לגרש את הרוח
עבודה עם קבוצת תיאטרון קהילתי בנפאל
מאת ד"ר שלומית ברסלר ד"ר אסתי אבנון-כלב
טיפול רגיש תרבות מעסיק כבר זמן רב את עולם הטיפול. מפגשים בין מטפלים ובין מטופלים מתרבויות שונות מעלים שאלות באשר למתח שבין תפיסת חלקים בעולם הרגשי כאוניברסליים ובין הכרה בכך שגם עולם זה מושפע ומעוצב על-ידי התרבות שממנה באים המטפל והמטופל (Arino, 1997). תרבות מוגדרת כמבנה המשמעויות של החיים בקהילה מסוימת, שחבריה יוצרים וטווים בהן, וגם בונים מהן ומתוכן את זהותם (גירץ, 1973). התרבות מקנה זהות, אפיונים משותפים, ושפה, והיא גם זו המאפשרת התפתחות של תקשורת בינאישית (ונגרובר, 1998). כמטפלות ישראליות אנו ערות לשאלות אלה בעבודה בארצנו, במפגש עם מטופלים ישראליים בעלי רקע שונה משלנו. על אחת כמה וכמה אתגרו אותנו שאלות אלו במהלך עבודה התנדבותית אליה התגייסנו בנפאל. עמותת "ישראייד", הפועלת באזורי אסון ברחבי העולם, מרבה לשלוח מטפלים ביצירה והבעה לצורך סיוע בתחום הנפשי באזורים בהם חוותה האוכלוסייה המקומית טראומה. במסגרת פעילות העמותה, באוגוסט 2015, כארבעה חודשים אחרי רעידת האדמה שזעזעה את נפאל, הגענו, שתי מטפלות - האחת בביבליותרפיה והשנייה בפסיכודרמה – לעבודה התנדבותית בקטמנדו לשבועיים. התערבותנו הוגדרה כמתן תמיכה והקניית כלים מקצועיים למטפלים ואנשי סיוע מקומיים בעקבות רעידת האדמה.
ארבעה חודשים אחרי רעידת האדמה הקשה שפקדה אותה, קטמנדו היא עיר חבולה. אותות ההרס ניכרים היטב בכל מקום. בתי המלון ריקים, המסעדות והשווקים משוועים לקונים. עיר של כחמישה מליון תושבים מנסה להשתקם, בכל המובנים, מהטראומה של רעידת האדמה. בהיות נפאל מדינה ענייה מאד ולא מפותחת, הרי שיקום זה מותנה בסיוע ותרומות ממדינות וארגונים בינלאומיים, והוא מתנהל בעצלתיים. השיקום הרגשי של האוכלוסייה נתקל, מלבד במצוקה כלכלית וחוסר במשאבים, גם במחסום התרבותי המעכב ביטוי רגשי. מושג הטיפול, כפי שהוא מוכר במערב, כמעט זר לנפאלים. אך ההכרה בצורך להתמודד עם הטראומה ההמונית שגרמה רעידת האדמה, עודדה אותם להיענות להצעות סיוע של אנשי מקצוע זרים, ללמוד מושגים הקשורים בטראומה, כלים לזיהויה, להתמודדות עימה ולטיפול בה.
קבוצת התיאטרון
אחת מן הקבוצות אתן התבקשנו לעבוד היתה קבוצת תיאטרון קהילתי שמנתה במאי, שני שחקנים וארבע שחקניות. בתרבות הנפאלית יש לתיאטרון הקהילתי מקום מרכזי כאמצעי בידורי וחינוכי. האוכלוסייה ענייה, אמצעי התקשורת מוגבלים, והתיאטרון, המופיע בקרב הקהילה ועוסק בתכנים הקרובים לחיי היומיום שלה, משמש לעתים קרובות כלי להעברת מסרים ולחינוך. ארגון "ישראייד", מתוך מודעות לכוח של התיאטרון בקרב האוכלוסייה, נטל חלק בהקמה של קבוצת תיאטרון קהילתי ששחקניו מקצועיים. מטרת הקמתו של תיאטרון זה היתה להגיע לקהלים רחבים, על מנת להקנות ידע והבנה לגבי רעידת האדמה כתופעת טבע (בקרב חלק מן האוכלוסייה הנפאלית רעידת אדמה נחשבת כעונש על מעשים בלתי נאותים), לגבי השלכותיה ולגבי ההתמודדות עימה. תפקיד נוסף שהוגדר, מלבד זה החינוכי, היה יצירת מרחב לעיבוד קוגניטיבי ורגשי של החוויה הקשה באמצעות צפייה בהצגות שעסקו בנושא. המחזה נכתב בשיתוף של השחקנים, והתבסס על אירועים שחוו בעצמם בעקבות רעידת האדמה. בתהליך יצירה משותף הופק המחזה להצגה המיועדת לילדים ולמבוגרים. ההצגה מתארת תגובות שונות של ילדים לחרדה בעקבות רעידת האדמה, למשל – ילד שמרטיב במיטה בלילה, ילדה שאיננה מוכנה להיכנס הביתה מפחד שמא הבית יקרוס, ילד שנתקף בולמוס בלתי נשלט של אכילה, ילדה שמסתגרת ואינה יוצרת קשר עם סביבתה ועוד. ההורים מוצגים כחסרי הבנה וקצרי רוח כלפי המצוקה של ילדיהם, לעיתים מגיבים בתוקפנות, פיסית ומילולית, ומנסים להסתיר מן השכנים את הבושה. חוסר המודעות לאופני התגובה וחוסר ההבנה של הסימפטומים הטראומטיים והפוסט טראומטיים מתוארים בהצגה בהומור שנון ומעוררים פרצי צחוק תכופים בקרב הקהל.
עם סיום ההצגה קיימו השחקנים עם הקהל שיחה, שמטרתה היתה העביר את המסר שהתנהגות הילדים הינה תגובה נורמלית למצב בלתי נורמלי, קרי תגובה לגיטימית לטראומה הקשה שחוו. השחקנים הסבירו כי ילדים אלו אינם צריכים להתבייש בהתנהגותם, ושמוטב שהחברה הקרובה והמשפחה יגלו כלפיהם הבנה ותמיכה. במפגשים אלו נחשפו השחקנים לעיתים תכופות לסיפורים קשים של הקהל על מוות ואובדנים, סיפורים שהציפו אותם רגשית ויצרו צורך בוונטילציה ועבודת עיבוד.
התבקשנו, לאחר שצפינו בהצגה, להנחות סדנא בת שלושה ימים לקבוצת השחקנים. הסדנא נועדה לאפשר להם לעבד את התהליכים הרגשיים שהעלתה עבודתם האינטנסיבית (ארבעה חודשים של הופעות ושיחות יומיומיות, לעתים אף יותר מהופעה אחת ביום) ולהקנות להם כלים לתקשורת מסייעת עם הקהל לאחר ההצגה. בנוסף, ההצגה שנכתבה ונוצרה סמוך לרעידת האדמה נזקקה לשינויים ועדכונים תוכניים. כיוון שחלפו כבר ארבעה חודשים מאז הטראומה, היה חשוב ללמדם על השלבים המאוחרים יותר בתהליך ההתמודדות עמה ועל פוסט טראומה והאפשרות למניעתה.
מאבק ברוח הרעה
בהיותינו מטפלות בביבליותרפיה ובפסיכודרמה, עשינו שימוש בכלים מתחומים אלה בתהליכי העיבוד הרגשי שאליהם הזמנו את השחקנים.
לקראת סוף היום השני לסדנא התבקש כל שחקן לבחור דמות מתוך ההצגה, לכתוב לה מכתב, ואז לכתוב את תשובתה של הדמות למכתב. הכלי הביבליותרפי של כתיבת מכתב ותשובה נבחר מתוך כוונה לעבוד באופן זהיר, ולאפשר לשחקנים ביטוי רגשי עקיף, ממרחק בטוח יחסית. מאחר ומפגשנו עם הקבוצה התעתד להיות קצר, ומאחר וכבר הכרנו מעט את ההסתייגות של התרבות הנפאלית מביטוי של רגשות, חשנו שיש צורך בהגנה כזו מפני מגע ישיר עם הכאב. לא היה דבר בהתנסות הזו, אותה הכרנו היטב מהזדמנויות קודמות, שיכין אותנו לקראת מה שארע כמה דקות מאוחר יותר.
בתום הכתיבה הוזמנו השחקנים לשתף את חבריהם בתוצרי הכתיבה, ברגשות ובתובנות שעלו בעקבותיה. תוך כדי השיתוף במעגל, חשה פאולה1 , אחת השחקניות בקבוצה, ברע. היא יצאה לרגע, וכשחזרה נדמה היה שהרגשתה השתפרה. יחד עם זאת, הבחנו שהיא לוחשת דברים נרגשים בנפאלית לשכנתה. מתנועות ידיה הבנו שהיא מבוהלת מקולות ש"מדברים בראשה" לכאורה. לא עברו מספר שניות והקבוצה כולה הבחינה כי דבר מה רע מתרחש. תוך שפאולה ממלמלת דברים לא ברורים, גופה רעד, היא רכנה קדימה, התקפלה ונשכבה על המזרן. סמאל, ראש הקבוצה והבמאי, התיישב לידה, הניח את ראשה על ברכיו, והחל לדבר אליה בשקט ובטון מרגיע. לפתע התגבר קולה של פאולה, ותנועותיה הפכו פרועות יותר ויותר. סמאל הכניע את גופה הסוער תוך שהוא מצמיד אותו למזרן ומדבר אליה בקול תקיף, בשפה שמטבע הדברים לא יכולנו להבין.
שיערנו שפאולה חווה התקף חרדה. ניגשנו אליה, התיישבנו לידה, ואחת מאיתנו ליטפה את מצחה המיוזע תוך שהיא לוחשת מילים מרגיעות. דומה היה שמגע זה פועל עליה פעולה הפוכה: היא הפנתה את גבה, צעקותיה גברו וגופה כאילו איבד שליטה. אחת השחקניות ניגשה אלינו וביקשה מאיתנו להתרחק. "אסור לנשים לגעת בה עכשיו", היא הסבירה זאת בעדינות, ובתקיפות שגרמה לנו להתרחק אל מחוץ למעגל הגברים הקטן שהתקבץ סביב הצעירה הסוערת. תנועה נוספת, ממוקדת ומעשית יותר, החלה בקרב הקבוצה. לחדר הובאו מקלות קטורת, גפרורים, ושקית נייר מלאה באבקה אדומה. אנו התבוננו במתרחש בעניין מהול במבוכה, מודאגות, משתדלות שלא להפריע ותוהות לגבי מקומנו ותפקידנו בדרמה המתחוללת.
השחקנית שהרחיקה אותנו הסבירה בלחש: "היא (פאולה) ביקשה ממני כבר הבוקר לעשות בשבילה טקס שירחיק ממנה דברים רעים שנכנסו בה, דברים שמציקים לה ומאיימים עליה. אני לא מאמינה בזה, אבל רציתי לעשות את זה בשבילה, ושכחתי", אמרה כמתנצלת. "אנחנו מנסים לעשות את הטקס עכשיו". רוזי, שחקנית צעירה אחרת, שבמהלך הסדנא היתה מכונסת בתוך עצמה ונראתה לנו שבירה מאד, יצאה למבואת הבית כששקית הנייר בידה והחלה להכין את האבקה האדומה לטקס.
צרחה פתאומית שהשמיעה רוזי במבואה הריצה אליה את כל הנוכחים במקום. רוזי הובאה לאולם הסדנא על-ידי חבריה כשהיא צורחת במלוא גרונה. פאולה, שנרגעה בינתיים, התבוננה מן הצד במתרחש. ההתרוצצות המבוהלת הקיפה עכשיו את רוזי, שנאחזה בסורגי החלון תוך שהיא ממשיכה בצעקות מקפיאות דם, בקול זר. אצבעותיה שמטו את אחיזתן בסורג והיא התמוטטה אל הרצפה. סמאל רכן מעליה, מדבר אליה באותו קול תקיף שבו דיבר קודם לכן אל פאולה. רוזי לא נרגעה. סמאל הרים את קולו, ואז החל להכותה. הבנות במעגל התחלחלו, הבנים קפאו במקומם, איש לא עמד בדרכו או ניסה להפסיקו. קולו התגבר עוד, והוא ניסה להצמיד את ראשה לרצפה תוך שהוא מושך את שערותיה לאחור. הוא הזיע ממאמץ, אך תנועותיו נראו בוטחות. אחד הנוכחים יצא להזעיק עזרה של איש דת. פאולה התבוננה במתרחש מרחוק כשהיא חבוקה בידי שחקנית אחרת, ודאגה בעיניה. רוזי המשיכה להשתולל, אבריה מתפזרים לכל עבר וצעקותיה מחרישות אוזניים. סמאל הכה בה בעצמה רבה בפניה, ואנחנו לא ידענו את נפשנו, והתרחקנו עוד. התקשינו להכיל את האלימות. אחרי המכה האחרונה, המחרידה, החל קולה של רוזי להיחלש, גופה החל להירגע, והיא שכבה פשוטת אברים על הרצפה, כשסמאל יושב לידה ומלטף את ראשה. החרדה בחדר החלה לשכוך. הכל חזרו לנשום.
לאחר שנרגעו הרוחות, התכנסו כל הנוכחים במקום - השחקנים, ועימם אנשי הארגון שעבדו בקומה העליונה של הבית ונזעקו למשמע המהומה - במעגלי שיחה בחצר. נשמעו משפטים כמו: "כבר קרו לפאולה מקרים כאלה בעבר". "שמעתי על עוד מקרים כאלה שקרו לאנשים אחרים לאחרונה, אבל אף פעם לא ראיתי זאת במו עיני", "אני מאמין במדע. בכל זאת, אם רק אחת מהן היתה מדברת בקול משונה ואומרת דברים מוזרים, הייתי חושב שמשהו לא בסדר איתה. אבל במו אזני שמעתי את שתיהן אומרות את אותן מלים, כאילו מישהו אחר מדבר מגרונן, אז אני באמת כבר לא יודע מה לחשוב..."
השיחות הללו סייעו לנו מעט לארגן את הדרמה המטלטלת והמוזרה שהיינו עדות לה לכדי נרטיב "הגיוני", שהתבסס על ההסבר שלהם לאירועים: פאולה גדלה בבית בקצה רחוק של העיר, ועד לפני מספר שנים חיה גם סבתה עם המשפחה בבית זה. לאורך השנים, הסבתא תלתה בבני המשפחה ציפיות שנכזבו, והיא הפכה קשישה נרגנת ומרירה. לאחר פטירתה המשיכה רוחה לרדוף את פאולה, שהיתה הבת הצעירה, החלשה והדחויה במשפחה. פאולה, במאמץ להשתחרר מרדיפה זו, עברה להתגורר בבית אחר בקטמנדו. בית המשפחה נפגע קשות ברעידת האדמה, וכשבוע לפני הסדנא היא נסעה לשם כדי לנסות ולהציל מקצת מחפציה. מאז, לפי דבריה, היא החלה לקבל סימנים מאיימים, המעידים על כך שרוחה של סבתה זועמת על שהיא שבה לבית המשפחה. באותו הבוקר היא הגיעה לסדנא בתחושה מוחשית ש"משהו רע עלול לקרות לה", ובקשה מאחת מחברות הקבוצה לערוך עבורה טקס שיסייע בהרחקת הרוח הרעה הרודפת אותה. החברה שכחה (כאמור היא הסבירה לנו שאינה מאמינה בטקס, אך היתה מוכנה לערוך אותו עבור פאולה כדי להרגיעה), והיא ושאר השחקנים ניסו לתקן את ה"טעות", ולערוך בזריזות את הטקס בעת שפאולה היתה נתונה ב"התקף". למדנו שהאבקה האדומה מסמלת כוח אלוהי, אשר בכוחו להרחיק רוח רעה. מכינים ממנה מעין משחה הנמרחת על מצח האדם שהותקף על-ידי רוח רעה, ובכך מסייעים לו להתגונן בפניה. ההדלקה של מקלות הקטורת מסמלת העלאת מנחה לכוח האלוהי, בכדי שיגן גם הוא בפני סכנת הרוח הרעה. רוזי היתה זו שהחזיקה בחבילת האבקה האדומה המשמשת לטקס, וניגשה למבואת הבית כדי להתקינה. אלא שאז, כך סיפרה לאחר מכן, חשה במכה עזה ומכאיבה בחזה. זה גם היה האירוע האחרון שזכרה כי קדם להתקף. המכה, לפי דברי פרשנינו מהצוות, הונחתה עליה על-ידי רוחה של הסבתא, שזעמה על כך שאישה עומדת בדרכה ומנסה לעצור אותה. הוסבר לנו שהעובדה כי אישה צעירה (פאולה) היא זו שמעוררת את כעסה של הסבתא, גורמת לכך שרוחה של זו האחרונה לזעום במיוחד כאשר נשים מנסות להיאבק בה.. זו גם הסיבה ששתינו הורחקנו קודם לכן מפאולה. הוסבר לנו שאסור לנו, בהיותינו נשים, לגעת בה בעת ההתקף, שכן מגע כזה עלול להרתיח את רוח הסבתא ולהחריף את המצב. הסצנה הקשה השנייה בה צפינו, ארעה, כשרוחה הזועמת של הסבתא עזבה את פאולה והתקיפה את רוזי. סמאל, אותו ראינו "נאבק" עם שתי הנשים הצעירות, התמודד למעשה עם רוחה של הסבתא, ובסופו של דבר הצליח להכניעה ולגרום לה לעזוב. הוא הסביר לנו מאוחר יותר שלא את פאולה הוא הצמיד בכוח לרצפה ולא ברוזי הוא חבט, אלא ברוח הרעה שתקפה את שתיהן. לדבריו, היה חייב לנקוט באלימות מופגנת, כדי להבהיר לרוח שאדם חזק שאינו פוחד ממנה ניצב מולה, וכך עלה בידו להרחיקה. גם פאולה ורוזי לקחו חלק במעגלי השיח בחצר. להפתעתנו נוכחנו לראות שאירועי השעה האחרונה כאילו לא קרו להן. הן לא זכרו אותם. רוזי שפשפה את לחייה ואמרה כי היא חשה בכאב קל במקום. מאחר וחששו להבהילה, לא אמרו לה חבריה שהכאב הוא שריד למכות הנמרצות של סמאל, אלא סיפרו לה שנפלה וחבטה את לחיה בקיר.
כעת הופיעה בשער החצר מונית. יצא ממנה אדם מבוגר, ברהמין, כהן הינדי על פי מה שנאמר לנו, מגולח ראש לבד מצמה זעירה שבלטה מקרקפתו, לבוש בגלימה ורודה. "זה הכהן שהזעקנו", לחשו לנו אנשי הצוות. איש הדת נכנס לבית ובעקבותיו הגברים, הנשים התבקשו להישאר בחוץ לפי שעה. הסבירו לנו כי הוא נקרא לבוא כדי לבדוק את מצב ה"רוחות" בבית, ולבחון האם בטוח לשהות בו. לאחר זמן קצר נפתחה הדלת, וגם הנשים הורשו להיכנס. כולם הקיפו את הכהן במעגל גדול, עדיין נרגשים, וציפו למוצא פיו. הוא דיבר באריכות, מתרגום דבריו הבנו שהוא הרגיע את הנוכחים. הבית עצמו אינו רדוף ואינו נגוע, לדבריו, זו רק הרוח הרעה שרדפה אחרי פאולה לכאן ותקפה אותה ואת רוזי. הוא שוחח בעיקר עם פאולה, והבהיר לה שרוחות רעות נכנסות במי שחלש, וכדי למנוע את התרחשותו של אירוע נוסף כזה עליה להתאמץ ולהתחזק. הרוחות נרגעו (תרתי משמע), הגיעה העת להתפזר, איש איש לדרכו ולמחשבותיו.
מבוכה, הרהורים, התערבות
גם אנו התפנינו לחשוב ולהתבונן בחוויה בה התנסינו זה עתה. חשנו מבוכה, נקראנו מישראל ללמד אנשי מקצוע, ובהם צוות השחקנים, מושגי יסוד על טראומה והתמודדות עימה. מזה יום וחצי שאנו מוכרות כמקור הסמכות המקצועי במעגל הזה: מרצות, מנחות התנסויות בעלות פן רגשי מובהק בקבוצה, ממשיגות, ומקנות למשתתפים כלים לחשיבה ולעבודה. מאידך, כאשר חשו פאולה ורוזי ברע, ולנגד עינינו הופיעה התנהגות שהעידה (במושגינו שלנו) על התקף חרדה קיצוני, הורחקנו מהן בהחלטיות. הובהר לנו שלא רק שאיננו מועילות, אנו אף עלולות להזיק.
כיבדנו את הבקשה והתבוננו במתרחש מן הצד. התערבבו בנו אשמה (שמא ההתפרצות נבעה מן ההתנסות הרגשית שחוו השחקנים בסדנא בהנחייתנו? האם כתיבת המכתב לדמות בהצגה העלתה דברים שקשה היה להכילם? יצוין שכל חברי הקבוצה התנגדו בתוקף להשערה זו וטענו כי היו לפאולה התפרצויות כאלה בעבר), תסכול (מה שאנו רגילות או יודעות לעשות במקרים כאלה לא התאפשר לנו), בושה קלה (לא סומכים עלינו, מרחיקים אותנו), תימהון וסקרנות (ההתרחשויות היו מרתקות – תגובת הקבוצה, הכנת הטקס, התנהגותו של ראש הקבוצה), ספקנות (הם באמת מאמינים שהבערת אבקה אדומה עשויה לעזור לה?) ואף אימה (נוכח ההתנהגות ה"מפורקת" של שתי השחקניות, אך עוד הרבה יותר מכך – נוכח האלימות הקשה של סמאל כלפיהן) ולאחר כל אלה – פליאה גדולה. כיצד אפשרי שהשתיים אינן זוכרות דבר מאשר ארע וטלטל כל כך בעצמה את כולנו? התנהגותנו בעת האירוע שיקפה את המבוכה: אחת מאיתנו נאלמה וחשה חסרת אונים, כאילו נגזלו כוחותיה, והשנייה - התבוננה מרותקת במתרחש, מנסה לפענח את הדינמיקה, התפקידים, האמונות וההתנהגויות. בהסתכלות לאחור דומה ששתי התגובות הללו סייעו לנו להתגונן בפני החרדה שעורר בנו האירוע.
לאחר שוך הסערה נשאלנו לדעתנו, כמטפלות במקצוע, על שארע. חשנו מעט ממולכדות בין הצורך לשמור על כבוד השואלים ולכבד את אמונתם, לבין הרצון לשתף אותם בהתבוננות שלנו. הבענו דעתנו שאולי בהקשר הטבעי שלנו, בשפתנו המקצועית, היינו מגדירות את אשר ארע לשתי הצעירות כהתקף חרדה, ולא כרוח שתקפה אותן, אך שהתוצאה היא אותה תוצאה - התחושה, הן של הצעירות והן של כל שאר הנוכחים, שמשהו זר מפעיל את התנהגותן, משהו שאינו ה"עצמי" הרגיל והקבוע שלהן. ההגדרה, המשכנו להסביר, משפיעה על טיב ההתערבות: הם, המקומיים, יקראו לאדם חזק שייאבק ברוח וירחיק אותה, ואנו, אפשר שהיינו משתמשות בכלים המקצועיים שלנו או נעזרות בטיפול תרופתי.
המבוכה המשיכה ולוותה אותנו גם באותו הערב, כאשר היה עלינו לקבל החלטה באשר להמשך עבודתנו עם הקבוצה למחרת, ביום השלישי לסדנא. האם נזכיר את אשר ארע? באיזה אופן? ברור היה לנו שבסדנא בארץ היינו מזמינות את המשתתפים להגיב על האירוע באופן ישיר או עקיף, לצורך עיבוד, הרגעה וסגירה. יחד עם זאת - ה"שכחה" (הדיסוציאטיבית - כך שיערנו) של פאולה ורוזי לאחר האירוע סימנה לנו שכל התייחסות אליו עלולה להיות רגישה ואף מסוכנת עבורן. בנפאל, לאחר שהובהר לנו כי אין זה "השדה שלנו", היססנו. העלינו אפשרויות ובצידן יתרונות וסיכונים אפשריים. תהינו אם השחקנים עדיין רוכשים כלפינו אמון, האם גם מחר יקבלו את סמכותנו או שמא איבדנו אותה בעיניהם.
בסופו של דבר נכנס הנושא באופן מטפורי לסדנא של היום השלישי, ושוב נוכחנו בכוחו של הכלי היצירתי לאפשר עיבוד עקיף ובלתי מאיים של טראומה, במקרה הזה טראומה שחוותה הקבוצה. הנושא המרכזי ביום השלישי של הסדנא היה איתור כוחות ופיתוח חוסן. ביקשנו מהשחקנים לצייר דימוי לקבוצה, כדי לבחון את כוחה כמשאב לתמיכה. הם ציירו דימויים ושיתפו. אחת מאיתנו החליטה להשתתף בהתנסות, ובחרה לדמות את הקבוצה למעיין מים הנובע בקרבת כפר.היא הרחיבה וסיפרה לקבוצה על המעיין. היא אמרה שהוא מקור חיים לתושבי הכפר, אך לעתים, כאשר הוא מתמלא יתר על המידה ומימיו עודפים, הוא עלול להציף את הכפר ולהפחיד את תושביו. לא פרשנו את המטפורה, לא היה בכך צורך. פניהם של השחקנים הבהירו שהם מבינים את שהתכוונו לומר. כך נגענו באירוע מבלי לדבר עליו, פינינו לו מקום מבלי לגעת בכאב או בחרדה באופן ישיר, כיבדנו את העובדה שבעוד כמה שעות ניפרד מן הקבוצה הזו לשלום, והם ימשיכו, בלעדינו, לעבוד יחד.
באשר לנו, בניגוד לזהירות בה נהגנו בהתערבות בקבוצה, הרי שבינינו נתנו דרור למחשבות ולרגשות שעלו בנו. שוחחנו רבות וחשנו מבורכות על היותנו שתיים. נראה שההחלטה לכתוב מאמר זה גם היא תוצאה של הצורך להבין ולעבד את אשר ארע בעזרת כלים המוכרים לנו - התבוננות, דיון והמשגה.
התבוננות - מזרח ומערב ומה שביניהם
ניסינו להסביר לעצמנו את אשר התרחש ולעבד את החוויה, שהיתה מטלטלת גם עבורנו. נענו בתוך המרחב שבין ההבנה שלנו לבין ההסברים שקיבלנו מן הנפאלים.
אבחון ופרשנות
שאלנו את עצמנו כיצד היינו מבינות, בכלים המקצועיים שלנו, את אשר קרה לפאולה ולרוזי. התופעות וההתנהגויות, כפי שתוארו לעיל, עשויות לרמז על סימפטומים של התקף חרדה. תהינו יחד על הגורמים האפשריים להתקף כזה. מטבע הדברים תשובתנו חלקית בלבד, שכן אין בידנו רקע אבחנתי לגבי שתי הצעירות. ידענו ששתיהן חוו את רעידת האדמה הקשה בקטמנדו. הבית שבו התגוררה פאולה נהרס ברעידת האדמה, ורוזי, כך סיפר לנו סמאל, איבדה בה קרוב משפחה. ידענו גם שהדמויות שהן מגלמות בהצגת התיאטרון מבוססות במידה רבה על הסיפורים האישיים שלהן. פאולה מגלמת תפקיד של ילדה חרדה, שחוששת להיכנס לביתה שמא יקרוס, נצמדת לאמה ואינה יכולה להישאר לבד אפילו לרגע. רוזי מגלמת דמות של ילדה שותקת. ילדה שאינה מבטאת את עולמה הרגשי, הסוער והנפחד, ונראית כנתונה בדיכאון. היא מנותקת מחברת הילדים ומתבוננת במשחקם מן הצד בעיניים עצובות. ניתן להניח, שגילום הדמויות הללו, הקרובות למציאות האישית של כל אחת מהן, הפגיש אותן עם החוויה הרגשית שחוו בעקבות רעידת האדמה.
את פאולה ורוזי פגשנו, יחד עם שאר השחקנים, לאחר ארבעה חודשים שבהם הועלתה ההצגה כמעט מידי יום, לעיתים מספר פעמים ביום. סביר להניח שהמפגש החוזר ונשנה עם הדמויות שגילמו מחד גיסא, ועם האווירה בקהל שחווה בעצמו אבדנים מאידך גיסא, יצר הצטברות של לחץ רגשי ותבע מהן כוחות נפש לא מבוטלים. המפגש בן שלושת הימים שלנו עם הקבוצה נועד לאפשר פורקן ועיבוד של הלחצים הללו. במהלך הסדנא בלט הקושי של השחקנים לשתף את חבריהם לקבוצה בחוויותיהם הרגשיות באופן פתוח. אותם שחקנים שעל הבמה, בחסות של תפקיד ודמות, בטאו באופן משוחרר רגשות קשים, התגלו כמאוד עצורים כאשר ביקשנו מהם לספר על עצמם. השתררו שתיקות ארוכות, ושימוש הגנתי בהומור עורר תכופות פרצי צחוק, גם כשנגענו בכאב. בתרבות הנפאלית, כך למדנו, לא מקובל לבטא רגשות בפומבי. נראה שהנורמות התרבותיות בלמו את האפשרות של הצעירים הספונטניים והיצירתיים הללו לביטוי רגשי משוחרר. בעבודה איתם בחרנו בכלים של הבעה ויצירה שאפשרו הרחקה, כדי לעקוף במידת מה את הקודים התרבותיים ומנגנוני ההגנה. כאמור לעיל, השתמשנו, בשעה שלפני האירוע המתואר כאן, בטכניקה של כתיבת מכתבים. לכתיבה כמה היבטים תרפויטיים, בין השאר, היא מאפשרת ארגון של רגשות ומחשבות במרחב פרטי שבין הכותב לבין עצמו, כך שהוא חופשי לבחור מתי וכמה ממנה יחשוף. כתיבת מכתב לדמות בדיונית מאפשרת השלכה אל הדמות הזו ומפגש עם הרגשות ממרחק בטוח. בשל הקושי בחשיפה לא ביקשנו מן השחקנים שישתפו את הקבוצה במכתב שכתבו, אלא רק בשורה אחת משמעותית מתוכו או מתוך התשובה ש"קיבלו מן הדמות". הזמנו אותם לחלוק בזוגות את השורה הזו ואת האסוציאציות והמחשבות שעלו בעקבותיה. מי שרצה הוזמן לשתף גם את הקבוצה. ההיענות היתה מועטה, השקט היה טעון. רוזי אמרה: "אם היו רואים מה כתבתי הייתי מקבלת מכות..."
בדיעבד, עלתה אפשרות שההתנסויות אליהן הוזמנו השחקנים העלו, למרות השימוש בכלים עקיפים, רגשות עזים, שלא ניתן היה להכילם בגלוי בקבוצה. אפשר שההצפה הרגשית שנגרמה בעקבות חליפת המכתבים עם הדמויות העלתה תכנים קשים, ואף הובילה להתקף חרדה שסימניו היו פרכוסים, צעקות וניתוק דיסוציאטיבי. השערה זו מתבקשת עקב הסמיכות בין ההתנסות של כתיבת המכתבים לבין ה"התקפים" שהתרחשו מיד אחריה. ההסבר שלנו מתבסס על ההנחה שהתקף חרדה עלול לנבוע מהצפה רגשית בלתי ניתנת להכלה בתוך הנפש, כזו שנגרמת על-ידי גורם חיצוני תוך שילוב עם גורמים אישיים-אישיותיים. כלומר - הוא מוסבר כתנועה רגשית "מן הפנים אל החוץ". הפרוש של הנפאלים הינו שונה; הם מסבירים את ההתנהגויות, אלו שאנו מתארים כסימפטומים, כהתרחשות שתנועתה "מן החוץ אל הפנים": רוחות רעות (חיצוניות) שפולשות לתוך הגוף והנפש ומטלטלות אותם, תרתי משמע. אם מוזכר הגורם האישיותי - הרי שמדובר לכל היותר באדם חלש, שהרוח הצליחה להשתלט עליו. כך, מה שאנו פרשנו כאובדן שליטה, פירכוסים ודיסוציאציה, הם הסבירו כרוח שמדברת מגרונן "הן (פאולה ורוזי) מדברות בקול אחר כי הרוח היא זו שמדברת מגרונן". במושגים מערביים, "האשמה" של רוח רעה בבעיותייך ובהתנהגותך תחשב כסימפטום פראנואידי-פסיכוטי, אך בנפאל אמונה כזו היא נורמטיבית. בהקשר לכך, אורי שוורצמן בספרו "רופא לבן אלים שחורים" מתייחס בהרחבה לעובדה שמחשבה לגיטימית בתרבות אחת נתפסת כפתולוגית באחרת (שוורצמן,2007, עמ' 42). הסיבה להימנעות מפנייה אלינו כנשות מקצוע לצורך התערבות באירוע, נבעה כנראה מן הפער הזה בין הפירושים - שלנו ושלהם - לאשר קרה לפאולה ולרוזי. אין הם משייכים אירוע כזה לתחום המקצועי הטיפולי, ולכן אפשר שגם לא ראו כל קשר בין האירוע לבין מה שהתרחש בסדנא דקות אחדות קודם לכן.
נתנו דעתנו על התרבות המקצועית שאנו רואות עצמנו שייכות אליה. בנוסף להבדל התרבותי בינינו כישראליות (מערביות) לבין חברי הקבוצה והארגון (נפאלים, לא מערביים), הבאנו איתנו ערכים והבנות הנשענים על תפיסת עולם מקצועית מסוימת. גם מקצוע, לרבות העוסקים בו, ניתן להגדיר כתרבות - זוהי תרבות מקצועית המאפשרת לבעלי עניין מקצועי מסוים תקשורת הנשענת על מושגים משותפים, עיסוק בדילמות משותפות ויצירת ספרות מקצועית (ונגרובר, 1998). ארינו (Arino, 1997) מתייחס ספציפית לתחום הטיפול כתרבות בפני עצמה אשר מקנה לעוסקים בה זהות, תפיסת עולם ואמצעים אסטרטגיים וטקטיים לחשיבה ולעשייה. ההמשגות העומדות בבסיסם של הפסיכותרפיה והטיפול באומנויות הן תולדה של תרבות המערב.
עלתה בדעתנו האפשרות, כי התרבות הנפאלית, שמדגישה ומחייבת איפוק רגשי, בעיקר אצל נשים, יוצרת מציאות שבה אין אפיק לגיטימי לביטוי של חרדה. מציאות זו התעצמה והעמיקה בעקבות הטראומה של רעידת האדמה. בזהירות נציע את האפשרות כי אותה התרבות יוצרת גם, באופן בלתי מודע, את ה"פתרון" לבעיה, כאשר היא מאפשרת ביטוי רגשי, לעתים קיצוני, באמצעות אמונה ברוחות רעות ורודפניות המתקיפות את האדם ונכנסות לתוכו. כאשר זה קורה, ניתן ביטוי (גופני, קולי, מילולי, תנועתי) לקולות מושתקים אשר אין להם מוצא לגיטימי אחר. ביטוי זה מאפשר לאדם להגיע לקתרזיס (פורקן רגשי) ובעקבותיו לרגיעה. מעניין לציין, שבמסגרת פורום של אנשי טיפול שעבדו ברחבי נפאל לאחר רעידת האדמה, קיבלנו מידע על מקרים רבים (כ-40 במספר) דומים של צעירות שהותקפו לכאורה על-ידי רוחות. התיאורים היו זהים לחוויה שאנו היינו עדות לה. יתכן שתופעת "הרוחות וגרושן" מאפשרת מצבים של עירור רגשי ופורקן כאמצעי לגיטימי ונפוץ להתמודדות עם מצבי לחץ. בעניין הקתרזיס אפשר לחשוב, כי גם בגישות טיפוליות מערביות מסוימות, כמו למשל הטיפול הפסיכודרמטי, מודגש הצורך בקתרזיס כחלק משמעותי בתהליך הטיפולי (ארצי 1991, עמ' 51). המטפל בפסיכודרמה ישתמש במהלך הטיפול באופן מכוון בטכניקות אשר יעלו את רמת הריגוש ויובילו לקתרזיס.
התערבות
ההסבר לאירוע משפיע על נקודת המבט ומתווה דרכי התערבות. הפסיכולוגיה המערבית מדגישה את אחריותו של האדם למצבו. התערבות שלנו, כמטפלות, היתה אמורה לסייע למטופלות להתמודד עם התקף החרדה, באמצעות טכניקות של הרפיה והרגעה. בשלב מאוחר יותר, היינו שמות דגש על העמקת המודעות בנוגע לחרדה וגורמיה ועל למידת דרכים קוגניטיביות והתנהגותיות להתמודדות עימה. בנפאל, מאחר שה"התקף" מוסבר כרוח שנכנסה באדם, אין מצופה ממנו לגרש את הרוח בכוחות עצמו, שהרי בשל היותו חלש הצליחה הרוח לחדור לתוכו ולהשתלט על נפשו וגופו. באירוע בו נכחנו, הגבר החזק בסביבה נקרא לתפקיד של גרוש הרוח; היה זה סמאל, המנהיג הטבעי של הקבוצה, שהיה הבמאי והרוח החיה בה. ממה שידוע לנו על טקסים של גרוש רוחות בתרבויות לא מערביות (טקסים שמאניים למשל, שתפקידם תרפויטי), האחריות על גרוש הרוח ועל קידום התהליך היא של המרפא ולא של האדם שהרוח השתלטה עליו. הוא עושה את העבודה, והוא גם אחראי לתוצאות. בדרך כלל שמור התפקיד הזה לדמות כריזמטית, לעתים קרובות דתית, ובעלת ניסיון והשפעה בקהילה (Schmais, 1988). סמאל, שלקח על עצמו לגרש את רוחה של הסבתא, מתאים לפחות לחלק מן המאפיינים הללו: הוא מנהיג טבעי וכריזמטי2 ותפס עצמו כאחראי להרגעתן של שתי הצעירות ושל הקבוצה כולה. עם זאת חשוב לציין שבניגוד לטקסים שמאניים, שמעוגנים היטב בתרבות בהם הם מתקיימים כאירוע מתוכנן ומובנה בעל כללים ברורים, ותפקיד השמאן-המרפא מוגדר היטב על-ידי הקהילה, הרי שבמקרה המתואר כאן נכנס סמאל לתפקיד "מגרש הרוח", או לפחות הנאבק ברוח, כתגובה סופנטאנית ומיידית לסיטואציה. מעניין לציין שמאוחר יותר, כאשר שוחח עימנו3, סיפר שזו הפעם הראשונה שהוא מתמודד עם סיטואציה מסוג זה, אף כי גם בעבר חש בכוחות האלה שקיימיםבו. הוא העיד על עצמו שנדחף מתוכו לסייע במצב הלחץ שנוצר וידע באורח כלשהו שיש בכוחו לעשות זאת. כפי שתיארנו, הוזמן למקום גם איש דת בודהיסטי, כך שלמרות הכול התעורר הצורך בסמכות רשמית כדי להחזיר את הביטחון לנוכחים במקום.
טקסים
סמאל לא פעל לבדו בהתערבות למען שתי הצעירות. כאמור, הקבוצה כולה התארגנה במהירות לקראת קיומו של טקס שיסייע בהרחקת הרוח הרעה הרודפת אותן. משום מקום, לכאורה, הובאו, תוך מספר דקות, חבילה של אבקה אדומה ומקלות קטורת, ונראה היה שחברי קבוצת השחקנים יודעים כיצד להשתמש בהם. מכך הסקנו שטקסים כאלה מוכרים להם וכי הם שזורים ברקמת החיים של הנפאלים, גם של אלה שרואים עצמם "מאמינים במדע".
רבות נכתב בספרות על המשמעות התרפויטית של הטקס (Eliad, 1959; Levie-Strauss, 1980; Terner, 1986). הטקס, הנשען על חזרתיות ומרכיבים צפויים, מעניק תחושה של ביטחון ושליטה בעולם כאוטי ומאיים. הוא משמש כמיכל תחום שבו מתקיימת חוויה של סדר ומשמעות לצד אפשרות לטרנספורמציה (באומן 2002). כמו כן, הוא ממקם את האדם כחלק מהחברה שאליה הוא משתייך, ואת הקהילה כמגינה עליו בעת הצורך (Berger, 2009, 2015; Megged, 1998)., במקרה המתואר כאן יכולנו להבחין כיצד מתקיים הטקס המסורתי בכפיפה אחת עם טלפונים ניידים וקדמה טכנולוגית (איש הדת הוזעק בטלפון נייד והוסע למקום במכונית). ראינו גם את האמביוולנטיות אצל הצעירים במקום, החשים צורך לקיים את הטקס ובו בזמן נבוכים וספקנים. כאשר הם תיארו לנו את תחושותיהם כלפי הטקס בו נכחו נשמעו חלקם כמתנצלים. נראה היה שאנו, המטפלות מישראל, ייצגנו באותם רגעים את העין המערבית המתבוננת בהם (ואף מופנמת בהם) והמנסה לפענח את הצרוף המוזר לכאורה.
לאחר ש"גרוש הרוחות" הושלם, נראה היה שהעניינים שבים במהירות למסלולם. פאולה ורוזי לא הביעו דאגה כלשהי ממה שארע. נראה היה שהמאבק ברוח החזיר את הסדר התקין של העולם על כנו; "הטובים " מנצחים את "הרעים". האדם שנרדף על-ידי הרוח עובר טרנספורמציה שבעקבותיה הוא "חוזר לעצמו", משוחרר מרדיפתה של הרוח הרעה. שוורצמן מעיד על האפקטיביות של טקסים רבי עוצמה וחד פעמיים כאלו על מצבו הנפשי של האדם ועל היעלמותם המוחלטת של תסמינים סומאטיים (שוורצמן, 2007 עמ' 72).
בספרות מצאנו מטפלים באמצעות אומנויות ובעזרת אמצעי "תווך" אחרים (טבע-תרפיה, למשל), שמעידים על שילוב טקסים שונים בתהליך הטיפולי כאמצעי יעיל בהפחתת חרדות , ובהתמודדות עם אובדנים ומצבי משבר (Berger, 2009; Berger & Lahad, 2013; Jennings, 2012 ). יוצא איפה שהתפיסה המערבית לטיפול ביצירה והבעה חולקת היבטים משותפים, כמו קתרזיס וקיום טקסים, עם הגישה הנפאלית ל"גרוש הרוחות", שעל פניו נראתה לנו בתחילה שונה ורחוקה.
הקבוצה
שאלות עלו, כאמור לעיל, גם לגבי ההתערבות במישור הקבוצתי. הבחירה שלנו להתערב באופן מטפורי בתהליך הקבוצתי (ראה לעיל - דימוי המעיין) אפשרה לנו להגיב ולהעלות למודע, באופן עקיף, עדין ובלתי מאיים, את האירוע. בחירה זו נראתה לנו חיונית אל מול תפיסתנו את ההימנעות מהשיח על האירוע כמשקפת הדחקה או דיסוציאציה קבוצתית.
שפת האמנות כגשר
האירוע ערער מעט את ביטחוננו באשר לאמנות כיוצרת גשר וחיבור בינינו לבין משתתפים או מטופלים מתרבות רחוקה וזרה.מתוך הניסיון שהצטבר באזורי אסון ברחבי העולם, עמותת "ישראייד" מצאה את הטיפול באומנויות ככלי יעיל בהתערבות במישור הנפשי. תפיסה זו נשענת בעיקר על ההבנה כי טיפול באומנויות יכול לגשר על הבדלי שפה ותרבות (רוט-יניב, מעיין וחזות, 1999). אולם מצאנו שגם כמטפלות ביצירה והבעה, הבדלי התרבויות בינינו כ"אורחות" לבין התרבות כ"מארחת" עלולים ליצור מצבים רגישים שמחייבים משנה זהירות ותשומת לב מיוחדת4.
"גרוש רוחות" מזיק או מיטיב?
את ההיענות ושיתוף הפעולה היצירתי והעירני של המשתתפים ניתן להבין כתוצאה של מספר גורמים: נימוס וכבוד אל מול גורמי סמכות, אלו מעוגנים עמוק בתרבויות המזרח והנפאלית ביניהן. בנוסף, התפקיד המרכזי שיש לשפת הביטוי היצירתית בתרבויות אלה מאפשרת למשתתפים בסדנאות להיענות בחופש יחסי להזמנת המנחות. ולבסוף, הנזקקות העמוקה של האוכלוסייה הנפאלית לאחר הטראומה של רעידת האדמה דרבנה את המשתתפים ללמידה מתוך צורך דחוף להעשיר את "ארגז הכלים" שלהם. היענות כזו עלולה להוליך שולל את המטפל או המנחה האורח, לטשטש את הבדלי התרבות ולהשכיח את כוחם של הקודים התרבותיים המקומיים המסתייגים מפתיחות רגשית. התוצאה עלולה להיות הצפה רגשית שקשה להכילה ולהתמודד עימה. כך, למרות ששוב ושוב טרחו להרגיע אותנו כי מה שקרה אינו תוצאה של התהליכים אותם הנחינו בקבוצה, עדיין שאלנו את עצמנו האם גרמנו נזק.
יחד עם זאת, יתכן שדווקא העירור הרגשי שנוצר, אולי בעקבות הסדנא שהנחינו, סלל באיזשהו אופן דרך נכונה ל"גרוש רוחות". אולי היה כאן שילוב בין-תרבותי לא מודע ומיטיב בין כלים של טיפול ביצירה והבעה, אשר אפשרו את המפגש עם הרגשות המודחקים בעקבות רעידת האדמה, לבין טקס כמו שמאני, שסייע להרגיע את הרוחות הסוערות ולהחזיר את הסדר על כנו.
לסיכום
ביקורנו בנפאל שלאחר רעידת האדמה זימן לנו מפגש עם שאלות מקצועיות שמלוות טיפול בהקשר בין-תרבותי. ההתמודדות עם האירוע המטלטל שתיארנו כאן חייבה אותנו להתבונן מחדש בסוגיות מוכרות. ניסינו לפרט כאן את תוצרי ההתבוננות אותה ביססנו על נקודות מבט מוכרות לנו מעולם הטיפול המערבי, ועל אחרות שאליהן התוודענו בעזרת מארחינו הנפאליים.
עסקנו בהבדל הפרשני בין שתיהן בהתייחס לתופעה שבה פגשנו, ובמרחב שנוצר בין ה"אבחנה" המשוערת שלנו - התקף חרדה עם סימפטומים דיסוציאטיביים, ובין התפיסה הנפאלית את התופעה כשייכת לעולם ה"רוחות הרעות". נוכחנו בהשפעה של ההבדל הזה על אופן ההתערבות. בעוד שאנו ניסינו להרגיע ולחזק את האישה הצעירה ש"הותקפה" בדרכים המוכרות לנו, ההתערבות המקומית כללה מאבק כוחני עם "הרוח הרעה". ניסיוננו לסייע נדחה עד כדי הרחקתנו מזירת המאבק. חווינו את עוצמת השפעתו של הטקס על השחקנים שהשתתפו בסדנא שהנחינו, ואת כוחה של הקבוצה המשתתפת בטקס לתמוך באדם המותקף על-ידי רוח רעה. בתוך האירוע הזה פגשנו בקבוצת אנשים צעירים המיטלטלים במבוכה בין השתייכותם לתרבות מסורתית על מושגיה ודרכי פעולתה, לבין השפעות העולם המערבי על חייהם ותפיסותיהם.
השאלה המרכזית שעדיין מעסיקה אותנו נוגעת למשמעות המפגש בין הגישות התרבותיות השונות באשר לאירוע כזה, ומה הוא מלמד אותנו על המבדיל, המשותף והאפשרי. המקרה שתיארנו הוא קיצוני במיוחד והשאיר בנו רושם עז, אולם יש בו כדי להעיד על שאלות כלליות באשר לעמדה שעלינו, כמטפלות המבקשות לסייע בתרבות זרה לנו, לאמץ. כמטפלות ביצירה והבעה, שהתנסו כבר במספר מפגשים עם אנשי מקצוע ונפגעי טראומה בארצות שונות באסיה (תאילנד, יפן, קוריאה, פיליפינים), אנו מודעות לכוחם של הכלים היצירתיים לגשר על פערים בינינו, מטפלות ישראליות בעלות תפיסה מערבית, לבין משתתפים מתרבויות שונות ומרוחקות. השפה האמנותית אכן מאפשרת נגיעה ברובדי נפש עמוקים תוך חציית הבדלים של שפה, דת ותרבות. אלא שדווקא כוח זה מחייב לעשות שימוש זהיר ומוקפד בשפה זו. פוטנציאל ההתפתחות של סיטואציה מפתיעה ובלתי מוכרת למטפל גדל, מן הסתם, במפגש עם מטופלים או משתתפים מתרבות שונה משלו, מאחר והשוני התרבותי עלול לעורר תהליכים שהמטפל אינו מודע להם או אינו מכיר את הדינמיקה של היווצרותם. גם הכלים המוכרים לו עלולים להתגלות כלא יעילים דיים במצב כזה. נראה לנו שהאפשרות למנוע באופן מוחלט מצבים כאלה הינה בגדר אשליה. אך באותה מידה שבה מטפל מערבי, הנשלח לסייע בתחום הרגשי באזור אסון בעל תרבות אחרת, מנסה לקרב את אנשי המקצוע והסיוע המקומיים למושגים המערביים לגבי טראומה ותוצאותיה, חשוב לא פחות שהוא עצמו ילמד ככל שניתן על התפיסות של העולם הרגשי בתרבות זו לקראת שליחותו.
בנוסף, ואחרי כל זאת, עדיין חשוב שנשאל בצניעות, אם אכן ההתנסות בסדנא היא זו שהזמינה את הרוח הרעה להתעורר ולטלטל, או, כפי שטענו המשתתפים, שהיא הגיעה לסדנא משום שזעמה התעורר, ללא שום קשר אלינו ולעבודתנו.
[1]השמות במאמר בדויים.
[2] עדות לכריזמה שלו מצאנו לא רק בתפקידו כבמאי ומנהל של הקבוצה, אלא גם ביכולתו לנהל שיחה אפקטיבית עם שלוש מאות תלמידי תיכון נפאליים, בחצר, ללא אמצעי הגברה, בעקבות הצגת התיאטרון.
[3]הוא ביקש לשוחח איתנו ביחידות לאחר שכולם הלכו, ובכך עשה בכל זאת שימוש בהקשבה שלנו כמטפלות, לפחות לצורך אוורור ושיתוף.
[4]ראה התייחסות מורחבת לנושא בפרק "סוגיות אתיות בטיפול באמצעות יצירה והבעה" של חזות וסיאנו, בתוך הספר "סוגיות אתיות
מקורות
ארצי, ע. (1991). פסיכודרמה. הוצאת דביר, תל אביב.
באומן, א. (2005). שערות הזהב של השד. אגדות האחים גרים בראי האפל של הנפש. הוצאת מודן.
גירץ, (1973). פרשנות של תרבויות. הוצאת כתר, ירושלים.
ונגרובר, ה. (1998). "רוקדים ביחד בקצב שונה עם אותו בן זוג: מורות ומטפלות באומנויות בבתי הספר". בתוך: סחי"ש, סוגיות בחינוך המיוחד, 13, 2, 17-25.
חזות, ת. (2000). "גם בשחור יש גוונים, היצירה כטקס בהתמודדות עם אובדן ושכול". בתוך: תרפיה באמצעות אומנויות: כתב העת של יה"ת. 3, 107-129.
חזות, ת. וסיאנו , י. (2002). "סוגיות אתיות בטיפול באמצעות הבעה ויצירה". בתוך : סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי , שפלר, ג. אכמון, י. ווייל , ג (עורכים).הוצאת מגנס, ירושליים.
רוט-יניב, ש. מעיין, י. וחזות, ת. (1999). "הבטים ראשונים של מפגש משולש: אמנות, תרבות וטיפול. תרפיה באמצעות אומנויות במגזר הדרוזי בישראל". בתוך: סחי"ש, סוגיות בחינוך במיוחד, 14, 1, 105-114.
שוורצמן, א. (2007). רופא לבן אלים שחורים. הוצאת אריה ניר, תל אביב.
Arino, A. (1997) Sociologia de la Cultura. Barcelona, Ariel.
Berger, R. (2009). Neture therapy – Selected articles. Israel: The NatureTherapy Center.
Berger, R. (2015). Back to Ritual. in: Buchanan, V. (Ed). Art Therapy: Programs, Uses and Benefits. New-York: Nova Pub
Berger,R. & Lahad, M.(2013). The healing forest – Nature therapy and expressive therapy as a treatment for children who have experienced trauma. London: JKP.
Eliad,M.(1959). The sacred and the profane. New York: Harcourt Brace Jovanovich.
Jennings, S. (2012). Theater of resilience: Ritual and attachmentwith marginalized groups- We are all born dramatized and ritualized. In C. Schrader (Ed).Ritual theatre – the power of dramatic ritual in personal development, groups and clinical practice. London: JKP. (pp 200-216).
Levi-Strauss, C. (1980). Myth and meaning. London: Routledge.
Megged, N. (1998). Portals of hope and gates of terror. Shamanism,magic and witchcraft in south and central America. Tel aviv: Modan.
Schmais, C. (1988). Creative Arts Therapies and Shamanism: A Comparison. in: The Arts in Psychotherapy, 15 (pp. 281-284).
Turner,V. (1986). The anthropology of experience. Evanston, ILL: Illinois University Press.
