' (2004). בין התנזרות לפיתוי: גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. תל אביב: דביר.
גוברין, ע' (2017). המוקסמים והמוטרדים: דימויי הידע של הפסיכואנליזה. ירושלים: כרמל.
דה סרטו, מ' (2012). המצאת היומיום. מצרפתית: אבנר להב. תל אביב: רסלינג.
הטב, י' (2005). פסיכואנליזה עכשיו, בתוך פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. עורך יוסי היטב, 19-32. תל אביב: דיונון.
זימל, ג' (2007). העיר הגדולה וחיי הנפש. בתוך אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית. עורך עודד מנדה-לוי, 23-40. תל אביב: רסלינג.
זימל, ג' (2012). אופנה. בתוך כיצד תיתכן חברה. עורך עמוס מוריס-רייך, 257-280. מגרמנית: מרים קראוס. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
טיילור, צ' (2011). מועקת המודרניות, מאנגלית: פנינה זייץ. ירושלים: הוצאת שלם.
מיטשל, ס' (2003). תקוה ופחד בפסיכואנליזה. מאנגלית: אורה זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים.
מיטשל, ס' (2009). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. מאנגלית: עמית פכלר. תל אביב: תולעת ספרים.
מיטשל, ס' וארון, ל' (2013). פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. מאנגלית: איריס רילוב. תל אביב: תולעת ספרים.
סטולובוי, ט' (2019). סטיילינג תרפי: להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות. עצמאי.
פגיס, מ' (2016). תרגום פסיכולוגיה חיובית למקום העבודה: האימון (קואצ'ינג) בישראל כמקרה בוחן. בתוך מעבר לקליניקה: השיח הפסיכולוגי בתרבות העכשווית. עורכים ז'וזה ברונר וגליה פולטקין עמרמי, 23-48. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז' (2013). על הדינמיקה של ההעברה. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. עורך עמנואל ברמן, 85-91. מגרמנית: ערן רולניק. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2013). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. עורך עמנואל ברמן, 92-98. מגרמנית: ערן רולניק. תל אביב: עם עובד.
שטרנגר, ק' (2005). העצמי כפרויקט עיצוב. מאנגלית: אורה זילברשטיין. תל אביב: הוצאת עם עובד.
Brooks, D. (2000). Bobos in Paradise: The New Upper Class and How They Got There. New York: Simon & Schuster.
Brunner, J. (2018). Freud and the Politics of Psychoanalysis. Routledge.
Campbell, C. (1987). The Romantic Ethic and the Spirit of Modern Consumerism. Oxford: Blackwell.
Clayton, J., Greif, M., Ross, K. and Tortorici, D. (2010). What Was the Hipster? A Sociological Investigation. New York: HarperCollins.
Cushman, P. (1990). Why the self is empty: Toward a historically situated psychology. American psychologist 45, no. 5: 599.
Demos, J. (1978). Oedipus and America: Historical perspectives on the reception of psychoanalysis in the United States. Annual of Psychoanalysis 6, 23-39.
Falk, P., and Campbell, C. (1997). The shopping experience. London: Sage.
Fischer, N. L. (2015). Vintage, the First 40 Years: The Emergence and Persistence of Vintage Style in the United States. Culture Unbound: Journal of Current Cultural Research 7, no. 1, 45-66.
Grief, M., Lorentzen, C., and Clayton, J. (2010). What Was the Hipster: A Sociological Investigation (New York: HarperCollins.
Hoffman, I. Z. (1998). Ritual and Spontaneity in the Psychoanalytic Process: A Dialectical-Constructivist View. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Kernberg, O. F. (2011). Divergent contemporary trends in psychoanalytic theory. The Psychoanalytic Review, 98(5), 633-664.
Langer, S. K. (2009). Philosophy in a new key: A study in the symbolism of reason, rite, and art. Harvard University Press.
Madsen, O. J. (2014). The therapeutic turn: How psychology altered Western culture. Routledge.
Mitchell, S. (1997). Influence and Autonomy in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Pollock, G. H. (1982). Psychoanalysis in Russia and the USSR: 1908–1979. Annual of Psychoanalysis, 10, 267-279.
Rothstein, A. (1983). The Structural Hypothesis: An Evolutionary Prespective. New York: International Universities Press.
Seabrook, J. (2000). Nobrow: The Culture of Marketing, The Marketing of Culture. New York: Vintage Books.
Sousa, R. A. (2016). Me and You, We Could be Something for Real: Creating Authenticity since the First Hipster Generation. in International Journal of Culture and History, Vol. 2, No. 3, 99-105.
Veenstra, A., and Kuipers, G. (2013). It Is Not Old‐Fashioned, It Is Vintage, Vintage Fashion and The Complexities of 21st Century Consumption Practices. Sociology Compass 7, no. 5, 355-365.
