"אספר לכם איך היו שמחים": ט' באב והחיבור למקדש שנחרב בנפש

"אספר לכם איך היו שמחים"¹: ט' באב והחיבור למקדש שנחרב בנפש

מאת אורי פריד

כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה (בבלי תענית דף ל', ע"ב)

זהו אושר להיות חבוי- אך אסון לא להימצא (מתוך ״לתקשר ולא לתקשר״, ויניקוט, 2009)

לאחרונה ובמיוחד השנה מתרבים בארץ, כפטריות אחרי הגשם, אירועי "תרבות" לערב ט' באב. נדמה לי שהתופעה הזו מלמדת על ניסיון לתת מענה לקושי או למבוכה של האדם המודרני לנוכח האבל הנדרש ממנו על מקדש שחרב לפני 2,000 שנה. המאמר הזה מבקש לנתח בכלים חסידיים ופסיכאונליטיים את משמעות ה"חורבן" ואת עבודת ה"אבל", ולהציע כיוון עכשווי לעבודת ט' באב שלנו.

"פחד קליני מהתמוטטות הוא הפחד מהתמוטטות שכבר קרתה, זהו המוות שקרה אך לא נחווה" 
(מתוך ״פחד מהתמוטטות״, ויניקוט, 2009)

יש מקום מסוים בנפש שהוא שבור, שהוא לא מתוקן ושלא יהיה מתוקן לעולם. ישנו פירוד ראשוני, גירוש ראשוני מגן עדן. זיכרון של האחדות עם אמא, אמא גדולה, זיכרון ההיות בתוך הרחם. כולנו זוכרים אותו וכולנו משתוקקים אליו והוא מצידו לעולם ייזכר ככזה. אנחנו נוטים להכחיש אותו, לא לרצות להיות במגע איתו כי הוא כואב מדי, אבל, התורה מבקשת מאיתנו דווקא לזכור את אותו השבר, לזכור שיש חלק במציאות שאין לו תוחלת. לחוות את המוות, את ה"התמוטטות שכבר קרתה". זוהי בחינה אחת בחסידות, של חורבן בית המקדש בט' באב.

פרויד ולאחריו ביון הגדירו את האזור הזה בשפה פסיכואנליטית כ-"סזורה". המילה סזורה "נושאת משמעות של הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך", מציעים ברגשטיין ואהרוני בהקדמה למאמרו של ביון, "סזורה" (ביון, 2012). שם העצם "סזורה", הם מוסיפים, פועל על הקורא לא רק במשמעות שלו אלא במצלול שלו ובזרותו, הוא לא רק מתאר מצב סזוראילי אלא גם מכונן אותו חווייתית. "הכתיבה של ביון, מכריחה אותנו להיות באי וודאות, במסתורין, בספק", הם מצטטים (שם, שם). כך ניתן לחשוב שעל-מנת לחוות את זכר החורבן, עלינו להתחבר חווייתית, אישית לאותה חוויה של קטיעה חדה, אותה "סזורה" ראשונית, אישית וסובייקטיבית.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

הפסיכואנליטקאי הבריטי דונלד ויניקוט (2009) כתב: "זהו אושר להיות חבוי- אך אסון לא להימצא". כמו בעולם גם בנו, גרס ויניקוט, יש חלק שמסתתר ושלעולם לא יתגלה- שלא יוכל להתגלות, אולי אפילו חלק שמשתוקק להסתתר, שלא לגעת, של היות "שבּור". בכך אין הכוונה לעשות אידיאליזציה או רומנטיזציה לאזורים אלו של הנפש, אלא להכיר במציאות הזו של החלקיות, השבר והחורבן. מציאות שהיא לא רק חיצונית אלא פנימית לכולנו, מתארת חוויה מוכרת אך לרוב מוכחשת.

במעבר המתבקש מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, ניתן לומר בהשאלה שגם באחר יש חלק שלעולם לא יתגלה לנו. לעולם נשאף להכיר עוד ועוד, "לדעת" את האחר, שימשיך ויתחבא מאיתנו בתנועה כמו משלימה (בין ה"לז" ל"אתה" כפי שהגדיר זאת בובר (2012), או "אזור היצירה" אצל באלינט (2006)). "כל יחיד", כותב ויניקוט, "הוא (גם) ישות מבודדת, לעד לא מתקשר, לעד בלתי-ידוע, למעשה לא-נמצא" (2009). נדמה לי שהחוויה הזו מייצרת בין היתר ארוטיקה, לא במובנה הפורנוגרפי, אלא במובנה המשחקי- "ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים, א', ג'). תנועת המשחק בין הידוע לנסתר, בין הנוכח לנעדר, מאפשרת את החיפוש המשחקי, את ה"מרחב הפוטנציאלי" בשפתו של ויניקוט, של סקרנות ועניין. נרצה נאמר, זו מצוות "הלכות נידה" שמבקשת אותנו התורה- ההינזרות מייצרת תשוקה וכמיהה.

גם בתורת הקליפות או הספירות בספר הזוהר קיימת בחינה שכזאת (זהר פרשת בלק, רד ע"א). הזהר מלמד שלכל דבר בעולם יש "גרעין" ו"קליפה"- אנחנו מבקשים לקלף את הקליפה, כדי להגיע לשורש או לגרעין של הדברים. אלא, שברגע שקילפנו קליפה אחת והגענו לגרעין- אנחנו מגלים שאותו הגרעין, הוא קליפה של גרעין עמוק יותר, וכן הלאה וכן הלאה, למעשה עד אין סוף. ניתן לראות את הסיזיפיות אשר בוודאי נמצאת שם (ראה קאמי (1978)), ואפשר לראות בכך גם את מסעו האינסופי של היהודי הנודד בחיפוש אחר משמעות.

גם החסידות כמובן רוויה במוטיב זה. חשבו על "מעשה מאבידת בת מלך" של רב נחמן², או "הלב והמעיין"³ (שטיינזלץ, 1981). ההכרה בהיעדר היא שמאפשרת את ההשתוקקות. "המשמעות של האבלות על בית המקדש", כותב הנתיבות שלום (ברזובסקי, 1984), "היא אי-השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו". ה"געגועים לדבר", הוא ממשיך, "הם יותר גדולים מעצם הדבר". וכמובן יש גם במציאות העולם חלק שכזה שלעולם יישאר בהסתר, חלק של "רצוא ושוב". אנחנו מגלים טפח, ומכסים טפחיים. לרב מצב זה מתסכל עד אין קץ, אלא שזה גם הדבר שקורא לנו לצאת לדרך. חשיבה אליבא ד'ביון (2000) מתחילה במקום של היעדר. הידיעה שיש שם אור רחוק- שנגיע אליו, אך ברגע שנגיע אליו, הוא יתמוסס. ההסכמה לכאוב את אותו אור שיתמוסס, מדליקה את האור הבא שינצנץ אי-שם במרחק. היבט זה של המציאות מבטיח תנועה מתמדת של חיפוש והשתוקקות בעולם. או בשפה אחרת, משפט שמהדהד בי מאז ששמעתיו במנזר זן בדרום הודו - “Once you meet the Zen, you cannot forget the Zen”. רק הכאב על ההיעדר מייצר את ההשתוקקות.

אלא, שרק מגע רגשי עם ההיעדר, עם השבר והחסר יכול להביא אדם לצאת ולחפש. אולי משום כך אבלות הינה ההיפך של דיכאון- היא ההסכמה להיות בקשר עם הכאב ולא להדחיק ולהכחיש אותו. אולי לכך התכוון רב נחמן כשעשה חילוק בין "לב נשבר" (בהווה, חי את הכאב והשבר) לבין "עצבות" (כמצב קיומי סטטי של היעדר רגש, ובכלל זה של היעדר כאב) (שיחות הר"ן, אות מא'). החלק השני של הציטוט המוקדם של ויניקוט - "אסון לא להימצא" - מתייחס בדיוק למוטיב הזה. כלומר, כשאדם נואש מיציאה לחיפוש, אזי הוא נכבה. דווקא כשאדם מסכין או מתרגל שלא להתאבל יותר על החסר, אזי הוא בחינת היעדר של ליבידו, צ'י, יצר. בשפתם של הפינק פלויד אפשר לקרוא לזה "Comfortably Numb" (כל אלבומם המופתי The Wall מוקדש למעשה לסוגייה הזו). ועל כך משלים הנתיבות שלום (ברזובסקי, 1984): "הגרוע ביותר הוא כשמשלימים עם המצב כמות שהוא.. האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש".

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

את האזורים של הניתוק מאותו "שבר בסיסי" (באלינט, 2006) או תחושת ה- comfortably numb שתוארה מעלה, ניתן להשוות לרעיונות של ביון אודות (-K). אלו החלקים של הנפש שלא מעוניינים להיות בקשר עם הידוע ועם ה"עובדה הנבחרת", ה-O בשפתו של ביון, אשר מייצגת אמת או מציאות עליונה של חיינו (סימינגטון וסימינגטון, 2000). זאת מפני שהמגע עם הכמיהה, עם האמת, הוא כזה אשר מנכיח את החסר בצורה מציפה מדי. מנגנון ההגנה שניתן לשייך לאזורים אלו הוא "התקפות על חיבורים" (ביון, 2003). כשאדם בא במגע עם האמת הבסיסית העמוקה של חייו, עם תחושת דחף היעוד שלו (דחף היעוד, , 1989 Bollas), אזי בעל כורחו עליו לבוא במגע גם עם האזורים שבהם הוא "מזייף" את אותה אמת, קרי האזורים שבהם הוא עושה שקר לנפשו. זוהי אמת שיוצרת לא פעם כאב חד ומייסר. כך למשל, ברגעי בקיעתו של "העצמי האמיתי" נחווים לא פעם כאבי גדילה בעקבות ההיכרות וההכרה דווקא עם אזורי ה"עצמי הכוזב" אשר הצלו והצרו את צעדיהם של חלקי העצמי האותנטיים של הפרט. דווקא עתה בעקבות המגע עם הרגש האוקיאני, עם "תחושת ההתעלות" (גהנט בתוך מיטשל וארון, 1999) נחשפים אף הם (ראה גם לקמן בסיפור "מנורת החסרונות" לרבי נחמן מברסלב)⁴.

אלא שמהמקום של הסכמה להיות בקשר עם הכאב על החסר אנחנו בונים מקדש חדש, גבוה ועמוק יותר מזה הקודם. "וכך אצל כל פרט, שכאשר מרגיש שהגיע לתכלית שפל המצב... הרי דווקא אז בכוחו להתעורר ולהגיע לדרגות הכי גבוהות". (נתיבות שלום, בתוך ברזובסקי, 1984). לכן לא מפתיע שבמדרש משיח נולד דווקא ביום החורבן, ט' באב. לכן מציעה לנו המשנה, ש"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". לא לעתיד לבוא, לא כשכר בעולם הבא, ולא כמחזה בבניין ירושלים, אלא זוכה בהווה, זוכה ורואה בשמחתה. כך נכיר בשבר כמציאות אימננטית – אשר קוראת לנו להסכמה עם חלקיותם של החיים. אם נרצה בשפתה של מלאני קליין (ברונסטיין, 2008) נכנה זאת בתור המסע מהעמדה הסכיזו-פרנואידית המפצלת והמתכחשת, אל עבר העמדה הדיכאונית האינטגרטיבית, וחוזר חלילה. אם נשוב לשפתו של ביון, הלה הציע ש"הגורם המכריע בצמיחה מנטלית טמון בהחלטה של אדם האם לחמוק מתסכול, או לשאת אותו" (סימינגטון וסימינגטון, 2000).

אחת מתקנות החכמים לאחר חורבן הבית, היתה להשאיר בפתח הבית מקום טיח לא מסוייד, אמה על אמה של זיכרון (שו"ע, או"ח, תקס, א'). אמה במקרא היא המסמן של יחידת האורך הבסיסית- כלומר בתקנת החכמים המסומן הוא הכרה בכך שהמציאות הבסיסית, האימננטית שלאחר החורבן, יש בה שבר- שבר שגודלו אמה על אמה- בסיס על בסיס.

ועוד, אפשר לדמות את עבודת החורבן (או עבודת האבל בשפתו של פרויד) גם למסע שבין לוחות ראשונים - אשר מלמעלה בחסד ניתנו, וטבעם להישבר, אל עבר הלוחות השניים - אלו אשר נחצבים תחת האוהל של משה רבינו (רש"י, פרשת כי תשא), ולמעשה תחת ידיו של כל אדם. (ראה מעשה מאוצר תחת הגשר/ רב נחמן). מעניין עוד שאותם שברי לוחות ראשונים לא "נזרקו לפח" (הקונקרטי וההיסטורי-נראטיבי), אלא נשמרו בקפידה ביחד עם הלוחות השניים בתוך ארון הקודש (רש"י פרשת בהעלותך). כך נשמר בתוך "ארון הברית" גם זכרון השבר וזכרון השלמות שקדמה לו. ויש להרחיב על כך עוד במקום אחר.

ב-יז' בתמוז, תחילת תקופת ההכנה של שלושת השבועות ל-ט' באב, נשתברו הלוחות. ניתן לתרגם את הלוחות הראשונים והלוחות השניים לעקרון העונג ועקרון המציאות, בהתאמה, בשפה הפסיכואנליטית. אי-אפשר לחיות בעולם הזה לפי עקרון העונג, אך גם אי-אפשר לחיות בעולם הזה בלי "רישומו", בלי זיכרון של אותו עיקרון עונג (לוחות ראשונים). וכך הפסיכואנליזה הפרוידאנית מציעה למעשה ללוות אותנו בדרך מהיאחזות פתולוגית בעקרון העונג (בלוחות הראשונים), להסכמה והסכנה של המציאות החלקית שיש בעולם (הלוחות השניים). בשפתו של פרויד (או של יוסי טריאסט, 2011), זו הדרך מחיק האם לחוק האב.

אלא שפרויד התעלם כמעט לחלוטין מהאם, או בשפתו של ויניקוט מה"אם הטובה דיה", זו שאיפשרה לתינוק אינקפסולציה בטוחה מספיק בתוך "עקרון העונג", זו שנתנה ביטחון מספיק לעולל שיש עונג בעולם, שלמות סימביוטית. ולכן האנליטיקאים שהגיעו אחרי פרויד (מויניקוט ויחסי האובייקט דרך קוהוט ועד ההתייחסותיים של ימינו, (מיטשל, 2003)) הדגישו בגישותיהם הטיפוליות את החלקים הפגועים בנפש בחינת אמא, כלומר החלקים הפגועים של עיקרון העונג (ע"ע Impingement בשפתו של ויניקוט). בשפה תורנית אפשר לומר שמי שלא זכה לטעום טעם "לוחות ראשונים" (או יין הונגרי (איל וטייב, 2002)) מסעו לעבר "לוחות שניים" עשוי להיות עקר, מזוייף, חסר טעם וסר חשק. בשפתו של ויניקוט נמתח את הציר בין ה"עצמי האמיתי" ל"עצמי הכוזב". כלומר, ההכרה במקום השבור- של לוחות ראשונים, או של הפרידה מאמא (עקרון העונג) חייבת להגיע אחרי שהיתה רוויה ובטחון באותו אזור של הנפש.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

ועל כן, כדי להתאבל ב-ט' באב על חורבן בית המקדש צריך אדם קודם כל שתהיה לו אחיזה אישית של תחושת מקדש, והסכמה פנימית לכאוב את שיברונה. אבלות שאין בה זיכרון הטוב והאור, המגע והרגש ואולי מתיקות המפגש- כמוה כאבלות ריקה, כאבלות של "העצמי הכוזב". ודע.

הערות

1. מתוך מעשה משבעה קבצנים/ רב נחמן מברסלב

2. ניתן לקרוא באתר ״ברסלב ישראל״ בקישור זה

3.  ניתן לקרוא באתר ״מדרשת״ בקישור זה

4. ניתן לקרוא באתר ״זושא״ בקישור זה

מקורות

איל, צ'. וטייב, א'. (2002). מי שטעם יין הונגרי. תל אביב: ידיעות ספרים.

באלינט, מ'. (2006). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד.

בובר, מ'. (2012). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.

ביון ו'. (2003) במחשבה שנייה. תל אביב. תולעת ספרים.

ביון, ו'. (2012). סזורה. תל אביב: תולעת ספרים.

ברונסטין, ק. (2008). התיאוריה הקלייניאנית- נק. מבט בת זמננו. תל אביב: תולעת ספרים.

ברזובסקי, ש', נ'. ( 1984). נתיבות שלום. ירושלים: מכון אמת ואמונה.

גהנט, ע'. (1999). מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמכרות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת. עורכים: מיטשל, ס',א'. וארון, ל'. תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד.ו.' (2009). עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

טריאסט, י'. (2011). בין חוק לחיק. (גרסה אלקטורנית). נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית. :https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=262

לפלאנש, ז', ופונטאליס, ז'-ב'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.

מיטשל, ס'. (2003). תקווה ופחד בפסיכאונליזה. תל אביב: תולעת ספרים.

סימינגטון, ג', וסימינגטון, נ'. (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.

פרויד, ז'. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.

קאמי, א'. (1978). המיתוס של סיזיפוס. תל אביב: עם עובד.

שטיינזלץ, ע'. (1981). שישה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. תל אביב: דביר.

Bollas, C. (1989). Forces of Destiny. London: Free Association Books