הרהורים של חרדה
בצל חטיפת שלושת הנערים - צוהר לשגרה הדרוכה בקרב הנוער הדתי-מתנחלי
מאת ישראל ורד
הערה מקדימה: התיאורים, החוויות והתובנות שיפרסו לפניכם הם פרי מחשבותיי האישיות. פרי שהבשיל בעבודה של חבריי ושלי בשפ"ח שומרון בשבועיים הקשים האחרונים. עם זאת, אינני כותב אלא מליבי-שלי.
אירוע החטיפה תפס את הציבור הישראלי כולו במקומות הרגישים. קשה לומר שמישהו נשאר אדיש בשבועיים האחרונים. אבל היה משהו בפיגוע הזה, שתפס חזק חזק בבטן של הציבור הדתי-מתנחלי וביחוד את הדור הצעיר. אינני יודע מה בדיוק, אולי האכזריות? אולי הפשטות בה נחטפו? העדר המענה? הקרבה הפיזית והאידאולוגית? –לא ברור. בכל מקרה, משא כבד נטען על כתפי הציבור הזה.
---
עם תחילת האירוע, ניתן היה לראות את הגלים הנוצרים: את דריכות המורים, את שאלות התלמידים הבוגרים: 'האם זה יקרה גם לנו?', ואת הניסיון לשדר חוסן ואמונה לעיתים תוך מחיר אישי-פסיכולוגי גדול. בעצם, ניתן לומר שנפתחה פה תיבת פנדורה מימי האינתיפדה השניה. אותם החששות המודחקים מהתנועה בדרכים, אותה חרושת השמועות (שהיום מופצת מהר יותר ברשתות החברתיות) ואותו הניסיון לשדר 'עסקים כרגיל'. כל אלו החלו לעבוד כברירת מחדל אוטומטית.
קשה היה שלא להבחין באותם אנשים שאיבדו את יקיריהם בפיגועים של תחילת שנת 2000. קשה היה שלא לשים לב לעוררות בחדר המורים, בכיתה, במסדרון. לחוסר הסבלנות שהתגנב לעתים, כמנסה לגונן על החזות הנסדקת של המורה בכיתה. ומתוך כך, קשה שלא להבין עד כמה האנשים המקסימים הללו, למודי חירום, נאלצים לחזור אחורה בזמן, להתבונן בניסיון החיים שלהם ולנסות לשאוב ממנו כוחות.
יכולת גם לראות את התלמידים הגדולים (כיתות ז' ומעלה), אלה שעוד זוכרים את הפיגוע באיתמר ב2011 - נכנסים למגננה. שואלים שאלות קשות על העדר אלטרנטיבה לטרמפים (במקום בו אוטובוס פעמים בודדות ביום), מציפים הומור שחור ("אם אמות אז..."), ומסתובבים עם עיניים אדומות המעידות על חוסר שינה.
ניכר שהפיגוע הקשה הזה הוציא מהבוידעם הדתי-מתנחלי את כל אותן תחושות והתנהגויות השמורות עימם למצבי חירום. אלו, הספיקו להעלות מעט אבק בתאים האחוריים של ההיפוקמפוס, וכעת נשלפו בזריזות וסודרו על מדף האמיגדלה הציבורי. האופן המהיר בו התארגנו עצרות תפילה,אוהלי מחאה,וקבוצות חיפוש – מעיד עד כמה מדובר בתבניות-פנים-תרבותיות המוכנות לקראת מצבי אסון שכאלה.
---
עם התמשך האירוע, נכנסה המדינה למן מצב המתנה; עדכוני מונדיאל לצד דיווחים, ויכוחי דת-מדינה מול תמונות חיפושים. שגרה-דרוכה. בציבור הדתי-מתנחלי לעומת זאת, עמד הזמן מלכת. הדריכות, התפילות והחשש מחטיפות נוספות הובילו לשגרה אחרת. שגרת-חרדה.
מצב חרדה מתמשך ידוע בספרות המחקר כנזק לטווח הארוך. אנחנו לא באמת בנויים להיות בחרדה בתמידות. אנחנו זקוקים להפוגה, הפגה והארת פנים. אין זה משנה מה התיוג הדתי שלך וגם לא מהו מקום מגוריך. כולנו זקוקים לחיים יציבים, לשגרה. שגרה-רגילה.
---
בסיומו של האירוע, בסופו הטראגי כל כך. כולנו מלקקים את הפצעים, בכל מקום, ביחד. כולנו מנסים לתת לשכל להוליך אותנו, ומקווים לימים טובים יותר, מקווים לנחמה.
מן הסתם, האירוע הזה עוד יכה בנו את גליו, גלים רחבי משרעת.
כעת רק נותר להתחיל לאסוף את השברים של כולנו, שלי.
