מחשבות על ה"עצמי" ועל "עצמיים מרובים"
מאת ד"ר דן פולק
חמישה תלמידי תיכון ומטפל, פגישה טיפולית בתוכנת Zoom, לאחר חופשת פסח בת שלושה שבועות וכחודש וחצי מאז נפגשנו לאחרונה באופן פיזי, בחדר הטיפול באמנות. אימרי (כל השמות בדויים, כמובן), שלא הצליח להצטרף לפגישות הווירטואליות עד כה, מופיע ראשון, להפתעתי ולשמחתי. שמחתי מצטמצמת כשמסתבר לי ששליטתו במדיה השתפרה פלאים, ובמקביל למפגש הטיפולי אימרי שקוע גם במשחק וידאו עם עומר, חבר קבוצה אחר. ירין מצטרפת באיחור, כשראשה וליבה נתונים גם בעניינים אישיים ודחופים, בהם נאלצת לעסוק דווקא עכשיו ומיד. דבי רק מתכתבת ואינה מדברת איתנו, כי "המיקרופון שבור", לדבריה, אך מידת הריכוז בה היא מביטה במסך גורמת לי לשער שגם היא עוסקת במקביל בדבר-מה אחר ונוסף. אני, שמנסה לארוג חמישה מתבגרים ומטפל מקשיש לשיח ומפגש קוהרנטי, אולי אפילו קרוב, מרגיש כמשה המכה בסלע כדי שיצאו ממנו מים, ותוהה מאיזה גיל מוקדם – גיל ההתבגרות שלי, ככל הנראה – עולה בי לפתע הדימוי התנ"כי הזה.
לכאורה, שישה משתתפים בסך הכל, ובכל זאת מתעוררת (בי לפחות) השאלה: כמה "עצמיים" – או חלקי עצמי – השתתפו במפגש זה ונעדרו ממנו, בו זמנית?
בהקשר זה, הרצאתו המרתקת של ד"ר עופר מאורר, "בבידוד עם כל העצמיים שלי – התערבויות מרובות נמענים פנימיים בעידן הדיסוציאציה" (2020) עוררה בי מחשבות רבות. בהרצאתו מדגיש מאורר את הטענה כי לכולנו "עצמיים" רבים – ודאי מן הבחינה הרגשית, ואולי גם מבחינות קוגנטיביות ונוירולוגיות. עיקר המאמץ שנכון לנו להשקיע, עיקר עבודת ההתפתחות שכדאי לנו לעשות (בטיפול או במסגרות מקדמות אחרות), הוא ביצירת דיאלוג חי, אותנטי, ספונטני ורציף בין ה"עצמיים" המרובים.
ליבר (2020) מזכירה כיצד השקת תוכנת "חלונות" הוותיקה, אפשרה לנו לפעול בו-זמנית במישורים, באירועים ובקשרים רבים ושונים. הפכנו את העצמי, לדבריה, ל"מערכת מרובה ומבוזרת". כיום, בעידן התוכנות והאפליקציות המתקדמות, דוגמת Zoom ודומותיה, כשמפגשים טיפוליים רבים מתבצעים בתקשורת דיגיטלית (וכדי להמשיך לחוות גם בה קרבה ואמת, אני נמנע מלכנותה "תקשורת וירטואלית", שהרי התקשורת והקשר אינם מדומים), חוויית הריבוי אף הולכת ומעצימה.
האמצעים הדיגיטליים, אם כך, מעצימים את הפוטנציאל למופעים של "עצמיים מרובים". לכן, כבעבר, ואף ביתר שאת מבעבר, מטפל טוב דיו ייטיב עם מטופליו אם יחפש עמם דרכים יצירתיות שיקדמו את יכולותיהם להכיר את העצמיים המרובים שלהם, לחדד הבחנה ביניהם מחד ולהעמיק את התקשורת והקשר ביניהם מאידך, כדי לחזק בכך את ה"עצמי המגובש והדינמי" שלהם.
משום כך, וגם בשל צמצום היכולת להחזיק גבולות במפגשים הדיגיטליים של קבוצת מתבגרים עם הפרעות התנהגות, אני מנסה לגייס את אימרי ועומר לשתף גם את חבריהם ואותי במהות ובחוקי המשחק בו הם משחקים. מסתבר ש"העולם בו הם מצויים כעת", במקביל לזה שלנו, מלא כרימון בדמויות, תחפושות, כלי נשק (כמובן), אִיומים שיש להיזהר מפניהם וכוחות שיוכלו לנכס, אם רק יתגברו על מכשולים אלו ואחרים. ממש "מסע הגיבור" (קמפבל, 1949 [2013]), במתכונתו הקלאסית והמעודכנת בו זמנית. הגיבורים, אימרי ועומר וחבריהם במפגש זה, מגייסים למסעיהם את הכוחות הלא-מודעים, הארכיטיפיים (יונג, 1994 [1961]). עצם השיתוף מקרב אותם למודע, ומקרב בין חלקי עצמי שונים, החסרים והמֶפָצִים. בהערת אגב, כדאי שנזכור שבעיני יונג גם ה"עצמי" הוא כשלעצמו ארכיטיפ, מושג רעיוני מופשט שאנו מַבְנִים אותו ואוחזים בו כחלק ממסענו הנפשי בתהליך היות אדם.
טריאסט (2000), במאמרו המרתק "היואיל העצמי האמיתי לקום, בבקשה?", מתאר את ה"עצמי" כחוויה, כאוסף של "מצבי עצמי" המתלכדים לכדי "דימוי עצמי", ומדגיש כי ערכו של ה"עצמי" רב גם מבחינה תיאורטית וגם לקיום הנפשי. ואמנם, תיאוריות רבות בתחום הטיפול הדינמי עוסקות בעבודת ה"חיבורים" בין חלקים שונים באישיות, ואף שהתיאוריות השונות מכנות חלקים אלו בשמות שונים, יש לעניות דעתי קירבה רבה בינן לבין רעיון ה"עצמיים" המרובים. פרויד (2007 [1938]) מיפה את הנפש כמבנה הבנוי מאיד, אגו וסופר-אגו. נראה שמבנה נפש זה מזמין למחשבה על חלקים אלו גם כ"עצמיים מרובים" של כולנו. האיד מייצג את ה"עצמי הרוצה", כאן ועכשיו, את כל מה ש"מגיע לי" בזכות היותי, בחוויה שלי, מרכז העולם; הסופר-אגו מייצג את ה"עצמי המֵרַצֵה", המקבל על עצמו את צרכי הזולת כראויים ודחופים יותר משל עצמו; ואילו האגו הוא ה"עצמי המתווך", שבפעולתו הבריאה מאפשר את הדיאלוג בין ה"עצמיים" המרובים. בהפשטה נוכל לומר כי כששלוש הרשויות הנפשיות הללו, "שלוש רשויות שונות בתכלית" (מיטשל ובלאק, 2006, עמ' 69), מצויות בתקשורת טובה זו עם זו, החוויה האישית היא הוליסטית וחיובית, וכשאין מתקיים משא ומתן ביניהן, או כשהוא נכשל, נוצרים פיצולים.
נחזור לאימרי, בן ה-17. למפגש הקבוצתי הראשון הוא נכנס זועף ומתיישב על הרצפה, תחת המזגן, מחוץ למעגל בו אני וחבריו יושבים. בתגובה, אני מצמצם את המרווח בין הכיסאות שהוכנו מראש, ויוצר זווית ממנה אימרי יכול לראות אל תוך המעגל ואף להיראות. אני מבהיר את ה-Setting, אנו "חותמים חוזה" – שעיקרו התחייבות לזמן, לכבוד ולפרטיות – ומתחילים במשחק שמטרתו היכרות. אימרי, ממקומו ש"בחוץ", "זורק אל תוך המעגל" בעיקר כעס וביקורת: "חם כאן... מחניק", "אם זה יהיה כל שבוע מיד אחרי ספורט – אז ככה אתם תראו אותי תמיד". בתוכי, אני מגביר את הווליום של המילים "אתם תראו אותי תמיד". אני מרגיש שזו הדרך היחידה בה הוא יכול כעת להתחייב.
לאחר מספר שבועות, כשאימרי כבר שותף במעגל, הוא מבטא – ביצירות ובמילים – חוויות "עצמי" מגוונות עד מאוד: יצירות אבסטרקטיות מוצפות מאוד שאימרי מאדיר ומבטל את ערכן, לסירוגין; ביטויים כמו "אני מלך", "אף אחד לא יכול עליי", "אני אף פעם לא מבקש רשות", לצד שיתוף מפתיע ומרגש: "מה, אתם באמת רוצים להיות איתי? בדרך כלל לא אוהבים אותי".
נקודת מפנה נרשמת כשנועם מזמינה אותו ליצור איתה בחימר. בתהליך היצירה המשותפת, בתוך הדיאלוג המתווך (על ידי) בין שניהם, כשהוא מרשה לעצמו ללמוד איך לחבר חלקי חימר כך שיישארו מחוברים גם כשהיצירה תתייבש, הוא חווה רגעים של זיהוי ואף אינטגרציה בין ה"עצמי הגרנדיוזי" לבין ה"עצמי הנעלם". בתום תהליך היצירה, נועם משתפת שנהנתה ליצור איתו, ואימרי, תוך שהוא מתבונן בפסל שנוצר, עונה לה: "אני לא עזרתי לך הרבה... אבל בלעדיי היה יוצא משהו אחר." ניכר שבאומרו זאת אימרי מצליח להוציא מעצמו משהו אחר, מחובר יותר.
את "העצמי האמיתי" ו"העצמי הכוזב", המונחים שטבע ויניקוט (2009 [1960]) והפכו כה שגורים ומרכזיים בעולם הטיפול הנפשי, רבים נוטים לראות כשני קצוות מנוגדים זה לזה, הממוקמים משני קצותיה של סקאלת ההתנהלות שלנו בעולם. אמנם, ויניקוט עצמו פורש (שם, עמ' 204-205) קשת של גוונים בין "עצמי אמיתי" ל"עצמי כוזב", כשאדם בריא מומשג כמי שבוחר – כמה, איך, עם מי ומתי – להשתמש ב"עצמי כוזב" למטרות סוציאליזציה. עדיין, לדידו של ויניקוט, "העצמי האמיתי" נותר מובחן ומעוטר כמהות נשגבת, טהורה מפירורי "עצמי כוזב". "לעצמי הכוזב", טוען ויניקוט, "יש תפקיד אחד חיובי וחשוב מאוד: להסתיר את העצמי האמיתי, דבר שהוא עושה על ידי היענות מֵרָצַה לדרישות הסביבה" (שם, עמ' 208). ביחס לתפקיד זה, מיטשל (2003) טוען כי טיפול עשוי לאפשר למטופל לפגוש גרסאות וחלקי "עצמי אמיתי" ש"העצמי הכוזב" הסתיר (אולי טוב מדי) מפניו עד כה, והמפגש עמם מאפשר חוויה אינטגרטיבית יותר של מגוון הגרסאות של ה"עצמי".
אם כך, למרות הנטייה לחשוב על "עצמי אמיתי" כמנוגד ל"עצמי כוזב", יש לזכור ולהפנים כי להתנהלות בריאה נפשית של אדם, שלעולם חי עם אחרים, נדרשת גם התייחסות חיובית, מתוך רצון ולא רק מתוך הכרח, לזולתו. ויניקוט עצמו, למרות ההנגדה שלכאורה נובעת מעיקרי דבריו, מסכים כי "לעצמי האמיתי יש היבט מֵרָצֵה בחיים בריאים" (שם, עמ' 211). לדברי טריאסט (2000), "ריבוי "עצמיים" – אף כי מתאר חוויה מוכרת – נשמע על פניו כביטוי בעל סתירה פנימית, אך, האמנם ניתן לזהות את ה"עצמי האמיתי" עם כל מה שאינו "נגוע" באיכויות האובייקט?".
אם נקח לקצה את רעיון ה"עצמי האמיתי" הטהור – נקבל אדם שהיכולת האמפטית שלו שואפת לאפס (סוג של סוציופתיה), שהמוטיבציה שלו לתקשר עם אחר נמוכה מאוד (סוג של אוטיזם), או אדם שאחרים מהווים איום על עצם קיומו (סוג של פרנויה). סימינגטון (2013) מזקק זאת, בטענתו כי "עצמי אמיתי" של אדם יכול להתקיים ולהתממש רק אם הוא פוגש את ה"עצמי האמיתי" של זולתו. סימינגטון "מאמין שהעצמי האמיתי מחבר בינינו, מביא אותנו להיות מודעים לשותפות העמוקה שיש בינינו לבין זולתנו" (סמנה, 2013).
לכן, המחשבה והשיח על "עצמיים מרובים" מחזקת בי את התפיסה ש"העצמי האמיתי" – הבריא, כאמור – כולל בתוכו גם את "העצמי הכוזב" – שאולי נכון לכנותו "העצמי המסתגל/המֵתָּקְשֵר" – ואינו מנוגד לו. זאת משום שיש לנו צורך בזולת ממשי (שהרי "אין דבר כזה תינוק! יש רק תינוק ואמא"), ובריאותנו הנפשית נבנית על תחושת אותנטיות מבוססת גם כשאנו בוחרים להיענות לציפיות אחרים מאיתנו.
משום כך, קבוצת המתבגרים, ולמעשה כל קבוצה טיפולית, מייצרת הזדמנות חשובה למטופלים להכיר את ה"עצמיים המרובים" שלהם, להבחין ביניהם, ולחזק את יכולתם לחוות אותם, לפעמים בו זמנית, ולהתנהל באופנים שיחוו כאותנטיים, במקביל להיותם (גם) מסתגלים ומתחשבים.
הדברים אינם אמורים רק לטיפול קבוצתי, כי אם גם לכל טיפול פרטני. מטפל ומטופל הם שניים, וכשניים כל אינטראקציה ביניהם מפגישה "עצמיים" רבים, בהצטלבויות מרובות פנים.
ברק, בן ה-32, פנה לטיפול עקב היותו "אי זוגי" מזה כעשור והיעדר כמעט מוחלט של התנסויות מיניות. ברק מרשים בהופעתו, הייטקיסט מצליח ומבוסס (דאגות פרנסה ממנו והלאה) וסטודנט מצטיין על סף סיום התואר השני במדעי הרוח. על פניו – "שידוך מושלם". נשים, "שוות" לדבריו, מנסות להתחיל איתו חדשות לבקרים, אלא שחרדות אובססיביות משתקות אותו ואינן מאפשרות לו להביע את רצונו שלו בהן. בכל שבוע הוא מסמן מטרה חדשה, בת זוג פוטנציאלית זו או אחרת משלל מעריצותיו, ומתכנן לפרטים (כן, הוא גם פרפקציוניסט) איך יתחיל איתה, אך חוזר לפגישה הבאה בכעס גדול עליי, על שאני מציב לו רף גבוה מדי. אני מנסה דווקא להנמיך את הרף, להוריד ציפיות, להסתפק בכך שהשבוע (למשל) רק יסמן, "בקטנה", שהוא "בעניין שלה". אבל ברק משוכנע שהשבוע יוכל "לעשות את כל ה-Move" – יזמין אותה לדייט, יפלרטט ואף ינשק. וכך, שבוע אחר שבוע, עובר ושב וחוזר חלילה. בשובו, שב ומסביר לי כמה רצה, מאוד רצה, אך לא ראה בעיניה שום סימן, שום זיק, לרצון שלה, ולכן ברור היה לו שלא נכון לעשות דבר מכל שתכנן.
ככל שנמשכים המפגשים הולכים ונחשפים "עצמיים" רבים ושונים של ברק: ה"עצמי היתום" שעדיין חווה חרדות נטישה חריפות; ה"עצמי הספורטיבי" שחותר לשלמות, נהנה מהתקדמות, אך נמנע מחשיפה (מתאמן לעולם בחברת עצמו בלבד); ה"עצמי החרמן" שמאונן כמעט כל יום ומקדיש זמן למצוא את "ה-אחת" בין כוכבניות הפורנוגרפיה; ה"עצמי הרומנטיקן" שמדמיין את חייו הטובים, המשותפים לו ולאותה כוכבנית שתתביית למענו. בנוסף, מככבים ה"עצמי המנומס/המכובס" שכועס עליי במילים רהוטות; ה"עצמי הגברי" המתכנן את הכיבוש הבא; ובכולם נרמז ה"עצמי הילדי/השביר/הזהיר" שקולו נשמע, בעיקר במנגינת קולו, בעת שהוא מדבר על אחותו המוגבלת, על אביו המזדקן ועל אמו הנערצת, אותה איבד בילדותו. שנינו ביחד, ברק ואני, מתקדמים עקב בצד אגודל, במהלך שנתו הראשונה של הטיפול, ומצליחים – בקושי – להתחיל להכיר את ה"עצמיים המרובים" הללו. לצערי, איננו נוחלים הצלחה בניסיונות להתחיל ליצור גם דיאלוג ואינטגרציה ביניהם.
טיפול באמנות (דאלי, 1995; (Malchiody, 2003 , הן בגישת "אמנות בטיפול – Art in Therapy", והן בגישת "אמנות כטיפול – "Art as Therapy, נשען על הנחה כי כל יצירה שאנו יוצרים היא ביטוי של (חלק מ)ה"עצמי" שלנו. לכן, הדיאלוג המתקיים (באמצעות מילים רבות, מעטות, או אף בלעדיהן) בין היוצר לבין יצירתו, הוא למעשה דיאלוג בין חלקי עצמי, או בין העצמיים המרובים שלנו.
כתהליך, טיפול באמנות מתחיל לעתים קרובות כאשר מטופלים יוצרים "בשביל המטפל", כי הוא שמזמין אותם ליצור, מחזיק באמונה עמוקה שמעשה היצירה יכול לקדם ולחזק וכיו"ב. יצירותיהם, בשלב זה, עלולות להיות מֵרָצוֹת, פרזנטטיביות.
בהמשך, רצוי ומועיל אם ניתן להגיע למצב בו מטופל יוצר "בלי חשבון" כלל ביחס למטפל, יצירות שמבטאות אותו באופן הכי קרוב לעצמו, גם כשאינן "יפות" ואף כשהן בוטות, לא מאורגנות ולא בהכרח מובנות ומאפשרות דיאלוג.
בסיום טיפול, אשאף להגיע למצב בו מטופל יכול ליצור בהחזיקו את שני ה"קצוות" (שכאמור, אולי אינם קצוות כלל) – גם לחוות את עצמו ואת יצירתו כאותנטיים, ומבלי לפגום בחוויה זו, גם לרצות שיצירתו תוכל "לדבר אליי" שאבין אותה ואותו, שאקבל, שאעריך, ושהוא ירגיש בכך. זו תהיה אינטגרציה של "חלקי אני" או של "עצמיים מרובים".
כשברק מספר על יצירות אמנות שהוא יוצר, אני שב להצעתי – שייצור בחומרי אמנות פלסטית גם במפגשים הטיפוליים. הוא מסכים, אך מהסס, כבעבר, אך אני – לאחר חודשים כה ארוכים ששנינו חווים תקיעות וחזרתיות – משתמש הפעם ביתר עקביות ואסרטיביות, וברק מתחיל ליצור.
אחת מיצירותיו הראשונות החלה בכך שהוא כותב על בריסטול לבן, בצבע גואש שחור ובולט, את המילה "רצון". אח"כ הוא מכסה אותה בתחבושות גבס לבנות, ממסגר בקו שחור ומטפטף נקודה של צבע אדום בפינה. אני מבקש ממנו לתת ליצירה לדבר (בשפת הגשטאלט – "לדבר אֶת" ולא "לדבר על"). ברק מהסס, עדיין אינו מורגל בכך, אך מנסה: "אני הרצון! אני חזק, אני בולט... יש לי את זה, יש לי את כל מה שדרוש...". אני מתבונן איתו ביצירה, בשקט, ואז אומר לו: "אתה היוצר. אתה יודע מה יצרת. כעת, נסה, אם תוכל, להתבונן ביצירה שלך רק בעיניים הפיזיות, כמי שאינו יודע איך נוצרה ומה היה בה קודם. התבונן רק במה שגלוי כעת...". עיניו מצטעפות, ואני שואל: "מה אתה רואה?". בקול חלש ורועד ברק משיב: "אני לא רואה את הרצון... אני רואה מודעת אבל... פצע ו...דם".
גם בטיפול מיני Metz & McCarthy, 2007)) ישנו ביטוי מתמשך ל"עצמיים מרובים". אנחנו חווים לעיתים את ה"עצמי המיני" שלנו כשונה, ואף שונה מאוד, מ"עצמיים" אחרים שלנו (למשל, ה"עצמי התעסוקתי", ה"עצמי ההורי" וכיו"ב). יתרה מזאת, גם ה"עצמי המיני" שלנו עצמו עשוי להיות בעל תצורות מגוונות ושונות במצבים מיניים שונים, עם פרטנרים שונים, ואף עם פרטנר/ית זהה (או עם עצמנו) בהזדמנויות שונות.
יצירתו של ברק גילמה בעוצמה דווקא את הילד הפגוע, החרד, הנטוש, זה שרצונו נסתר תחת שכבות של תחבושות שהתקשו. רק למולה יכול היה לפגוש – אולי לראשונה – את ה"עצמי החלש", ה"עצמי הנחבא", זה שרצונו באהבה ובמיניות ידוע רק לו עצמו. רק מכאן, באמצעות יצירות נוספות, החל לעשות דרך שקידמה אותו לחיבורים בין ה"עצמיים המרובים" שלו, אלו שהכיר מזה שנים רבות ואלו שהכיר אך עתה. ה"עצמי האמיתי" שלו אכן היה נסתר בשכבות רבות של "עצמי כוזב". עתה החל ברק מתאמץ, ומצליח, לתת ל"עצמי האמיתי" נפח ומקום, קול ומשמעות, תוך שה"עצמי הכוזב" נותר קיים וחי בו באופן שמאפשר גם לרצון אותנטי להתבטא, להיראות, להישמע, לחיות.
בריאות נפשית, מגדירה ליבר (2020), מאפשרת לעמוד ברווחים שבין מציאויות שונות ולהחזיק בהן. ליבר נשענת על ברומברג (2013), שלדבריו "זהו הפירוש של קבלה עצמית, וזוהי משמעותה האמיתית של יצירתיות. היכולת להרגיש כמו עצמי יחיד, על אף שאתה מהווה למעשה רבים" (שם, עמ' 448).
וקשטיין (2018) טוענת כי "העצמי הוא מושג מורכב, ויש שיגידו שבכל רגע נתון אנו באים במגע רק עם חלק מריבוייו. תחושת החיות של הנפש", לדבריה, "קשורה לתנועה בין ממדים שונים של העצמי ושל ההוויה, וביכולת לחיות בפרדוקס, תוך הכלת דיכוטומיות באשר הן".
אסכם בכך שאומר כי לעניות דעתי, בטיפול מיני, בטיפול באמנות, ולמעשה בכל טיפול נפשי, בכל דיסציפלינה שהיא, יש חשיבות רבה להעמקת ההיכרות עם ה"עצמיים המרובים" שלנו, עם מה שמפעיל אותם/אותנו, מה מניע ומה מונע. יש להשקיע – מטפלים ומטופלים יחדיו – מאמץ מכוון לתקשורת יעילה בין ה"עצמיים המרובים" הללו.
מקורות
ברומברג, פ"מ (2013). "צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני". בתוך: מיטשל, ס' א' וארון, ל' (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 570-534). תל אביב: תולעת ספרים.
דאלי, ט' (1995). תרפיה באמנות – התפתחויות חדשות, תאוריה ומעשה. הוצאת אח.
ויניקוט ד' (2009 [1960]). עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד.
וקשטיין, ח' (2018). "לשקר יש רגליים"; הרצאה בכנס "אמת ושקר בספרות ובפסיכותרפיה" (נובמבר, 2018, אונ' ת"א). https://www.youtub...dex=7
טריאסט, י' (2000). היואיל העצמי האמיתי לקום, בבקשה? – דיון בסוגיות 'גילוי עצמי' בפסיכותרפיה פסיכואליטית. "שיחות" כרך י"ד, חוברת 2.
יונג, ק"ג (1994 [1961]) זכרונות חלומות מחשבות. תל-אביב: מודן.
ליבר, ד' (2020). יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית. https://www.hebpsy...=3959
מאורר, ע' (2020). בבידוד עם כל העצמיים שלי – התערבויות מרובות נמענים פנימיים בעידן הדיסוציאציה. https://www.hebpsy...=4690
מיטשל, ס"א (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים
מיטשל, ס' א' ובלאק מ' ג' (2006). פרויד ומעבר לו - תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים.
סימינגטון, נ' (2013). "Winnicott's True Self and Psychosis". הרצאה במסגרת ערב סיום שנת הלימודים במרכז ויניקוט (24.6.13, מכללת סמינר הקיבוצים, תל-אביב).
סמנה, ר' (2013). בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי – סקירת הרצאתו של נוויל סימינגטון https://www.hebpsy...=3000
פרויד, ז' (2007 [1938]). תקציר הפסיכואליזה: הטכניקה הפסיכואנליטית. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד.
קמפבל, ג'. (1949 [2013]). הגיבור בעל אלף הפנים. תל-אביב: ידיעות ספרים.
Malchiodi, Cathy A. (2003). Handbook of Art Therapy. New York: Guilford.
Metz M.E. & McCarthy B.W. (2007) The “Good-Enough Sex” model for couple sexual satisfaction. Sexual and Relational Therapy, Vol. 22; 3. https://doi.org/10...13492
