התחלות חדשות: עיון בקשר הורה-תינוק בהיריון ובשנת החיים הראשונה
מאת רחל מרדכוביץ
סקירת הכנס הבין-לאומי השנתי הראשון של המכון לקשר הורה-תינוק על שם זיאמה ארקין, של בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. הכנס התקיים בגני תקווה בתאריכים 14-13 באוקטובר 2013, בשיתוף בית הספר לפסיכותרפיה תל אביב.
אורחים רבים הוזמנו לציין את יום הולדתו של המכון החדש לקשר הורה-תינוק, על שם זיאמה ארקין, אשר הוקם השנה במסגרת בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. אספר תחילה מעט על התינוק, כלומר על המכון החדש, ולאחר מכן אסקור את שני ימי הכנס. אז ככה, הבשורות הטובות הן שאכן יש סיבה למסיבה, שכן המכון החדש נשמע כצעד משמעותי וחיובי בקידום המודעות והידע בתחום ההתפתחות והטיפול הדיאדי הורה-תינוק בשנת החיים הראשונה.
המכון מורכב משתי יחידות מרכזיות, יחידה מחקרית בניהול ד"ר דנה שי, ויחידה טיפולית הממוקמת בצומת כפר שמריהו, בניהול הפסיכולוגית הקלינית והפסיכואנליטיקאית גב' יעל סגל. יחידת המחקרים של המכון חותרת להעמיק בהבנת ההשפעה של הקשר הורה-תינוק עוד מתקופת ההיריון, ופועלת בשיתוף פעולה עם חוקרים ומכונים אחרים בארץ ובחו"ל. אפשר היה להבין במהלך הכנס כי חלק ניכר מן ההכשרה המקצועית ביחידה הטיפולית נעשה בשיתוף מכון אנה פרויד בלונדון. חשוב לציין כי הטיפולים בה מוצעים ללא תשלום (נכון לרגע כתיבת מילים אלה, ואני מקווה שגם בהמשך). הדבר, כפי הנראה, מתאפשר הודות לתרומה נדיבה ביותר שעומדת בבסיס הקמת המכון על שתי שלוחותיו.
בפאנל המרצות והמרצים היו אורחים מארצות הברית ומאנגליה, אנשי אקדמיה ישראלים ומנהלות המכון. מפאת רוחב היריעה, אסקור בקצרה את כל ההרצאות שהתקיימו והיו בעיניי מעניינות, מעשירות ומלמדות, כל אחת בתחומה. בנוסף, ארחיב בתיאור ההרצאה של פרופ' ג'יי בלסקי, בשל הטענה המהפכנית שהציע ביחס למה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על פגיעוּת בהתפתחות האנושית והקשר בינה לבין הישרדות במובנה האבולוציוני.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד
אנה פרויד בארץ הקודש
שתי המרצות הראשונות, שפתחו את יומו הראשון של הכנס, סימנו את קיומו של הגשר הפסיכואנליטי בין ישראל ללונדון, אשר שיחק תפקיד גם בהכשרה המקצועית של צוות המרכז הטיפולי החדש; ראשונה נשאה דברים פרופ' יונה רפאל-לב (Joan Raphael-Leff), פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית חברתית, מרצה באקדמיה ומטפלת במרכז אנה פרויד בלונדון, המוכרת גם כמחברת הספר "הריון – העולם הפנימי".
הרצאתה של רפאל-לב, שהוגשה לשמחת הקהל בשפת הקודש, נשאה את השם "אוריינטציות הוריות, עוררות מידבקת והפרעות רגשיות טרום-לידתיות". ההרצאה עסקה בפערים בין החלקים הנשלטים, המתוכננים ואף המהונדסים שקיימים בהיריון ובלידה "בני זמננו", בחברה המערבית בעיקר, לבין התהליכים הנפשיים המוקדמים והקמאיים, שמתלווים לתהליך הכניסה להיריון, לנשיאת העובר וללידתו.
רפאל-לב התייחסה גם להתפתחויות שחלו בפוריות ובתפיסתה, ולכך שבעוד שצורכי האימהות השתנו עד מאוד בעשרות השנים האחרונות, צורכי התינוקות לא השתנו מאז הבריאה. פער זה עלול לגרום לתסכול אצל האם, אצל התינוק או אצל שניהם. תקופת ההיריון היא גם זמן שבו מתחדדים הפערים בין המינים, בין האישה ההרה לבן זוגה, מעצם היות גופה זה אשר נושא את התינוק ואת התחושות והרגשות הפיזיים הכרוכים בכך.
רפאל-לב טענה כי המשמעות של ה"אני" וה"אחר" עבור האישה היא שקובעת את הפרשנות של ההיריון בתוכה. לכל אישה עשויות להיות גישות שונות, ציפיות או חרדות כלפי ההיריון וההורות. היא הציעה כי היחס להיריון מבוסס על האם הפנימית של האישה, שיכולה להיות תומכת או תוקפת. את הציפיות של האישה בנוגע לתינוק שלה וללידה ניתן לראות כבר במשחקי הילדות שלה, כפי שהדבר משתקף למשל במשחק סימבולי.
רפאל-לב הציגה מודל תיאורטי שפיתחה ביחס לגישת האם (maternal orientation), ולפיו יש ארבעה סוגים אפשריים של אימהות: האֵם המאפשרת (facilitator), הרואה בהיריון זכות; האֵם המרגילה (regulator), הרואה בהיריון אמצעי בלתי נמנע בשביל לקבל תינוק; האֵם בעלת גישת המשא ומתן (reciprocator) בין שתי העמדות הראשונות; והאֵם שנמצאת בקונפליקט ביניהן.
לצד העיסוק באימהות, רפאל-לב התייחסה גם לציפיות שיש לאבות בנוגע לתינוק. היא תיארה כמה סגנונות מרכזיים אצל אבות: האחד הוא האב המשתתף שרוצה לקחת חלק בכל תהליכי ההורות והטיפול בתינוק. סגנון אחר, המנוגד אליו, הוא זה של האב המתכחש, שמחכה שהילד יהיה בן שנתיים לערך ודוחה עד אז קשר עם התינוק או טיפול משותף בתינוק. סגנון אחר הוא זה של האב המגן (protector), שעלול לקנא באם או להתחרות בה.
כך, לכל אחד מבני הזוג יש דימוי בנוגע לתינוק, והוא אינו זהה בהכרח לזה של בת או בן הזוג. רפאל-לב מעריכה כי ניתן לעשות עבודה משמעותית בתקופת ההיריון, בניסיון לתאם בין הציפיות של כל אחד מהצדדים. עוד על התיאוריה הפסיכואנליטית של רפאל-לב ביחס לאימהות אפשר למצוא באתר של ארגון אנגלי שאני ממליצה מאוד להכירו, העוסק בזוויות שונות ומגוונות של האימהות: MaMSIE.
אחרי הרצאתה של רפאל-לב עלתה לבמה פרופ' טסה ברדון (Tessa Baradon), ראש היחידה לטיפול אם-תינוק במרכז אנה פרויד בלונדון. ברדון הרצתה על מבני עצמי "שקריים" של ההורים הנחווים על ידי התינוקות, והשלכותיהם האפשריות על התפתחות של חוסר אמון. היא בחרה להרצות באנגלית, לטובת המאזינים הזרים בקהל.
חוויית ההורות מאופיינת לעתים קרובות בשאיפה להיות הורה טוב, או הורה "טוב יותר". ברדון דיברה על רצף של שאיפות ההורים, המוכתב על פי פער בין הרצון להיות הורה טוב לעומת החוויה שאינך כזה. אנשים שנכנסים להורות עם בעיות נפשיות קשות, או כאלה המודעים מאוד לפגמים שלהם, מנסים להגן על ילדם מפני הבעיות שלהם, מפני הנזק שהם עצמם חוו בינקות מההורים שלהם, וחרדים לפגוע בתינוקות שלהם באמצעות הורות פגומה.
לפי ברדון, הפחד מהנזק שהם יכולים לגרום לתינוק והמשאלה העזה לדאוג לטובת ילדם יקבלו ביטוי בהתנהגות ובקשר שלהם עם התינוק וישפיעו על היכולת שלהם להיות קשובים לצרכיו. כשם שהעצמי השקרי נולד אצל התינוק מן הרצון שלו להתאים את עצמו לאֵם ומן הקושי הכרוך בכך (ויניקוט), כך העצמי השקרי של האם נועד להגן עליה מפני התחושה הלא רצויה שהיא אֵם פוגעת ופגועה.
כיצד התינוק יודע איך ההורה שלו חש? האם אנחנו יכולים להבחין מתי התינוק חש שההורה אינו באמת "איתו"? ברדון מציעה שהתינוק קורא את הכוונה האמיתית של האם (או האב כמובן) במקומות שבהם יש חוסר הלימה בין התגובות הרגשיות, העוויות הפנים וההתנהגות. בתגובה לעצמי הורי שקרי, התינוק, שחש את הפער בין החוויה שלו לבין מה שהוא תופס אצל ההורה, יגיב בחוסר ויסות. המקור למידע בטיפול הורה-תינוק הוא התינוק. מעקב אחר הבעות הפנים של התינוק יכול להבהיר לנו מתי דברים משתנים עבורו.
כיצד העצמי ההורי השקרי יבוא לידי ביטוי בקשר הורה-תינוק, ומה השפעתו על ההתפתחות? אותנטיות בקשר הורה-ילד מאפשרת יחסים רגשיים אמיתיים וכנים, ומייצגת שאיפה להימנע מרמייה או ממשחקי תפקידים ביחסים. לעומת זאת, "משחק" של תפקיד מסוים ביחסים אומר בהכרח שתהיה פגיעה באותנטיות. המחיר של הפגיעה באותנטיות ביחסים המוקדמים נובע מכך שכאשר הורה רוצה לתקן את התחושה שלו שהוא פגום או נושא עמו יחסי הורה-ילד פגומים, הוא עלול ליצור סוג אחר של פגיעה ביכולת של ילדו לקשר עם אחרים, בשל העצמי ההורי השקרי, וליצור חוסר אמון בסיסי של הילד באחרים או במסוגלות שלו להיות בקשר אותנטי או ברור עם אחרים.
עוד על ההשפעות של היחסים המוקדמים בין ההורה לתינוק ועל התערבויות טיפוליות בינקות אפשר לקרוא בספר בעריכתה של ברדון "Relational trauma in infancy".
הולדתה של האמפתיה, או רכישתה?
אחרי ההפסקה הראשונה בכנס, חזרנו אל האולם לשמוע את יעל סגל. סגל היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, המנהלת כאמור את היחידה הטיפולית במכון לקשר הורה-תינוק, וגם מלמדת במסגרת כמה תכניות של בתי הספר לפסיכותרפיה. נושא ההרצאה היה השפעת הטיפול ההורי בתינוק על ראשיתה של יכולת אמפתית בינקות. במסגרת ההרצאה העלתה סגל את השאלות האם ניתן לזהות את האמפתיה בשלב הינקות והאם ניתן להשפיע עליה בשלבים אלה?
אמפתיה נחשבת חיונית לקשר בין-אישי חיובי ומספק, וכן כמרסנת ומווסתת דחפים תוקפניים כלפי הזולת. לפי סגל, האפשרות שאמפתיה מהווה בדרך זו מעצור פנימי מובנה כנגד אלימות הינה אחת הסיבות המרכזיות להתמקדות בעבודה על הקשר אם-תינוק.
באמפתיה משולבים שני תהליכים מורכבים: הראשון הוא הזדהות, כלומר היכולת לחוות תוכן נפשי-רגשי מודע או לא מודע השייך לאדם אחר, והשני הוא תהליך קוגניטיבי-רפלקטיבי המסמן כי חוויה רגשית מסוימת אינה שייכת לי עצמי אלא לזולת. כבר בשלבים מוקדמים ביותר של החיים התינוק חווה את רגשות ההורים באופן אוטומטי ולא מודע, באמצעות מנגנונים ראשוניים של חיקוי או הזדהות. לעומת זאת, ההכרה בנפרדות פסיכולוגית מתפתחת בהדרגה ותלויה בדינמיקה של הקשר בין ההורה לתינוק ובמידה שבה ההורה מאפשר או מעכב את התפתחותה. כניעה להזדהות עם האם או התנגדות לה מקשות על פיתוח תחושת הנפרדות של התינוק ובסופו של דבר עלולות לפגוע בהתפתחות היכולת האמפתית שלו.
סגל התייחסה גם לשאלת הטיפול הפסיכותרפויטי בתינוקות. כיום אנו יודעים שתינוקות מביעים את עצמם מגיל רך, ושמוטל עלינו (ההורים, המטפלים) להבחין בכך ולהבין אותם. הטיפולים שקיימים כיום – המכונים "טיפול הורה-תינוק" – מבוססים על העמדה הזו וממוקדים בהבנת האינטראקציה בין ההורה לילדו באמצעות הרגישות לתקשורת המיוחדת של התינוק, שאיננה תמיד מובנת.
נראה כי הנוכחות המשותפת של המטפל עם ההורה והילד, והרגישות שלו לתגובות ולמסרים של תינוקות רכים מאוד, הן בעלות אפקט מלמד ומעשיר מאוד להורה, שכאדם בוגר רגיל להבחין בדפוסי תקשורת מילוליים או בעלי נראות ברורה יותר. סגל גם הדגישה את החשיבות העצומה בתזמון המוקדם של ההתערבויות בקשר בין ההורה לתינוק, והזכירה לנו את דבריה של סלמה פרייברג הרואה בתינוק את הזרז לשינוי המהיר בטיפול הורה-תינוק, ולאו דווקא במטפל.
בווינייטות שהוצגו, נראה כי לצד היכולת של ההורים לשנות את המצב למען תינוקם, שהיא יכולת חשובה מאוד, לא ניתן היה להשיג את השינוי ללא הנכונות של התינוק לשנות את עצמו, נכונות שהיא עצומה ומיוחסת לכוחות ההתפתחות החזקים שאופייניים לחודשי החיים הראשונים. כלומר, ניתן לראות כי כאשר מסירים את המכשולים בפני התינוק, כוחות ההתפתחות שלו אכן עצומים.
הערה באשר לתפקיד האב: לגישתה של סגל, האב מהווה ייצוג פנימי אצל האם והיא לא רואה את השתתפותו בטיפול חיונית, אלא תלויה ברצון ובאפשרות של בני הזוג. זוהי עמדה מוכרת מאוד בתחום הטיפול בתינוקות ובגיל הרך (ולצערי גם בטיפול בילדים ובמתבגרים). אני מעריכה כי עמדה זו מתבססת על המודל המסורתי שבו האם היא המטפלת המרכזית בחודשי החיים הראשונים.
עם זאת, ככל שמתרחבים המודלים האלטרנטיביים למערך המשפחה המסורתית אני מעריכה כי כדאי יהיה לתת יותר את הדעת ואת המקום גם למודל טיפולי שבו חיוני להתמקד בקשר אב-תינוק, ושבו האם ו/או בן זוגו של האב להורות מהווים ייצוג פנימי אצלו. נכון שיחסית ישנם פחות אבות שהם המטפלים הראשיים בחודשי החיים הראשונים, ונכון שעיקר ההתערבויות הטיפוליות הן עם נשים, אבל מדובר בשינויים חברתיים עמוקים שכבר מתבססים כיום וראוי לתת עליהם את הדעת.
בנוסף, דווקא תחום המקדש את הטבע ההדדי של היחסים בין סובייקטים – לא כדאי שיוותר על יחסי התינוק עם המטפל/ת ה"משני" (עברה שמועה לאחרונה על כמה זוגות "שוויוניים" גם בלבנט, פרטיהם שמורים במערכת). להתרשמותי, התייחסות לכל הלוקחים חלק ביחידה ההורית עשויה להיות בעלת השלכות טיפוליות ומערכתיות חיוביות ומשמעותיות, ובוודאי לתרום לתחושת השותפות, החיבור הרגשי והקומפטנטיות ההורית.
למה דווקא לילד שלי?
במעבר מן הקליניקה לאקדמיה, פרופ' נורית ירמיה מן המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים הרצתה על השלמה הורית (Parental Resolution) עם ילד מיוחד, למשל ילד שנולד פג או ילד שקיבל בגיל מוקדם אבחנה של הרצף האוטיסטי. העיסוק בהורות מתחיל לפני הלידה ואף לפני הכניסה להיריון וכולל שאלות כגון איזה מין הורים נהיה, מתי זה יקרה? עם מי? כיצד? כך, משלב מוקדם בהתפתחות של ההורה, נרקמת הדמות ההורית שאליה שואפים. כאשר ההורות נחווית כטובה, היא תורמת גם להתפתחות של ההורה עצמו ומשפיעה על האופן שבו הוא חווה את עצמו ואת ההורות שהוא קיבל.
מדוע ההשלמה עם הילד המסוים שלך, גם ובעיקר כאשר הוא שונה מהילד ה"נורמטיבי", חשובה כל כך? ירמיה טענה כי אימהות אשר משלימות עם השונות של ילדן עסוקות פחות בשאלה "למה זה קרה לי?" ובשאלות אחרות שעלולות להרחיק אותן מן הילד. אימהות אלה רגישות יותר כלפי הילד וחודרניות פחות, היבטים שיכולים לתרום לדפוסי ההתקשרות עימו.
המחקרים שהציגה ירמיה מבוססים על ריאיון התגובה לאבחנה (Reaction to diagnosis interview – RDI) שפיתחו מרווין ופיאנטה (Marvin & Pianta, 1992). הריאיון כולל חמש שאלות להורים:
- מתי בפעם הראשונה הבחנת שלילד שלך יש בעיות?
- מה היו הרגשות שלך בזמן ששמעת את האבחנה?
- האם הרגשות הללו השתנו עם הזמן?
- מה קרה כששמעת את האבחנה?
- לעתים קרובות הורים שואלים מדוע הילד שלהם הוא עם צרכים מיוחדים. האם גם את/ה תהית ביחס לכך?
במחקר אחד שנעשה בירושלים רצו לבדוק המשכיות לעומת חוסר המשכיות במידת ההשלמה של ההורים עם האבחנה של הילד, ואם קיימים הבדלים בין אבות לאימהות במידת ההשלמה. נמצא כי בקרב האימהות הייתה עלייה במידת ההשלמה שלוש שנים לאחר הבדיקה הראשונית, ואילו בקרב האבות לא היה שינוי במידת ההשלמה בנקודות הזמן שנבדקו.
במחקר אחר, שנעשה על אימהות לפגים, השתמשו באותן חמש שאלות שהוזכרו לעיל אשר עברו אדפטציה. נמצא כי כשישים אחוז מן האימהות אינן משלימות עם הלידה המוקדמת. עוד נמצא כי אימהות שדיווחו על השלמה עם הלידה המוקדמת דיווחו גם על רמות נמוכות יותר של לחץ כבר ביציאה מבית החולים, בהשוואה לאימהות שלא השלימו עם כך.
בבחינת "נאה מרצה נאה מקיימת" ירמיה ענתה במה שנראה כהשלמה מלאה ובסבלנות אין קץ על מה שאגדיר כשאלה-הארוכה-ביותר-שנדמה-לי-שהייתי-עדה-לה-בתולדות-הכנסים-בהם-אני-לפחות-השתתפתי, אשר עלתה מן הקהל בתום הרצאתה. שאפו!
המופע של ג'יי בלסקי
המחקרים והמאמרים של פרופ' ג'יי בלסקי (Jay Belsky), בעיקר ביחס למעבר להורות, מלווים אותי בעשור האחרון, כך שהאמת היא שלא יכולתי לוותר על ההזדמנות להגיע לכנס כדי לשמוע (ולראות) אותו. כמה דקות לתוך ההרצאה, התבוננתי לצדדים ונוכחתי כי לא רק אני הולכת שבי אחר הרהיטות והקלילות שבהן בלסקי משרטט-ממוטט את האשליה שכאשר אנחנו חוקרים תופעות המעניינות אותנו, מנתחים אותן, מתקפים את הממצאים שלנו מבחינה אמפירית ואף משרטטים אותם בדיאגרמות מרשימות, יש לנו בהכרח מושג מה למען השם ניצב מול עינינו. אז על מה מדבר בלסקי?
עם תחילת הרצאתו, בלסקי העלה שאלה שהיא כשלעצמה פרובוקטיבית, בייחוד בכנס שעוסק בחשיבות הקשר בין התינוק להורה והשפעתו על ההתפתחות המוקדמת: האם באמת כל מה שקורה בינקות קריטי כל כך להתפתחות מאוחרת יותר? להערכתו, התשובה היא שלילית, כלומר, אירועי חיים מוקדמים אינם בהכרח הרי משמעות עבור כל הילדים. הכצעקתה? איך זה יכול להיות? מדוע? ועל אילו ילדים מדובר?
מקובל להניח, על פי יסודות התיאוריה של בולבי, שחשוב שילדים יפתחו התקשרות חיובית, כיוון שיצירת קשר טוב ובטוח עם ההורה מגבירה את הסיכוי שהילד ישרוד. כך לכאורה, ניתן היה להעריך כי ילדים שנוטים לפתח התקשרות טובה יותר הם גם אלה שישרדו יותר מאחרים וישאירו אחריהם יותר צאצאים. האומנם? בלסקי העלה את התהייה הבאה: מדוע שמלכתחילה תיצור הברירה הטבעית אורגניזם (כמונו), שהתפקוד שלו מושפע כל כך מהחוויות הראשוניות שלו? אורגניזם עם פגיעוּת גבוהה כל כך? כאחרון האפיקורסים שאל בלסקי למה בכלל החוויות שלנו מעצבות אותנו, ומדוע אנו לא "פשוט אנחנו"?
בלסקי לא הסתפק בפרובוקציות, וכמובן שגם הציע תיאוריה לעניין זה. הוא דיבר על כך שהעתיד הינו דבר לא בטוח, כלומר, בכל נקודה נתונה בזמן לא ידוע אילו תכונות או עמדות הן אלה שיכולות באמת להבטיח הישרדות בעתיד הלא מוכר. לשם הדגמת התיאוריה, בלסקי השתמש בעולם יצירתי מאוד של אסוציאציות ומטפורות, ששילב בין היסטוריה, מכניקה מוטורית ובערך כל מה שביניהן.
לדוגמה, הוא דיבר על העלייה של משטרים קומוניסטיים טוטליטריים בדרום מזרח אסיה ועל הרצח השיטתי של שכבות האליטה המשכילה שם, "בשם המהפכה" או לשם המהפכה. זהו משל לתקופה לא צפויה שבה ההישרדות הייתה בטוחה יותר עבור אלה שלא היו "ילדים טובים", לא הקשיבו להוריהם ששלחו אותם לבית הספר, לא למדו, ולא רכשו מקצוע בעל יוקרה. במבחן התוצאה במציאות הלא צפויה, דווקא אלה שלפני המהפכה היו ה"לא יוצלחים" הם שנשארו בחיים אחריה.
התיאוריה שבלסקי פורש לפנינו נשזרת באמצעות שני קווים מרכזיים – המידה שבה נסיבות חיים בכללן משפיעות על האדם, וכן מידת הרגישות של האדם לאירועי חיים חיוביים. בלסקי מדבר ראשית על ההנחה כי קיימת שונות בטבע ואצל אנשים שונים במידה שבה הסביבה משפיעה עליהם ועל ההתפתחות שלהם: המודל הגמיש לעומת המודל הקשיח. כאן השתמש בלסקי במטפורה מעולם כלי הרכב ותיאר את המודל הגמיש ככלי/מכשיר "יקר" יותר לפיתוח, מורכב, בנוי מחיבורים עדינים של רכיבים מגוונים ועל כן הוא גם בעל פגיעות מובנית במיוחד. לעומתו, המודל הקשיח בנוי כמקשה אחת, עמיד ומושפע פחות מתנאי שטח קשים. נקודת התורפה המרכזית של המודל הקשיח היא שהוא בעל יכולת פחותה להתאים את עצמו לתנאים סביבתיים מגוונים.
מדוע ייצור הטבע "שני סוגי אנשים" כאלה? מה יכול לתמוך בהשערה שחלק מאיתנו רגיש-פגיע יותר לאירועים סביבתיים ואחרים מושפעים מהם פחות? בלסקי מדבר כאן על הטבע במושגים הנגזרים מעולם הכלכלה, ומציע שהוא פועל בהתאם לדפוסי השקעות בטוחות בעתיד לא בטוח, שלפיהם לא כדאי לשים את כל המשאבים בסל אחד. כיוון שהמציאות עשויה להשתנות במהירות ובאופן לא צפוי, אנחנו חייבים להשתנות איתה. סביבות שונות דורשות מאיתנו התמודדויות שונות. על מנת לשרוד, חייבים את יכולת הלמידה וההשתנות בהתאם למציאות הנתונה בכל זמן או מקום. לכן, על פי "חוק פיזור ההשקעות הגנטיות" שניסח בלסקי בהרצאה, חלק מן התינוקות יהיו רגישים יותר מאחרים להשפעות הסביבה (לחיוב או לשלילה) ואחרים יהיו רגישים פחות. כך מקבלים "תיק השקעות" גנטי מגוון ובטוח יותר, גם בתנאים סביבתיים משתנים.
אם כן, ישנם ארבעה מצבים אפשריים, המתבססים על שני תנאים של מבנה-מודל אישי (פלסטיות/עמידות) ושני תנאים של אירועים סביבתיים (סביבה חיובית/סביבה שלילית). כאשר לאדם יש מודל של פלסטיות בסביבה חיובית, ניתן להעריך כי הפגיעות הסמויה שלו לא תבוא לידי ביטוי משום שתנאי השטח לא גירו אותה, אולם בתנאים מסוימים היא כן יכולה לפרוץ. כלומר, הסיכונים עבור מי שרמת הפלסטיות שלהם גבוהה עלולים להתבטא בעיקר כאשר תנאי הסביבה לא טובים. אבל כאן לא נגמר הסיפור – אותם אנשים עם רמת פסלטיות גבוהה, הם אלה שישגשו בסביבה חיובית, יותר מאחרים.
לעומתם, בסביבה שלילית, אנשים עם מודל קשיח יהיו פגיעים פחות. אך גם כאן יש צד שני למטבע, והמחיר של ה"עמידות" הוא שבתנאים הטובים לא יהיה שם שגשוג מיוחד. למשל, עצם ההיוולדות עם טמפרמנט "רגיש" היא לא בעייתית, הבעיה היא כשההורות היא גם בעייתית/לא טובה דיה. ילדים עם טמפרמנט פגיע יכולים להגיע לתוצאות שונות לגמרי בסביבות הוריות שונות, לעומת ילדים עם טמפרמנט עמיד יותר, שהתוצאות שלהם יהיו דומות גם בסביבות שונות, אבל הם גם לא ישגשגו במיוחד בנסיבות חיוביות. אם כן, על פי בלסקי, התשובה לשאלה "האם סביבה חיובית או שלילית משפיעה על הילד?" איננה "כן" או "לא", אלא: "תלוי מי אתה", כלומר בהתאם למידת הפלסטיות שלך.
חשיבה כזו משפיעה כמובן על איך שאנו מעריכים התערבות טיפולית ומדגישה את הבעייתיות באפקט ממוצע של התערבות, אשר אין לו משמעות בעצם. מדוע? אם השפעת ההתערבות מתקבלת בהתאם למידת הפלסטיות של האדם, הרי אם נתבונן רק באפקט הממוצע, היא יכולה להיות מוערכת פחות מדיי עבור אנשים מסוימים ומוערכת יותר מדיי עבור אחרים. הבדיקה חייבת להיות תלויה בשאלה מי האנשים אשר להם יכולה לעזור התערבות מסוימת, וכן בשאלות מי יוצא נשכר ממצבים מסוימים, מי יוצא מופסד מאחרים ולמי זה פחות משנה. למי שרוצה להעמיק בתחום, מומלץ לקרוא את המאמרים המופיעים בסוף הסקירה.
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי
ההגעה ליומו השני של הכנס הרגישה אחרת לעומת היום הראשון – הדרך לאולם בגני תקווה כבר נכבשה אתמול וסומנה באמצעות שיתוף פעולה בין ההנחיות הדרקוניות של ה-waze לשרידי ההיגיון הבריא וההתמצאות בזמן ובמרחב שעדיין מופעלים כאפליקציה built-in. תג השם כבר עליי ואין צורך לתהות איך אוית שם משפחתי הפעם. שולחנות הבופה כבר מופו אתמול וחולקו לאגף הפחמימות הפשוטות והפתייניות, אגף הסוכרים מן הטבע ועמדות הטענת הקפאין. האפשרויות להיפגש עם קולגות וחברות כבר אובחנו (ר' יקירתי, סליחה שוב! חיפשתי אותך בקהל הרחב כל הזמן ולא ראיתי שאת לידי...), תחושת המוכרות היא נעימה ועכשיו אפשר להתמקד בציפייה לבאות – כלומר להרצאות שיתקיימו היום.
פסגות הפחד וההתקשרות
פרופ' אריאטה סלייד (Arietta Slade), פסיכולוגית קלינית והתפתחותית וחוקרת באוניברסיטת ניו יורק, התמקדה בהרצאתה בניסיון להבין כיצד עובדים המכניזמים שדרכם חוויות הינקות המוקדמות מעצבות את הילדות ואת ההתפתחות. סלייד יצאה מנקודת המוצא של בולבי בנוגע לכך שהתקשרות טובה להורה מגבירה את הסיכויים של הילד ליצור מערכות יחסים שישפרו את סטטיסטיקת ההישרדות שלו ויאפשרו לו לחקור את העולם.
סלייד הציגה את הפחד כמוקד הקרע בין הפסיכואנליזה לבולבי. האחרון ראה בפחד אלמנט ריאלי ולא התייחס אליו כאל מציאות נפשית פנימית. הפחד הוא למעשה מערכת ביולוגית המעוצבת להבטחת ההישרדות, והוא פועל כמתווך בין ההתקשרות לבין האקספלורציה של הסביבה. כשהפחד והאיום מבחוץ נרגעים, וכשיש התקשרות בטוחה דיה, הילד יכול לחקור את העולם. גם בפעילות היום-יומית והשגרתית אשר מאפיינת את המפגש של התינוק עם העולם החדש והלא מוכר לו, קיימת התמודדות מתמדת עם סכנות אפשריות.
במצב האידיאלי, קיימים גם ניסיונות מתמידים של ההורה לווסת את החרדה של התינוק. סלייד הביאה כדוגמה את שעת הרחצה: המפגש הלא מוכר ולא בהכרח נעים עם המים, עם מרקמם ועם הטמפרטורה שלהם עלול לעורר בתינוק פחד עז, ונדרשת העזרה של ההורה בתיווך מול הגירוי, על מנת לאפשר לתינוק לעשות אדפטציה למצב ולחוות את האמבטיה יותר כפי שהיא ופחות כצונאמי מפלצתי. לאור מרכזיות התפקיד ההורי מול הפחד, סלייד הדגישה כי כשעובדים עם אימהות ותינוקות, חשוב מאוד לשים לב איך אנשים מגיבים לנוכח איום, כיצד נערך הוויסות של הפחד, ואיך האדם מצליח להגיע לתחושת ביטחון.
סלייד הציגה שני טיפולים מורכבים אך שונים ברקע שלהם ובמידת הנרחבות של תוצאותיהם בחיי המטופלים. היא שיערה כי ההבדל בפונציאל של פתיחת מרחב מנטליזציה מאפשר בין שני הטיפולים נבע מטיב ההחזקה ההורית בינקות ובילדות, אולם לאור הרצאתו של בלסקי מאמש, העלתה את האפשרות כי אולי מדובר באנשים עם מידת רגישות שונה לתנאים הסביבתיים, המשפיעה על היכולת להיעזר בטיפול.
ההרצאה של סלייד הציעה חיבור לא מובן מאליו בין התיאוריה, המחקר והפרקטיקה הקלינית, באופן שנראה לפחות בעיני המתבונן מבחוץ כאינטגרטיבי והרמוני. המודל של חוקרת-קלינאית (researcher-practitioner) נחשב הרבה פעמים לא אידיאלי הן באקדמיה (לא חבל על הזמן שלא מושקע במחקר ובכתיבה?) והן בקליניקה (לא חבל על הזמן שלא מושקע בהרחבת המיומנויות הקליניות ובהעמקתן?). אולם התפיסה והפעילות המקצועית, כפי שהשתקפו בהרצאתה של סלייד, מעוררות השראה ותקווה באשר לאפשרות לשלב בין האקדמיה לקליניקה, ולאו דווקא לבחור במודל "או או" כזה או אחר שנתפס כיעיל ו"חסכוני" יותר.
התנועה למען המנטליזציה
הרצאתה של ד”ר דנה שי, ממארגנות הכנס ומנהלת היחידה המחקרית של המכון, עסקה בהיבטים התנועתיים שדרכם מתבטאת מידת המנטליזציה של ההורה את ילדו, ובחשיבות הקשר הבלתי מילולי בין הורים ותינוקות. על פי גישת המנטליזציה, החשיבות הרבה שנקשרת ליכולת של ההורה לתפוס שלילד יש עולם מנטלי משל עצמו אשר מנחה את התנהגותו, היא בכך שזו מאפשרת לתינוק להתחיל לזהות את עצמו כבעל התכווננות משל עצמו. קיים עיקרון של הדדיות בתפיסת העולם המנטלי של האחר, כך שהמצבים המנטליים של ההורה מושפעים מה-mind של הילד וגם משפיעים עליו (וכפי הנראה כך גם בכיוון ההפוך).
היום מקובל לבדוק את המנטליזציה ההורית (אגב, גם בזמן ההיריון) בשיטות המתבססות על ביטוי ורבלי של ההורים. כלומר, ההערכה היא מילולית, ונבדק מה ההורים אומרים לילד או על הילד. בדיקה זו עלולה שלא לתת את התמונה המלאה, בעיקר כאשר אנחנו מדברים על תינוקות פרה-ורבליים, הנשענים בעיקר על תקשורת לא מילולית. כך, אצל התינוקות שרגישים מאוד לשינויים עדינים בהתנהגות הלא מילולית של ההורים (וההפך), היכולת של ההורה לזהות את העמדה של הילד מתוקשרת לתינוק קודם כל באופן לא מילולי.
המובחנות בין עיבוד המידע המילולי והלא מילולי מתבטאת בכך ששני אופני העיבוד ממוקמים באזורים שונים במוח, וכן ביכולתם של ילדים להבין את האינטונציה של הקול יותר מאשר את התוכן שנאמר להם. על כן, שי מציעה להסתכל על האינטראקציה הממשית שבהתנהגות בין הילד להורה בתור מה שיעזור לנו להבין מנטליזציה מופשטת ביניהם. כלומר, אם אנו רואים את האופן שבו התינוק זז כביטוי לעולם הפנימי שלו ולא רק כהיבט נוירולוגי או מוטורי בלבד, הדרך לדעת אם ההורה רגיש לתנועה של התינוק ולעולמו הפנימי משתקפת במידה שבה הוא משנה ומתאים את עצמו לתינוק.
כיצד ניתן למדוד מנטליזציה לא מילולית? דרך הבחנה בשינויים, גם מאוד קלים, בתנועה ובמרחב, מתאפשרת הערכה של דינמיקה, יחסים, רגשות וסיבתיות. שי פיתחה מערכת קידוד תצפיתית למדידת המנטליזציה ההורית הגופנית (PEM – Parental Embodiment Mentalization) אשר מתבססת על התבוננות בלבד ולא על קול, על מנת שלא להיות מושפעים ממה שנאמר ולדייק בהבנה של התנועות המוצגות. הפרשנות לתצפית נשענת על תנועות של כל הגוף ועל האיכות של התנועות. כלומר, על ה"כיצד" יותר מאשר על ה"מה" – לא האם האימא דגדגה את התינוק, אלא איך היא דגדגה אותו (מהר, לאט, כמה מתח שרירי היה שם, איך התינוק הגיב לכך והאם האימא שינתה את איכויות התנועה הללו, כיווניות התנועה, הקצב, המרחב הבין-אישי וכיוצא באלו).
יחידת המדידה של התצפית קשורה למעגליות של התקשורת הגופנית, דהיינו מה קורה בין ההורה לתינוק ולא רק מה שקורה אצל כל אחד מהשותפים לאינטראקציה. מוקד נוסף הוא התבוננות על מעגלים של הפרעה ותיקון, כלומר, היכולת של ההורה לשנות/להשתנות. דרך ממצאים ראשונים בתחום אפשר להתחיל לבסס את החשיבות של מערכת ה-PEM כמנבאת התפתחות קוגניטיבית הן בינקות וגם בכיתה א', כמו גם התפתחות חברתית רגשית אצל ילדים. מעניין היה לשמוע על מידת המתאם בין PEM לבין בדיקת המנטליזציה ההורית הוורבלית, ולבחון למשל האם יש מאפיינים ייחודיים בדיאדות שבהן נמצא מתאם לבין כאלו שיש בהן פער בין המדידות השונות.
אימהות אכלו בוסר: דיכאון אחרי לידה והתפתחות קוגניטיבית
פרופ' לין מארי (Lynne Murray) מאוניברסיטת רידינג התמקדה בדיכאון אחרי לידה בקרב אימהות, ובקשר בינו לבין התפתחות קוגניטיבית של היילוד בינקות ובילדות. מוקד הבעייתיות באינטראקציה בין האֵם לבין התינוק הוא שאֵם זו לרוב מפספסת את הרמזים של התינוק ולכן מתקשה להגיב אליו באופן מותאם. היא יכולה להיות מרוחקת ומנותקת מהתינוק, ולחלופין עוינת וחודרנית כלפיו. מעניין כי הבעיות בקשר קורות לרוב עם בנים וכאשר הדיכאון כרוני וחמור. הסבר אפשרי לכך הוא שתינוקות ממין זכר זקוקים ליותר ויסות פיזיולוגי. הסבר אחר הוא הקושי היחסי של האם להזדהות עם בן לעומת בת.
הדיכאון משפיע בשלושה ממדים מרכזיים: הפוקוס של האימא לרמזים מצד התינוק והיכולת שלה להגיב אליו בהתאם יורדים, יהיה מחיר בביטוי של רגשיות כלפי הילד כמו גם קושי לחשוב את התינוק כנפרד פסיכולוגית ולספק רגישות המותאמת לצרכים שלו. כיצד ממדים אלה משפיעים על התפתחות התפקוד הקוגניטיבי? ראשית, קיימת השפעה על התגובתיות הכללית של האם – אימא ששקועה בדיכאון שלה מגיבה פחות לתינוק שלה, והוא בתורו נסוג ממגע עם הסביבה ושקוע יותר בעצמו. נוסף על כך, קיימת בעיה של המשכיות – היעדר עקביות בתגובות האם להתנהגות ולרמזים של התינוק יקשה עליו לקשר בין גירוי לתגובה.
בעיה נוספת היא בוויסות ובהבניה של הקשב – בשל הפגיעה במידת הקשב של האם לקשב של התינוק, היא תתקשה להתאים את עצמה ואת הגירוי כך שהתינוק ימשיך לגלות בו עניין. קשיים נוספים יתבטאו בקומפטנטיות נמוכה להתמודד עם תסכול של התינוק, למצוא פתרונות יצירתיים למצבים שקשים לו ולפתור מצבים קונפליקטואליים, באופן שאיננו כופה וגמיש ועל כן הן יתקשו להימנע מהחרפת הקונפליקט.
את התוצאות בתפקוד הקוגניטיבי אפשר לראות חודשים ושנים אחר כך, במיוחד אצל הבנים. דיכאון אחרי לידה מנבא את האינטליגנציה של התינוק בגיל שנה וחצי, ומשם התהליכים ממשיכים להתפתחות הקוגניטיבית המאוחרת. העוינות של אימהות בדיכאון כלפי תינוקותיהן נמצאה כמנבאת התנהגות לא מווסתת של התינוק/הילד בהמשך החיים. העוינות והטיפול הנוקשה בילדים הללו נשאר יציב כתוצאה מקשיי הוויסות של הילדים ובסופו של דבר עלולות להתפתח בעיות התנהגות בין הגילים 8-5 שנים. בגיל 16 הם יהיו בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון, חרדה ובעיות התנהגות.
איך זה קורה? מארי קושרת בין הצרכים של התינוק שלא יכלו להתמלא על ידי האם המדוכאת לפגיעות מתפתחת של הילד, למשל בהתקשרות לא בטוחה ובחרדה רבה שמתעוררת אצלו במצבים מורכבים. ילד עם התקשרות לא בטוחה עלול להיות בעל דימוי עצמי נמוך ויתקשה להתמודד עם איומים וחרדות. במחקרים נמצא למשל כי ילדים אלה, גם כשהם מתקדמים יפה במשחק, יגידו לעצמם "אני לא שווה, אני לא אצליח" לעומת הילדים היותר בטוחים שגם כשהם מפסידים אומרים לעצמם "זה לא נורא, זה רק משחק, אני מצליח בדברים אחרים".
האם אפשר להתערב ולטפל בשלב הזה? ניתן היה לשער כי טיפול באם המדוכאת ישפר את האינטראקציה בינה לבין התינוק. אולם, מצער היה לגלות כי גם יציאה מהירה ממצב של דיכאון אחרי לידה לא מבטיחה שיפור בהתקשרות או בהתפתחות הקוגניטיבית. מארי הציגה שתי תכניות מחקר מעניינות שבוצעו בתוך קהילות מקומיות באפריקה: בתכניות אלה אימהות אומנו להיות מטפלות בקהילה. הן ביקרו נשים הרות לפני הלידה וגם אחריה. האימהות המאמנות הדריכו את ההורים בין היתר בהגברת הרגישות שלהם לגבי התינוק, עזרו להם במצבים שבהם קשה להכיל את התינוק ולימדו אותם דרכי הרגעה וניחום.
ההתערבויות הללו נמצאו אפקטיביות מאוד בהגברת המודעות של הורים לנפרדות של ילדיהם ולצורכיהם השונים, אולם, כשבדקו בהמשך את התפקוד הקוגניטיבי של הילדים, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצות ההתערבות לקבוצת הביקורת. ממצאים דומים עלו במחקר אחר שבו אימהות-מאמנות הדריכו ועודדו הורים להקדיש זמן לעיון משותף בספרי תמונות עם התינוקות שלהם.
בהתאם לנושא ההרצאה, היה משהו מדכדך בסיומה בהבנה כי לא תמיד די בכוונות טובות, בהיגיון בריא, בתקציבי מחקר ובהתערבות מרשימה מסוג reaching out בתוך הקהילה. על אף כל המרכיבים המצוינים הללו שהוצגו על ידי מארי, עדיין לא נמצאה הדרך לצמצם את הפגיעה בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים לאימהות הסובלות מדיכאון אחרי לידה.
זמינות רגשית של האם והתפתחות אצל ילדים עם אוטיזם – מבט פרוגרסיבי
פרופ' דוד אופנהיים מאוניברסיטת חיפה הציע בהרצאתו נקודת מבט פרוגרסיבית על הקשר בין זמינות רגשית מוקדמת במהלך אינטראקציות אם-ילד לבין התפתחותם של ילדים עם אוטיזם. מדוע דווקא מבט פרוגרסיבי? אופנהיים האיר את המגבלה המרכזית של התבוננות רטרוספקטיבית המנסה לאתר את המקורות להתפתחותן של בעיות. המידע המושג באופן זה עלול להיות מוטה כי אנו לא מתבוננים במידה שווה (או משווה לחלופין) על מצבים שבהם ההתפתחות היא נורמטיבית, ועל כן לא נראה את ההתנהלות שמובילה ל"היעדר פתולוגיה".
מוקדים נוספים של המחקר ההתפתחותי שהציג אופנהיים כללו דגש על ההתנהלות השגרתית השוטפת, ולאו דווקא על רגעים או אירועים עוצמתיים מבחינה רגשית, השפעות הדדיות בין ילדים והורים וכן "גישה אקולוגית" המתייחסת למעגלים השונים שמקיפים את התינוק/ילד ומשפיעים עליו.
ילדים עם צרכים מיוחדים מושפעים מאוד מן הסביבה שלהם, למשל מאיכות מערכת היחסים עם הדמויות הטיפוליות. הם למעשה נכנסים לסיפור ההתפתחותי עם פחות משאבים באופן יחסי לילדים אחרים, כך שהם יותר פגיעים, נסמכים ותלויים בכך שהעולם סביבם יתווך ויתאים את עצמו אליהם. במחקר אורך שהציג אופנהיים נמצא קשר בין רגישות של האם לילדה האוטיסט לבין עלייה באינטליגנציה ובתפקוד הבסיסי (ADL) בין הגילים 8.5-4 אך לא במעבר לגיל 12.
אופנהיים עצר לרגע ושאל מה אם ההשפעה היא לאו דווקא זו של הרגישות מצד האם כלפי הילד אלא ההפך? כלומר, האם יש ילדים שמאפשרים ומעודדים יותר רגישות של האם כלפיהם דרך תגמולה על כך, ואלה הם גם הילדים שיתפתחו יותר? שאלה זו נבדקה מול בוחנת זרה ובסופו של דבר נמצא כי גם כשמביאים בחשבון את הרגישות של הילדים עצמם, הרגישות האימהית בגיל הגן היא שמנבאת את השיפור ב-IQ, את התפקוד היום-יומי ואת מידת הקשיים לפי אבחנת ADOS בגילאי הגן ובית הספר היסודי, אך לא בגילאי חטיבת הביניים.
ממצאי מחקרים פרוגרסיביים על פי אופנהיים יכולים לכוון אותנו טוב יותר מאלה עם נקודת המבט הרגרסיבית באשר למקומות שבהם נכון יותר להתערב ובאשר לדרכים למקסם את העזרה שאפשר לתת לילדים הללו ולהוריהם. אפשר להוסיף לכך מחשבה ברוח בלסקי, ולתהות אם גם בקרב ילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי כדאי לבחון אילו מהם יכולים להפיק יותר מן הרגישות האימהית או ליהנות ממנה גם מעבר לגילאי בית הספר היסודי.
העברה פסיבית והעברה אקטיבית של אמפתיה
את הכנס חתמה הרצאתו של פרופ' אריאל כנפו מן האוניברסיטה העברית. כנפו התייחס לקשר בין הורות, גנטיקה והתפתחות אמפתיה. עם הגיל, יש ציפייה לעלייה ביכולת של התינוק להבין ולהגיב באופן מכוון למצבו הרגשי של אדם אחר, במקביל לעלייה בהתפתחות הקוגניטיבית. ההנחה הרווחת כיום היא כי היכולת האמפתית קיימת כבר בשנת החיים הראשונה.
הקשר המשוער בין אמפתיה להורות מתבסס על היות ההורים המודל הראשוני למערכות יחסים עבור התינוק. ואכן נמצא במחקרים קשר חיובי בין אמפתיה אצל ילדים לבין רמות החום, האמפתיה והקבלה שהם מקבלים מן ההורים. עם זאת, מידע כזה אינו סיבתי אלא מתאמי, ויכולות להיות סיבות חלופיות שמסבירות אותו, למשל: (1) אפקט תגובתי – קל יותר להיות חם ואמפתי כלפי ילד שהוא בעצמו חם ואמפתי; (2) "מתאם פסיבי" (לעומת "מתאם אקטיבי") בין תורשה וסביבה, כלומר, מתאם בין הורה וילד הנובע מעצם הקשר הגנטי ביניהם.
המחקר שהציג כנפו החל בחודש שלישי להיריון וכלל בדיקה של עמדות המשתתפים ביחס לילדם ולהורות העתידיים. הבדיקה התמקדה במידת החום, הענישה, הביקורת וכדומה בדברי ההורים לעתיד ועל פיה קודד כל הורה כבעל/ת "הורות חיובית" (המתאפיינת בחום ואוטונומיה, למשל "אני גורמת לו להבין") או "הורות שלילית" (המתאפיינת בענישה ודחייה, למשל "אני אומרת לו"). בגיל 9 חודשים הוזמנו ההורים עם התינוקות והתבקשו לתאר את ההורות בפועל. כמו כן, נאסף מידע דמוגרפי, רפואי וגנטי.
התינוקות נחשפו לסיטואציה שבה מישהי לכאורה נפגעה ונבדקה תגובתם. מעט מאוד תינוקות הפגינו דאגה, רובם הראו סימני מצוקה בסיטואציה הזו, חלקם ממש בכו וכן אחוז קטן מאוד מהתינוקות צחקו או הפגינו הנאה מהמצב. בהצלבה עם נתוני ההורים, נמצא כי הורות חיובית של האב או האם לפני הלידה קשורה באופן חיובי לאמפתיה גבוהה יותר ולפחות מצוקה אצל הילד. לעומת זאת, "אימהות שלילית" לפני הלידה ניבאה ביטויי הנאה של התינוק אל מול סבל של מישהו אחר. "אבהות שלילית" לפני הלידה ניבאה בעיקר את רמת המצוקה אצל התינוק בסיטואציה שבה הזרה נפגעת.
אף שמראש ניתן היה לצפות למתאם בין ההתנהגויות של ההורה לאלו של ילדם בשל המתאם הפסיבי, עדיין, בעיות בעקביות של ממצאי מחקרים העוסקים בקשר בין אמפתיה לתורשה בין דורית או ממצאי מחקרים שנעשו בקרב תאומים מצביעות על כך שזהו לא "כל הסיפור". כך, לדעת כנפו תקוות העבר כי הגנטיקה תסביר את "ה-כל" הייתה בדיעבד מוגזמת. על כן, כדאי יהיה להמשיך לחקור את הקשר בין ההורות בפועל של האב והאם לבין אמפתיה – למשל, מה תהיה מידת האמפתיה של תינוקות שיש להם רק הורה אחד עם "הורות חיובית", או של תינוקות שאחד מהוריהם הוא בעל "הורות חיובית" והאחר הוא בעל "הורות שלילית".
גם בהקשר להרצאתו של כנפו והממצאים שעלו בה, ניתן לחשוב שוב על הכיוון שבלסקי הצביע עליו, כראוי לבדיקה. כלומר, בקרב מי מהילדים התורשה היא הגורם העיקרי שמנבא את התפתחות האמפתיה, ובקרב מי קיימת רגישות רבה יותר להשפעות סביבתיות אשר יכולות להשפיע במידה ניכרת על התפתחותה.
בשלב זה הסתיים הכנס והשורדים האמיצים שצלחו את כל שלבי האבולוציה שלו יצאו אל האוויר הקריר של גני תקווה. אז, האם הכותרת שניתנה ליומיים גדושי ההרצאות, העובדות, התיאורים, מתאימה לסיכום הסופי של הכנס? מבחינתי התשובה היא בהחלט כן. אפשר לומר ששני ימים של "בראשית" עסקו בבריאה – זו של תינוק ושל הוריו, של האחר ושל האני, ושל הקשר ביניהם, על השגיאות והמגבלות שבו, ועל המשאלות והתקוות שטמונות בו משני צדדיו, וכמובן ברוח המנטליזציה, בריאתו של ההורה החושב את התינוק ושל התינוק (בלסקי כנראה היה אומר כאן כנראה, מי יותר ומי פחות...) שגדל לחשוב את עצמו בתיווכו של ההורה.
מאמרים להרחבה:
Belsky , J. Pluess , M. (2009). Beyond diathesis-stress: Differential susceptibility to environmental influences. Psychological Bulletin, Vol 135(6), pp. 885-908
Ellis , B. J. Boyce , W. T. Belsky , J. Bakermans-Kranenburg , M. J. van Ijzendoorn , M. H. (2011). Differential susceptibility to the environment: an evolutionary: neurodevelopmental theory. Development and Psychopathology, 23(1), pp. 7-28.
Pluess , M. & Belsky , J. (2012). Vantage sensitivity: Individual differences in response to positive experiences. Psychological Bulletin, Vol. 139(4), pp. 901-916.
