אל מעבר לצל המושלך של עברינו

אל מעבר לצל המושלך של עברינו

 
קודם כל תודה לנורית, ולכם, על שהזמנתם אותי למפגש הזה;  כתיבת ההרצאה הייתה בשבילי הזדמנות להפוך בדברים שיקרים ללבי, לחשוב עליהם שוב, בצורה מעט מפורשת יותר, ולהביא אותם לפניכם בתקווה לראות ביחד איפה ואיך הם פוגשים כל אחד מאתנו, בעבודה ובחיים. 
אבל כדי לתת לעצמנו אפשרות לשהות באופן ישיר באווירה משותפת, אותה אווירה שבאופן מסוים נמצאת ברקע הדברים שאומר, הייתי רוצה לבקש מכם, לכמה רגעים, לעצום את העיניים… לנשום כמה נשימות עמוקות…  
כשאתם כך, בעיניים עצומות, נושמים בשקט, דמו את עצמכם נמצאים במקום של שקט… מקום שבו לא מופעל כלפיכם שום כוח…  אתם פתורים מהצורך להסכים למשהו, פתורים מהלחץ להתנגד למשהו, אין אתם מתבקשים לקבל דבר, וגם אינכם צריכים לדחות דבר, אתם נמצאים, זה הכל, אתם נוכחים, וזה טוב, אתם כאן, וזה כל מה שמתבקש, זה מספיק לגמרי.  
כשאתם בהלך הרוח הזה, בואו נקשיב  לרגעים לשיר "על שפת הנהר", של בריאן אינו.  
 
הנה אנחנו כאן
תקועים על שפת הנהר הזה
אתם ואני מתחת לשמיים
הנופלים לנצח מטה מטה מטה
נופלים לנצח
 
מבעד ליום
כאילו על פני אוקיאנוס
מחכים כאן
תמיד נכשלים לזכור
לשם מה באנו באנו באנו
אני תוהה לשם מה באנו
 
אתה מדבר אלי כמו ממרחק
ואני עונה בהתרשמויות נבחרות
מזמן אחר…  מזמן אחר…
 
 
…………..
 
 
 
הנהר הזה, הוא נהר חיינו.  הוא גם מי שאנחנו, בסמוי ובנגלה.  כשזרימת המים בנהר נחסמת, בדרך זו או אחרת, אנחנו נקלעים למצוקה נפשית.  ההתייחסות למצוקה הנפשית הזו מתוך רצון להקל עליה ולהשתחרר מהסבל הכרוך בה, היא מהות מקצוענו.
 
אני רוצה להאיר את כל זה מפרספקטיבה מסוימת, פרספקטיבה שאקרא לה "קורי העכביש של האהבה".  אם להישאר בהשראת דימוי הנהר, אז האהבה בטיפול היא אולי הרשת שאנחנו זורקים למי שמתקשה לשחות במי הנהר, ויש כאלה שירחיקו ויטענו שהיא המים גופם.
על כך עוד נחזור לדבר, אבל תחילה אספר לכם סיפור קטן.
 
לפני כמה שנים, ישבנו כולנו, אני ובן זוגי דאז נח, עם ילדי שנינו, לארוחה משפחתית.  כטוב הלב באוכל ויין, אמרה לפתע נעמה, ביתו בת השבע-עשרה של נח:
-          "הי, כולם, תשמעו אותי לרגע, יש לי ווידוי.  אני רוצה להתוודות.   אבא, אתה יודע?  התמונה שלי, זו שתלויה לך על הקיר, זו שאתה כל כך אוהב עוד מתקופת הגן של?  התמונה הזו של העורב – לא אני ציירתי אותה."
-           "מה?!  לא מאמינים!  את צוחקת!"   הגבנו כולנו בתדהמה.
-            "כן", המשיכה נעמה.  "פשוט כל כך אהבת אותה.  כל כך אהבת אותה שלא יכולתי לומר לך שזו לא אני, ולא אני ציירתי אותה.  וכל השנים, מאז הגן, כל פעם שאתה אומר כמה התמונה נהדרת, כמה שאתה אוהב אותה, כל פעם שאתה מראה אותה לאחרים ומספר עליה, אני חושבת לעצמי "אופס….   אבל לא אני ציירתי אותה… ".       
 
היו חיבוקים, וצחוק, וקצת דמעות.  והקלה רבה לנעמה…  הקלה שכמוה כהשלת שכבת עומס, והיא גמול ראוי לאומץ שבגילוי סוד רווי שנים כזה, גמול ראוי לייסורי אי האמת היוקדים תמיד בלב רשת העכביש של האהבה.  לקורי הרשת הזו אני רוצה להסב את תשומת ליבנו.
הקורים האלה רטטו לרגע מכוחם של המשפטים שנשארו תלויים באוויר באותו רגע של גילוי פנים… משפטים שלא נאמרו בקול אבל הדהדו בלחלוחית העין הנפגשת במבט….
משפטים כמו:
"אבל אהבתי את התמונה בזכות שחשבתי שאת ציירת אותה…"
"ילדה שלי…  הן אותך אוהב….  אותך שמעבר לגילוייך בעולם…  אותך שלעולם אדעך כיותר מסך גילוייך בעולם…."
 
במשפטים האלה טמונה אמת עמוקה, אמת שכל אחד מאתנו נחשף אליה כמידת יכולתו לחוותה מבלי שעוצמתה תאיים על אשיות שפיותו.  האמת הזו כרוכה בכאב אשר מרגע שהפציע לתוכנו לעולם אפשר רק לכסות, כאב הערגה שתתגלה בשבילנו בנו ומאתנו "צורתו החיצונית של החסד הפנימי", כך שלו רק להרף אחד של נצח נדע את האחדה המיוחלת בין מי שאנחנו לבין המופע שלנו בעולם.
 
הרעיון האחרון הזה, שלי הוא נהיר לגמרי כשאני אומרת אותו, מעורר בכם אולי תהיות.  אסביר.
לדעתי, דעה שהתוקף  שלה נשען על התנסויות מתמשכות בתופעת הגוף-נפש, מה שלמדנו בפסיכולוגיה תחת הכותרת "אישיות", או "מנגנוני הגנה", אינו מכיל את הנפשי, וגם אינו משתקף בחוויה הישירה שיש לנו על מי ומה שאנחנו.   מתקרב אליו אולי המושג "עצמי" או "עצמיות", שרכש לעצמו בשנים האחרונות אהדה ומקום של כבוד בתוכנו, אבל גם המושג הזה, שההיסטוריה התיאורטית שלו מוכרת לכם וודאי, עלול להפיל אותנו למלכודת השתלטות אובייקט החשיבה על פתח ההתוודעות הישירה, התוודעות חשובה, שהיא הוכחת עצמה, התוודעות שואלת ומתנסה בתודעה, על עושרה ומשחקיה.  התוודעות כתהליך משחרר אהבה שאי רוצה לתאר בהמשך.
לכן אני מסתייגת מראש מהשימוש שאעשה כשאומר "עצמיות", אלא שלא נמצא לי מושג אחר להיעזר בו, ומתוך התיאוריות הפסיכולוגיות זה אולי יכול להיות בקירוב מספיק שם טוב למהות שאני מבקשת לסמן את קווי המתאר שלה, הווה אומר הנפש האנושית כפי שהיא מתממשת בחיים החד-פעמיים של אדם מסוים, וכפי שהיא נושאת את חומרי החיים האלה.
 
פול ולרי אמר על שירה שהיא "היסוס מתמשך בין צליל למשמעות".   בהשאלת הדימוי היפה הזה אומר, שהנפשי הוא ההדהוד האינסופי בין העצמיות כסובייקט נטול חומרים, הידוע הנחווה והנגיש אפילו לא לעצמו, לבין זו המתהווה בשניים, כסובייקטיביות הנגלית והמתממשת באובייקטים השונים שהיא מייצרת, אשר דרכם ובאמצעותם היא נמסרת, נוכחת, ומקבלת משמעות בעולם – ובו בעת מעניקה למפגשי העולם את משמעותם בשבילה.
 
החינוך שלנו כפסיכולוגים מפתח בנו שלושה הרגלים שהם זרעים המנביטים סבל לא מבוטל ולכן כדאי לתת עליהם את הדעת:
ההרגל האחד הוא הנטייה לחשוב על האדם במונחי מנגנוני הגנה ותפקודי האני המוכרים לנו מהתיאוריות.
ההרגל השני הוא להתייחס לכאב נפשי בלי אבחנה מספקת בין כאב תגובתי, שהוא הכאב הנוצר בעקבות פגיעות החיים בנו, לבין כאב קיומי, כאב שאינו תלוי נסיבות, ופן חשוב שלו היא עובדת היותנו נדונים להיות כלואים – במובן אישי מאד – בתוך מי שאנחנו נולדים, יכולים, מרשים מאפשרים ומברכים את עצמנו להיות.
וההרגל השלישי הוא לתת לזיכרון ולזיכרונות, שלמרות התעתוע שבהם ואולי בגללו אנו אוחזים בהם לא פחות משהם אוחזים בנו, משקל "מציאות" רב בהרבה ממשקל העתיד הייעוד והחזון.
ההרגלים האלה, הופכים להיות לנו לטבע, ומפילים אותנו במלכודת הרודנות של המוכר. 
בשפה הפסיכולוגית השגורה יותר הייתי אומרת שבהיותנו לא מבחינים בין כאב קיומי לכאב תגובתי אנחנו משמרים קריסה מתמדת מהעמדה הדפרסיבית לעמדה הסכיזו-פרנואידית, או במקרה הטוב מתקיימים כניידים הלכודים בין שתי עמדות הנפש האלה. 
אני רוצה להציע לכם היום אפשרות של עמדה אחרת, עמדה של התוודעות לאהבה ולאופני פעולתה בעולם.  התוודעות  המכילה מראש את הרצון והנכונות, גם אם עדיין לא את מלוא היכולת, להרפות מתרחישי העבר, מהבניות התיאוריה, להרפות כמעט במובנים של לשכוח, להרשות את אי התקיימותו החוזרת בתוכנו, לתרום ביודעין ובמתכוון להתפוגגותו, כדי לקדם ולפתח עתיד בו נוכל להוליך את עצמנו אל מעבר לצל המושלך של עברינו.
 
בואו נחזור לסיפור הווידוי של נעמה.
בחרתי למקד את ההתבוננות שלנו ברגע של ווידוי, כי אני רואה ברגעי ווידוי כאלה הזדמנויות  יקרות וחשובות בתהליך ההתוודעות המזככת.
מהו רגע של ווידוי?
זהו רגע בו האדם נותן את עצמו לחסדי האני שלו המנסה להרחיב את גבולותיו לתוך המציאות, ועושה כן בשביל האמת הפנימית ולא כדי לבסס את כוחו, אף כי הקלה ותחושת ביטחון יהיו תגמוליו המיידיים, במקרה הטוב.
אני אומרת "במקרה הטוב", כי ברגע כזה נותן האדם עצמו באופן עמוק לחסדי הזולת שלפניו, אתו וכלפיו הוא מתרחש.   מה שאנו פוגשים כשאנו מעיזים לחולל רגע כזה יקבע אם הצעד שעשינו יהיה לשבט או לחסד אצל כל אחד מהמשתתפים הלוקחים בו חלק.  קו פרשת המים הזה שבין  ה"שבט" ל"חסד" הוא קו חציית שני המרחבים:  מרחב השבט, עם הנאמנות לעבר שבהווה שהוא כופה.  ומרחב החסד, הנפתח אל העתיד שבו האדם נהייה מעט יותר מי שהינו תוך הימור על התקווה שבכך לא ייגרע ההווה שהוא חולק עם זולתו.
ברגע כזה נעצר מניין הזמן, ועברינו, כפי שסיפרנו אותו וחלקנו בו עם הזולת המשמעותי שאתו וכלפיו נעשה הצעד, מושהה.  בהשהיה הזאת מעז האדם לפסוע אל מעבר לצל המושלך של עברו.  אלא שבמעבר הזה מתעורר צל העבר, שוב, לחיים בהווה, ובהרף שבין "אימת האולי שוב" ו"תפילת ההלוואי שלא", נחשפת בעוצמה מטלטלת עובדה שאינה קלה לעיכול בשני פניה:   בני אדם נפרדים לגמרי זה מזה, ומתקיימות זיקות גומלין עמוקות, גורפות, עקרוניות בין בני אדם, כמו גם בינם לבין העולם שסביבם.  ההימצאות במארג זיקות גומלין שאין ממנו מוצא כרוך במה שכיניתי כאב קיומי, בו אדם מבקש לבסס קירבה מעט יותר יודעת, בתוך אהבה מעט יותר חופשית.
כי מה בעצם קרה אי פעם?   מה הורה את ההתרחשות ששנים רבות אחר-כך תבקש הזדמנות שנייה בווידוי?
כדי לענות על כך אנחנו כמו חוזרים אחורה בזמן, ליום שבו בא נח לקחת את נעמה מהגן, מוצא אותה משחקת עם חברתה תמר.
שתי הילדות צוחקות.  אבא מרים את בתו בזרועותיו.  הוא נושק לה.  הוא שמח לקראתה.  הוא מחפש דרך להביע את שמחתו.  הוא מתעניין בה ובשלומה.
מי זוכר איך בדיוק מתחילים חילופי הדברים ביניהם?   מה שלומך ילדה שלי….  מה עשית היום בגן…
ברגע מסוים נכנס הציור לתמונה.
הציור מושך את עיני האב.  הציור יפה בעיניו.  הבת חשה את תנועת העיניים לציור.  הבת מכירה את האופן שהעיניים החשובות האלה נחות על הציור מתוך האופן בו אותן עיניים מונחות באהבה עליה.
ברגע מסוים נאמר משפט הפועל כטוויית רשת בגלימת הפיתוי של עכביש האהבה:
"איזה ציור יפה, את ציירת אותו?"
או אולי "איזה יופי של ציור ציירת!"
ואולי אפילו סתם "איזה ציור יפה…"
מי הילד שליבו לא יחסיר פעימה מול פיתוי כזה הנפרש על הצומת הפגיעה שבין נפרדות למזיגה שבאהבה?
כל כך כל כך קשה לומר ביושר "לא, לא אני ציירתי…"
קשה לא רק כלפי הויתור על הציור, שאנחנו רוצים להיות הוא, להיות מי שצייר אותו, מי שעורר את ההתפעלות שעד לאותו רגע חסינו בביטחון תחת כנפי אשליית קבלתה הבלעדית.
קשה גם כלפי המפגש עם היחשפות מי שאמור לאהוב אותנו באופן יודע, לאהוב אותנו באופן שיזהה מייד את טביעת אצבעותינו שלנו בעולם, שיבחין אותי ואת שלי מכל האחר והזר, ומתוך שיבחין לגמרי – גם לא יטעה לגבי לעולם…
אלא שברגע אחד נפלה עובדה:  הוא אינו מזהה.  וגם אם אינו טועה ממש בייחוס שהוא עושה בלי דעת אלא רק שואל, הרי שמעצם שאלתו הוא שם עצמו כמי שאינו מבחין בלי עזרתנו הפעילה בהבדל.   ומתוך שאינו מבחין בכוח עצמו בגבולות ייחודיותי, ובהבדל בין מי שאני לבין מה שהיה רוצה לנכס לי, גם אם באהבה רבה, ההתרחשות חושפת אותנו לעובדת הקור החשוך, ולו רק להרף, של בדידות קיומית לא פשוטה להכרה ולקבלה.
 
אתם מכירים אולי את הצורך שכמעט כל מטופל מבטא בבקשה, לעיתים סמויה לעתים גלויה, ותמיד טורדת, "תשאל אותי על עצמי, אבל תשאל רק את השאלות הנכונות", ואת הקושי הגדול הכרוך בהיענות פשוטה לצורך הזה. 
במובן מסוים עצם קיום שאלה כלפינו מטלטל את שתי האשליות שבהן אנחנו אוחזים את דרכנו לתוך המציאות.  האחת היא אשליית המזיגה.  השנייה היא אשליית הנפרדות.  שתי האשליות האלה נחוצות כדי להתמסר להנאת האהבה.  בהנאת האהבה אנחנו משיקים ליכולת לשכוח את הצל שראינו על פני האחר בעת שנחשפנו לפניו באמיתות חיינו.  את הצל שראה האחר על פנינו.  אלא שהצל כואב..  וכאב, למרות כל מה שאומרים, כן משאיר סימנים.
הסימנים שהוא משאיר הם הפירושים שאנחנו עושים לו.  הפירושים באים כדי למלא את מקום העדר המענה הישיר.  אנחנו נדונים לפרש, בהיותנו נפרדים.  הבעיה היא שגם לאחר שהכאב כבר נמוג והתפוגג ממודעותנו – נשארים בתודעתנו הפירושים שסיפרנו לעצמנו עליו, הסיפור שלנו אודות מקורותיו והשתלשלותו.  אנחנו נשארים עם נרטיב הכאב, שנחקק בנו, והנרטיב הזה פועל בשני אופנים:  הוא חוצץ בינינו לבין  ההתרחשות רבה הפנים כפי שקרתה באמת, ובו בזמן הוא מקרקע אותה לגדת העבר של נהר חיינו;  עם כל היותו עוגן, הוא גם המעכב את התפתחות הנפש כי הוא שומר על היותנו מושקעים בחומרי עבר חלקיים כאילו היו היריעה כולה, מצמצם את יכולת האהבה שבנו, ומחליש את זיקתנו הכוליית.
 
כי האמת היא שהמציאות, גם הפשוטה ביותר לכאורה, עשירה ורבה מיכולתנו האנושית לפגוש אותה במלואה.  כל כך הרבה מתרחש בכל רגע ורגע עד שכדי לשרוד את הריבוי הזה, ולהתמצא בו באופן סביר שיאפשר לנו להתמקם ולהתבטא בקרבו, אנחנו לומדים להפעיל מנגנוני סינון והרחקה, אחרת המערכת התבונית והרגשית שלנו תכרע מעומס.
זיכרון הוא המנגנון, התהליך, והדרך שלנו להפעיל את הסינון הזה, ההכרחי להישרדותנו.  במובן הזה, כל זיכרון הוא סוג של שכחה.  אפשר אפילו לומר שכדי ליצור זיכרון – אנחנו צריכים את היכולת החופש והרשות לשכוח.  להעדיף את האני על פני האמת, ולעמוד בפער הזה שבין האני לאמת, פער לא פשוט הפועל כלפינו ובנו כטראומה פוטנציאלית, והשואף להתפוגג בהתוודעות מוחלטת אליו.
דומה שבטיפול אנחנו מנסים להבטיח בראש וראשונה שתהליך ההתוודעות הזה לא יהיה טראומטי.  לצורך זה פיתחנו גישה של דיבור השעון על היזכרות הדרגתית, בתנאי אמון וקבלה, היזכרות המקבלת את הקשריה להתנהגותנו בכאן ועכשיו, הן של המפגש הטיפולי והן של חיינו.
 
אם זיכרון הוא הבניית מה שקורה איתי כרגע, תוך אחסונו בהקשר לכל מה שקרה אותי בעבר, הטיפול מייצר מערכת הסברים שאנו קוראים להם דינמיים והם מתחילים לאכלס את זיכרונותינו ואף לארגן אותם.  אני רוצה להזמין אותנו לשאול ולבדוק האם בכך אנו משחררים ומיטיבים עם האנרגיה שלנו, או שאולי, כפי שאני למדה בשנים האחרונות, הדינמיות הגופנפשית דווקא נעצרת ונעשית כלואה בהסבריה שלה…
 
אחד הקשיים העומדים בדרכנו להיות במגע נוכח ומאוזן עם המציאות, הן הפנימית והן החיצונית, הוא הניתוק ההדרגתי הנרכש ממערכות החושים שלנו אגב הלמידה לפגוש את המציאות הנפשית בתיווכם של החשיבה וההסבר.
בהכפפת מערכות החושים לתיווך החשיבה הנלמדת אנחנו משלמים מחיר עצום במונחים של הנאה חיות וחיוניות.  אלא שלא בכדי התפתחה הפסיכולוגיה בכיוון ההסברים הדינמיים, והפסיכולוגיה המערבית עוד הגדילה לעשות וצמצמה את ההתבוננות הדינמיות שלה ליחסים עם הדמויות המשמעותיות בחיינו, יחסים שניתן להם שם הולם להפליא, "יחסי אובייקט".  חריגה מהצמצום הזה, הנוח רק לכאורה, כרוכה בקושי.  כי ככל שתודעתנו נפתחת לאפשרויות חדשות, והחושים נפתחים יותר לקליטה חושית שאינה מלווה בחשיבה ממתנת ומתווכחת, וממילא גם פוחתת השכחה, כן רב הסיכוי שבהיעדר הכוונה מתאימה תפעל המציאות כטראומטית.  כי בד בבד עם פתיחת הדלת לחיות, להתחדשות, להפתעה – אנו חושפים את עצמנו למצבים בהם הזיכרון נעשה תובעני במיוחד בעוד ההוויה גם היא נעשית תוססת ורוחשת עד אין הכיל.
 
כדי שנצלח בשלום את התהליך הזה, תהליך שקראתי לו התוודעות מזככת, אנחנו זקוקים לטכניקה מסייעת, לתרגול של התודעה לשהות בשלווה ובאיזון בעומסים עליה כדי שלא נשמט באחת מהיכולת והצורך האנושי להבנות את המציאות כמידת יכולתנו הרגשית להכילה, ולא יתקיים מצב המהווה עומס גדול מידי על גבולות התודעה שלנו. 
התרגול הזה חשוב במיוחד כי ככל שנדע לא להתרחק מהעומס הזה, העומס שהוא החיים בהתרחשותם,  אלא להציע דרך לשהייה נכונה בקו הגבול החשוב הזה, גבול התודעה כפי שהיא מוכרת לנו, גבול הזיכרון שאנחנו חווים אותו כמו מחדש אך לא מגיבים אליו בהזדהות או בדחייה, תשתחרר בנו אנרגיית חיים שמחה וחופשית מעברה.
 
הגענו איפה לשאלה הגדולה, שאלת שמחברת את נושא הזיכרון ופעולתו עם האהבה ופעולתה.
 
בספר שנקרא "עובדה", שיצא ב-83 בהוצאת דביר, והוא לטעמי אחד מספרי ההדרכה הטובים שנכתבו על ריפוי הנפש בתהליך הדיבור הרפלקטיבי, כותב גד תדמור, משורר ופסיכואנליטיקאי, שיר שנקרא "על קו הגבול":
 
 
ושוב
אתה חותר
כפות ידיך משוטים
אל קו הגבול מחליף צבעים
נבלע וצף בתוך ים
 
כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה
שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה
 
צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח
נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים
 
אלו הם חייך בין אור למהומת מים
 
נאבק עם הרוח שנופחת בגלים
יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו
ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות
לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור
 
לשלוח אצבעות יבשה אל תוך הים, דרור לקרוא למפרצים
או לפרוץ אל תוך היבשה, דוק היטב, לכאורה זה דומה.
מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים
לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסנוורים וייפלטו סודות סתומים
לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באינמנוח
מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים.
אכן, על קו הגבול, במעבדת הגעגועים, קול החשבונות
תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה
אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים
 
צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות
חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים
לאצבעות היבשה.  אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק.
מה אתה יודע כי בין אצבעות המים
מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה
ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף
 
על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים
ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע
עד שיעלו כולם מתוך הים.
 
השיר עשיר מכדי שנפרש אותו.  את הים שבו אני קוראת כים כל מה שהיה נהיה והווה במפגשים האינסופיים בהם האישי חוצב את פניו נוכח הבלתי אישי שבהוויה.
כי בסופו של דבר, אם אנחנו מבקשים לעצמנו דרך להקלה מהעומס, והשתחררות מה מהסבל, אנחנו צריכים לדעתי להתחיל להכיר ולתת כבוד למכלול פניה של האמת באופן החורג מגבולות האישי שבהוויתנו.
 
אנסה לפרש.
 
הפסיכואנליזה החלה את דרכה כמסע לגילוי האמת של הנפש.  עם השנים, ועם השפעות המודרנה, הוסת הדגש מהעדפת האמת והחיפוש אחריה להעדפת החוויה הסובייקטיבית המחזקת שבכתליה מתעצבת אמת אישית, יחסית, זמנית.
להערכתי, אם לא נחזיר את עטרת חיפוש האמת הלא אישית ליושנה בתהליך הטיפולי – נימצא מדלדלים את האכסניה הנפשית במקום להעשירה.
יש כאן שתי בעיות.  האחת היא שכולנו אוהבים את האמת כאשר היא חושפת את עצמה, אבל שונאים אותה כאשר היא חושפת גם אותנו.  והשניה היא כי מרוב תחכום הסתבכנו עם האמת.  שכחנו עד כמה היא פשוטה, ברורה מאליה, ומנכיחה את עצמה.
המאמץ הכרוך בחתירה לאמת הוא איך לא לאחסן את הרגשות והחושים שלנו בקיבעון הסיפורים של זיכרונות תבנית שאנחנו מספרים לעצמנו, מתוך עצלות רוחנית מסוימת, המתעייפת ממאמץ החייאת האובייקט מעבר לצילו עלינו, למען החזרתו לזרם התהליכי של התודעה.
אין זו עצלות רוחנית סתמית.  קיימת סכנה אמיתית המעלה שאלה שאין עליה מענה כי התשובה עליה נעדרת עדות חיצונית לבד ממאמץ פירוק הזיכרון עצמו, והעומס שתהליך הפירוק הזה יוצר על איזונו הנפשי של האדם נושא הזיכרון כשהוא עובר את ההתגלות הזו.
מכיוון שמדובר באירוע שכבר קרה, הנפש יודעת בדיוק את גודל הזעזוע הצפוי לה, והיא מרכזת את כל הכוחות העומדים לרשותה כדי להימנע מהמפגש.   במקום בו אי אפשר להסתכן בטעות – שם נעצרת התנועה.  ושם יש לעמדה הטיפולית שלנו תפקיד מכריע.
אלא שהעמדה הטיפולית שלנו שבוייה בפחד, שדומה כי לא פחת במאומה עם השנים, ואולי אף התחזק, הפחד שיש במקצוע שלנו מהקרוי "שיגעון".  
אני רוצה להציע ששיגעון הוא הפחד מנקודת העל חזור שבנפש.  הפחד מויתור על אחיזה בדברים גם כשהאחיזה פירושה צמצום, נוקשות, כאב, כעס וסבל.
הרבה פעמים פציינטים מספרים לנו בחלומותיהם על סכנת נקודת האין חזור של השינוי הנפשי ושינויי החיים שיהיו כרוכים בהעלאת זיכרון לשטח הפנים של המודעות.
אתן כמה דוגמאות:
 
·        אישה נשואה שנים רבות חוגגת התאהבות סוערת ומענגת אותה היא מרגישה לא רק כמעוררת אותה מתרדמה עמוקה אלא גם כמקרבת אותה מחדש לבעלה ולמשפחתה.  במקביל היא מספרת לי על חלום:
       היא רואה אותי עומדת עירומה, כרותת שד, בעוד היא עצמה מתבוננת בי, תמהה איך אני                              
       עומדת בשלווה כזו בכאב הפצע הפתוח.   בחלומה היא אומרת לעצמה שתוכל לרפא אותי
       מהמחלה הקשה למרות חיוורוני הניכר.
 
·        אישה צעירה שרויה באבל עמוק וקשה על מותו הפתאומי של אביה, עליו היא מספרת באהבה רבה.  את הקשר אתו היא מתארת במונחי קירבה טובה בלבד.  במקביל היא מספרת לי חלום שחלמה:
       היא נמצאת במרתף-מקלט עם עוד ילדים.  לפתע נשמעת צעקה מקפיאת דם, ונכנס למקלט          
       מכר קרוב שלה, לבוש במדי חייל.  הוא נושא בידיו ילד פצוע, שם את הילד בזרועותיה, צועק  
       פעמיים את שמה, ובורח החוצה בריצה.  היא מסתכלת על הילד, רואה באימה הולכת וגוברת   
       שפלג גופו התחתון כרות, ומבינה שלא תוכל להציל אותו.
 
·        בחורה צעירה מתלבטת אם להמשיך בטיפול איתי אחרי כמה חודשים בהם חלה הקלה    
        סימפטומטית גדולה.  היא מספרת חלום:
        היא באמבטיה, מתרחצת.  לפתע היא רואה שערה שחורה גדולה ובולטת על זרוע ימינה.
        היא מתחילה למשוך בשערה, כדי לתלוש אותה, אבל השערה אינה נתלשת, אלא הופכת
        לתולעת המתחילה לנבור בבשרה עד שנעשה פצע גדול, שהולך ונפער עד לעצם החשופה.
         היא מתעוררת באימה.
 
העובדה שחלומות אלה הופיעו כהתרחשות חלומית, והם מובאים לטיפול כזיכרון של חלום הרבה לפני שמתקרב לרובד השיח הטיפולי התוכן הטראומטי הספציפי הקשור לאירועים ולאנשים בעברן, מעידה מעצמה על כוחות האגו הטובים של הנשים האלה, ועל היות העצמי שלהן קוהסיבי מספיק לעמוד בזעזוע הנחזה בחלום כדי להכין אותי להיערך לקראת תכניו.   במובן חשוב אפשר לומר שהחלום הוא כמו חזרה גנרלית לחשיפה המפורטת שתקרה – או לא תקרה - בטיפול. 
האם חשוב שתקרה, לשם מה חשוב שתקרה, מה אנחנו מצפים שיקרה כאשר תקרה - אלה השאלות שאני רוצה לפתוח בפנינו.
 
כמשקל נגד למובהקות הטראומטית שבחלומות האלה, אני נזכרת עכשיו בשיר קטן ואהוב מספרו של ג'ק גילברט, ‘The Great Fires".   השיר נקרא מאורות וחרכים, וגילברט כתב אותו כמה שנים אחרי מות אשתו האהובה, מישיקו.    אקרא אותו באנגלית, כי הוא יפה כל כך שחבל לקלקל:

Highlights and Interstices
 
We think of lifetimes as mostly the exceptional
And sorrows.  Marriage we remember as the children,
Vacations, and emergencies.  The Uncommon parts.
But the best is often when nothing is happening.
The way a mother picks up the child almost without
Noticing and carries her across Waller Street
While talking with the other woman.   What if she
Could keep all of  that?     Our lives happen between
The memorable.  I have lost two thousand habitual
Breakfasts with Michiko.  What I miss most about
Her is that commonplace I can no longer remember.
 
 
 

איך להתחיל לסכם את מה אני רוצה לומר?
 
רציתי לומר משהו על האפשרות של בוקר חדש.  על ההשתחררות מעריצותן של האופציות המוכרות, על החופש החשוב להיות לא אחוז לא בהסכם ולא בהתנגדות כדי להרגיש אהבה שיש בה פתיחות זורמת ושאת הפוטנציאל האדיר שלה אנחנו עדיין רחוקים מלגלות.
כדי שנקיץ אל בוקר חדש אנחנו צריכים לפלס דרך אל מעבר לחוף הזיכרון שלאורכו אנחנו עומדים ומבעד לסחבות הערפל של הבנייתנו אומרים אני… אני.   למצוא מחדש, איש איש על פי דרכו ובשפתו, את עקבותיו של פשר האנחנו, האתם שאיבדנו.
החיפוש הזה, מונע בחלקו על ידי פצעי העבר הפעורים בנו, אך תכליתו – ולשם ביקשתי להאיר – לשאת אותנו אל מעבר להם.
בתהליך התיעול וההולכה של הכאב הנפשי שאנו נושאים טוב שנתכוון ונמצא דרך ממשית לאסוף את ההדים והקולות, לשזור את הצללים והצורות, ובעדנת סליחה, בהרפיית צלקת, לחון אותם לשקוע במקומם.
מטפל כדאי שישאל עצמו במה הוא משתף פעולה עם הקושי האנושי להרפות…  ולפתח כלים שיעזרו בתהליך ההרפיה. 
בכל רגע קריטי בתהליך ההרפיה משתחררת אנרגיה של אהבה פנויה מאובייקטים, חופשית לרגע.  חשוב להאריך כמה שאפשר את יכולתנו לחוותה כך, לדעת אותה ככזו.  כבלתי מקושרת לאובייקט כלשהו, גם לא לאובייקט של חשיבה.  גם לא לעצמנו.  ועם האנרגיה הזו להמשיך בהתוודעות האינסופית…
 
אומר וולטר בנימין בספרו "המשוטט":
"כל בוקר מונח היום על מיטתנו כמו כותונת רעננה;  מארג זה, שאין דומה לו לעדינות, שאין דומה לו לצפיפות, של נבואה טהורה, הולם אותנו מאין כמוהו.    האושר של עשרים וארבע השעות הבאות תלוי ביכולתנו לאחוז בו בהקיצנו".
 
אני ניסיתי לרמוז שאולי הדברים פשוטים יותר ממה שזה נדמה…
 
תודה לכם.