קהילה בטראומה: סיוע לנפגעי השריפה בפרדייס, קליפורניה
מאת ד"ר אסתי אבנון וד"ר יהודית ריבקו
הגענו לקליפורניה שישה שבועות אחרי שריפה שכילתה את העיר פרדייס (Paradise) עד היסוד וגבתה את חייהם של 88 בני אדם. 25 אנשים עדיין נעדרים. 52,000 בני אדם איבדו את בתיהם על כל תכולתם.
נשלחנו במסגרת "ישראייד" (IsraAID) – עמותה ישראלית לא-ממשלתית, הפועלת ברחבי העולם במטרה לספק סיוע הומניטרי בעת אסונות ומקרי חירום. שתינו מטפלות בפסיכודרמה ובעלות ניסיון בסיוע לקהילות מוכות טראומה, אך תהינו האמנם עזרתנו נחוצה במדינה מפותחת כמו קליפורניה שבארצות הברית.
התגוררנו ביישוב צ'יקו (Chico), הסמוך לפרדייס. באחד הימים ביקרנו בפרדייס. השמים היו קודרים, והקור העז שקיבל את פנינו, חדר לעצמות והעצים את הזעזוע מהמראות שנגלו לעינינו. דבר לא נותר מהעיר מלבד ארובות הקמינים הבנויות לבנים. הן עמדו על תילן, והיוו עדות אילמת לעיר שחרבה. גן עדן שהפך לגיהנום. הפינוי היה מהיר (כרבע שעה מרגע שהגיעה ההתראה) והמפונים נאלצו להותיר מאחור את כל היקר להם.
מעגל הנפגעים כלל גם את היישובים הסמוכים. האזור כולו כוסה בפיח שחור ועשן סמיך. במשך מספר שבועות בתי הספר באזור היו סגורים והתושבים התבקשו להישאר בבתיהם, בשל החשש משאיפת אוויר מזוהם. אנשים איבדו את עסקיהם, את מקומות עבודתם, את בית החולים האזורי. כל עולמם אבד!
עבדנו במתנ"סים שפעילותם מתקיימת בבתי ספר. בכניסה לבית ספר בצ'יקו תלוי שלט גדול: "ילדי פרדייס – ברוכים הבאים, אתם גיבורים". מתחת לשלט מונחים ארגזים עליהם כתוב "קחו כל מה שאתם צריכים". הארגזים מלאים בבגדים, במזון ובכלי בית, תרומת הקהילה. ילדים והוריהם, שהפכו בין לילה לפליטים חסרי בית, בוחנים את תכולתם ולוקחים את הנחוץ להם.
פגשנו קהילה המומה, מוכת אסון. מרבית האנשים איתם שוחחנו דיווחו על סיוטים ועל קשיי שינה מתמשכים. עוד דיווחו על קשיים בתפקוד יום יומי, קשיים בריכוז, וגם על התפרצויות בכי בלתי נשלטות. אנשים נזקקו לסיוע נפשי ראשוני, אך נראה שמערכת התמיכה המקומית קרסה תחת העומס, והם לא קיבלו מענה הולם. תחושת ההלם ניכרה בכל האזור.
הגענו לתקופה קצרה יחסית (כשבועיים) במטרה להקנות למדריכים ולאנשי חינוך כלים וטכניקות של התמודדות עם טראומה. עבדנו איתם ועם הילדים. בכל מפגש עימם הופיעו דמעות ובכי. הבנו שמעבר לצורך הדחוף בעבודה רגשית עם הילדים, הצוות גם הוא זקוק נואשות לתמיכה ולהכלה. עבודתנו התנהלה על פי הקווים המנחים של טיפול קבוצתי ועקרונות הטיפול בהבעה וביצירה.
הסקנו שעלינו לחזק את הקהילה כמקור של כוח ושל תמיכה הדדית. לנגד עינינו עמדו שני יעדים מרכזיים: האחד, תמיכה וסיוע רגשי לילדים ולצוותים החינוכיים, והשני, הקניית כלים לעבודה עם ילדים בעקבות טראומה לצוותים החינוכיים.
בכדי להמחיש את תהליך העבודה נביא כאן דוגמא לשני מפגשים מייצגים מתוך התהליך כולו; האחד עם קבוצה של ילדים מפונים מהעיר השרופה, והשני, עם הצוות החינוכי שעובד איתם.
פתחנו כל מפגש (ילדים ומבוגרים כאחד) בחימום. החימום עשוי להיות פעולה פיזית ומנטלית, רגשית וחווייתית. מטרת החימום היא לשחרר את הגוף ולהניע לפעולה נפשית עמוקה. החימום נועד גם על מנת לעודד קשר בין הפרט לבין עצמו, ובינו לבין חברי הקבוצה. בנוסף, מתוך תפיסה פסיכודרמטית, החימום מגביר את היצירתיות, הספונטניות והלכידות בקבוצה. יצירתיות וספונטניות מפחיתות חרדה ומקדמות החלמה וריפוי.
סדנא לילדים
להפתעתנו, היינו הראשונות לתת מענה פסיכוסוציאלי למצוקת הילדים שפונו מפרדייס. הצורך האדיר של הילדים לבטא את כאבם על האובדנים שחוו בלט. למרות שחברי הצוות היו ערים למצוקת הילדים הם חששו לגעת בנושא השריפה, שמא יתעוררו רגשות וזיכרונות שלא יצליחו להתמודד איתם. הצוות החינוכי היה משותק מחוסר ידע ומחוסר ניסיון בהתמודדות עם האירוע. הם המשיכו להתנהל כתמול שלשום.
לפיכך, לפני כל סדנא עם הילדים קיימנו מפגש הכנה עם צוות המדריכים, במטרה לשתפו בתוכנית המפגש ולגייסו לשיתוף פעולה. יצאנו מתוך הנחה שמעורבות פעילה של חברי הצוות עשויה להוות מודל חיקוי, וציפינו שהיא תעודד פתיחות וחשיפת רגשות גם אצל הילדים. עם הילדים עבדנו בחלוקה לשתי קבוצות גיל (5-8; 9-12). בתום כל סדנא קיימנו פגישה נוספת עם הצוות לצורכי הדרכה וונטילציה.
התהליך בסדנאות היה הדרגתי. בתחילה עבדנו באמצעות סיפורים וקלפים השלכתיים, ועשינו שימוש נרחב בציור ובמשחק דרמטי. בהמשך התהליך, כאשר נוצרה פתיחות ונבנה האמון בינינו, עבודתנו התמקדה בנגיעה ישירה באובדנים ובהתמודדות איתם.
הלווית הצעצועים: זהו מפגש שלישי עם אותה קבוצת ילדים. ילדים שחוו פרידה כפויה ופתאומית מביתם כאשר נסו מן האש. אנחנו מבקשות ליצור עבורם חוויה מתקנת. הילדים מתבקשים לחשוב על בעל חיים, צעצוע או חפץ משמעותי שהותירו מאחור – ולצייר אותו. הם נענים מיידית להזמנה ושוקעים בציור. פניהם עצובות, וגם הדמעות מופיעות. ילדה אחת מציירת את 'טובי', החתולה האהובה. ילד אחר מצייר את הדובי 'ראלף' שאיתו נהג לישון, ומספר לנו בעצב שסבתו נתנה לו את ראלף כשנולד. ילדה בוגרת יותר מציירת תיבת תכשיטים ובתוכה שרשראות וטבעות של סבתה. חברתה שמתקשה לבחור מה לצייר מכל עולמה האבוד, מציירת עץ שצמרתו מכילה עולם ומלואו: בית, מדפים עמוסי ספרים, גביעים בהם זכתה בתחרויות ספורט, ונעלי בלט.
הילדים מציגים את ציוריהם בפני הקבוצה, ומספרים על שאבד להם. נדמה שהם רק מחכים לרגע בו יוכלו לשתף ולפרוק את כאבם. הילדים מאזינים זה לזה בדממה. כל אחד מהם זוכה לרגע נדיר ומיוחד של התייחדות עם האובדן. הילדים מדביקים את ציוריהם על גליל נייר ארוך הפרוש על הרצפה. באמצעות ניירות צבעוניים הילדים מחברים את הציור שלהם לציורים של חבריהם, שלא יישארו לבד. דובים ובובות, כלבים וחתולים, יחד זה לצד זה.
אנחנו תולות על הקיר את הגיליון, שהופך לעדות קיימת לעולם שנעלם. עתה ניגש כל ילד אל ציורו, ובנוכחות הקבוצה המתבוננת עליו באמפתיה, נפרד במילה, במשפט או במחווה ממה שצייר. הקבוצה, כמקהלה יוונית, חוזרת כהד אחריו: "מאד תחסר לי"; "אני מצטער שלא יכולתי להציל אותך"; "אני מקווה שאולי אמצא אותך יום אחד"; "אני תמיד אזכור אותך"; "אני זוכר איך תמיד התחבקנו כשהלכנו לישון". המשפטים מהדהדים והעיניים, גם שלנו, בורקות מדמעות. זהו טקס פרידה מעולם שלא ישוב עוד להיות כשהיה.
אנחנו נרגשות להיווכח שגם המדריכים, בצד ההתגייסות לשמש מודל לילדים, נעזרים בתהליך ומשתפים את הקבוצה באופן אותנטי בכאבם. כולם יחד, ילדים ובוגרים, מבכים את האובדן. המפגש מתקרב לסיומו. הורים שמגיעים לאסוף את ילדיהם מתבוננים במתרחש בהשתאות. מאוחר יותר יאמרו לנו: "הילד לא אמר דבר על הדובי מאז השריפה... "; "הילדה כל כך 'בוגרת', אומרת שהכל בסדר...". אנחנו ממליצות ומקוות להמשך של דיאלוג שנפתח בין הורים וילדיהם אודות האובדן המשותף.
היה או לא היה: סדנא לצוות החינוכי
בנוסף לסדנאות שבהן למדו הצוותים החינוכיים כלים לעבודה עם הילדים, קיימנו גם מפגשי תמיכה לצוותים עצמם. נציג דוגמא מתוך סדנא שכללה כשלושים אנשי חינוך, ונמשכה שלוש שעות. ראוי לציין שמשך הסדנאות עם הילדים לא עלה על שעה.
כתיבה יצירתית: בתחילה, בכדי לאפשר מרחב פרטי לביטוי של החוויה הטראומתית, אנחנו מזמינות את המשתתפים להשלים בכתיבה שלוש פעמים משפט המתחיל במילים: "אני זוכר... ". הכתיבה החזרתית הזו, ממקדת ומעמיקה את השיח התוך אישי. כתיבה אישית במרחב פרטי הינה מונולוג פנימי, ומאפשרת למשתתפים התייחדות עם כאבם ועם זיכרונותיהם. בהמשך אנו מזמינות את המשתתפים להשלים פעמיים את המשפט המתחיל במילים: "אני אזכור לעד... " (למדנו טכניקה זו מחברתנו, הביבליותרפיסטית ד"ר שלומית ברסלר).
בשלב הבא אנחנו מציעות לחלוק ולשתף את האישי והפרטי בקבוצות קטנות. המשתתפים שמחים להתבטא וקוראים: "אני זוכרת איך הייתי לכודה שעות במכונית, האש מכל עבר, אין כל דרך להתקדם"; "אני זוכרת איך אנשים פתחו את רכבם לזרים ואפילו לבעלי חיים משוטטים"; "אני זוכר חבר לעבודה שדיבר איתי בטלפון כשהייתי בפאניקה מוחלטת וניסה לעודד ולהרגיע"; "אני זוכרת שהתעוררתי לשמע קולות נפץ, מסביב הכל בער ואני חשבתי שזה רק חלום בלהות"; "אני זוכר איך חיפשתי את החתול שלי ולא הצלחתי למצוא אותו".
בעוד שבקטגוריה הראשונה (אני זוכר) ניתן ביטוי לחוויות קונקרטיות, הרי שבקטגוריה השנייה (אזכור לעד) מקבלות ביטוי תחושות מוכללות יותר. אנחנו מקשיבות למשפטים כגון: "אני אזכור לעד את העזרה ההדדית שהייתה שם"; "אני אזכור לעד כמה הייתי חסר אונים, קפאתי"; "אני אזכור לעד את התפילה שהחזיקה אותי שפוי...".
הכתיבה והשיתוף מאפשרים לחזור ולשחזר את החוויות הקשות בסביבה תומכת, מזדהה ומכילה. רגשות אשם על חוסר היכולת להציל אנשים, בעלי חיים, וחפצים בעלי ערך רגשי נשמעים ומתקבלים בקבוצה באהדה. אנחנו מבחינות בתחושות של הקלה ורווחה בחדר.
המכתב שלא נכתב: במטרה לחזק את כוחות ההתמודדות של המשתתפים אנחנו מזמינות אותם לכתוב מכתב הממוען אליהם, מאדם שבכוחו לחזקם. בקבוצות קטנות, המשתתפים קוראים בקול את המכתבים ש"קיבלו". כל משתתף קורא את המכתב כשהוא מגלם את הדמות שכתבה אותו. מולו ניצב כסא ריק שבו, כביכול, יושב הוא עצמו. למשל, משתתפת כותבת לעצמה מכתב מסבתה. הסבתא, שהייתה דמות משמעותית עבורה ונפטרה לפני מספר שנים, מאירה את סגולותיה ומעודדת אותה להשתמש בכוחותיה להתמודד עם הכאב על אובדנם של חמשת החתולים שגידלה. המכתב מסבתה, יוצק בה כוחות מחודשים. חיוך עולה על פניה.
התמונה שלא צולמה: טכניקה זו, שלמדנו מד"ר אליאב נהרין ז"ל, מתבססת על תפיסה מרכזית מהפסיכודרמה, של "מציאות מורחבת" (Surplus Reality). מציאות מורחבת מתייחסת לטכניקה בה ניתן לברוא עולם חדש, נוסף על זה הקיים. בעזרת קונקרטיזציה (המחשה), הפרט מחיה את הפנטזיות המפצות שלו ויוצר נרטיב חדש של חייו.[1]
אנחנו מנחות דמיון מודרך במטרה להנכיח תצלום מרפא ומנחם של רגע מכונן בחיים. המשתתפים מתבקשים לצייר או לכתוב בזמן הווה ("כאן ועכשיו") רגע משמעותי בחייהם, אותו היו רוצים להנציח באלבום התמונות הפרטי. זה עשוי להיות רגע שהתרחש ולא תועד, או רגע שמעולם לא התקיים אבל המשתתף ייחל לו, והיה רוצה להנציחו בתצלום.
לאחר שהמשתתפים חולקים עם חבריהם בקבוצות קטנות את התצלומים שבחרו, אנחנו מזמינות משתתף אחד להציג את הרגע שנבחר במליאה. מתנדב מציג תמונה של משפחתו המורחבת, המתכנסת באווירה חגיגית ושמחה סביב שולחן ערוך. בהצגת התמונה משתתפים שישה עשר מחברי הקבוצה, שמייצגים את בני המשפחה השונים. השיחה הקלילה קולחת סביב השולחן, והצחוק מתגלגל ומדביק את הקבוצה הגדולה כולה. התמונה הפרטית הזו הופכת לתמונה קולקטיבית של תקווה, תמונת משפחה מלוכדת ושמחה, המייצגת גם את הכמיהה לשיגרה מוכרת. הסדנא מתקיימת ימים ספורים לפני חג המולד. כמה שונה זיכרון החג המונצח בתצלום המוצג כאן מן החג המתקרב שצפוי למשתתף, למשפחתו ולחברי הקבוצה.
מודל גש"ר מאח"ד: במפגש עם צוותי החינוך ראינו לנכון ללוות את ההתנסויות החווייתיות בתיאוריה, שתעניק משמעות והמשגה לתהליכים שנחוו, ותעשיר אותם בהבנה לגבי הכלים, בהם ביכולתם להשתמש כדי לסייע לילדים ולעצמם. בחרנו להסביר ולהמחיש בפעולה מודל להתמודדות במצבי לחץ ומשבר: מודל גש"ר מאח"ד (באנגלית: BASIC PH) שפותח על ידי ד"ר עופרה איילון ופרופ' מולי להד. המודל מגדיר ששה אופני התמודדות המאפיינים את האדם, במטרה לחזק אופנים קיימים ולעודד פיתוחם של נוספים (ג-גופני, ש-שכלי, ר-רגשי, מ.א-מערכת אמונות, ח-חברתי, ד-דמיון).[2]
בכדי להמחיש את עקרונות המודל אנחנו מפזרות בחלל החדר כרטיסים ועליהם כתובים ששת אופני ההתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר. כל משתתף מזהה את האסטרטגיה הדומיננטית לגביו, ונעמד ליד הכרטיס המתאים לו. נוצרות שש קבוצות השתייכות. בקבוצות האלה מספרים המשתתפים כיצד האסטרטגיה מסייעת להם בהתמודדות הנוכחית עם אסון השריפה. במהלך התכנון והחזרות לקראת המופע אנחנו עדות להשתובבות, ושומעות פרצי צחוק ובכי. שיח ערני ממלא את החדר בתחושת חיים, שחרור ופורקן רגשי. במעגל של שותפים לאסון, המשתתפים מביעים את עצמם וזוכים גם לחווייה של אוניברסליות ושותפות גורל: "איני לבד... כולנו בסירה אחת". כל קבוצה מציגה בפני המליאה תוצר דרמטי, המתאר את האסטרטגיה שבה עסקה, לקול תשואות ומחיאות כפיים של הקהל.
מצאנו כי המפגשים הנפרדים עם הצוותים החינוכיים סיפקו מענה ראשוני ונאות לכמיהה להדרכה מחד, ותמיכה רגשית מאידך. המשתתפים דיווחו כי אחרי הפגישות איתנו גבר בטחונם לשוחח עם הילדים על השריפה ולאפשר להם לבכות, ולבטא עצב וגעגועים. הם גם הדגישו כי הסדנאות סייעו להם להיזכר ביצירתיות שלהם, ובאמצעותה להמציא ולפתח מתודות נוספות. עוד נאמר לנו, כי החשיפה לכלים מתחום הטיפול בהבעה וביצירה פקחה את עיניהם, ויצרה סקרנות להעמיק וללמוד כלים נוספים היעילים לסיוע רגשי. כמובן, היה זה רק צעד ראשון, שחשוב שיהיה לו המשך וליווי מקצועי. עוד אנו סבורות, כי יש להרחיב את מעגל הסיוע, ולכלול בו את ההורים ואת אוכלוסיית המבוגרים בכלל, כדי לבסס תהליכים של תמיכה בקהילה.
מקורות
[1] ריבקו, י. (2018). "נעשה ונשמע"- לחוות וללמוד פסיכודרמה וטיפול קבוצתי, צמרת, תל אביב.
[2] אילון, ע. ולהד, מ. (2000). חיים על הגבול: התמודדות עם מצבי לחץ, אי וודאות, סיכונים ביטחוניים, צמצום האלימות ומעבר לשלום. נורד, קרית טבעון.
