פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

סטודיו טוב דיו / נונה אורבך

ספר זה מציע מודל טיפולי החוקר לעומק את משמעותן של פעולות בחומר, בתהליכי טיפול, בחינוך וביצירה אמנותית. תהליכים בסטודיו מגדירים טיפול באמנות מנקודת המבט של יחסי פעולה-חומר המתרחשים במרחב מודע ומאורגן.
במגוון דוגמאות ותיאורי מקרה אנו נוכחים לדעת עד כמה הגוף מדייק: דרך בחירה בחומר, דרך בחירה של פעולות מסוימות שנעשות בו, משתקפת אמת פואטית של היוצר, היוצרת, בדרכם לאינטגרציה והחלמה.
נראה כיצד סטודיו הוא רשות, זמן, טקס ומרחב.

ספרים | מתפרסם מ 1/5/2019 | 1,797 צפיות

תגיות:

סטודיו טוב דיו

נונה אורבך

סטודיו טוב דיו

חומר, פעולה ומרחב בטיפול באמנות ובחינוך

הוצאת רסלינג

 

ספר חדשני זה מציע מודל טיפולי החוקר לעומק את משמעותן של פעולות בחומר, בתהליכי טיפול, בחינוך וביצירה אמנותית. תהליכים בסטודיו מגדירים טיפול באמנות מנקודת המבט של יחסי פעולה-חומר המתרחשים במרחב מודע ומאורגן.
ספר זה מעלה, בין השאר, את השאלות הבאות:
• כיצד רשות ובחירה באות לידי ביטוי בחלל הסטודיו עצמו?
• כיצד היוצר מביע בכוריאוגרפיה לא-מודעת את התהליך האלכימי שעובר על הנפש?
• כיצד פעולה פיזית עשויה להיות מתורגמת להבנה רגשית ופדגוגית?
• איך לחשוב, לתקשר, ללמד ולטפל בשפת החומרים?
במגוון דוגמאות ותיאורי מקרה מרגשים אנו נוכחים לדעת עד כמה הגוף מדייק: דרך בחירה בחומר, דרך בחירה של פעולות מסוימות שנעשות בו, משתקפת אמת פואטית של היוצר, היוצרת, בדרכם לאינטגרציה והחלמה.
נראה כיצד סטודיו הוא רשות, זמן, טקס ומרחב.
התובנות המגובשות כאן מתוך נקודת מבט מעמיקה וצלולה יסייעו לעבודתם של כל מי שפוגשים בחומרים: הורים, אמנים, מחנכים ומטפלים. הספר ירתק גם את הקורא הסקרן שאינו בעל רקע מקצועי.

 

נונה אורבך היא אמנית רב-תחומית, מטפלת, בלוגרית, מרצה ומנחה סדנאות למטפלים בארץ ובעולם; עוסקת ביצירתה בהקשרים ארכיאולוגיים והיסטוריים. מכלול עבודתה מכונס תחת הכותרת: "תל-נונה". היא החופרת בתל, היא הנחפרת והיא הממצאים. לשם כך היא מקיימת ספריה וירטואלית כבלוג שהוא גם נר זיכרון לספריה האלכסנדרונית שנשרפה על רבבות מגילותיה. היא מנסה מטפורית לעורר אותה לחיים.
נונה אורבך מוליכה מהלך חברתי לשינוי מערכת החינוך באמצעות הבנת הסטודיו באמצעות קהילת למידה אינטרנטית בת אלפי משתתפות. תכני הלמידה העשירים מצטברים מטפורית לספריה הקדומה. המעשה החינוכי-חברתי נתפס כחלק מיצירתה האמנותית, כמו גם ספר זה. ספרה הקודם, "רוח החומר" (1997), אשר נכתב בשיתוף עם לילך גלקין, הוא כלי עבודה שימושי למטפלים ומחנכים.

 

לרכישת הספר ביריד

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 3: שפת החומרים

 

צורה שואפת להשלמה​​​​​​​. חומר, לעולם לא. חומר הוא מתווה גולמי של חלימה ללא גבולות1.

 

ברצוני להציג שאלות על חומרים כשפה ולתאר את האלכימיה שנוצרת במהלך הטיפול באמנות דרך כמה פריזמות, כאשר שתיים מהן משמשות גם ככלי עבודה. אפנה תשומת לב למשמעות הגשת החומרים והסיווגים השונים שלהם. דגש מיוחד יושם על הקשר בין טבעם של חומרים לפעולות שנעשות עמם. ואלו הנושאים: חומרים כפרסונות, כלי הפעלים (כלי פנומנולוגי), הערה על חומרים ראשוניים ומשניים, איזה חומר אני עכשיו? (כלי השלכתי).

 

מטפלת באמנות, בסוף שנות ה-20 לחייה, נכנסת לסטודיו למפגש הדרכה ראשון ובידה ילקוט עור חום. בעודנו הולכות יחד מהפתח אל שולחן העבודה היא מתבוננת במבט חד ומהיר מסביב, מתיישבת ומוציאה במהירות מחברת גדולה וניירות מודפסים רשמיים. היא מספרת באיזו אוניברסיטה היא סיימה את לימודיה זה עתה ועל המקום החדש שבו היא עובדת. היא אינה שואלת דבר על אופן עבודתי או על הסטודיו ואינה מפרטת את ציפיותיה מן ההדרכה. היא נחפזת לשתף "בבעיה עם הילדה בת השמונה שנכנסת לטנטרומים של כעס בבית ובבית ספר, כמו שסיפרתי לך בטלפון...". היא מרימה את אחד הניירות הרשמיים, לוחצת על העט שלה ומקריאה מה אומר פסיכולוג בית הספר על הילדה. ביטויים כמו "יחסי אובייקט", "אגרסיביות" ו"מבחן בית-עץ" מתעופפים באוויר. איני חשה בה ובילדה שהיא רוצה לדבר עליה. היא לא הביאה עבודות שלה וגם אין לה תיעוד צילומי שלהן.

אני תוהה מדוע היא בחרה במטפלת באמנות להדרכה זו ולא בפסיכולוגית. אני שואלת אותה אם היא מוכנה לאפשר לי להכיר אותה ואת הילדה דרך חומרים, שכן לפנינו הזדמנות ללמוד משהו דרך הסטודיו.

"אם היית יכולה לתאר את הילדה, איזה חומר היא הייתה? הסתובבי בחדר ובחרי כל מה שמייצג אותה, בחרי באופן אינטואיטיבי. כל מה שתבחרי זה בסדר".

היא עוברת במבטה על פני החומרים הממוינים ולבסוף עוצרת ליד מדפי המיניאטורות של שולחן החול. היא כורעת ובוחרת מאוסף מגוון של סוגי אבנים כמה אבנים כהות. היא מניחה אותן על השולחן הלבן במקבץ מכוון ומתבוננת בי. לאחר שקט די ארוך ונשימה עמוקה היא אומרת שהיא מופתעת מהבחירה שלה. מכיוון שאני רוצה שהיא תישאר עוד קצת במצב לא-מילולי, אני שואלת אם היא מוכנה להגיב לבחירה שלה בתגובה ציורית קצרה. היא קמה מכיסאה ומתבוננת במדף חומרי האמנות ושואלת: "מה זה הבקבוק השחור הזה?".

היא בוחרת דיו יפני שחור (תרכובת של שמנים, מים ועץ שרוף). היא מציירת את האבנים בתנועות מכחול רכות וכתמיות על נייר יפני שהצעתי לה. הנייר סופג את גוני הדיו האפורים והשחורים שהיא יצרה בשקעי הפלטה הלבנה. ציור אקספרסיבי של חמש צורות מחודדות מתייבש על השולחן ומהדהד את האבנים מולו. לאחר שקט ארוך היא אומרת: "אני אוהבת את הדיו הזה.... אוי... בחרתי חמש אבנים... זה מספר בני המשפחה של הילדה. גם שלי... מהן האבנים האלה?".

"אבני מגמה, שאריות לבה".

אבני המגמה השחורות והעתיקות מחזיקות את זיכרון האש. הציור מהדהד אותן דרך חומר, שגם הוא שחור ואוצר בתוכו זיכרון של אש. האם אנו מתקרבות עתה למהות הטנטרום של הילדה? האם זו מטפורה לאינטגרציה שאנו מחפשות?

 

אני מתעניינת ביחסים של מטופליי עם חומרים; זה אוצר של ידע אותנטי המבטא גם רגשות ומשמש אותנו לתקשורת עם החלקים הלא-מילוליים העמומים בנפש. החומרים עצמם מציעים אפשרויות לנוף מרובד משמעויות, שנפרש אסוציאטיבית ובעדינות מוליך אותנו לעולם המטפורות ומעורר זיכרונות רדומים. מהלך כזה מאפשר הצעות, פתחים ואפשרויות ואינו מצמצם את המטופל לכותרת או לדבר מה מוחלט שסוגר עליו.

ממטפלת באמנות מצופה להקשיב ללחישות ולטונים העדינים של הבנת החומרים והפעולות הנלוות אליהם. אלו מטפורות עמוקות ושימושיות, כפי שנוכחנו בדוגמת מפגש ההדרכה של מטפלת בתחילת דרכה. כיצד קרה שהיא ליקטה דווקא חמש אבני מגמה מהמגוון הגדול שהיה שם? ומדוע בחרה דווקא צורות מחודדות, כאשר היו גם עגולות באוסף? מדוע בחרה דווקא בדיו היפני הסמיך והאורגני? כיצד קרה שהיא גם יצרה את הקשר המספרי-אסוציאטיבי בין משפחת הילדה למשפחתה שלה? מתיאור קטע ממפגש ההדרכה הזה אפשר להבחין כיצד מושגים פסיכולוגיים מוצעים במהירות בימים אלו על ידי מטפלות צעירות, ואולי אף מובילים למסקנות נמהרות. האם אבד האמון שלנו בתהליך היצירה בחומרים? האם שכחנו ששורשינו העמוקים מעוגנים בציורי המערות ובחריטה, ביצירה ובעבודה באבני צור?

הקשר בין פעולה, כלי וחומר הם ביטוי לעולמו הפנימי של היוצר, הגרעין הרוחני שלו. יתר על כן, זו גם נקודת המפגש עם הגרעין הרוחני האישי, המהדהד גם את תולדות האמנות על חומריהן הפיזיים. אין זה מקרה שאבני המגמה והדיו מזכירים לנו מהויות תרבותיות קדומות. התודעה החומרית והקמאית שלנו מחזיקה בזיכרונות עמומים אלו המתבטאים במפגשים בסטודיו. לכן, אם נתבונן בחומרים כאישיויות (פרסונות) נוכל לומר שהבחירה הזאת באותה נקודת זמן מאירה הן את החומר והן את האדם בנקודת מפגש ספציפית של שניהם, גם בהקשר תרבותי.

במסה "להוציא רוח מן החומר"2 נכתב על המשמעות העמוקה של חומרים בתהליך היצירה, ונשאלת השאלה כיצד אפשר לתת להם במה ומדוע ישנם כה מעט טקסטים כאלה? מדוע רוב הטקסטים עסוקים בעיקר בפן הטכני של החומר? מטפלים באמנות ממעטים לעסוק בשאלות בנוגע למשמעות הרגשית-רוחנית-קוגניטיבית של החומרים השונים ופשר הקשרים ביניהם. לדוגמה, מה ההבדל בין צבע שמן צהוב לאקריליק צהוב? מהן האיכויות המדויקות, הרגשיות-רוחניות-טקטיליות, המיוחדות לכל אחד מהם?

על מנת לטפח ולהעשיר את הפן הלא-מילולי ואת מגוון החומרים בטיפול באמנות כדאי לקרוא את כתביה של קת'רין היילנד מון3. היא שואלת שאלות מהותיות על חומרים, שאלות שהן תמצית התכנים שעליהם עלינו לתת את הדעת. שאלותיה הצלולות עוסקות בניסיון להבין את התופעה הפלאית שבה חומר קונקרטי וכלי עבודה יכולים למעשה לעורר וליצור טרנספורמציה רגשית, תרבותית וקוגניטיבית באדם:

 

מכיוון שחומרים הם המרכיבים שדרכם ניתנת משמעות ותקשורת בהקשר של טיפול באמנות, הבנתם על ידי המטפל היא היבט משמעותי בזהותו המקצועית. מה משמעותם של חומרים? מהן התיאוריות שעל פיהן מחליט מטפל באמנות איזה חומר יבחר להגיש למטופל? או איזו אסופת חומרים יציג, שמהם יבחר המטופל? כיצד המטפל באמנות מפרש את המשמעויות של בחירת המטופל ואת אופן השימוש שלו בחומרים שבחר?4

 

ניתן גם להתבונן בטיפול באמנות דרך מודל פסיכודינמי המוצע על ידי קייגין ולוסאברינק, שבו איכויות החומרים מקושרות לדרגת התפעול הפסיכולוגי שלהם5. הספקטרום שלהן קרוי "המודל הנוזלי-מתנגד". על פי מודל זה, החומרים נמצאים על רצף שבין התנגדות לנוזליות. החומרים המתנגדים הם הקווים והנשלטים, ולכן הם מייצגים או מעודדים את התכונות הקוגניטיביות והמאורגנות של המטופל. בצד הנגדי של הספקטרום נמצאים החומרים הנוזליים, שמציפים ומביעים את הפן הרגשי הכאוטי יותר בנפש, את האיד.

להלן דוגמה מתהליך אישי המתייחסת לשימוש בחומר כמקום בטוח, שסייע לי בשעה טראומטית:

 

הייתה מלחמה. רבים מבני משפחתנו וחברינו היו בחזית. קיבלנו מסכות גז מחשש להתקפה כימית. הרדיו פעל כל הזמן ואני בישלתי כאילו ציפינו לאורחים רבים. עם כל אזעקה, ביום ובלילה, רצנו עם בנותינו, שהיו בנות 8 ו-9, לחדר האטום. למרבה המזל הן זוכרות את התקופה הזאת כתקופה שמחה, כי הן קישטו את המסכות שלהן בצבעים ובמדבקות, קראו להן בשמות ואכלו ממתקים בלי הגבלה בזמן שחיכינו לאזעקת ההרגעה. למי אכפת משיניים בריאות אם ממילא נמות?

הבאתי למטבח את כן הציור מהסטודיו ואת כל הפחם שהיה לי, כולל גושי פחם ממדורה. פיזרתי כמה עיתונים על הרצפה, אף על פי שחשבתי שלא ממש חשוב לשמור עליה מאבקת הפחם המתפורר, כי ממילא נמות עוד רגע. לאורך ימים ולילות ציירתי 100 רישומים אינטנסיביים של כיסאות חזיתיים על נייר בגודל 35X70 ס"מ. כל כיסא ייצג אדם שרציתי לגונן עליו. חשבתי על הפרעונים היושבים ומביטים קדימה אל הנצח בפירמידות האטומות שלהם. חיי הצטמצמו למטבח ולחדר האטום במקצב הלא-צפוי של האזעקות. עבדתי כאילו חיי תלויים בכך.

ממרחק הזמן אפשר להבין כיצד שאריות העץ השרוף שנבחרו באופן אינטואיטיבי היו החומר המדויק ביותר לביטוי חרדה קיומית. יצירת הסדרה החזרתית הזאת אספה את חרדותיי לדימוי ממורכז, כאשר רצפת המטבח, הידיים והבגדים הוכתמו. יתר על כן, כאמנית שעוסקת בארכיאולוגיה וקוראת למכלול יצירתה "תל-נונה", המדיום הזה נחווה כמתייחס לשאריות חומר שבעוד זמן גם אני וגופי נהיה חלק ממנו.

 

הרישום ויצירת הכתמים בגושי פחם המדורה או במקלונים יצרו מצד אחד תחושת התנגדות ושליטה כמו במודל של לוסברינק, שנראתה אקספרסיבית מאוד על הניירות הלבנים. מצד אחר, השבריריות וההתפוררות של החומר לכל עבר הכתימו את הרצפה והארונות ונעו לכיוון הנגדי על פי מודל זה. על פניו, החומר מצוי בטווח החומרים המתנגדים, אך עם זאת הוא בעל פנים מורכבות ולא חד-משמעיות. אני נזכרת כיצד חשבתי אז על הפחם כחומר עצוב שליווה תחושת חוסר אונים. חשבתי על כך שאלו שאריות עץ מת שמצייר עבורי כיסא, המייצג אדם יקר שברצוני להציל על ידי מעשה כישוף אמנותי. המדיום מכיל מעגל חיים שלם מזרע לעץ, לכריתתו ולשריפתו לחומר ציורי שנועד עתה למעגל חיים חדש. ואכן, התבוננות לאורך השנים ביוצרים המשתמשים בפחם גילתה לעיתים קרובות שהוא מתקשר למוטיבים בין-דוריים העוסקים באובדן ובאבל6.

סיידון, פסל ומטפל באמנות, תורם גם הוא מחשבות וידע הנובעים משני עיסוקיו. הוא מדבר על החומרים כמשקפים איכויות אנושיות וסימבוליות. לדבריו, כמו בני האדם, גם חומרים עשויים להיות רכים או קשים, וכל חומר הוא בעל ייחודיות משלו. נוסף על כך, הוא מדבר על חומרים כבעלי משמעות גם ביחסים בין המטפל למטופל וכמשפיעים על שניהם7.

להלן הדגמה כיצד חומר מהווה גשר (relational dimension) ליחסים המעמיקים בין ילד למטפלת ומשפיע על שניהם:

 

ילד בן 9 עצוב ומדוכא הגיע לטיפול. נהגנו לרשום יחד בעיפרון . בדרך כלל הוא רשם סצנות מלחמה מייאשות, כאשר תפקידי היה להמציא משהו או מישהו שיציל את הלוחם ברישום המשותף. כל הצלה שלי הותקפה על ידי כלי מלחמה משוכלל יותר מצדו. התהליך הכואב והמתיש הזה נמשך שבועות ארוכים. באחת הפגישות הוא ניגש לראשונה לשולחן החול ושקע במשחק בחול היבש. הוא היה מרוכז מאוד, חופן את החול ברכות ומתבונן כיצד הוא גולש בין אצבעותיו. הוא חזר על הפעולה פעמים רבות בעודו מרוכז מאוד במה שנראה לי כטקס ואולי אף רמז לאינטגרציה בין גבוה לנמוך. הוא עצר והתבונן באוסף המיניאטורות, כרע ואסף את כל אבני הכורכר וסידר אותן כמעין חומה שקועה בחול בחלק הימני של הארגז. הוא הוסיף לטאות ושלד אדם אחד שקבר מתחתן. הוא סיפר שסוף העולם קרב ורק הלטאות ישרדו.

 

מעבר למפגש הדרמטי ומה שהילד אמר על עולמו, השתאיתי מאוד, שכן האבנים שבחר היו חלק מאוסף שהבאתי כמה ימים לפני כן מהים. אספתי על החוף אבני כורכר כמודלים לפסלי מאובנים ענקיים שהיו אז נושא היצירה שלי. מקצת האבנים האלה נכנסו לאוסף שולחן החול, ומכל האוסף הענק של מיניאטורות וסוגי אבנים וצדפים הוא בחר בדיוק באלו שהעסיקו אותי באותו הזמן. תחושת הקרבה שלי כלפי ילד כה צעיר, שנוצרה דרך בחירת חומריו, עודדה אותי מאוד. הבנתי אותה כאיתות שלעיתים מגיע ממקומות פלאיים שאינם מוסברים בדרך קוגניטיבית. יכולנו לשוחח באמצעות חומרים ותמונות בחול על זמן ושרידים, על מחזוריות וצער, על משמעות ותקווה. יתרה מזאת, בעקבות מפגש זה נרשמתי ללימודים מתקדמים של שולחן חול.

אם כן, חומרים עשויים לקחת אותנו למחוזות נפש עמוקים ואף לא-נוחים. גסטון באשלאר אמר: "היד היא בעלת יכולת לחלימה והיפותזה משלה. היא מסייעת לנו להבין את החומר במצבו הקיומי העמוק ביותר"8. כל מפגש בין חומר לאדם בתהליך אותנטי מביא עמו עומק ומשמעות. הנוכחות והעדות, המפגש האנושי והרשות לחוות משקפים זאת ומעצימים ותומכים בטרנספורמציות של המטופל ואף של המטפלת. לצד הצלילה למחוזות פנימיים, מעצם העשייה נבנים כוח ומשמעות התומכים בהתבוננות שמתגלה לנו:

• ראינו כיצד המודרכת שנכנסה לפגישה ראשונה, שבוודאי הייתה במצב של מבוכה, מגלה בתוכה עולם ביטוי עשיר ומפתיע שלא היה ידוע לה כלל. הוא התגלה לה דרך ידיה.

• חומר עזר לי להתמודד במצב של חרדה קיומית.

• הילד ששיחק בחול איפשר לעצמו ביטוי ולמטפלת צמיחה מקצועית, בלי שידע זאת.

 

בסטודיו נוכחת כוונת הגשה

ניתן לומר שכל הגשה, הנחה של חומר או אופן מיונו הם מעשה ותנועה המופנים מהמטפל אל הזולת. זו תנועה המבקשת להעביר מסר של רשות, מאמץ מדויק של הזמנה ליצירה, הצעה לחיות ולביטוי; וזה אכן משפיע על היוצר. הסטודיו הוא עולם המתבטא על ידי הגשות ו"מנחות", שהן תנועות מודעות ממני אל האחר. הנחה ומנחה הן מילים קרובות ואף קשורות לאלוהות. סטודיו הוא ביטוי של תורת ההנחה. מנחה לנפש, מנוחה לנפש. זה מקום וזמן של התכיילות מתמדת של הגשות. התהליך כולל כלים וחומרים, פעולות וזמן הרהור, תסכול ויחסי אנוש, ידע קדום וזיכרונות אישיים ואוניברסליים. זה עולם זעיר בעל כללים מיוחדים המאפשרים ליוצר להתנסות, לשגשג ולהרהר בעולם שבחוץ בתהליך של הלך רוח מתמשך (going on being). הסטודיו מזמן אפשרות להרהור דרך פעולות עם חומרים. זה עולם בתוך עולם. לכל חומר פרסונה משלו וחלק בהיסטוריה של תולדות האמנות שטבועה בו. לדוגמה, כאשר אנו מתבוננים בעט ציפורן עולה בקלות אסוציאציה של רישומי לאונרדו על ניירות צהבהבים; צבעי מים אוצרים את זיכרון האקוורלים של טרנר וגם ציורים סיניים.

הבנת החומרים מבוססת על הלמידה והידע של כל התרבויות: כיצד ליצור אבקות צבע, כיצד ליצור פסלי ברונזה, איך אורגים שטיח מצמר כבשים? כל היוצרים: אלכימאים, שמאנים ואמנים כיבדו את הידע הבין-דורי שנצבר בנוגע לאיכויות ומשמעויות הזרעים, הצמר, קליפות הביצים והנוצות. הם הבינו כיצד אבנים, צמחים וחלקי חיות הם חומרים שניתן להפיק מהם מתנות רפואה לגוף ולנפש. אנשי המערות בוודאי התייחסו בכבוד עמוק לכלי הצור, לעצמות, לגידי החיות ולצמחייה. אנו, מנהלות הסטודיו, ירשנו את חוכמת הניסיון הזה, שהוא ידע עצום – רוחני, טכני, קוגניטיבי ורגשי – שמסומן באבקות, בגושי אבן, בעץ ובחומרי ציור. לא הכול נשכח. הרבה מהידע הזה עדיין מחכה לנו בזיכרון הגוף ובסטודיו.

לדוגמה, חומר בראשיתי כמו אדמה מלמד אותנו בנדיבות כיצד ליצור כלי כדי לאכול ממנו, אך הוא גם ילמד אותנו כיצד לכבד את מגבלותיו ולהיות עניו. אם הכלי יהיה דק מדי, או אם לא נוציא ממנו את בועות האוויר, הוא ייסדק בתנור. הוא מעביר מסר גלוי ופשוט: אם לא תכבד אותי, לא אשרת אותך היטב. כלומר, הצבת החומרים בסטודיו מבוססת על ידע מצטבר של דורות של תרבויות, של אמנים ושמאנים, שכיבדו את אוצר הדעת הגלום בהבנת איכויות החומרים ונעזרו בהם כמו בשותפים נאמנים או אפילו כאלים.

 

חומרים כפרסונות

בכל כובעיי בסטודיו, כמחנכת, כמטפלת וכאמנית, אני תופסת את המוחשי כנפשי ורוחני גם יחד, ולכן החומרים נתפסים כבעלי אישיות הנושאים איכויות רגשיות ורוחניות. אני מבחינה באיכויות המדיום והפעולות שנעשות בו כמייצגות מצב נפשי-רוחני. הפעולות והבחירות הן ארכיטיפים אוניברסליים ובו בזמן גם אישיים. זה עולם בתוך עולם: היוצר מהדהד את מה שטבוע במין האנושי, ובד בבד גם מנכיח משהו ייחודי חד-פעמי משלו.

את חומרי הסטודיו הבסיסיים ניתן לחלק לכמה "משפחות", לכמה קטגוריות. לכל "משפחה" מדף משלה, ולצדה, בדרך כלל, הכלים והמתווכים הטבעיים שלה. לדוגמה, תרסיס קיבוע (פיקסטיב) יהיה קרוב לפחם, לעפרונות ולגירי הפנדה; ליד צבעי המים יהיו מכחולים ופלטות שקעים.

להלן טבלה של ארבע המשפחות הגדולות בסטודיו שלי. החומרים בטבלה ממוינים על פי מכנה משותף של איכויות טכניות, רגשיות, חברתיות וקוגניטיביות. אפשרויות הביטוי המהותיות שלהם מקרבות אותם כשייכים לאותה הקטגוריה. (ראו תמונות 26-31)

 

תמונה 26 - חומרים יבשים קויים

תמונה 26

 

תמונה 27 - חומרים רטובים

תמונה 27

 

תמונה 28 - חומרים תלת ממדיים

תמונה 28

 

תמונה 29 - נייר

 

תמונה 30 - חומרי טבע ומחזור

 

תמונה 31 - מחברים מפרידים מודדים

 

חומרים קוויים יבשים:
עפרונות, גירי פסטל, גירי שמן, פחם

חומרים רטובים:
גואש, אקריליק, שמן, דיו

תלת-ממד:
חמר, פלסטלינה, קרטון ביצוע, חלקים בתפזורת (לדוגמה, חומרי מיחזור וחומרי טבע)

מחברים, מפרידים, מודדים:
מהדק סיכות, נעצים, דבקים לסוגיהם, מספריים, סכין חיתוך, סרגלים, מחוגה

 

מילות מפתח המתארות את הפן הקוגניטיבי-רגשי-רוחני של החומרים

קריאת מילות התואר המתלוות לכל חומר, הלקוחות מרוח החומר9, תהווה תמצית של מילות מפתח המרמזות על הפן הקוגניטיבי-רגשי של כל אחד מהחומרים. להלן פירוט מילות המפתח המיוחדות לכל חומר בתוך המשפחה / קטגוריה שלו.

1. חומרים וקווים:

עפרונות, עטים, עטי לבד, גירי שעווה, גירי פסטל, גירי שמן, פחם.

מילות מפתח המתארות את הפן הרגשי-רוחני של חומרים וקווים:

• עיפרון HB-9B: קוגניציה, מדיטציה, ריאליזם.

• עפרונות צבעוניים: קומיקס, חריצות, דחיית סיפוק, סיפור דמיוני, מדיטציה, נרטיב.

• עטי לבד: קומיקס, קישוטיות, התארגנות, אורנמנטיקה, חזרתיות, הצלחה.

• עטי רישום: קוגניציה, קומיקס, מנגה, מדיטציה, אובססיביות, תכנון.

• גירי שמן: גמישות, אשמה, אורגניות, משחקיות, חושים, חושניות, טקטיליות, חריטה.

• פחם: גמישות, אימפולסיביות, תנועה, כוח, נפרשות, חושניות, טקטיליות.

 

2. חומרים רטובים:

גואש, צבעי מים (אקוורל), אקריליק, דיו וציפורן, דיו צבעוני, צבעי שמן.

מילות מפתח המתארות את הפן הרגשי רוחני של חומרים רטובים:

אקריליק: עושר שפע, צבעוניות, גמישות, הכרת תודה, הסתרה, איחוי, תיקון, משחקיות, הצלחה.

גואש: יכולת, התרגשות, עצמאות, לכלוך, הנאה, חושניות, חיות.

דיו מערבי ודיו יפני: אינטגרציה, תנועה, רוחניות.

צבעי מים (אקוורל): יופי, גמישות, אימפולסיביות, אינטגרציה, אופטימיות, רוחניות.

 

3. תלת-ממד:

חמר, פלסטלינה, קרטון ביצוע.

מילות מפתח המתארות את הפן הרגשי רוחני של תלת ממד:

חמר: מרכוז, הנאה, קדמוני, ראשוני, אורגני, שחרור, חושניות, טקטיליות, טרנספורמציה, רגרסיה.

פלסטלינה: אינטימיות, שמחה, מיניאטורה, אופטימיות, משחקיות, הנאה חושניות, הצלחה, טקטיליות, תלת-ממד.

 

4. מחברים, מפרידים, מודדים:

מחברים: שדכנים, נעצים, מחטים, גומיות, חוטים למיניהם.

דבקים: אקדח דבק, דבקים נוזליים וטייפים.

מפרידים: מספריים, סכין חיתוך.

מודדים: סרגל, מחוגה, משולש.

מילות מפתח המתארות את הפן הרגשי רוחני של מחברים, מפרידים, מודדים:

לכל הכלים בקטגוריה זו ישנו מכנה משותף של תיווך בין הגוף לחומרים. כל אחד מהם מקרב או מרחיק, מצמיד חומרים או מפריד ביניהם. לפיכך הם מייצגים משמעויות ואפיונים של קשר ויחסי אובייקט; הם מבטאים באמצעות פעולות הידיים היבטים של קשר.

החומרים האלה בסטודיו ממוינים כהגשה לבחירה אישית. לכל קבוצה ישנו מכנה משותף שנחווה מיד בגוף כהגיוני. לדוגמה, החומרים הקוויים ייראו במבט מהיר. לצִדם יצטרפו גם הכלים הנלווים אליהם: מחדדים, מחקים, תרסיס קיבוע. דבר זה גם יאפשר להחזיר אותם לאותו המקום ולשלוט על כל הבחירות בתהליך.

התבוננות במדף כזה ובחירה ממנו היא כמו דפדוף במילון מילים נרדפות ובחירת המילה הנכונה: האם אני זקוק עכשיו לקו דקיק וחד (עט, עיפרון HB)? האם אני זקוק לקו עבה וקטיפתי (פחם טבעי)? האם אני מעדיף קו שחור אחיד (עט לבד)? חיפושים עמומים אלו נעשים בגוף, ובדרך כלל הם חסרי מילים והמשגה. זהו ביטוי התקשורת של הגוף עם עצמים, כלים וחומרים. המקום המדויק שמחליט על הבחירה מתקשר ל"חוש הבחירה", למושג felt sense שטבע ג'נדלין10. רוב רובן של הבחירות מתבררות כבעלות משמעות ואינן מקריות.

 

כלי הפעלים: כלי פנומנולוגי

כפי שראינו, בכל חומר ישנו טווח אפיונים טבעי ועשיר של תחושות ורגשות, המהווה עבור המטפל כלי להתבוננות בתהליכי יצירה. כל העת מתקיימים יחסי גומלין בין חומרים לרגשות, אך כדי להתבטא, החומרים תלויים בפעולות. לכן הפנומנולוגיה של הפעולות משמעותית כל כך. המאמץ הוא לדייק ככל האפשר בשיום הפעלים. כהדרכה עצמית ולצורך תצפיות פנומנולוגיות מוצע כלי סימון צבעוני לתיעוד תהליך היצירה (הצבעים נתונים לשינוי על פי בחירה אישית):

הרשימה הכרונולוגית של פעולות היוצר מסומנת בירוק.

המשפטים שנאמרים על ידי היוצר מסומנים באדום.

סימון זה מאפשר לי להבין לעומק את מה שהתרחש בפגישה. לדוגמה, תוך כדי הקריאה מתעוררות השוואות בין פעולות הגוף, הניכרות ברשימת הפעלים הירוקה, לבין המילים שנאמרו באותו הזמן. מילון של מילים נרדפות מסייע לבחור את הפועל המדויק. לדוגמה, האם המטופל הכה בנייר בגיר הכתום? האם הוא דפק עליו, הטיח אותו? האם זה היה תיפוף או מכות כמו בפטיש?

להלן תיאור פגישה עם ילדה בת ארבע שלא נגמלה עדיין מעשיית צרכים בתחתונים, שמוצג כאן פעמיים. פעם אחת כציטוט מהמסה11, כאשר הפעלים מודגשים, ופעם שנייה בטבלה שבה הפעלים מופיעים בעמודה אחת בירוק, והמשפטים שאמרה מופיעים בעמודה אחרת באדום.

1. הציטוט מהמסה:

 

ילדה בת ארבע, שלא נגמלה עדיין מעשיית צרכים בתחתונים. הילדה הגיעה לטיפול בסטודיו. זו הפגישה השנייה והיא כבר מכירה את סדרי המקום. היא מבקשת לצייר בצבעי גואש. מימינה שולחן קטן עם תבנית ביצים ובו צבעים, סמרטוט וצנצנת מים. היא בוחרת מכחול עבה מכד המכחולים, עומסת הרבה צבע על המכחול וניגשת לנייר תלוי על קיר ומטיחה בו כמה כתמי צבע. כשנגמר הצבע שבמכחול היא טובלת אותו בצבע אחר. היא אינה שוטפת את המכחול בין צבע לצבע, כפי שהיא נוהגת בגן שלה. היא מנסה להעמיס על המכחול כמה שיותר משחה. המכחול מגיר טיפות צבע על הרצפה. היא מסתכלת אלי. לאחר כמה טבילות היא שוטפת את המכחול בכוח. היא חובטת בחוזקה את המכחול בתחתית כלי המים. קופצת, שרה ואומרת: "איזה מים מגעילים! קקי! איכסה!" היא מסתכלת אלי. נשפכים מעט מים על הרצפה. ושוב היא מחפשת את מבטי. היא מניחה את המכחול לצד הצנצנת. היא מרימה אותה בשתי ידיים ומנסה לשפוך את תכולתה לתוך תבנית הביצים. היא מסתכלת אלי. היא מניחה את הקערה. היא מכה במכחול, שרה ורוקדת סביב. המים בצנצנת חומים כהים. אני מביאה לה צנצנת נוספת ואומרת לה: "עכשיו יש לך מים חומים וגם מים שקופים". היא אוחזת בשתי ידיה את הצנצנת עם המים השקופים ושופכת בזהירות ממנה לצנצנת הראשונה ומכריזה: "אני מערבבת!"12.

 

2. כלי הפעלים:

​​​​​​​

פעלים [בירוק]:  מילים ומשפטים הנאמרים במקביל לפעולות [באדום] ​​​​​​​
מבקשת, בוחרת, עומסת, ניגשת, מטיחה, טובלת, שוטפת, מנסה להעמיס, מסתכלת, שוטפת, חובטת  
קופצת, שרה, ואומרת "איזה מים מגעילים! קקי! איכסה!"
שוטפת, מסתכלת, מחפשת, מרימה, מנסה מסתכלת, מניחה, מכה, שרה, רוקדת, אוחזת, שופכת  
מכריזה "אני מערבבת!"

 

הטבלה משרטטת את שלד המפגש וממצה אותו. אנו רואים את הפעולות שלה בינה לבינה, את חזרתיות קשר העין אתי, כמו פזמון, ולבסוף אולי גם רמז לכיוון של אינטגרציה, המיוצגת בהכרזתה: "אני מערבבת!". טבלה זעירה כזו משרתת אותי כמו תסריט המודגש בצבע, כך שקל לזהות פעולות ולצִדן משפטים בסנכרון ביניהם. זה כלי שימושי ומפתיע להדרכה עצמית, אשר באופן פשוט וצלול מגלם בתוכו במילים את האלכימיה של טיפול באמנות. הוא מנכיח את תהליך הנפש של המפגש דרך שיום פעלים ורישום משפטים באופן גולמי, חווייתי ולא-שיפוטי. זה אוצר של ידע.

 

הערה על חומרים ראשוניים ומשניים

בשנות ה-90, בביקור בדיונות במרוקו, הופתעתי למצוא שקיות ניילון מפוזרות על החול הזך. חוויתי זאת כפגימה בנוף הבתולי. ואז נזכרתי שאני באה מארץ שבה על כל צעד ושעל חיו תרבויות זו על גבי זו והשאירו סימנים לאורך מאות אלפי שנים. חלקי חרס, מטבעות, עצמות, בד, מגילות ושברי זכוכית נמצאים בכל מקום ומתגלים כמעט בכל אתר בנייה. כלומר, האדם תמיד השאיר אחריו שובל של חפצים ושאריות מחייו.

עד המהפכה התעשייתית החומרים בסביבת האדם היו טבעיים: חמר ומתכות, טקסטיל, זכוכית, נייר, אבקות צבע ושיש. חומרים תעשייתיים עשויי פולימרים הם תרכובות שהאדם יצר, חדשים בעולמנו. בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות מצטברים בעולם חומרים ממשפחת הפולימרים שאינם מתכלים. מציאת אוזן חרס של כד רומי מספקת חן ותחושה היסטורית נעימה של מפגש עם יד הכדר מעבר לזמן. מציאת בקבוקי פלסטיק בוואדי ליד ביתי היא חוויה שונה לחלוטין.

איך זה קשור לחומרים בסטודיו?

תפיסת האמנות מזמינה היום שימוש וביטוי בכל חומר ומדיה. משום כך נחוץ שבסטודיו חינוכי או טיפולי יהיו גם ייצוגים של חלקי עולם אלו לצורך ביטויים שונים. אי אפשר היום להציע רק חומרים קונבנציונליים מסורתיים אם ברצוננו לאפשר למטופל לבטא את עולמו. לכן בסטודיו נוכחים וממוינים חומרי טבע לצד חומרי תעשייה ושאריות מיחזור.

אני מבקשת למיין את כל חומרי הסטודיו, אלו הקלאסיים ואלו הנאספים והמצויים, חומרי המיחזור וחומרי הטבע, על ציר שבין חומרים ראשוניים לחומרים משניים. חומרים ראשוניים הם אלו שקרובים למצבם האורגני הטבעי בטבע, כמו חמר או פחם; חומרים משניים הם חומרי תעשייה המבוססים על פולימרים – שאריות מיחזור מפלסטיק, מתכות וכו' – שמקורם בבתי חרושת.

מהר מאוד נגלה שגם בתוך כל חומר כשלעצמו מתקיימת יחסיות בין הראשוניות למשניות. לדוגמה, פחם עץ ראשוני יותר מפחם סינטטי, שכן הוא קרוב יותר למקורו, לעץ שרוף; גוש פחם ממדורה יהיה ראשוני עוד יותר, שכן לא עבר שום תהליך בבית חרושת. קרטון שטוח במפעל יהיה ראשוני יותר מקופסה מאותו החומר, כי היא כבר נושאת הֶקשר פונקציונלי של חפץ ואולי אף סיפור, שמרחיק אותה עוד יותר מן הראשוניות היחסית.

התרשים הבא מתאר שלושה סוגי צבע על הסקאלה שבין חומר ראשוני לחומר משני:

 

<-- חומרים ראשוניים: חומרים אורגניים​​​​​​​​​​​​​​ -- צבעי מים צבעי שמן אק​​​​​​​ריליק -- חומרים משניים: חומרי תעשייה ומחזור -->

 

כך זה נראה בסטודיו: חומרי אמנות מסורתיים, כמו צבעים לסוגיהם, יוצגו על מדפים מיועדים לכך. על מדפים נפרדים יוצגו מיונים של חומרים-חפצים על פי נקודת המוצא שלהם. לדוגמה, חומרי טבע כמו ענפים, עלים, זרעים, צדפים, חול, אבנים וכו' יהוו משפחה אחת. לצדם יהיו עוד סוגים של חומרים מן הטבע, שעברו עיבוד תעשייתי כלשהו. לדוגמה, חלקי עץ שלוקטו בנגרייה או חלקי מתכות ממפעלים וטקסטילים. גם מתכת היא במהותה חומר ראשוני, כי מקורה בבטן האדמה, אך המופע שלה בסטודיו הוא משני, שכן כל סוגי המתכות עברו עיבוד ושינוי במפעל, והם משניים לעומת מקורם. דוגמה לחלקי מתכת יהיו ברגים, מסמרים, מפתחות ושאריות יציקה מבתי חרושת. חוטים למיניהם יהיו קטגוריה בפני עצמה ויונחו בסמיכות הממוינת לחוטי טקסטיל, מתכות ופלסטיק. צורתם ותפקודם כמקשרים ומחברים בין אלמנטים יוצרים משפחה מובהקת של תפקוד ברמות שונות של קרבה או ריחוק מהטבע.

ובכן, מה משמעות המיון הזה?

אנו יצורים אורגניים, כלומר הגוף שלנו הוא חומר ראשוני. התבוננות ארוכת שנים בתהליכי יצירה מובילה לתחושה אינטואיטיבית שבדרך כלל יצירה בחומרים הדומים לגוף שלנו תביע איכות אינטימית יותר ביצירה. האינטואיציה שלי אומרת שמטבע הדברים, נבחר מה שדומה לנו ומהדהד אותנו. מציאת חומר בעולם היא תהליך של חיפוש אחר שיקוף והנכחה של עצמי. בהנחה שבחירת חומר אינה מקרית, הבחירה בחומר אורגני מול תעשייתי תהיה בעלת משמעות מטפורית כלשהי בטיפול. יהיה לה הד כלשהו, או שהיא תשמש כאמצעי מטפורי לחשיבה על התהליך המסוים הזה.

אמנם לא ערכתי מחקר, אבל לאורך השנים אני וקולגות שלי צברנו התרשמויות המצטרפות לתחושה ולאבחנה די ברורה שנשים הרות ישתמשו בדרך כלל בחומרים אורגניים יותר ותעשייתיים פחות. לדוגמה, רבות מהן נוטות לגשת לגירי שמן, למרוח ולמזג גוונים, או לצבעי מים, בחיפוש אחר האורגני. ככל הנראה זהו ביטוי המשכי לגוף, הרחבה של הגוף לתוך העולם.

לצד נשים הרות הנוטות לבחור חומרים אורגניים, שמנו לב לכך שילדים רבים בוחרים ממקום סיפורי בנפש. ישנה קופסה אחת שאליה נאספים כל מיני שברי משחקים, חפצים, חלקי מיניאטורות, צעצועים, פקקים מסוגים שונים, אריזות פלסטיק קטנות ומיוחדות ומגוון שאריות מחפצי הבית. זו מעין קטגוריה עמומה מעט של שברים ושאריות. כמה מטפלות או מורות מחזיקות קופסה כזו בסטודיו שלהן. ילדים נמשכים לחטט בה ואוהבים ליצור מהמציאות האלה עבודות מורכבות בהדבקות וחיבורים. נראה שהעיסוק כאן הוא בנייה של סיפור באמצעות ייצוגים של דימויים המזכירים את עולמות המחשב ויצירת סביבה קטנה באמצעותם. נדמה לי שהדימוי והצבע נבחרים ראשונים, בייחוד בקבוצות ייווצרו עבודות תלת-ממד המתארות משחק כדורגל, עיר, יער וכו'. אלו מאמצים קבוצתיים ליצור עולם קטן, תלת-ממדי, שנבנה בד בבד עם הקשר הקבוצתי של הילדים. לפעמים אלו עבודות המתפתחות לאורך שבועות וכוללות עולם דרמטי בזעיר אנפין. השימוש בחומרים המשניים מבסס את הסיפוריות והדרמה המתחוללת על המצע ובקבוצה כהדהוד הדדי.

לעיתים נעשה שימוש בחומרי תעשייה לא-צפויים, כמו בדוגמה הבאה:

 

מטופלת חיטטה בקופסאות החומרים והשתהתה בקופסת שאריות מתכת שכללה חלקי מחשב מפורק, יציקות מתכת קטנות שמצאתי באזור תעשייה, קופסאות פח מעוכות וחוטי חשמל שונים. היא דלתה בטריות ויצרה משמונה מהן אסמבלז' על משטח זיכרון מחשב. היא הדביקה אותן בדבק חם באופן סימטרי כאשר היא מכסה אותן בשכבות של דבק חם שקוף (בחוויה שלי כצופה חשבתי על המושג קבורה). היא השתמשה בדבק החם והשקוף כמחבר שאוגר לתוכו את מה שנתפס בעיניה ככוחות. נוצרה עבודה קטנה ומהודקת. היא אמרה שזה קמע כוחות ואנרגיה. תהיתי על הכוחות שייחסה לחפץ שיש בו גם רעילות, אך היא התעלמה מהפן הזה. לאחר כמה חודשי עבודה הסתבר שהיא חולה במחלה כרונית. היא עצמה ניגשה למגירה שלה והוציאה את עבודת הקמע, ויצרה את הקשר לעבודה הזאת שמעתה סימלה עבורה את ניגודי הרעילות והכוחות שתזדקק להם על מנת להתמודד עם מחלתה.

מה מאפשר המיון הזה? המיונים האלה אינם חד-משמעיים, ובוודאי כוללים טעם אישי, אך לעיתים הם מסייעים להבחין בהיבטים מטפוריים, בייחוד בשילוב חשיבה יונגיאנית. לדוגמה, הברזל נושא איקונוגרפיה רחבה בסיפורי מיתולוגיה יווניים ורומיים, וכך גם האש הקשורה בו, וכו'. כמו כן, אבדוק אם החומרים שנבחרים נוכחים לאורך כל הטיפול, אם הם משתנים, מתי, ומה משמעות השינוי. כלומר, המיון הזה הוא מעין כלי או מטפורת רוחב שמאפשרת לי כר פורה להרהור בנוגע לטיפול ולעיתים גם להבין עוד משהו בקשר אליו.

 

כלי: איזה חומר אני עכשיו?

כלי נוסף שנוסה בקביעות עם סטודנטים, מטפלים, מודרכים ומטופלים בארץ וביפן מבוסס על הבחירה האינטואיטיבית של חומר (או חפץ), אשר עם הזמן מגלה את המשמעויות הטמונות בו ומדוע דווקא הוא נבחר כמייצג למפגש הראשון. הכלי עוקף ידע וביקורתיות, ופועל בטבעיות מהחלקים האותנטיים שלנו. הוא מציע נקודת מבט אוניברסלית, ולכן הוא משמש אותי היטב בחברה הרב-תרבותית שלנו וגם ביפן.

כיצד זה מתרחש?

כל משתתף מקבל מכתב מקדים בדואר אלקטרוני כשבועיים לפני המפגש הראשון. כלומר, ניתן לומר שתהליך היצירה והמעורבות בה מתחיל הרבה לפני המפגש. המשתתף מתבקש להביא למפגש הראשון משהו מוחשי שמייצג אותו כרגע בעולם. זה יכול להיות חומר ליצירה או חפץ או כל דבר אחר מהעולם. הבחירה היא אינטואיטיבית, נובעת מה-felt sense13​​​​​​​,​​​​​​​ גם אם אינה מובנת. להלן דוגמאות לחומרים או חפצים שהובאו: בצק רטוב, חלב אם, אדמה עם כמה עשבים ושורשיהם, חוט אדום, כפית פח, אבן מהגינה של אימא, עלי שלכת, מפתח.

במעגל הפתיחה הראשון אנו יושבים סביב במה נמוכה שבמרכזה פרחים או חפץ אחד שנבחר על ידי המנחה. כל אחד מציג את עצמו דרך החפץ שבחר ומניח אותו מולו. כך נוצרת לאיטה מנדלת חפצים משותפת שבמרכזה פרחים. זו מעין מפה קבוצתית סימבולית. החוויה המצטברת במפגש היא שלפנינו אובייקטים וחומרים אישיים מאוד. כך מתאפשר לנו להכיר זה את זה באופן לא-מילולי, אשר לעיתים מייצג גם את התרבות שממנה בא האדם. כלומר, כבר במפגש ראשון אנו נחשפים לרובד לא-מילולי משמעותי של שותפינו למסע הקבוצתי, גם אם אין לנו יכולת להמשיג זאת במילים. נוסף על כך, מנדלת חומרים ועצמים במעגל של קבוצה חדשה מייצגת גם את "אישיות" הקבוצה באמצעות המגוון שנפרש, מנכיחה את הטווח שבין האורגני לתעשייתי שלה. בסבב / טקס מועבר המסר שלכל אחד ישנו מקום וביטוי ייחודי, וכל אחד תורם לעושר של השלם בתוך מרחב לא-שיפוטי. ניתן לראות את המוצגים כפיסקה שלמה שנאמרה על ידי הקבוצה, כאשר לכל אחד ואחת יש בה חלק. כמנחה, זה מאפשר לזהות תמות משותפות. לדוגמה, ניתן לזהות רמת מופשטות מול תפיסה יותר מוחשית. מישהי הביאה "אבן טוף מהגינה של אימא" ואחרת חלוק נחל שעליו מצויר פרח אדום באקריליק, "כי קיבלתי את זה מחברה". אלו שתי מהויות שונות ביחס לחומר דומה. הראשונה מייצגת עולם חומר עמום, ארכאי ואימהות, ואילו השנייה מייצגת הקשר רגשי סיפורי-תוכני. האבן נתפסת כאן כמצע; ישנה זרות בינה לבין הצבע הסינטטי של איור הפרח. האבן הזאת מייצגת התעלמות מדיבור בחומר. קרה גם שכמה משתתפות הביאו אותו סוג חומר למפגש הראשון. היה מרתק לראות כיצד כל אחת הציגה אותו מהיבט שונה בחייה.

התבוננות במנדלה כמו במפה, מבחינת חומרים ראשוניים ומשניים, תעזור לאפיין את חברי הקבוצה על הטווח שבין אורגני לתעשייתי. ישנן קבוצות שהאווירה בהן תעשייתית יותר, או שהחפצים בהן סיפוריים יותר והחומר משני, ולהפך. להביא מפתח או להביא חלב הם שני דברים שונים. מעניין לציין שבקבוצות יפניות הצד הטבעי נוכח מאוד באמצעות הבאת צמחייה וחומרי טבע נוספים, לצד דמויות מנגה מפלסטיק או ניירות אוריגמי מקופלים לעגורים, המייצגים משמעות תרבותית סיפורית. נוסף על כך, החפצים שהם מביאים קשורים במובהק לעונת השנה שבה מתרחשת הסדנה, ואם דבר זה אינו ניכר בחפץ, הוא יצוין בדיבור.

הנה דוגמה למקבץ קבוצתי של חומרים שנבחרו בשנת 2014 במכון לאמנות במכללת אורנים: בצק, חוט כותנה, חמר, צמר סגול, קונכייה, אבן, נייר, צילום. חשוב לציין שלצד כל חומר שהובא מונחת עוד עבודת נייר זריזה שנעשתה כמה רגעים קודם לכן. כולן קיבלו מעטפה ובה חומרים זהים ויצרו משהו בזריזות על הברכיים במעגל, ללא תוספת כלים. כלומר, כל אחת מיוצגת באמצעות החומר שהביאה במחשבה מוקדמת וכן באמצעות חומרי מעטפה זהים שיצרה בהם זה עתה. (ראו תמונות 24-25)

 

תמונה 24

 

תמונה 25

 

לאחר שנים רבות של ניהול סדנאות מסוגים שונים, גם בשפע חומרים מבתי חרושת, הגעתי למצב של צמצום ודיוק. ההבנה שהחומר שהאדם בוחר הוא השלכה מדויקת גורמת לי לדייק יותר בבחירה מה להציע בהגשות על מדפי הסטודיו.

ישנם חומרים מכל הסוגים, גם מבתי חרושת, אבל אין הצפה, וכל אובייקט שנבחר עבר תהליך של החלטה והבנה מודע אני זקוקה לו ומה הוא משרת. לעיתים קרובות, כאשר ישנם פחות חומרים, היצירתיות תופסת מקום גדול יותר. מניסיוני, אפשר לומר, שבהקשרים של בית ספר וטיפול, ככל שהחומר פתוח וקרוב יותר למצבו האורגני הוא יעודד יצירתיות רבה יותר, בתנאי שתהיה שם דמות בוגרת שיכולה "לקרוא" את המתרחש, לעודד ולהציע תהליכי העמקה. למשל, בדרך כלל גוש חמר יוביל לתהליך מעמיק יותר מפקקי פלסטיק צבעוניים, ולכן כדאי להרחיב את סוגי העפרונות, הגירים, הצבעים הרטובים וסוגי הנייר ואיכויותיו.

טיפול באמנות הוא תהליך נפשי ספירלי של צורך בהתמרה, שמובע בפעולות שמשַנות חומרים המשפיעים על הנפש וחוזר חלילה. ניזכר במטפלת באמנות שבאה להדרכה, ונוכל לראות כיצד מה שיכלה לומר על הילדה היה רק חלק זעיר ממה שעמד לרשותה. כעת אנו מבינים יותר כיצד החומרים ניתנים למגוון רחב של ביטויים שעשויים לגלות לנו עולמות נפשיים ולתמוך בטיפול. זהו תהליך מרובד בשכבות של משמעויות. רמזים כמעט סודיים מחכים לנו, שנפנה אליהם את תשומת ליבנו. כדאי להתבונן בהתנהלות בסטודיו ובבחירות השונות כבמגוון תופעות ודרכי ביטוי המתרחשות בו בזמן, משפיעות ומושפעות אלו מאלו. כל הדרכים העומדות לרשותנו יוצרות עושר. מחשבה משפיעה על פעולה, קריעת נייר משפיעה על רגשות וכו'.

הקוגניציה אינה הכלי היחיד שלנו, גם לא הרגש. אנו יכולים להסתייע באלכימיה, באינטואיציה, בפואטיקה, בתחושות הגוף ובהבנה הפסיכולוגית כדי ליצור התמרות. ככל שנוכל להקשיב יותר לחושינו, להיות נוכחים ולכבד את התהליך העשיר והמרובד שנגלה לנו, כך נלמד ממנו יותר ונוכל לסייע יותר למטופלינו.

אם כן, הסטודיו הפתוח על חומריו הוא חלל ומרחב התומך במצבי הוויה מתמשכת, ומעצם מהותו הוא מאפשר בחירות ומעודדן. אפשר לומר שהמרחב הזה מעודד ומפעיל את הגוף לבחור דרך ה-felt sense – זה המקום בגוף שבתהליך של הקשבה עדינה ושקטה תצוץ ממנו תשובה שאינה קוגניטיבית או ישירה ולרוב מפתיעה, והיא בעיקר אותנטית – ולכן מציפה רגש ומביאה לתחושת רווחה ודיוק.

 

 

​​​​​​​הערות

[1] Gaston Bachelard, Water and Dreams: An Essay on the Imagination of Matter, Dallas: Pegasus Foundations, 1983, p.113

[2] אורבך, "להוציא רוח מן החומר".

[3] Catharine Highland Moon, Materials & Media in Art Therapy: Critical Understandings of Diverse Artistic Vocabularies (Kindle Locations 1501-1505), Taylor and Francis, Kindle Edition, 2002

[4] שם.

[5] שם.

[6] נונה אורבך ולילך גלקין, רוח החומר, אח, 1997.

[7] Moon, Materials & Media in Art Therapy

[8] Bachelard, Water and Dreams, p.107

[9] אורבך וגלקין, רוח החומר.

[10] Gendlin, Focusing

[11] אורבך, "להוציא רוח מן החומר".

[12] שם.

[13] Gendlin, Focusing

​​​​​​​

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן12/5/2019

שלום. אני שואף לשפר את העולם בעזרת רוחניות, להביא עוד רוחניות ותבונה לעולם. אני מרגיש שיש לי שליחות שאני נאבק בשבילה. אולי אני האיש הכי רוחני בעולם.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן12/5/2019

שלום. אני אמן מלידתי ובנפשי, פעם הייתי סופר ועכשיו אני משורר. אני מאמין שעיסוק באמנות, ביצירה וברוח מאד חשוב לנפש האדם ולפיתוחה. היוצר אמנות נעשה יותר מעניין רגשית, ויכול להבין את העולם יותר במקוריות. אבל כמובן, אמנות לא שווה אם לא מצורפים אליה מוסריות וטוב לב.