לעמוד בעין הסערה
הרהור במוות האישי כמקור לצמיחה רוחנית ומקצועית
מאת מתן הולנד
פעם שמעתי מקולגה משפט מעניין. היא אמרה שהכוח שלנו כפסיכולוגים הוא בכך שאנו מאפשרים למטופלים לדבר על דברים שבדרך כלל "אסור" לדבר עליהם. כאנשי מקצוע חשוב לנו לתת לגיטימציה ומרחב למטופלים לדבר על מה שמפעיל אותם מבפנים, מאיים וכואב ככל שיהיה. האפשרות לחשוב על תכנים נפשיים מטרידים ומסתוריים, לעבד ולהבין אותם במרחב בטוח, מחלישה את המטען הרגשי שאותם תכנים נושאים. ניתן לחשוב על תמות ספציפיות בחיי הנפש שהמפגש איתן עשוי להיות כה מאיים ולעורר רגשות עוצמתיים, עד שכמעט בלתי אפשרי לדבר עליהן, ומבחינה תרבותית הן אף הפכו לטאבו. מיניות ומוות הן תמות מסוג זה. עם זאת, עולה הרושם כי בעוד היבטים שונים של מיניות הפכו עם השנים ללגיטימיים ומדוברים, לפחות במידת מה, המוות הוודאי שלנו נותר בודד באפלת ההדחקה הקולקטיבית.
מאז ומעולם נדרש האדם להתמודד עם פרדוקס נוראי: המשאלה הטבעית לחיות לנצח לצד הידיעה הברורה, הצלולה והחד משמעית שעתידו למות. טקסטים רבים נכתבו על הנושא האפל, בלתי נודע והמאיים ביותר בחייו של האדם - המוות שלו. ועדיין, ישנה תחושה כי עובדת המוות האישי היא הנושא המודחק, המודר והממודר ביותר בחוויה האנושית, בעיקר בתרבות המערבית. לתחושתי, גם כאשר אנו כאנשי מקצוע עוסקים במוות, אנו נוטים לעסוק בו באופן אינטלקטואלי ומרוחק, ולא כחוויה אישית, כמשהו ששייך לנו, שאנו עתידים לפגוש. בפסיכולוגיה החינוכית למשל, בהשתלמויות שונות, ישנו שיח נרחב על מוות במשפחה, הכולל התערבויות חירום למיניהן עם הורים, ילדים וצוותי חינוך. בין היתר, מתמקד השיח באופן בו ניתן לתווך לילדים מוות של בן משפחה אדם קרוב. שיח מסוג זה נותן כלים למטפל, אך לא מעמת אותו עם המפגש האישי שלו עצמו עם החוויה של סופיות הגוף והנפש. ההימנעות של אנשי טיפול ממגע עם עובדת המוות האישי שלהם, עשויה אף לגרום להימנעותם ממגע עם חרדת מוות של המטופל (2018 ,Menzies & Menzies).
ישנן דוגמאות רבות לאופן בו מדירה החברה את המוות. תהליכי זיקנה (שעשויים להזכיר לנו את המוות האישי שלנו) הם תהליכים שאנו מנסים להסתיר בדרכים שונות, כדי שלא נוכל להבחין בהם. אנו מעלימים קמטים, צובעים שיער ומשקרים לגבי הגיל. הזיקנה מביכה אותנו. אנו נותנים לעובדים זרים להתמודד עם טיפול בקשישים, ונוטים לשכן אותם בבתי אבות.
מידור המוות מתרחש גם כאשר אנו נאלצים לפגוש בו אצל אנשים קרובים המתמודדים בעצמם עם אובדן. במקרים אלה לרוב נגיב באופן מרחיק, נתקשה להישאר קרובים לחוויה. כך למשל, בניחום אבלים, נגיד לאבל "שלא תדע עוד צער", כאשר ברור לכולנו שהוא ואנחנו עוד נדע הרבה צער. קולגה שאיבדה את אימה סיפרה לי עד כמה האמירה "תהיי חזקה" הפריעה לה כשבאו לנחמה. "אסור לי להיות חלשה?", היא תהתה. בעת המפגש עם המוות אנו מרגישים צורך להדחיק את העובדה שכולנו חלשים מול המוות, שלא ניתן לנצחו בשום דרך.
במידה מסוימת, הדחקת המוות האישי היא מובנת והכרחית. כדי לשמור על תפקוד יום-יומי, יהיה זה בלתי אפשרי לעסוק ללא הרף במוות. עיסוק אובססיבי במוות עשוי להוביל להפרעות תפקודיות רבות למשל דיכאון וחרדה כללית, כפי שתואר אצל (Singer (2018. אולם, מהצד השני של המשוואה, הדחקת המוות האישי גובה גם היא מחיר. המאמץ לא לחשוב על המוות מעצים את הפחד ממנו. כמו כל תוכן מודחק ולא מעובד, המפגש עם המוות האישי מאיים ומייצר חרדה. חרדה זו עשויה למנוע זמנית גישה לערכים פנימיים, ולגרום לביטוי תגובות קיצוניות במקום ביטוי עצמי אותנטי.
תיאוריית ניהול האימה מראה עד כמה המוות האישי שלנו אמנם מודחק, אך נוכח בחיינו ומכתיב לנו עמדות, השקפות והחלטות שאנו מקבלים. כך למשל, נמצא שכאשר מזכירים לאנשים את עובדת מותם הם נוטים להעריך באופן חיובי יותר אנשים מקבוצת הפנים שלהם (כגון מאותה דת) ובאופן שלילי יותר אנשים מקבוצת החוץ (Harvell & Nisbett, 2016). נמצא גם, שתזכורת לעובדת המוות יכולה להגביר אגרסיביות כלפי אנשים עם השקפות עולם שונות, ואף להגביר תמיכה בשימוש באלימות בסכסוכים פוליטיים. הפרשנות שנתנו החוקרים לממצאים אלה, על פי תאוריית ניהול האימה, היא שהמחשבה על מוות מובילה אנשים לדבוק בנחרצות בהשקפת עולמם, זאת כדי לחזק את תחושת העצמי ובכך למתן את החרדה שעולה לנוכח התזכורת לסופיותו של האדם.(Motyl, & Pyszczynski, 2009)
ארווין יאלום מתייחס לנוכחות המודחקת של המוות בספרו "להביט בשמש": "המוות כן מציק, הוא מציק בלי הרף. הוא אינו מניח לנו, מגרד איזו דלת פנימית, מטרטר חרש, כמעט לא-נשמע, ממש מתחת לקרום התודעה. סמוי ומוסווה, דולף החוצה במגוון תסמינים, הוא המקור הלא-אכזב של רבים ממתחינו, מדאגותינו וממאבקינו." יאלום ממשיך ומונה סימפטומים הקשורים לחרדת המוות הלא מודעת: "אדיקות יתר, צבירת נכסים כפייתית, רדיפה עיוורת אחר כוח וכבוד. כל אלו מציעים גרסה מזויפת של אלמוות. הם נובעים מכך ששום פעילות לא מספקת את כיסופינו הטבעיים לחיי נצח", וזה מה שעומד מבחינתו, בבסיס הסבל. הוא ממשיך וטוען כי בשל כך כן צריך דווקא לחשוב ולדבר על המוות, כדי שלא ימשיך לבעבע מתחת לפני השטח ולהופיע בצורת התנהגויות קיצוניות. "התמודדות עם המוות מאפשרת לנו לא לפתוח איזו תיבת פנדורה רועשת, אלא להיכנס חזרה אל החיים באורח עשיר יותר ואוהד יותר." (יאלום, 2009). אולם, בתרבות המערבית, המודעות למוות האישי דומה לסערה מפחידה ומאיימת. כולם ממהרים להתחבא, לתפוס מחסה. הרהור במוות, לעומת זאת, עשוי להיות משול לעמידה בעין הסערה: מקום בו אפשר לחוות שקט ורוגע מתוך חיבור ומודעות לגורם המאיים, ולא מתוך הסתתרות מפניו. דווקא באזור זה של מרכז האימה, נוכל למצוא בטחון ושקט.
הרהור בעובדת המוות האישי, מאיים ככל שיהיה, טומן בחובו יתרונות שניתן לראותם כחשובים מאוד לבריאות נפשית. ניתן לסכמם על שני צירים עיקריים:
- הרהור במוות האישי עוזר למצוא משמעות בחיים.
- הרהור במוות האישי מאפשר לנו לתרגל קבלה ושחרור.
הרהור במוות עוזר למצוא משמעות
גישות פסיכולוגיות שונות מדברות על כך שהאדם, בניגוד לחיות, אינו מונע רק מדחפים ביולוגיים; אלא, הוא מונע מדחפים של מימוש עצמי (לפי גישות הומניסטית) ומדחף של חיפוש משמעות (לפי גישות אקזיסטנציאליסטיות). "ניהול משמעות" (meaning management) הוא מושג תאורטי בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית המתייחס ליכולת האנושית לבצע ארגון פנימי של ההנחות שלנו על העולם, העמדות והערכים שלנו. ארגון זה מתבסס גם על התייחסות מודעת לרגשות, מחשבות ותשוקות. כחלק מתהליך ארגון המשמעות הפנימי, אנו יכולים לוודא שיש הלימה בין העולם הנפשי הסמוי מן העין, לעולם הגלוי של פעולות ממשיות אותן אנו מבצעים (Wong, 2008).
כאשר ישנה הלימה, ואנו מרגישים שלפעולות שלנו בעולם יש משמעות המבוססת על מניעים פסיכולוגיים-רוחניים עמוקים, נוצרת תחושה של ביטחון ויציבות. ניהול משמעות יעיל הוא פעולה מנטאלית קריטית ליכולת שלנו להתמודד עם מצבים של שינויים, עמימות וחוסר וודאות. כמו כן, ניהול משמעות פנימי מוצלח מאפשר בניית נראטיב אישי קוהרנטי ואינטגרטיבי, פיתוח צדדים יצירתיים, וכן מאפשר להגדיר בצורה טובה יותר מטרות וייעדים בחיים (Wong, 2008).
למרות החשיבות הרבה של ניהול משמעות לתחושת היציבות והבטחון שלנו בעולם, לא אחת אנו מוצאים עצמנו נמנעים מהעיסוק בכך ונשאבים לשגרת היומיום. עם זאת, ישנם אירועים ומצבים מסוימים בחיים אשר מעוררים טריגר אוטומטי לחיפוש משמעות. אירועים כמו טראומה, מצבים מעוררי סטרס, אסונות טבע, מחלות ואובדן מאתגרים את ההנחות שלנו על העולם או את הזהות שלנו, ועשויים להוביל לתהליך בהול של חיפוש משמעות (Janoff-Bulman, 1989; Janoff Bulman & Frantz, 1997). לפעמים, עצם העלאת המודעות לעובדת המוות היא זו שתגרום לתהליך של חיפוש משמעות (Wong, 2008).
המוות שלנו נוכח בחיי הנפש בין אם אנו מצליחים להדחיק אותו ובין אם לאו. לאורך השנים נוכחתי לדעת שהגישה שלנו אליו אף מכתיבה את המשמעות שאנו מייחסים לדברים שאנו עושים. היחס שלנו למוות מכתיב את הערכים שלנו. ההחלטה אם להביא ילדים לעולם, באיזה מקצוע לעסוק, עם מי אני בוחר להתרועע, מה אני בוחר לאכול והאופן בו אני מתייחס לאנשים, כולם מושפעים באופן ישיר מהגישה שלי כלפי המוות של עצמי.
לכל אחד מאיתנו תפיסה שונה לגבי המוות. יש אנשים שיראו במוות האישי סוף מוחלט שאין אחריו כלום, יש כאלו שיראו בכך שער או מעבר לעולם אחר. יש שיראו ביום מותם יום דין בו ייקבע גורל הנשמה, יש שיראו בו סוף של גלגול אחד והתחלה של אחר, יש כאלו שמאמינים שבמותם ייתאחדו עם קרוביהם וכן הלאה. כל הגדרה טומנת בחובה משמעויות שונות. אם מבחינתי יום המוות הוא יום הדין שבו ייחרץ גורל הנשמה, אשתדל לחיות את חיי לפי קוד אתי מסויים שאני חושב שהוכתב לי מיישות עליונה שתשפוט אותי ותכריע את גורל נשמתי בסוף חיי. אם לעומת זאת אני רואה במוות שלי סוף מוחלט שאין אחריו כלום, אולי אעדיף לחיות חיים נהנתנים כי "החיים קצרים וחשוב למצות כל רגע ורגע". אם אני מאמין שבעתיד הנשמה שלי תתגלגל ותקבל צורת חיים אחרת, אולי חשוב יהיה לי לפתח חמלה כלפי כל צורות החיים ואבחר, למשל, להיות טבעוני.
המוות הוא זה שמעניק משמעות לחיים ומכתיב את הדרך בה נצעד. ללא הנוכחות הברורה הזו של סוף, קשה מאוד להגדיר משמעות לחיים ולגזור ממנה ערכים לחיות לפיהם. הסוף ניצב מולנו כמראה המשקפת את מה שחשוב לנו לחוות, להשיג ולהעניק במהלך חיינו. הסופיות מאפשרת לתחום ולהגדיר, ובכך, באופן פרדוקסלי, לתת חיים ליצירה. הסוף גם מאפשר לנו להעריך ולהתרשם מהסובב אותנו ומהמתרחש בחיינו בצורה עמוקה. בהקשר זה יאלום מצטט את פרויד: "דווקא ארעיותם של הדברים, היותם בני חלוף, מגבילה את אפשרותנו ליהנות מהם, ולפיכך מעלה את ערכם". מכאן יאלום מסיק, "הדרך להעריך את החיים, הדרך להשתתף בצערם של אחרים, הדרך לאהוב כל דבר בעומק הרב ביותר, היא להיות מודע לכך שחוויות אלה נועדו לכליה" (יאלום, 2009).
הרהור במוות מאפשר קבלה ושחרור
כפי שתיאר יאלום, הסימפטומים של הדחקת מחשבות על המוות עשויים להתבטא באדיקות יתר, בכפייתיות וברדיפה עיוורת אחר כח, רכוש וכבוד, אשר מציעים גרסה מזויפת של אלמוות. בחברה המערבית ישנו צורך תמידי לייצר שליטה בנסיבות. הכל נתפס כבר-שליטה על-ידי האדם. הסופר אגו הקולקטיבי מצפה מאיתנו לשלוט בבריאותנו באמצעות אורח חיים בריא, במצב רוחנו באמצעות טיפולים למיניהם, בניהול יעיל של סידורים יום-יומיים באמצעות אפליקציות שונות וכן הלאה. כשמשהו יוצא משליטתנו הדבר נתפס כקלקול במציאות, ועלול לייצר אשמה, חרדה ודיכאון. המהלך הלוגי הוא כזה: אם הכל בר שליטה ולכל דבר יש פתרון, ואני לא מצליח לייצר שליטה ולמצוא פתרון, כנראה שמשהו לא בסדר אצלי.
אך האמת היא שלא לכל דבר באמת יש פתרון. לפעמים האסטרטגיה של חיפוש פתרון מהווה חסם להשגת שלווה. למוות אין פתרון, הוא בלתי הפיך, וזו אחת הסיבות שכל כך קשה להרהר בו. בעיות רבות שמטופלים מציגים מסתירות בעומקן חרדה הקשורה בצורך בשליטה. אחד הכלים הטיפוליים בגישת ה-ACT) Acceptence and Commitment Therapy) הוא עבודה על קבלת המציאות במקום ניסיון לשנות אותה. כך למשל, בהקשר לחרדת מוות, המטפל יעזור למטופל לעבור מעמדה של פתרון בעיית היותו בן תמותה לעמדה של קבלת עובדת המוות. רק מתוך עמדה זו ניתן יהיה לעשות עבודה טיפולית על גילוי ערכים, חיפוש משמעות, הפרכת אמונות מגבילות ויכולת להתמקד בכאן ועכשיו (Harris, 2006), ובכך להתמודד עם עובדת הכיליון. היכולת להתמודד עם חיים שעתידים להסתיים ביום מן הימים, תהיה בעזרת חיפוש ודיוק המשמעות האישית שהאדם מייחס לחייו. המשמעות היא הכוח המניע לחיים, היא המקור הפנימי לאושר והיא זו שמאפשרת לחיות בצילו של המוות, כפי שמתואר, למשל, בספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל (פרנקל, 1970). כמו כן, אנשים נוטים לאחוז באמונות מגבילות לגבי המוות אשר מעצימות את החשש מפניו. אמונה מגבילה שניתן להפריך בטיפול למשל, היא אמונה לפיה "המוות שלי יהרוס את חיי ילדיי לנצח" (2018, Menzies & Menzies).
ישנן מדינות בהן הגישה התרבותית למוות היא שונה, כזו שאינה מעודדת הדחקה. בהודו למשל, המוות נוכח באופן בולט בחיי היום-יום. אנשים נתקלים בו הרבה יותר, בין היתר בגלל העוני ומצב התברואה הירוד. שריפת הגופות היא פרקטיקה שגרתית אליה כולם יכולים להיחשף כעניין שבשגרה. כשביקרתי בבית יתומים בנפאל, סיפרו לי שקצת לפני הגעתי נפטר אחד הילדים ממחלה. הופתעתי לראות שהמוות שלו, על אף שהיה פתאומי, לא נתפס כמשהו מסעיר או לא טבעי. ההתייחסות הייתה בשוויון נפש. הם אמנם היו עצובים, אבל העצב לא השתלט על האווירה הכללית ורוב הזמן הילדים היו רגועים ושמחים. התחושה היתה שהמוות פשוט נתפס כחלק טבעי מהחיים.
לאחרונה נתקלתי בבלוג של אדם שטייל בבהוטן ושוחח עם אחד המקומיים. המטייל סיפר למקומי על הצרות שלו בבית. המקומי ענה לו: "אתה יודע מה הבעיה של אנשים עשירים מהמערב? הם לא נוגעים בגופות, בפצעים פתוחים, בדברים רקובים. זו בעיה. זו המציאות האנושית. אנחנו חייבים להכין את עצמנו למצב בו נחדל מלהתקיים" (מתוך כתבה באתר ה- BBC).
אם כך, נראה שהעלאת עובדת המוות למודעות יכולה גם להרגיע, מתוך ההבנה העמוקה שאנחנו לא חייבים להיות תמיד בשליטה על הכל. אפשר להפסיק להילחם ולחפש גרסאות מזויפות של אלמוות, שלעולם לא יביאו לשלווה אמיתית. הרהור במוות מאלץ אותנו לוותר על הפנטזיה של חיי נצח. הויתור כואב, אבל מאפשר ללמוד לקבל דברים כהוויתם. המוות הוא הדבר הגדול והמשמעותי ביותר עליו אין לנו שליטה, אך אפשר לראות בו גם סמל לכל הדברים הקטנים שלא בשליטתנו - כל אותם שיבושים קטנים בתוכניות שנדמה היה כאילו אפשר לשלוט בהם, עד שהמציאות הוכיחה אחרת.
התפתחות מקצועית ויישום קליני
בתחומי עיסוק טיפוליים, התפתחות מקצועית באה פעמים רבות בחפיפה להתפתחות אישית. כאמור, הרהור משמעותי במוות האישי יכול לזקק ערכים פנימיים ובכך לכוון את האינטואיציה הטיפולית של המטפל. בנוסף, הוא עשוי להקל על מפגש המטפל עם מוות בחיי המטופלים.
בבודהיזם ישנן כמה פרקטיקות של מדיטציה המכוונות להרהור מסוג זה. לרוב, מדיטציות כאלו כוללות דמיון מודרך גרפי וקשה לעיכול בו המתרגל מתבקש לדמיין את גופו קמל ונעלם. שיטות אלו כנראה לא מתאימות לכל אחד ועשויות אף להזיק למי שאינו מורגל אליהן. אולם, למרות הקושי במפגש הישיר עם הנושא, ניתן לתרגם שיטות מסוג זה לתרגילים קלים יותר לעיכול של דמיון מודרך עם מטרה דומה.
כך, תרגיל אפשרי הוא הנחייה לעצום עיניים ולדמיין את החיים בסביבתו הקרובה של המתרגל בעוד 100 שנים. המתרגל מתבקש לנשום עמוק, להתבונן ולהרהר במציאות העתידית ולשאול עצמו את השאלות הבאות: אילו אנשים מסתובבים כאן? מה מעסיק אותם? אפשר להתמקד במקום העבודה, בבני משפחה צעירים או כאלו שעדיין לא נולדו. מה הם יזכרו ממני וממה שהשארתי אחרי? מה חשוב לי להשאיר אחרי- איזו מורשת ואילו ערכים?
שהייה של כמה דקות במצב מסוג זה יכולה לעזור למטפלים ולמטופלים כאחד להתנתק לרגע מהטרדות היום-יומיות, להתחבר מחדש למשמעות היותר גדולה של חייהם, ולחדד ולזקק את המצפן הפנימי שמנחה אותנו בקבלת החלטות.
לחילופין, אפשר לשאול מטופלים ישירות על גישתם למוות, שאלות כגון מה מעורר בהם המוות ואילו השלכות יש לאותם דברים שמתעוררים על חיי הנפש ועל פעולותיהם בעולם. גם כאן קיימות דרכים עדינות לעשות זאת. למשל, בהדרכת הורים ניתן לשאול הורים אילו ערכים הם רוצים להעביר לילדיהם, מה הם רוצים שישאר מהם לאחר לכתם, ואיך זה משפיע על סגנון ההורות שלהם. יש בכוחן של שאלות מסוג זה לעורר את סכמת המוות בצורה מתונה ובכך לעורר דיון מעמיק יותר בהתלבטויות שהמטופל מעלה.
לסיכום, נושא המודעות למוות האישי מהווה תוכן נפשי קשה לעיכול. הוא מטריד ומסעיר, ובשל כך לרוב מודחק. בהדחקתו יש יתרון מובהק, והוא היכולת לתפקד בתוך מציאות פרדוקסלית ובלתי ניתנת לתפיסה: השאיפה הטבעית ליצור, להתפתח ולחיות, לצד הידיעה הברורה שבסוף הכל יגמר ויתפוגג. ואולם, בהדחקת המוות האישי אנו מפסידים את האפשרות לזקק את הערכים המכוונים אותנו בקבלת החלטות. הדחקת המוות מסיחה את דעתנו ממה שבאמת חשוב לנו בחיים, ולעיתים גורמת לעיסוק לא מודע בגרסאות מלאכותיות של אלמוות כגון צבירת כח, שליטה ואגרנות. במאמר זה הצעתי תרגיל מדיטטיבי ושאלות להרהור המיועדים לעודד תנועה על הציר המחבר בין הדחקה לבין מודעות מלאה, לעבר הכיוון של מודעות. תנועה זו עשויה לעזור בחידוד אינטואיציות, חיבור לאני האותנטי והתמודדות ישירה יותר עם סערת הנפש שכרוכה בחשיבה על המוות. הארת האזור החשוך של עובדת המוות האישי והוצאתו מאפלת ההדחקה הקולקטיבית עשויה לעזור למטופלים ולמטפלים כאחד לנהל חיי נפש עשירים ובריאים יותר.
מקורות
יאלום א. (2009). להביט בשמש. תל אביב: הוצאת דביר.
פרנקל ו. (1970). האדם מחפש משמעות. תל אביב: הוצאת דביר.
פרויד ז. (1994), "על דברים בני-חלוף" (תרגם מגרמנית: ד"ר ערן רולניק). בתוך: שיחות כרך ח' 3.
Harvell, L. A., & Nisbett, G. S. (Eds.). (2016). Denying Death: An Interdisciplinary Approach to Terror Management Theory. Psychology Press
Harris, R. (2006). Embracing Your Demons: an Overview of Acceptance and Commitment Therapy. Psychotherapy in Australia, 12, 2-8
Janoff-Bulman, R. (1989). Assumptive worlds and the stress of traumatic events. Social Cognition, 7, 113-116.
Janoff-Bulman, R., & Frantz, C. M. (1997). The impact of trauma on meaning: From meaningless world to meaningful life. In M. Power & C. R. Brewin (Eds.), The transformation of meaning in psychological therapies (pp.91-106). New York: Wiley.
Rachel E. Menzies and Associate Professor Ross G. Menzies (2018). Death anxiety. The worm at the core of mental health/ InPsych 2018 | Vol 40 December | Issue 6
Motyl, M., & Pyszczynski, T. (2009). The existential underpinnings of the cycle of terrorist and counterterrorist violence and pathways to peaceful resolutions. Revue internationale de psychologie sociale, 22(3), 267-291.
Singer, J. (2018). OCD and Death Obsessions. Psych Central. Retrieved on April 30, 2020, from https://psychcentr...sions/
Weiner, E. (2015). Bhutans dark secret to happiness. BBC travel. Retrieved on April 30, 2020 From http://www.bbc.com...iness
Wong, P. T. P. (2008). Meaning management theory and death acceptance. In A. Tomer, E. Grafton, & P. T. P. Wong (Eds.), Existential and spiritual issues in death attitudes (pp. 65-87). New York, NY: Erlbaum.
