על הליקוי ביכולת להגיע להכרעה במקרים של טראומה ושל פסיכוזה
מאת עפרה שלו ועידן אורן
עבודה זו הוצגה בכנס הבין-לאומי השלישי של ISPS (האיגוד הישראלי לקידום גישות פסיכולוגיות וסוציאליות לפסיכוזה) בנושא "פסיכוזה, טראומה והחלמה", ב- 18.12.16
השמות ופרטי תיאורי המקרה המובאים במאמר שונו והוסוו לצורך פרסומם.
מניסיוננו הקליני, אחד הגורמים המרכזיים לסבל של מי שעבר טראומה הוא היעדר יכולת להכריע בשאלות טורדות מנוחה, כגון: האם הייתי חסר ישע לחלוטין או שהיה לי חלק במה שקרה? האם נפלתי קורבן לעוול במקרה, או שאולי נבחרתי מסיבה כלשהי? לעתים אף נשאלת השאלה האם האירוע בכלל קרה במציאות, או שהוא פרי דמיוני, ואם הוא פרי דמיוני, מה הוא מלמד עלי. שאלות אלה, שהחזרתיות המייסרת שלהן בוודאי מוכרת לכל מי שנפגש עם מי שעבר טראומה, הן נגזרות של שאלה בסיסית יותר: מה טוב ומה רע, והאם אני טוב או רע. זוהי שאלה יסודית בחוויה האנושית, והיא משותפת לכל המבנים הנפשיים. איש אינו פטור ממנה. פטור מהשאלה הזו, משמעו פטור מאנושיות. עם זאת, יש המצליחים בקלות רבה יותר למצוא עבור עצמם תשובה מניחה את הדעת לשאלה זו, ויש שמתקשים. אנו נרחיב במאמר זה על אלו המתקשים בכך, ונציג דוגמאות קליניות.
להערכתנו, פרויד שינה באופן יסודי את העיסוק בשאלת הטוב והרע מפני שהתגלית של הלא מודע מטשטשת את ההבדל בין אנשים טובים לאנשים רעים. כולנו יצורים הנשלטים על ידי מניעים לא מודעים, שלא עולים בקנה אחד עם האידיאלים שלנו ועם ההזדהויות שלנו. גם אדם המחשיב עצמו למוסרי יכול להפיק סיפוק מביטויים לא ישירים של אלימות, סדיסטית או מזוכיסטית, כגון צפייה בסרט, או להפיק סיפוק לא מודע מביטויים ישירים של אלימות, כמו למשל, מנתינת עונש או מקבלת עונש, ואפילו מעוול שנגרם לו. בדחף יש גרעין של סיפוק, ולכן גם במצבים של סבל נפשי ישנו גרעין של סיפוק לא מודע.
לפי האתיקה הפרוידיאנית-לאקאניאנית, אם אנחנו מתייחסים לדחפים כחלק נפרד מהאדם, או כתוצר לוואי ראוי לגנאי של הקיום, אנחנו מצמצמים את אנושיותו. יתרה מכך, אנחנו מתעלמים מאחד הגורמים המרכזיים לסבלו של האדם. ההקלה בסבל יכולה להתאפשר כאשר אדם ניצב לנוכח הדחף, או לנוכח תוצר כלשהו של הלא מודע, וקושר את עצמו באיזושהי דרך למה שקרה. הקשירה הזו חייבת לעבור דרך הכרעה של האדם עצמו בשאלה מה טוב ומה רע. נציג דוגמאות קליניות הממחישות את הטענה הזו, ולאחר מכן נסביר אותה.
לינדה, אישה חכמה ומוכשרת כבת 45, מעידה על עצמה שהייתה מינית מאוד מגיל צעיר. היא נשלחה לישראל בגפה כתינוקת, וגדלה בבית סבה וסבתה. היא מספרת שבילדותה, הסבא שלה, אשר אהבה, נגע בה באופן מיני. בפגישות באנליזה היא מעלה שאלות מייסרות: האם הסבא חצה את הגבול? ואם כן, האם עשה זאת במודע? האם רצה ברעתה? האם פיתתה אותו?
היא נעה בין שני תהומות: חוסר ישע ואשמה, כשכל אחת מהתהומות איומה בדרכה. כשהיא בצד של חוסר הישע, קורבן של הסבא הרע, היא כועסת מאוד על אחרים, מנתקת קשרים, ועוזבת מסגרות ומקומות עבודה. כשהיא בצד השני, היא סובלת מרגשות אשמה קשים מאוד המובילים אותה לפגיעה עצמית ולאובדנות. היא מבקשת מאחרים הכרה בעוול שגרם לה הסב, מתוך תקווה שזה יעזור לה להיחלץ מהספק המכאיב. אבל גם קבלת הכרה, מאנשים המבקשים את טובתה או מסמכויות מקצועיות, אינה עוזרת לה.
העובדה שהייתה בת חמש כשהחל הסב במעשיו, כביכול ממקמת אותה בצורה מוחלטת בצד של חוסר הישע. אבל לינדה לא מצליחה להחליט אם מדובר ברסיס זיכרון מאירוע שקרה או בהמצאה שלה. היא חושבת שאם רק תצליח לדעת האם מדובר בזיכרון – היא תיוושע. היא מפנטזת שהסב נחקר במשטרה כדי לבדוק האם ביצע את המעשה. ואולם, העניין מסתבך עוד יותר כשהיא מגלה, שכאשר התמונה של המאורעות עולה לה בראש היא מלווה בתחושה של הנאה. לכן לינדה מתקשה להתייחס לעצמה כחסרת ישע בסיפור וחווה אשמה חריפה. אז גם נהיה ברור, שהריפוי לא יושג רק על ידי ניקוי מאשמה ולא על ידי הכרה בחוסר הישע.
אבשלום, כבן 30, לא מצליח לתפקד בצורה עצמאית בחברה. הוא חי בהוסטל ומזניח את עצמו. לעתים קרובות הוא רב עם הדיירים האחרים, אותם הוא חווה כמנסים להרע לו במכוון על ידי חדירה למרחב האישי שלו. הוריו הזניחו אותו קשות בילדותו, והוא חוזר שוב ושוב לשאלה האם הוזנח בגלל שהיה רע, או בגלל שהוריו היו רעים. כשבפגישות עם פסיכולוג הוא מקבל הכרה בכך שסבל בילדותו, הוא חש הקלה. אבל זוהי הקלה קצרת טווח בלבד: לא עובר זמן רב ושוב עולה בו החשש שמא הוא עושה מניפולציה לפסיכולוג על מנת שיחשוב שעבר התעללות וסבל. הוא לא מאמין לעצמו. הוא מבקש לדבר עם פסיכולוג בעל יכולות מקצועיות מעולות שיאפשרו לו להבחין מתי אדם דובר אמת ומתי הוא משקר. כזה שלא יאמין למניפולציות שלו, שלא ייפול בפח.
בשני המקרים, של לינדה ושל אבשלום, ניתן לראות שהמקור המרכזי לייסורים נעוץ בקושי להכריע מי טוב ומי רע, או מה טוב ומה רע. בתרבות בלא נחת (2009) פרויד מבהיר שעמדת הפסיכואנליזה היא שאין שום כושר הבחנה ראשוני, טבעי, בין טוב ובין רע. הוא מעלה את השאלה כיצד מגיע אדם לידי הכרעה זו. אצל פרויד, היכולת להבחין בין טוב ורע ביחסים עם האחר עוברת דרך הציר של חוסר ישע ואשמה. בתחילה הילד מצוי במצב של חוסר ישע וזקוק להגנת האחר. כדי לקבל הגנה זו עליו להיות נאהב. מה שנתפס כרע בשלב זה הוא כל מה שעלול להוביל לאובדן האהבה. הילד לומד את הוריו ואת התגובות שלהם ומבחין בין טוב ורע על בסיס מה שמעורר את אהבתם או מונע אותה. כלומר, הטוב והרע נקבעים מול סמכות ממשית, ההורים. אם הוא רוצה להימנע מאשמה, כל שעליו לעשות הוא למנוע מעצמו סיפוק דחפים שההורים לא מאשרים, או להסתיר מהם את מעשיו.
מאוחר יותר מתפתחת הרשות של הסופר אגו (שם), שמעיניה כבר לא ניתן להעלים דבר, אפילו לא מחשבות או תשוקות. החל מנקודה זו המצב מסתבך, כי הילד יכול להרגיש אשם גם אם התנהג למופת, אבל חלפה במוחו מחשבה רעה, או בעקבות סיפוק דחפי, אשר אינו מגיע למודע בהכרח. אמרנו קודם לכן שכאשר לאדם נגרם עוול, ישנו גם יסוד של סיפוק דחפי לא מודע אצלו. לאקאן מכנה סיפוק לא מודע זה, הכרוך בסבל, "התענגות". הסופר אגו מגיב לסיפוק זה בהולדה של תחושת אשם. וכך, במקרים שבהם בוצע בנו עוול, מתעוררת בנו אשמה באופן מבני. ההנחיה של הסופר אגו, שהוא צדקני תמיד, מותירה את הבן אדם הנפגע עם סבל כפול – נגרם לו עוול, והוא מרגיש אשמה על כך. ואז, כפי שהמחשנו באמצעות המקרה של לינדה, האדם נע בין חוסר ישע וזעם על העולם, עד כדי דמוניזציה (של העולם), לבין אשמה ושנאה עצמית, עד כדי דמוניזציה (של העצמי). רק הכרעה כלשהי תביא להקלה בסבל המעגלי הזה. אך ההכרעה הזו חייבת לחתור תחת הלוגיקה של הסופר אגו. אנו מציעים שמקרי הדגם לקושי בהכרעה הזו הם מקרים של טראומה ושל פסיכוזה.
הקשיים הבינאישיים המאפיינים את הפסיכוטי ואת מי שעבר טראומה יכולים להיות מובָנים, בלוגיקה שאנו מציעים, כניסיון להעביר את השאלה המייסרת בנוגע לאשמה מהרשות הפנימית חסרת הרחמים אל הזולת, אל דמות מסוימת. אבל כל הכרעה שמגיעה מהזולת – יהיה זה מטפל, אנליטיקאי, שוטר, שופט, יכולה להוביל רק להקלה רגעית וחלקית. גרוע מכך, כשההכרעה עוברת לאחר ממשי, קיים סיכון שאותו אחר ממשי ברגע אחד יהפוך להיות סדיסט ונצלני. כך שאין לאן לברוח – מכאן אורב סופר אגו אכזרי, ומשם אורב זולת, שבאותה המידה שהוא יכול להקל על הסבל הוא יכול גם להיות תוקפני, הרסני, ולא פחות מכך: מאשים. האלטרנטיבה היחידה לאשמה הזו היא חוסר ישע מול אנושות חסרת רחמים ומאשימה עד כדי רודפנות. חוסר הישע הזה מוביל לפנטזיות על הרס האנושות המרושעת, או על הרס עצמי.
מניסיוננו, התמונה הקלינית של תנועה בין תחושת אשמה לבין חוסר ישע, ושל הפרעה ביחסים עם האחר, מאפיינת מקרים של פסיכוזה ושל טראומה. ראוי לציין, שלא מדובר בתחושת אשמה שנוגעת לאירוע מסוים אלא באשמה חובקת כל, שנוגעת בכל אספקט של החיים, עד כדי אשמה על עצם הקיום. אם כן – מה מבחין בין אלה שמסוגלים לפטור את עצמם מאשמה, ובין אלו שהאשמה מייסרת אותם ללא רחם, דוגמת לינדה, שסובלת מאשמה על התקיפה של סבה, ואבשלום, שסובל מאשמה על ההזנחה של הוריו? נציג תחילה את הפתרון הנוירוטי לבעיה הזו.
הנוירוטי הוא זה שמאמין. הוא מאמין בערכאה חיצונית שיכולה לשפוט את המעשים ואת המחשבות שלו, ובאופן הזה לתת להם תוקף (לגיל, 2016). אחד השמות שלאקאן נותן לערכאה הזו היא האחר הגדול (1993, 2002). האחר הגדול יכול להיות כל שיח חברתי ותרבותי, לדוגמה: אדם יכול להאמין בשיח הפסיכואנליטי, בשיח המדעי, בשיח הדתי ועוד, כאשר הוא מאמין בו כמעט כאילו היה חוק טבע. הוא מאמין שהוא יכול לפנות אל הערכאה הזו, כיוון שהיא ניטרלית, נטולת פניות וסמלית, כלומר, היא לא מתענגת על חשבונו. אמונה זו מייצרת תחושה שיש ערכים בסיסיים שהם ברורים מאליהם לכולם, ושבמובן מסוים כולם חושבים כמוהו. ישנה תחושה שיש קווי אורך ורוחב מדומיינים שמסדירים את היחסים בין האנשים. באמונה הזו יש מן התמימות, ותמימות זו נותרה על כנה אפילו בעידן המפוכח בו אנו חיים. אנו יודעים כיום הרבה יותר מאשר בעבר על אינטרסים סמויים, על שחיתות, על כך שמאחורי התפקידים והגופים הציבוריים קיימים בני אדם, כלומר, אנשים עם דחפים. ובכל זאת... כשדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב אנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו שאדם "כזה", אדם שמתענג בלי בושה, נבחר להנהיג את העולם החופשי. או מנגד, אנחנו חושבים לעצמנו, "הוא רק עשה הצגות, כשהוא יהיה נשיא הוא יתנהג בצורה נשיאותית, לא יכול להיות שהוא ציני או פרוע עד כדי כך". שתי העמדות האלה מתקפות את הרעיון שהעולם מוכפף לחוק ולא לגחמות או להתענגויות של בני אדם חזקים. אנחנו מאמינים בחוק הזה באופן יסודי, והקרדיט על אמונה זו מגיע לנוירוזה שלנו. אבשלום לא נהנה מאותה אמונה. כשהוא מבקש לפנות אל ערכאות גבוהות יותר: מומחים, חוק המדינה, דעת הקהל, אין לתשובות שמגיעות מגורמים אלו כוח לשכנע אותו. לא בגלל שהם לא מספיק משכנעים, אלא בגלל שהוא לא ניתן לשכנוע.
הערכאה המדוברת מקבלת תוקף רק מעצם העובדה שמאמינים בה. למעשה, היא מתקיימת רק בזכות העובדה שמאמינים בה. ולהאמין בה – משמע להסכים להיות נתון לה, להשתמש בה כנקודת ייחוס ולקבל אותה על עצמנו. באנליזה של הנוירוטי האמונה הזו המקודשת הולכת ומתערערת. הקדושה מתפוגגת. אבל במקרי הטראומה והפסיכוזה האמונה הזו לא מצליחה להתבסס, ולכן אין הסדרה מספיקה של ההתענגות ביחסים עם האחר(Miller, 2001) . מה שברור מאליו עבור אבשלום, מה שהוא יודע בוודאות, הוא שאין חוק שמסדיר את ההתענגות בין אנשים; שאדם לאדם דונלד טראמפ.
להבנתו, הקושי להישאר נאיבי לגבי הכוונות הטובות של אנשים, ולא לחשוב שהם מסתירים תמיד כוונה צינית, הוא נגזרת של הקושי לתת אמונה בערכאה העליונה הזו. הפסיכוטי ומי שעבר טראומה נוטים לחשוף את העובדה שמאחורי המתורבתות והמהוגנות קיים גרעין של רוע ושל התענגות. כלומר, שההכפפה של כולם לסדר היא למעשה פסאדה. עבורם, החוקים כולם נכתבו על ידי בני אדם, שכתבו אותם כך שיתאימו לצרכים שלהם.
הטראומה בעמדה הפסיכואנליטית קשורה ראשית כל לחוק (לגיל, 2006). כאשר מי שאמור להיות נושא הדגל של החוק, מי שתפקידו לשמור על החוק ולהכניס את הילד לתוכו (לצורך העניין, ההורה), מתעלל מינית, או מאפשר בדרך זו או אחרת את ההתעללות המינית, ממקם את עצמו מחוץ לחוק. דבר זה מייצר קרעים במארג של החוק עצמו, לא מאפשר למעמד החוק להתבסס אצל הנפגע. ולא סתם קרעים, קרעים שנגרמים כתוצאה מדחפים. יש כאן מישהו או משהו שמתענג בלי כבוד לגבולות שמתווה החוק. היכולת להשתמש באותה ערכאה שהזכרנו קודם, הוא תוצאה של מה שאפשר לכנות הכנסה לתוך החוק כבעל ממד ניטרלי, לא אישי. כל התענגות שאלה שעברו טראומה נתקלים בה, חושפת עבורם את חדלונו ואת רפיונו של החוק1.
הערכאה המדוברת היא המאפשרת לנו להכריע בעצמנו, לנקוט עמדה, ביחס למה שאנו נתקלים בו בחיים, וביחס לעצמנו. מהי הכרעה, נקיטת עמדה? זהו תוצר של תהליך שיפוט בנוגע לדבר כלשהו – האם הוא טוב או רע. אין אפשרות לבצע את האופרציה של השיפוט מבלי שיש איזושהי אמת מידה שניתן לפנות אליה, שלצורך העניין אנחנו מכנים אותה 'חוק'. כאשר לחוק אין מעמד חיצוני, עצמאי, נייטרלי, אלא הוא ספוג בדחפים ובאלימות של אנשים ממשיים, הכרעה הופכת בלתי אפשרית. במקרים בהם המבנה הנפשי לא מאפשר הכרעה, האדם מטולטל בין שתי עמדות: חוסר ישע וקורבנות לבין רגשות אשמה – בין "כל מה שקורה לי נופל עלי מהשמיים, אני אובייקט שנמחץ תחת המאורעות, אני נתון לחלוטין לחסדי האחר" לבין "הכול בגללי, אני אדם נוראי" ואז האשמה חונקת אותי. ההיטלטלות בין שתי העמדות הללו מאפיינת את הסבל הפסיכוטי ואת הסבל הטראומטי.
בהיעדר מעמד מבוסס של ערכאה זו, הכוח של כל אדם ואדם על נפגעי טראומה ועל מקרי הפסיכוזה הופך לגדול במיוחד. עבור אבשלום ולינדה, בכוחו של כל אדם שהם פוגשים להאשים אותם במצבם בכלל, ובפגיעות שעברו בפרט. מניסיוננו הקליני, שכיח לראות במקרים הללו נטיית יתר לייחס כוונות לאחר כלפיהם, של האשמה, של ניצול, לצד צורך עז באחר בתור היחיד שיכול להכיר בעוול ולשחרר מאשמה. באופן פרדוקסלי, אף אדם לא יכול לשחרר באופן בר-קיימא מאשמה, אך כל אדם עלול להתמקם כמאשים. וכאן יש מעגל קסמים אכזרי ביחסים עם האחר.
ניתן להיווכח בתנועה בין חוסר אונים לתחושת אשמה בדברים הבאים של לינדה, שנפגעה על ידי סבה: "כשאני רואה אותו מנהל חיים טובים ושאחרים רואים בו אדם נורמטיבי, זה מוחק את מה שהוא עשה לי. זה או שהוא שקרן או שאני שקרנית. זה מעורר בי זעם, אני עוברת בראש על כל מה שהוא עשה לי, אבל יש קול פנימי שלא מרפה וחוזר ואומר, את מגזימה." התנועה הזו מאפיינת את יחסיה עם האחר – אם מישהו בסופר מרקט דיבר אליה בצורה לא יפה, היא לא מצליחה להכריע אם הוא סתם אידיוט חוצפן או שהיא מגזימה. האלטרנטיבה לשתי האופציות האלה גם היא לא טובה – שהוא אדם מרושע ואכזר ושהעולם חרא. מניסיוננו הקליני, יש מקרים שבהם ניכר אצל הפציינטים רק אחד הקטבים הללו באופן בולט, אבל, בהקשבה אנליטית לעיתים קרובות ניתן לזהות את נוכחותו של הקוטב השני.
בתוך מה שמופיע כאן כדיאלקטיקה אין סופית, אפשר לומר משהו פשוט – לינדה לא מסוגלת להכריע מה רע ומה טוב, מי רע ומי טוב. גם אבשלום חוזר שוב ושוב לשאלה, האם מה שעשו לי בני משפחתי נחשב להתעללות או שמא הייתי ילד רע? ההכרעה הזו מואצלת שוב ושוב וללא הצלחה לערכאות שונות: חברים, אנשים מקצוע, דעת קהל, מערכת המשפט. עד שאין ברירה אלא להגיע לאלוהים שיכריע. אבל גם זה לא עובד, משום ש... לא באמת מאמינים בסמכות שלו. יש ודאות שמתעקשת, שמפריעה לאמונה הזו להתבסס – אם רק יתנו להם הזדמנות, אנשים יתענגו זה על זה עד חורמה.
ניתן לומר, ששני הקטבים ביניהם מטלטלים הפציינטים המדוברים הם קטבים של ודאות. ההופכי של אותה תחושת ודאות הוא היכולת לשאת ספק. הכרעה היא נקיטת עמדה בתנאים של ספק. מסיבה זו, תהליך של שיפוט והגעה להכרעה יכולים להתאפשר אך ורק בתנאים של ספק. היכן שיש ודאות אין שום אפשרות לדבר על הכרעה. במקרים המתוארים, קיימת היזרקות אלימה בין שני קטבים של ודאות, שכל אחד מהם אינו נסבל, ומכאן תחושת חוסר המוצא. ככה שמה שנראה על פניו כמו ספק קיצוני הוא למעשה חוסר יכולת לשאת ספק. היעדר היכולת לשאת ספק הוא ההופך את הקושי להגיע להכרעה לחריף כל כך.
היעדר היכולת להכריע כה מרחיק לכת, עד שאבשלום שואל את הפסיכולוג: "האם אתה יכול להעיד בבית המשפט שסבלתי?". בהקשבה ראשונה לאמירה זו אפשר לפספס את הרדיקליות של העמדה שממנה מגיעה השאלה. יש שלוש דרגות של אי-הכרעה שמקופלות באמירה זו. אחת, הפנייה לערכאה חיצונית – במקרה זה, בית משפט – על סמך האשליה שיש ערכאה חיצונית שיכולה להכריע עבורו או במקומו, איפה שהוא לא מצליח להכריע. דרגה שנייה של אי-הכרעה: בקשה מהפסיכולוג להעיד. לא רק שאבשלום לא יכול לשפוט בעצמו, להכריע – הוא אפילו לא יכול להעיד במשפט שלו עצמו! כשהוא מבקש מהפסיכולוג להעיד, ניתן לראות שהוא אינו רואה בעצמו מי שיכול להעיד, מי שיש לו סמכות להעיד בפני אותה הערכאה. אפשר להסיק מזה, שהוא לא רואה את עצמו שותף באותו השיח שבו מתקיימת ההכרעה. אין לו מילה באותו שיח, אין למילה שלו מעמד באותו שיח. רק לפסיכולוג או לשופט, לצורך העניין, יש הסמכה כזו להציג עמדה. כלומר, הוא מודר באופן יסודי מהזירה שבה מתקיימת ההכרעה בנוגע למה שהוא עבר. לכן אנחנו אומרים שמדובר בקושי מבני להגיע להכרעה. הדרגה השלישית היא עצם הדבר שלגביו הוא מבקש הכרעה. הוא לא רק מבקש שיכירו בכך שהאחר פושע, למשל, או שבוצע נגדו פשע, אלא, הוא לא מסוגל להכריע בנוגע להתנסות הכי אינטימית שלו – האם סבל או לא. הדבר מבודד עבורנו אופרציה נפשית שקל לפספס את קיומה ואת חיוניותה – זו של הסמכה עצמית לנקוט עמדה מול האחר ביחס למה שקורה לנו. טענתו היא, שהרבה מהסבל הפסיכוטי והטראומטי קשור בתפקוד לקוי של האופרציה הזו.
בתנאי הזה, גם הכרעות יומיומית בנוגע למותר לי ואסור לי הן כמעט בלתי אפשריות– אם נשארתי בבוקר לישון עוד שעה, האם אני עצלן וחסר אחריות או שהייתי זקוק למנוחה? ואם אני לא מצליח להכריע מה מותר לי, כלומר אם אין לי סמכות להכריע בשאלת המותר והאסור, אז מתבססת אצלי תחושה שבכלל אין לי שליטה על מה שקורה לי – זה חוסר הישע שדיברנו עליו.
כל הכרעה, גם לגבי העניינים האינטימיים ביותר של האדם עצמו, מתנהלת בשיח של האחר, תחת החוק של האחר. לכן, כדי שלהכרעה המתקבלת תהיה תוקף עבור המכריע, עליו להאמין בשיח של האחר. בטראומה ובפסיכוזה, מכיוון שהאמונה בשיח של האחר אינה מבוססת מספיק, אף הכרעה אינה מחזיקה מים עבור המכריע.
כאן חשוב לנו להדגיש שכאשר אנו אומרים חוסר יכולת להכריע, אנחנו לא מדברים על הכרעה יזומה או מודעת, מה שאפשר לכנות "בחירה". אלא, על עצם מנגנון השיפוט, על עצם התנאים שבהם הכרעה אפשרית. מי שעבר טראומה נזרק לתנאים נפשיים שבהם לא ניתן להכריע, תנאים שמאפיינים גם את המבנה הפסיכוטי. מכאן האיכות הסיוטית שלא פעם מאפיינת את החוויה הטראומטית והפסיכוטית.
אין בכוונתנו לכלול במאמר זה הכוונה קלינית הנגזרת מההבניה שהצגנו, ואולם נחזור עתה לאחד המקרים שתיארנו למעלה, על מנת להציג פתרון פרטיקולרי חלקי שהושג לאחר תקופה ארוכה של עבודה אנליטית. לינדה שאפה להדיר את המיניות ביחסים עם הזולת ובמקום העבודה, כי עבורה המשמעות של להיות מינית היא הצדקה של גילוי העריות והגברה של תחושת האשמה. מערכות היחסים והעבודה הסבו לה סבל שהוביל אותה לפגיעה עצמית ולמחשבות אובדניות. במהלך השנים התבהר כי הדרת המיניות מוחקת אותה כאדם. לינדה, אם כך, הייתה תקועה בין הפטיש לסדן – המיניות היא שנתנה לה תחושת קיום ובה בעת מחקה עבורה כל לגיטימציה להתנהל כסובייקט ביחסים עם האחר. כאן ניתן לראות את המשותף לאבשלום וללינדה, לפסיכוזה ולטראומה, ואת מה שמוטל על הכף בריפוי: המידה בה ביכולתו של אדם למצוא את עצמו רשאי לפעול בתוך השיח של האחר, לעמוד מאחורי הרצון שלו והדעה שלו. את זה אפשר לעשות רק אם אורגים את הדחף בחוק, בלי לעקר את הדחף, מחד, ובלי להרוס את החוק, מאידך. בפסיכוזה ובטראומה החוק והדחף הם כמו אויבים בדו קרב. אם הדחף נחשב למפלצתי, אז כדי לא להיות מפלצת, כדי לא להרגיש אשמה, מעקרים את הדחף, אבל על זה משלמים באובדן האנושיות. לינדה הרגישה בעבודה כמו מכונה שמבצעת עבודה רק בשביל הבוסים, אבל לא בשביל עצמה.
את הפתרון שמצאה לינדה אפשר לחלק לשני שלבים: בשלב הראשון, בעבודה האנליטית היא מצאה דרך לאשר לעצמה להיות מינית. ובשלב השני היא גילתה שדווקא כשהיא משתמשת במיניות גם במקום העבודה וביחסים חברתיים אחרים היא לא מרגישה מחוקה מול האחר, והיא מצליחה לא רק לעבוד אלא גם ליהנות מעבודתה.
הערות
[1] דוגמה רכה, נורמלית, של העניין, היא גיל ההתבגרות. כשהילד יוצא מהחביון ונתקל במיניות, בהתענגות המינית, מתערערת הנאיביות שלו (לגיל, 2016). הוא מגלה משהו על אינטרסים דחפיים שמתקיימים לצד החוק, וכך הוא נחשף ביתר שאת לחורים שבחוק, ומכאן המרדנות שמאפיינת את גיל הנעורים והחשדנות כלפי "המבוגרים".
מקורות
פרויד, ז. (2009). תרבות בלא נחת. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. ת״א: דביר.
לגיל, פ. (2016). הפסיכואנליזה והשיפוט לגבי המעשים. הרצאה במרפאת תרצ״ו, חולון. בתוך: שלושה מפגשים עם ד״ר פרנסואה לגיל (עמ' 33-42). דבר אל הקיר, בין הקירות. מפגשי שיח בין הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה, דורa.
Lacan, J. (1993). The Psychoses, Book III 1955-1956. Ed. Jacques-Alain Miller. Trans. Russell Grigg. Routledge
Lacan, J. (2002). On a question prior to any possible treatment of psychosis. In Écrits: A selection. Trans. Bruce Fink. New York: W. W. Norton
Miller, J. A. (2001). Ironic clinic. Psychoanalytic Notebooks of the London Circle (NLS), 7, 9-24. Retrieved from:http://londonsociety-nls.org.uk/Publications/007/Miller-Jacques-Alain_Ironic-Clinic.pdf
