repetition compulsion במבצע צוק איתן
מאת גבי בונויט
במערכון בריטי ידוע מרואיין אדם שנאלץ לסגור מסעדה שהייתה בבעלותו משום שכשלה. כשהמראיין שואל אותו אם למד מטעויותיו, עונה הבעלים של המסעדה: "למדתי את טעויותיי בעל פה ואני יכול לחזור עליהן כהרף עין בכל רגע".
כוח השחזור הוא כוח אנושי בסיסי ופרימיטיבי באיכויותיו, והוא עוזר לנו לעיתים לשרוד במצבים של מצוקה ואיום קיומי. פרויד טבע את המושג חזרה כפייתית, repetition compulsion, שמתאר את הנטייה הלא מודעת של הנפש לחזור אל מקומות של סבל ומצוקה. כך קורה לא פעם שבני אדם משחזרים שוב ושוב מערכות יחסים שאין בהם כלום מלבד סבל והעדר תקווה.
זהו המצב גם סביב מצבים או אירועים שהנפש חווה אותם כטראומתיים. לפעמים בלתי נתפס כיצד אדם רציונאלי מוצא עצמו משחזר שוב ושוב אירוע טראומתי שמציב אותו בעמדת הקרבן. כך יוצא שלעיתים הקרבן ממלא, באופן לא מודע, תפקיד פעיל ולא פסיבי בהפיכתו לקרבן.
כפי שנכון הדבר לגבי הפרט, נכון הדבר לגבי מסגרות אנושיות שונות - קבוצות, ארגונים, מערכות, חברות ומדינות. הנטייה החברתית לשחזר שוב ושוב מצבי מצוקה, סבל ואלימות גוברת לעיתים על התודעה, שהשימוש בה הכרחי להתמרה ולשינוי.
באופן מכאיב, אני סבור כי מצב זה נכון לגבי מה שמתרחש בימים אלה במבצע 'צוק איתן'. ההרגשה מזכירה מחזה שחוזר שוב ושוב על המערכה הראשונה, ונתקע בה, מבלי שהוא מתפתח אל עבר מערכות נוספות. מה חבל שבמחזה בו אנו שותפים יורה האקדח כבר במערכה הראשונה.
החברה הישראלית היא חברה פוסט טראומתית, ומתוך היותה חברה שנעה מטראומה לטראומה, היא ויתרה כמעט לחלוטין על אזורי ההתבוננות והתובנה. בכך היא מכשירה את הקרקע לשחזור מתמיד, כואב ומלא סבל של הטראומה.
יהיו שיטענו שהתפקיד שלנו במחזה האבסורד הזה פסיבי לגמרי ושאנחנו נאנסים שוב ושוב על ידי סביבה עוינת אל תוך מציאות שבה אנו ממלאים את תפקיד הקרבן. אינני סבור כך. לדעתי, אולי מבלי דעת, אנו ממלאים תפקיד אקטיבי שאיננו רוצים להודות בו. שהרי להודות בו, משמע להכיר בכך שיש בנו צדדים שאיננו רוצים לדעת על קיומם או לחשוב שקיימים בנו. למשל, הפרדוקס שיש בין חוסר המוכנות שלנו כחברה וכמדינה לבנות לעצמנו גבולות מוכרים ובני קיימא, מחד, ומאידך – הקפה של עצמנו בחומה אטומה ולא עבירה משני צדיה. האם אין בכך משום הזמנה לא מודעת למחזור טראומתי? קשה שלא להרהר בהקשר האסוציטיבי – חומת ההפרדה כמעין שחזור של הגטו היהודי עם חומותיו מצד אחד, כשמן העבר השני נצבת כביכול סכנת ההתבוללות שמשמעותה ויתור על זהותנו כיהודים. האם אין בניהול קוטבי זה של גבולות הזהות שלנו כעם, שיחזור טראומתי שהותק מחיינו כמיעוט דתי ולאומי?.
רוב הדיונים שמתקיימים היום במרחב הציבורי דנים בשאלות בעלות איכות משפטית (צודק לא צודק, זכאי או אשם). שאלות שכאלה הינן דיכוטומיות מטבען, שהרי אם אני צודק ברור לגמרי שהאחר איננו צודק. במציאות כה מורכבת וסבוכה, כפי שקיימת במזרח התיכון, שאלות שכאלה לא מאפשרות להחזיק תהיות מסוג אחר, כאלה שהתשובה עליהן איננה דיכוטומית - שאלות שהתשובה להן יכולה להיות פאראדוכסלית, או שמחזיקות אפשרות ליותר מנרטיב אחד.
נהוג לומר שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. בשפה הפסיכואנליטית אנו מכנים מצב שכזה ״התקפה על החשיבה״. ההשתקה הרועמת של המחשבה היא התשתית לחברה אשר מועדת לחזור באופן כפייתי על הטראומה.
אינני מחזיק באמתחתי תשובה או תשובות למצב הנוכחי במזרח התיכון אבל ברור לי שהתבוננות פנימה והכרה גם בחלקים במציאות שאינם נעימים, הן שלבים הכרחיים בדרך למציאת פתרון או פתרונות.
