"אתי החיים משחק הרבה"
על העברה בין דורית של טראומה, בגידה ונטישה בספרו החדש של דויד גרוסמן
מאת נטע עמית
רגע לפני שנגמר הזמן של פגישת ההדרכה, המדריכה שאלה אותי – "שמת לב שהבאת לפה היום המון מקרים של נטישה..?". הסאבטקסט הלא-כל-כך-סמוי של האמירה הזאת היה כמובן ה"איפה זה פוגש אותך?", המקובל אצלנו בפסיכולוגיה.
עם המשפט הזה יצאתי מהקליניקה, והוא פגש אותי שוב כמה שעות לאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא את "אתי החיים משחק הרבה", הספר החדש של דויד גרוסמן. אם הייתי צריכה לתאר את הספר הזה במילה אחת – וזה קשה – הייתי בוחרת כנראה במילה "אכזרי". במילים חותכות ובפסקאות נוקבות, גרוסמן מביא לנו סיפור של שלושה דורות של נשים. והסיפור מלא באכזריות: אכזריות של מלחמות; אכזריות של משטר כלפי אזרחיו; של אם כלפי בתה; של אישה כלפי בן זוגה; ובהעברה בין דורית – שוב, של אם כלפי בתה, ולאחר מכן גם של הבת כלפי עצמה. זהו מעגל של אכזריות, שלתוכו גרוסמן משליך אותנו, הקוראים. בעצם, יש כאן גם אכזריות של הסופר כלפי הדמויות בספרו – וכן כלפינו, הקוראים. תוך כדי הקריאה לא יכולתי להניח את הספר מידי, אבל ברגע שהנחתי אותו, גם לא ממש רציתי לחזור לקרוא בו. כי זה היה אכזרי, זה היה מכאיב מדי לפעמים.
יחד עם זאת, בכל ההקשרים של האכזריות – בין הדמויות לבין עצמן, בין הסופר לדמויות ובין הסופר לקוראים – לא מדובר באכזריות סדיסטית, שנהנית מהכאב של הזולת. לפעמים זאת אכזריות מקרית, שרירותית ולא מובנת (מדוע דווקא אותם סימן המשטר כבוגדים?). לפעמים זאת אכזריות שמקורה בבחירה, מעין "בחירתה של סופי". אבל בניגוד לסופי, שהייתה צריכה לבחור בין שני ילדיה, ובניגוד לבחירה שעמדה בפני גיבור ספרו הקודם של גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר", בסיפור הזה, הבחירה אמורה הייתה להיות מובנת מאליה – אולם היא אינה כזו. אין כאן ספוילר, שכן המידע הזה מופיע כבר על כריכת הספר: הדמות של ורה, הסבתא, בוחרת שלא לבגוד בבעלה המת; כתוצאה מכך היא נשלחת לגולאגים של טיטו ביוגוסלביה, ובבחירה הזאת היא בעצם מקריבה את עצמה – אך גם את בתה הילדה, החיה. כמו בעקדת יצחק היא מקריבה אותה – אבל הפעם אף מלאך לא ייגלה אליה ואף שה לא יוקרב במקומה. מחיר הנאמנות הטוטאלית לאהובה המת היא בגידה מוחלטת בבתה החיה.
זאת בחירה אכזרית, שאי אפשר להבין ואי אפשר שלא לשפוט. כי איך אפשר..? איך יכולה אם להקריב את בתה? איך היא יכולה לבגוד בה, ולהעדיף על פניה את זיכרון בעלה המת – הוא הרי כבר מת, והיא עדיין חיה! והרי אהבת אם לבתה אמורה להיות חזקה יותר, אהבה ללא תנאי וללא גבול. זה לא מובן, זה בלתי נתפס, קר ולא אנושי. מכאן והלאה, אזהרת ספוילר קלה. עד סוף הסיפור, למרות שורה מעוררת גם חיבה ואפילו הערצה, קיים בה גם הצד הזה – של האם שבגדה, שנטשה את בתה, וזו מעולם לא השתקמה מהנטישה. היא לא מוכנה להודות שטעתה, היא רק אומרת ש"אי אפשר לתקן אחורה", "מה שהיה היה, ועם זה חיים". במקום האב והבן בעקדת יצחק, בספר הזה הדמויות הראשיות הן שלוש נשים: האמא ורה, הבת נינה והנכדה גילי, שהיא המספרת.
"העברה בין דורית" מוגדרת כהשפעה (מכוונת או בלתי מכוונת) של חוויות העבר של ההורים על ילדיהם. בספר יש שלושה דורות של נשים, שמעבירות הלאה לדור הבא את הבגידה ואת הנטישה, במעין מעגל אימה בלתי ניתן לשבירה. נינה, שננטשה בגיל שש וחצי ("חמישים ושש שנה להישאר ילדה בת שש וחצי זה לא מוגזם קצת? לא מטורף?" היא מעידה על עצמה) ולאחר מכן נוטשת את בתה, גילי ("שחתכה אותי מהחיים שלה, עשתה הפלה, אשכרה הפילה אותי, אמנם באיחור חינני של שלוש וחצי שנים, כי הרי כבר הייתי... וזאת הלכה וגירדה אותי מתוכה"). אצל שתיהן אין שום דבר בעולם שיצליח למלא את החלל של הנטישה המכוננת הזאת; אפילו לא אהבה, של אב או של בן זוג. לאורך כל הספר, גילי, הדור השלישי לנטישה, מפחדת להביא ילדים, כדי לא להמשיך את השושלת ואת מעגל הנטישות והבגידות. כשהיא ננטשת שוב בגיל 23, הפעם על ידי בן זוג, היא לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. היא לא רואה שום מוצא, ומפנה את האכזריות פנימה, כלפי עצמה. נינה וגילי, כל אחת בדרכה, נוטשות גם את עצמן, ומתעללות בגופן ובנפשן. נינה לא הייתה אכזרית רק כלפי בתה, אלא גם כלפי עצמה; כל החיים היא הענישה את עצמה על הנטישה של אמה ועל הנטישה של בתה. בקיבוץ, כשהייתה נערה, היו קוראים לה "ספינקס", על שם היצור המיתולוגי האכזרי שהיה טורף כל מי שלא ענה נכונה על החידה שלו. היחיד שענה נכון על החידה היה אדיפוס; ומה הוא מסמל בפסיכולוגיה המערבית, כולנו כבר יודעים.
נינה היא הדמות הטרגית ביותר בספר, אישה-ילדת-סנדוויץ' בין אם נוטשת לבת נטושה; אישה-ילדה שקפאה בזמן ונשארה בת שש וחצי, שכל חייה הם רק המשך ושחזור של הטראומה ההיא, שוב ושוב, בלי יכולת לשבור את המעגל; הדרך היחידה שלה למחוק את הטראומה ההיא, היא למחוק לחלוטין את הזיכרון שלה, את עצמה. למרות שהיא אישה לא קלה, בלשון המעטה, אישה שטורפת או הודפת את כל מי שבא עמה במגע, אישה שלא מסוגלת להתקרב או להחזיר אהבה – נינה נגעה ללבי במיוחד. אולי משום שכשקראתי את הספר הזה, רגע לפני יום השואה, היא הזכירה לי את סבתא שלי, שגם היא ננטשה בגיל שש, לאחר שהנאצים לקחו את כל משפחתה, ממנה איש לא שרד. בגיל שתיים עשרה היא שוב חוותה נטישה – הפעם על ידי המשפחה הפולנית שאימצה אותה, המשפחה היחידה שזכרה והכירה, כשמדינת ישראל הצעירה התעקשה להשיב אותה לחיק היהדות ולהעלות אותה ארצה, כיתומה, עם שארית הפליטה. בניגוד לנינה, סבתא שלי הצליחה להשתקם ולחיות חיים מלאים, ואפילו מאושרים. והיא לא נטשה את ילדיה. אבל בדומה לנינה, גם שישים שנה לאחר מכן, הייתה בה גם הילדה בת השש שננטשה ביער; סבתא שתמיד נשארה קצת ילדה בעצמה, ושהטראומה של חייה עברה כנראה גם היא, באופן כזה או אחר, בהעברה בין דורית, לדורות הבאים.
האם הרעה דיה
זו בחירה מעניינת של גרוסמן, לכתוב (שוב) דרך עיניים זרות, של אישה – לצאת מ"אזור הנוחות" של המגדר שלך. קראתי הרבה דמויות נשיות שכתבו סופרים גברים שעשו את זה רע מאוד. אני לא רוצה לחיות בעולם שבו סופרים יכולים ומורשים לכתוב אך ורק את בן דמותם (והרבה פעמים זה אכן יהיה "בן") – זה מצמצם, חסר ודי משעמם, בסופו של דבר. מעבר לכך, זה גם מייתר את הדרישה להרגיש אמפתיה והזדהות עם מי שאינו אתה (ככותב/ת או כקורא/ת, או כחברה בכלל). לסופר צריך להיות גם החופש לדמיין, לצאת מהגבולות של עצמו, לכתוב גם דמויות שרחוקות ממנו ומעולמו הפנימי. ולצד זאת, כל סופר שמתיימר לכתוב דמות שאינה חלק מקבוצת ההשתייכות המיידית שלו, צריך לעשות זאת בענווה, באמפתיה ומתוך ניסיון כן ואמיתי לחשוף את כל נקודות העיוורון הפוטנציאליות שלו. לא רק לגברים לבנים יש נקודות עיוורון, לכולנו יש; מחקרים מראים שיש לנו, נשים וגברים, נטייה לחשוב על ה"אחר" בצורה סטריאוטיפית ומכלילה, בעוד שלקבוצת ההשתייכות שלנו אנו מייחסות עומק, מורכבות ולרוב גם תכונות חיוביות יותר. לגרוסמן הסופר יש יכולת אמפתית (אני תמיד אומרת שסופר טוב הוא קודם כל קצת פסיכולוג טוב), יש לו את היכולת לראות את "האחר" ולהיכנס לתוך נעליו, או אפילו נעליה. יחד עם זאת, היו גם מקומות בספר שקצת כעסתי עליו; שוב, על האכזריות – בעיקר של הנשים כלפי הנשים האחרות, מבשרן ודמן, אכזריות שיושבת גם על מוטיבים וסטריאוטיפים של "האם הרעה" (גם ב"ספר הדקדוק הפנימי" יש דמות של אם רעה). גם בפסיכואנליזה לא חסרות תאוריות שמעלות את האם על המוקד, כמטפלת העיקרית בתינוק. הרי מאבות לא מצפים לדבר, להם מותר לנטוש; אבל אם נוטשת? היא הרי חייבת להיות מפלצת.
אבל האמהות בספר הזה הן לא רק מפלצות; "סבתא והזאב בעור אחד", כך גילי מתארת אותה בספר, ושואלת את עצמה: "איך עומדים במה שעוללה לנינה? ואיך ממשיכים להיות אני וגם לאהוב אותה?". גם אם לעולם לא נוכל להבין ולקבל את הבחירה של ורה, היא עדיין דמות עגולה, מעוררת אמפתיה, ויש בה גם צדדים אחרים – מה שרק מגביר את הדיסוננס, ואת הקושי שלנו להבין איך היא עשתה את זה לנינה. גרוסמן משאיר אותנו עם הקונפליקט הזה, כחלק מהאכזריות של הסופר כלפי קוראיו; כפי שהוא לא עושה הנחות לדמויות שלו, גם לקוראים, הוא נמנע מלספק פתרונות שיישבו את הדיסוננס שהם חשים כלפי דמותה המורכבת של ורה. וגם אם לא נוכל לסלוח על הנטישה של נינה את בתה גילי, הטראומה של ילדותה יכולה אולי להסביר את זה, לגרום לנו לא לראות אותה כמפלצת; כי הבחירה שלה לנטוש את גילי לא הייתה ככל הנראה בחירה חופשית לחלוטין. בניגוד לורה ולאופן שבו היא מתמודדת (או לא מתמודדת) עם הנטישה שלה את בתה, נינה אומרת לגילי שמעולם לא ביקשה ממנה סליחה, כי הרי אין מחילה על דבר כזה. רפי, אביה של גילי, סיפר לה תמיד שאמה הניקה אותה במשך מספר ימים; במשך השנים גילי נאחזה במידע הזה, מחפשת בתוכה את זיכרון "השד הטוב" של אמה. כשהיא שואלת את נינה על כך, היא אומרת לה שלא הניקה אותה כלל. מעולם לא היה שם שד טוב. היה רק "השד הרע" של נינה, של האם שמעולם לא הייתה מסוגלת לספק את צרכי התינוקת שלה. "השד הטוב" של גילי היה דווקא אביה, שמתחנן בפניה: "אבל תזכרי שגם היה לנו נורא טוב ביחד". אבל זה כנראה מעולם לא היה מספיק; מה שגילי הייתה צריכה זה את האם הנוטשת שלה, בדיוק כמו שנינה הייתה צריכה את אמה, שהייתה בגולאג.
גם אם אין על כך מחילה, אולי בכל זאת יכול להיות תיקון כלשהו. בתוך כל האכזריות שבספר, חיפשתי גם את האמפתיה ואת החמלה, שכל כך מאפיינות את כתיבתו של גרוסמן ואת היחס שלו לדמויות פרי עטו, ולאדם בכלל. וכן, למרות האכזריות, אחרי כל הנטישות והבגידות, יש גם לא מעט אהבה, רוך וחמלה בין שלוש הנשים הללו. הן מצליחות לראות את האנושיות ואת הפגיעות אחת של השנייה, גם מעבר לבחירות ופצעי העבר, שעדיין מדממים. ויקטור פראנקל כתב, ב"אדם מחפש משמעות": "אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקודת ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו ייראו לנו לא רק כביטוי לתנאים פיזיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז".
"אי אפשר לתקן אחורה", כמו שורה אמרה; אבל גם בתוך הנסיבות הללו וההעברה הבין-דורית של הטראומה, הבגידה והנטישה, עדיין ניתנה לאדם (ולדמויות הספר) הבחירה. את ההווה, ואת העתיד, הן אולי יוכלו לבחור לעשות אחרת, ולשבור את המעגל.
מקורות
גרוסמן, דויד. (2019). אתי החיים משחק הרבה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
פראנקל, ויקטור. (1970). האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר.
