על מנהיגותו של נתניהו והפסיכולוגיה של ההמון
מאת ד"ר גיא אור
פעולות רבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפרשות לעתים קרובות כמבטאות את תשוקתו לכוח ולשליטה. כך פורשו התקפותיו של נתניהו על מוסדות השלטון – על המשטרה והפרקליטות, על בג"ץ ועל ועדת הבחירות; מאמציו להחליש ולרדד מוסדות כמו מבקר המדינה, הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, ואף את משרדי הממשלה עצמם (רכישת שלוש הצוללות הנוספות בלי עבודת מטה עם הצבא ומשרד הבטחון היא דוגמא לכך). כך פורש מאבקו להחליש את גופי התקשורת השונים ולרתום אותם לצרכיו; וכן השתלטותו על מפלגתו ומוסדותיה, כשהוא מדכא כל ניסיון לשיח פתוח, להבעת עמדות השונות מדעותיו, שלא לדבר על התמודדות מולו. בתקופה האחרונה פורשו פעולות כגון אלה גם כדרך להשגת חסינות מפני כתבי האישום נגדו, העומדים בפתח.
אולם נדמה שהתיאוריה הפסיכואנליטית של התנהגות של חברה, של קבוצות, יכולה לתרום הבנה נוספת למעשיו אלה של נתניהו. הבנה זו ניתן לנסח כך: על ידי הרס המוסדות והמבנים של השלטון והחברה, יוצר נתניהו עם העם (כלומר, אותו חלק בעם הנמנה על תומכיו) מערכת יחסים בעלת מאפיינים של יחסי מנהיג והמון; יחסים בהם אין עוד צורך במוסדות ובארגונים המתווכים ומווסתים את הקשר בין ראש הממשלה לבין העם. יש רק אותו ואותם. כאשר יחסים מסוג זה הם עצמם מגבירים את כוח שליטתו של נתניהו בציבור.
מיהו ה"המון" בתיאוריה זו? במאמר שנכתב על ידי זיגמונד פרויד לפני קרוב למאה שנים ושמו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", עוסק פרויד בהתנהגותו של "המון פסיכולוגי". זאת, בהמשך לכותבים שקדמו לו ושעסקו בהתנהגות המונים, כמו זו שהייתה במהפכה הצרפתית, למשל. לה-בון, אחד ההוגים המצוטטים במאמר, כותב כך: "הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא, שיהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות-חייהם דומים ובין שאינם דומים, וכך גם העיסוקים, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כעין נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל איש מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו... בתוך ההמון נקנית ליחיד תחושה של כוח איתנים המאפשרת לו להיכנע ליצרים שבהיותו לבדו היה בעל כורחו מרסן אותם...".
עוד כותב לה-בון כי: "ההמון אימפולסיבי, הפכפך, גרי. כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא מודע. יכול ההמון לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב, הכל לפי הנסיבות; אך תמיד דחפים אלה שתלטניים כל כך, שאין אינטרס אישי של היחיד, אף לא האינטרס של קיום עצמו, מסוגל לעמוד בפניהם. שום דבר שההמון עושה אינו עשוי במחשבה תחילה. גם בדברים שהוא מתאווה אליהם בכל תאוות יצריו... אין ההמון מסוגל לגלות התמד של רצון. ובהתאוו לדבר מה לא יישא ההמון כל דיחוי בהגשמת איוויו... ההמון נוח למעלה מהרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש של ביקורת; אין הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת. מחשבתו היא מחשבה של תמונות המולידות זו את זו באורח אסוציאטיבי... ואין בהמון שום ערכאה בת תבונה למדידתן של התמונות במידת המציאות... מלכתחילה מכוון ההמון את עצמו אל הקיצוני; ביטוי של חשד כלשהו לובש בנפשו מיד צביון של וודאות, שאין אחריה ולא כלום...".
רק כדי להדגים זאת, ניתן להיזכר בהתנהגות של קהל אוהדים של קבוצת כדורגל עם היצריות ועם עקרונות המוסר הרופפים היכולים לאפיין את התנהגותו. גם התגודדות המון אדם בעצרת בחירות או הפגנה יכולה פעמים רבות להדגים מאפיינים התנהגותיים אלה.
פרויד, שחקר תופעה זו של התנהגות רגרסיבית של ההמון כחלק מניסיונו לנסח את העקרונות הפסיכולוגיים העומדים בבסיס התרבות האנושית, ציין כי התנהלות כזו של המון פסיכולוגי היא תמיד ביחס למנהיג (או לאידיאל המייצג את המנהיג).
להבנתו של פרויד, האדם הוא אינדיבידואל אך גם חיית עדר; הוא מבקש ביטוי אישי בו הוא בולט בתוך העדר, אך זקוק גם לשייכות לעדר וחרד חרדה עזה מפני התפרקותו והתפוררותו (של העדר). כדרך להסדיר את המתח היצרי בין הפרטים (תחרות, תוקפנות), מתמקמת הלהקה הקמאית או החברה הפרימיטיבית סביב מנהיג (או יותר נכון תחתיו), מציבה אותו במקום האידיאלי, הנערץ, הנעלה והאבהי, ומזדהה כאיש אחד עם רצונותיו. כך שומרת החברה (בארגונה הפרימיטיבי) על עצמה מפני היצריות ההרסנית שבתוכה, כאשר זו מושלכת בדרך כלל על אויבים או יריבים (למשל: הערבים שנוהרים לקלפיות, הסכנה האיראנית או גדעון סער). על ידי מיקום המנהיג כנערץ ומושיע עבור ההמון, מתועלת היצריות לאידיאליזציה, מתאפשרת לכל להזדהות זה עם זה, להיות כאחד, וכך נשמרת החברה מפני סכנות התפרקותה ונתפסת (בדמיון, בפנטזיה) כמוצקה, חזקה ושלמה.
כמובן שמנהיג כזה של המון אמור להיות בעל מאפיינים המתאימים לכך. מהם מאפיינים אלה? על כך כותב פרויד כי: "הוא צריך להיות ממין האדונים, נרקיסיסטי במוחלט... כי מלבד עצמו אינו אוהב איש, ואחרים אהובים עליו רק כשיעור השירות ששרתו את צרכיו...". עליו להיות נרקיסיסטי כדי לחשוק בהערצה המופנית אליו מבלי להיות נבוך מכך. רצוי גם שיאמין בעצמו ובכל ליבו בעמדות ובמסרים שהוא מבקש מההמון לאמצם כאידיאל. מוטב לכן שיהיה פרנואידי, מאחר שהפרנואיד תמיד יודע מהן התשובות. אין לו ספקות. הוא בעל סמכות על הידע. כאשר ההסבר לקשיי המציאות חוזר תמיד אל האויבים מבחוץ העושים להשמיד את החברה ולחסל את מנהיגה, מנהיג שבלעדיו צפויה החברה להישמד".
אלו כמובן המסרים המסייעים בהפעלת ההמון, משום שהם פועלים על החרדות הבסיסיות מפני התפרקות העדר. אכן, על המנהיג לדעת גם כיצד לנהל תקשורת עם המון פסיכולוגי, כיצד הוא פועל ומה מפעיל אותו. פרויד מסביר זאת כך: "ואף שההמון נוטה לקיצוני ביותר, זקוק הוא תמיד לגירויים מופלגים. מי שמבקש להשפיע עליו אינו צריך לשקול את טעמיו בפלס ההיגיון; עליו לצייר תמונות צעקניות ביותר, לדבר בלשון הגוזמאות ולחזור שוב ושוב על אותם הדברים. מאחר שאין ההמון מתייסר בספקות של מה אמת ומה שקר, ועם זאת חזקה בו תודעת כוחו הגדול, הרי הוא חסר סבלנות באותה המידה שהוא הולך אחר בעל הסמכות. מכבד הוא את היד החזקה ואך מעט אפשר להשפיע עליו בכוחו של טוב-לב... ואף גם זאת. זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים: עלולות מילים לעורר סערת אימים בנפש ההמון. ממש כשם שהן עשויות להרגיעה. שום טעמים של תבונה ושום-שכל לא יצלחו כנגד צירופי מילים ונוסחים מסוימים. מעלה אתה אותם בחרדת קודש ומיד אתה רואה את ההמון מרכין ראש ומקבלם בארשת של יראת כבוד. רבים רואים צירופי מילים כאלה כאיתני-טבע, או ככוח שהוא למעלה מן הטבע... ואחרון אחרון, מעולם לא ידעו המונים תשוקת-אמת. נזקקים הם לאשליות ואין לאל ידם להסתייע בלעדיהן. תמיד עדיף הלא ממשי בעיניהם מן הממשי, והלא מציאותי משפיע עליהם כמעט באותה מידה שמשפיע המציאותי; נטיה מפורשת בהמונים היא שלא להבדיל שום הבדלות בין זה לזה...".
תובנות אלו יכולות להסביר מדוע יכול נתניהו לטעון בראיון כי התיקים הפליליים נגדו "קרסו", למרות שלא חל באותה עת כל שינוי במצבו המשפטי, לפיו הוא עומד לעמוד לדין בשל עבירות חמורות (בכפוף לשימוע), או לטעון שמנהיג איראן אמר שהוא מעדיף את בני גנץ בשלטון (מבלי שיש לו ראיה לכך). כאשר הוא חש שהדבר מפעיל ומעודד את בוחריו, והיעדר בסיס מציאותי לטענותיו לא פוגע בו.
מאפיינים של המון פסיכולוגי הממוקם ביחס למנהיג או אידיאל ניתן לזהות בכל חברה או תרבות. השאלה היא מה העוצמה שיש למרכיב זה באותה החברה. כאשר זהו מרכיב מרכזי, הרי שמדובר בחברה רגרסיבית, בעוד שבחברה מפותחת מרכיב זה נוכח באופן פחות בולט.
הגם שפרויד עסוק במאמרו בעיקר בניסיון להבין את היסודות הפסיכולוגיים של החברה הפרימיטיבית, הוא מוצא מקום להסביר כי חברה מפותחת שונה מהמון פסיכולוגי פשוט ברמת הארגון שלה. ככל שהמבנים הארגוניים של חברה ומוסדותיה מבוססים יותר, אזי החברה תוכל לפעול באופנים רציונאליים ויעילים יותר להשגת מטרותיה ומטרות הפרטים המרכיבים אותה (כלומר תוכל לשרוד ואף לעודד את האינטראקציה בין הביטוי האישי לבין התנועה המשותפת). פרויד מצטט במאמרו חוקר אחר בשם מקדוגל, המסביר כי משעה שיש בחברה ארגון, שפירושו מסורות, מנהגים, כללים וביחוד סדרים הנוגעים ליחסיהם ההדדיים של היחידים, משמע חוק ומשפט; וככל שמוקמים מבנים ארגוניים המאפשרים תכנון והשמה של פעולות החברה, שיתוף ונפרדות לפי הצורך, ואשר מביאים בו בזמן גם למגבלות שונות על חלוקת הכוח, כך מתרחקת החברה מהמאפיינים של המון פסיכולוגי והופכת לארגון מפותח.
לכן, כאשר נתניהו מגמד את מוסדות השלטון ומתקיף את מסגרות החוק והמנהל, מבטל או מנסה לבטל את המבנים החברתיים והחוקיים של המדינה – את מערכת המשפט, את מערכות השלטון, את התקשורת ואת הגוף הפוליטי שהוא עומד בראשו, מאשימם לפי הצורך בחתרנות ובבגידה מבסס את השליטה שלו על יחס ישיר בינו לבין העם – הוא אינו מביא רק לכך שיש בידו יותר כוח מול מוסדות השלטון או התקשורת. זאת לא רק דרך לבנות הגנה מפני העמדה לדין. הוא גם מביא לרגרסיה של החברה למבנה קמאי, חרד ויצרי, מבנה של יחסי המון פסיכולוגי התלוי במנהיג נערץ. תהליכים חברתיים ופוליטיים הם מורכבים מטבעם, כך גם אופניי הצבעה של הבוחר. אך להבנתי, תהליך פסיכולוגי חברתי זה מסייע לנתניהו לשמור על תמיכת ההמון בו ועוזר לו כך לשמור על שלטונו.
ראוי לציין עוד כי בשפת הפסיכולוגיה של קבוצות וארגונים, ארגון כזה של יחסי המון ומנהיג, המהווה התמקמות הגנתית אל מול חרדות התפרקות, הנוטה לעודד חשדנות ותוקפנות ומבוסס על חוויה של חולשה פנימית, אינו מקדם את המדינה בה אנו חיים להיות "ישראל חזקה".
מקורות
פרויד, ז' (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. בתוך ז' פרויד, תרבות בלא נחת ומסות אחרות (עמ' 19-77). תל-אביב: דביר.
