פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

הילד שכמעט הציל את אמו / יאיר כספי

הילד שכמעט הציל את אמו הוא סיפור ניסיונו של המחבר יאיר כספי להתמודד עם פציעה שהוא נושא עמו, מן השנים בילדותו שבהן חי לבדו עם אמו, שמחלת הנפש שלה הלכה והחמירה, כשהמחבר נע בין הזדהות עמה, פחד ממנה, ומאמץ רב שנים למלט את נפשו: "הלכתי לשחרר את עצמי וחיפשתי את כל מקומות מאסרי."

מתפרסם מ 13/11/2017 | 400 צפיות

תגיות: | |

הילד שכמעט הציל את אמו

יאיר כספי

הילד שכמעט הציל את אמו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

"ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני.
כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי, שממנו ירו טילים זעירים על אמי.
פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי".

הילד שכמעט הציל את אמו הוא סיפור ניסיונו של המחבר יאיר כספי להתמודד עם פציעה שהוא נושא עמו, מן השנים בילדותו שבהן חי לבדו עם אמו, שמחלת הנפש שלה הלכה והחמירה, כשהמחבר נע בין הזדהות עמה, פחד ממנה, ומאמץ רב שנים למלט את נפשו: “הלכתי לשחרר את עצמי וחיפשתי את כל מקומות מאסרי.“

הסיפור הוא תיעוד מסע נוגע ללב, האוחז בקורא ונקרא בנשימה עצורה. בכתיבה רבת עוצמה הוא מתאר מפגש שנדמה כי אין הנפש יכולה להכיל עם אֵ ם שלא ראתה, לא שמעה, ולא היה בעיניה רמז לקיום בנה.

הילד הנושא את העולם על כתפיו לא ימצא בו מקום להניח את ראשו, עד שיאמר דבר שאין איש יכול לשמעו, וימצא רשות להציל רק אחד מסדום, את עצמו.

 

ד"ר יאיר כספי, עובד סוציאלי (בקורות חייו: המרפאה הפסיכיאטרית של הדסה, שירות המבחן למבוגרים, האיגוד הירושלמי למאבק בסמים, שרותי בריאות הנפש של "מכבי" ו"מאוחדת", אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית), מנהל תכנית לטיפול קבוצתי. ספריו הקודמים: "לדרוש אלוהים" (רב מכר בהוצאת "ידיעות אחרונות"), "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" (הוצאת "כנרת-זמורה- ביתן-דביר").

 

לפניכם מספר פרקים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


אני אציל אותך

 

ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני.

כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי, שממנו ירו טילים זעירים על אמי.

פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי.

שם הייתי הולך לבד בערבי שבת וחולם על היום שבו יגלו אותי.

כשהייתי בן תשע הורי התגרשו. עד גיל ארבע עשרה, אמר אבי, ילדים זקוקים יותר לאמם, ולכן החלטנו שאתה תישאר אצל אמא ובגיל ארבע עשרה תעבור אלי או לפנימייה. היה ברור לי שאני חייב להישאר אִ תה. מישהו חייב לעצור את אמא לפני שהיא אומרת דברים מוזרים לאנשים. מישהו צריך לאהוב אותה. מישהו צריך למנוע ממנה לממש את המעשה שהיא חוזרת ואומרת שתעשה: "ביום שלא תצטרכו אותי יותר אני כבר אדע מה לעשות עם עצמי."

"אני אציל אותך אמא," הייתי חוזר ואומר לה, "כמו שהצלת אותי. אני חזק. אני חכם. אני אקשיב. אני אבין. אני אתן לך את כל האהבה שתמיד רצית לקבל.

"אני אצדיק את השם שנתת לי, אמא. אני אשיב לך את האור. אני אתקן את הבגידה. אני לעולם לא אעזוב."



 

2 משהו נורא קורה

 

אחת ורבע, ואמא עוד לא באה.

ישבתי על המדרגות בכניסה לחצר בניין המגורים שלנו וצפיתי אל קצה הרחוב, במרחק של כעשרה בניינים. אמא צריכה להופיע שם. שתי ילדות נושאות תרמילי בית ספר ואיש זקן בלבוש אפור חסמו לי את שדה הראייה.

אחת ועשרים. אני מפחד שהיא לא תבוא. היא אומרת הרבה שיום אחד לא תבוא. לפני שבוע, לדבריה, כמעט נהרגה כאשר קרטון ענק נפל עליה ממדף גבוה בבית המלאכה למוגבלים המשקם שבו היא עובדת. אמא בטוחה שמישהו דחף את הקרטון בכוונה. "הם חשבו ככה להיפטר ממני."

צללית כהה כפופה נושאת שני סלים הופיעה בקצה הרחוב. נעמדתי כדי לראות טוב יותר. היא התקדמה לאט לכיווני. זאת היא. סגרתי את הספר ויצאתי לקראתה. הושטתי יד לקחת את הסל מאחת מידיה.

"הוא עוד הולך אחרי?" קולה היה מבוהל ומאיים.

"מי הולך אחרייך?"

הבטתי מעבר לגבה וראיתי כל מיני אנשים הולכים ברחוב.

"המנוול!" היא סובבה לשנייה את ראשה לאחור. כששבה להסתכל

עלי הייתה אימה בעיניה, כאילו ראתה דבר נורא.

"מי הלך אחרייך?" משהו מבהלתה אחז גם בי. הבטתי שוב מעבר לגבה.

"הספרדי מהירקות," היא אמרה, "הוא רצה להרוג אותי."

"אף אחד לא עוקב אחרייך," אמרתי, למרות שראיתי בחור אחד שהולך ברחוב בכיווננו, "למה שירצה להרוג אותך?"

"הוא רצה להרוג אותי כשאמרתי לו שהכול רקוב אצלו. ראיתי את זה בעיניים המשוגעות שלו."

 

"אמא, תאמיני לי שאין לו זמן לעזוב את החנות ולעקוב אחרייך."

"למה שלא יהיה לו זמן," קולה עלה לחצי צעקה, "אבא שלך משלם לו!"

"אפשר לקחת ממך סל אחד?"

"לא את זה," היא כמעט צועקת, "פה יש ביצים!"

אמא מאמינה שאבא מנסה לרצוח אותה בכל מיני דרכים, מאז שהיא הפסידה במשפט שעשתה לו. אמא גירשה את אבא לפני שנתיים, כשהייתי בן תשע. לימים גילתה לי שעשתה את זה כי פחדה שהיא מתבגרת, ונחלשת, ולא תוכל להגן על עצמה, כשהוא יבוא להרוג אותה.

חצי שנה לאחר הגירושין אבא חזר אלינו למספר חודשים ואז עזב לתמיד. מישהו לחש על אוזנה שיש כאן עילה לדרישת מזונות בשבילה שעליהם ויתרה בהסכם הגירושין תמורת הבית ומזונות בשבילי. היא תכננה לכפות על אבא לפרנס אותה בלא שתהיה חייבת לחיות אתו, או לתת לו חתיכה מהעוף שבישלה.

תמכתי בה לאורך המערכה המשפטית שנמשכה כשנה וחצי ואשר בה היא בזבזה את שארית הכסף שנשאר לה מן ההפרש בין מחיר הבית שהיה לנו לפני הגירושין למחיר דירת שתי החדרים שקנתה בשבילנו. לאחר הגירושין אמא הלכה לעבוד במשקם, בית מלאכה שיקומי לקשישים ומוגבלים. התביישתי מאוד במקום העבודה הזה שלה. ניסיתי לשכנע אותה למצוא עבודה במקצוע שהיה לה בצעירותה – תופרת שמלות. היא אמרה שאינה יכולה לתפור יותר בשל עינה העיוורת. במשקם היא נקלעה למריבות רבות ופחדתי שיזרקו אותה ושנינו נצטרך לחיות ממה שאבא משלם בשבילי.

בסוף היא נתנה לי לסחוב גם את הסל השני. הלכנו לאט, בשתיקה, אל הדירה הקטנה שבקומת הקרקע. עצרנו לשעה ארוכה מול דלת הכניסה. אמא פשפשה בתיקיה והתקשתה למצוא את המפתחות לדירה.

 

לפני שהלכתי לישון כתבתי במחברת השחורה:

אני מביא עובדות ומראה לאמי מה נכון.

מתווכח אִ תה כשהיא אומרת דברים מוזרים.

אני מייצג בביתנו את ההיגיון.

 

22 הנאום

 

בלילה אמא הכריחה אותי שוב לשמוע נאום מוכּ ר, שעליו הייתה חוזרת פעמיים בחודש:

"אם לא הייתי, אתה כבר מזמן היית במקום אחר. אתה חושב שאבא היה קם אליך, בלילות, כשהיית נחנק?

אתה היית צועק אמא! אמא! ואני הייתי באה, ועושה לך אדים, ומצילה אותך.

ואת כל האבנים שקיבלתי מזאביק בפנים. אני התעוורתי בעין חצי בגלל המכה שכספי נתן לי, וחצי בגללך. זאביק שנא אותי, בגלל שהוא חשב שאני אוהבת אותך יותר מאשר אותו.

הוא לא הבין שהייתי מוכרחה לטפל בך יותר מאשר בו, כי היית תינוק.

הוא עמד בחוץ והתחיל לזרוק אבנים לתוך הבית, לאיפה שאתה ישנת. ואני באתי, ונעמדתי בינך ובין החלון, והצלתי אותך. אבל העין שלי הלכה. הוא זרק אבנים כאלה גדולות!

ואתה מחזיר לי על כל זה בזה שאתה הולך לאבא ומספר לו כל מיני דברים עלי.

אין דבר, יאיר, אין לך מה לדאוג. אתה לא תצטרך לדאוג לי. ביום שאני לא אוכל לדאוג לעצמי, אני כבר אדע מה לעשות! אני לא אהיה כמו האבא הזה שהתעוור והילדים שלו זרקו אותו לרחוב."

 

לא יכולתי לשמוע את הדברים. לפעמים הייתי מתחנן שתפסיק. אבל כשאמא הייתה מתחילה את הנאום שלה, לא היה לאן לברוח. היא הייתה הולכת אחרי ותובעת שאקשיב.

היו לי ספקות לגבי חלק מן העובדות. לא האמנתי, למשל, שלאבא לא היה אכפת שאמות. אבל לאחר ששמעתי את הדברים מאות פעמים, נולד ספק.

לפעמים ניסיתי להתווכח אִ תה. הניסיונות להתנגד היו מאריכים את הנאום שלה ורק הוכיחו לה את מה שכבר התחילה לחשוד בו בלבה: שגם אני כבר עובד "בשבילם."

אף פעם לא ידעתי מתי זה יתחיל. בדרך כלל בלילות, לאחר שסיימה לפרוש ולארוז את המסמכים שבתיק השחור שלה. שוב ושוב, היא הלכה אחרי והכריחה אותי להקשיב: לאבי לא היה אכפת שאמות. אחי ניסה להרוג אותי. אני גרמתי לאמי עיוורון. ויום אחד היא עוד תהרוג את עצמה בגללי. איש מלבדה לא רוצה אותי. אני ראוי לעונש על הפשעים שכבר הייתי שותף להם ובעיקר על הפשע הנורא שהתגלה לה שאני עתיד לעשות: כאשר תהיה זקנה ועיוורת לגמרי אני אזרוק אותה למות ברחוב. אסור היה לי לבכות. אסור היה לגלות שאני מפחד.

היו לי כוונות טובות. הייתי ילד שרצה לעזור. הייתי מתחנן בפניה שתפסיק. שתעצור את שטף המילים שלא יכולתי לשאת. אבל אמא אמרה שאני חייב לשמוע. שמישהו חייב לדעת מה קרה. כפיתי עליה להישאר עם איש שהיא שונאת. בגללי איבדה את עינה. הייתי תינוק ששום אם לא יכולה לספק.

 

בלילה עמדתי על יד החלון הצמוד לדירה משמאלנו ולחשתי לשכנים:

"מעבר לקיר המפריד בין דירתנו לדירתכם, מטר מחדר הילדים שלכם, פועלים מספר ארגונים עוינים וישנה אישה שחושדת בי שאני עובד בשבילם."


 

75 תרומתי לעתיד לבוא

 

מלצמן, מנהל בית הספר, לא הפסיק להטריד אותי עד סוף כיתה ח' על הימים שאני מחסיר מבית הספר יומיים בשבוע באופן קבוע, ולפעמים שלושה. יום אחד החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו: הציפייה שאגיע יום יום לבית הספר אינה מקובלת עלי. יש בה רמז למעמד של ילד רגיל, שאינני מוכן לקבל.

רגיל נורא בעיני. רגיל מבזה. רגיל משפיל. רגיל מבטל את העתיד, שבו ייוודע שהייתי התלמיד הכי חשוב שלמד פה.

בהתחשב בתרומתי לעתיד לבוא נדמה שמותר לי לצפות כבר היום ליחס קצת שונה מזה שאני מקבל. אם למשל אחד מן המורים רואה אותי יושב על ספסל בגן הציבורי וקורא עיתונים באמצע יום הלימודים, יאמר להם שאסור להפריע לי:

"יאיר מתבודד כדי להכין את עצמו לתפקידו הגדול."

בימים שבהם אני מגיע לבית הספר אני מצפה להרגיש שקרה דבר לא רגיל והוא ראוי להודעה חגיגית במערכת הכריזה לכיתות:

"בית הספר על שם א"ד גורדון זכה היום לכבוד גדול, ונמצא עמנו התלמיד שהיה נדמה שהוא חריג וחסר ערך כלל, והוא, כך מסתבר, זה שהציל את עם ישראל."


 

103  דוקטור נכבד

 

הפסיכולוג אמר שאפשר כי אוכל לסלוח לאמי אם אדע שהיא סובלת ממחלת נפש, וזה מסביר למה היא מטרטרת לי.

אמרתי לו:

יש לי ידע פנימי במקרה זה שמרשה לי לחלוק על אבחנתך.

אמי אכן משוגעת, אבל היא גם מרשעת. התוספת חשובה כי "חולת נפש" מתאר את התסמינים שלה, אבל מחמיץ את התסמינים שהיא עושה לסביבה.

אמי נוהגת לתכנן נקמות אכזריות, להשפיל ולבזות. היא גם יודעת היטב לתת את האבחנה הזו לזולת: מנוול, סדיסט ואנס ילדים. אבחנתך המצומצמת בעייתית בשבילי. כשנותנים לכל התנהגות שם של מחלה מאבדים את היכולת לראות נבזות, ולא נותנים לה תרופה נכונה.

לנבלות אסור למצוא נסיבות מקלות. רשעים, למדתי על בשרי, הם מומחים גדולים לעוולות שעשו להם, שנותנות להם רשות להיות מנוולים למישהו אחר.

"חולת נפש" עשוי לאפשר לי לסלוח לאמי, אבל יש בו גם סכנה שאסתגל להתעללות.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.