נשים מתאבלות וגברים מתאבלים: הבדלים מגדריים בשכול הורי
מאת טל פסטרנק מגנזי וד"ר אתי אבלין
רק מתוך בדידות עמוקה
אנחנו לא מפריעים האחד לשני
להיות בודדים בתהום הנוראה.
הגם ששנינו באותה מנהרה
אנחנו לא נפגשים, רק הולכים ונופלים
ולא קוראים האחד לשני לבל ידעו
שאנחנו חלשים. והולכים ונופלים ולא
בוכים על כתף השני לבל יחשבו
שאנחנו עצובים. וקמים והולכים
הקיר מט לנפול והחושך גדול ואין שום חלון
ועוד הדרך ארוכה ושום אור לא מחכה לנו
בקצה המנהרה רק חושך אחד גדול
בדידות בשניים / רחל מלמד
לכל אדם אשר חווה אבדן ישנה דרך התאבלות אישית המאפיינת אותו. עם זאת, מחקרים רבים מצאו כי ישנן דרכי התאבלות אשר מאפיינות יותר גברים ודרכי התאבלות המאפיינות יותר נשים. במאמר זה נסקור את דפוסי ההתאבלות של נשים ושל גברים על מות ילדם. נציג מחקרים ודוגמאות קליניות הן מטיפולים פרטניים והן ממפגשים קבוצתיים שבהם השתתפו גברים ונשים. מליווי רב שנים של משפחות שכולות, נראה כי הפערים בדרכי ההתמודדות אינם מדוברים ויוצרים פעמים רבות קונפליקטים בין בני הזוג האבלים, המוסיפים קשיים נוספים על הקושי שבאבדן. בנוסף, ישנה חשיבות לכך שאנשי המקצוע העובדים עם משפחות שכולות יכירו את ההבדלים הללו ויסייעו לזוגות האבלים להכיר בשוני, לקבלו ולתמוך זה בזה, כל אחד בדרכו הוא.
ישנה הסכמה כללית בין החוקרים כי אבדן ילד, בכל גיל, שונה מאבדנים אחרים. במקרה של שכול הורי, קשה יותר להשתמש בהנחות הכלליות לגבי תהליך אבל נורמטיבי והסתגלות לפרידה, היות ומדובר באבדן ייחודי הנושא עימו השפעות עזות ועמוקות לשארית חייהם של ההורים (Lieberman, 1989; Rubin, 1993). וידקה-שרמן וליברמן (Videka-Sherman & Lieberman, 1985) בחנו את ההשפעה של התערבויות טיפוליות על מצבם של הורים שכולים וגילו כי לאחר שנה של התערבות עדיין סבלו ההורים מרמות גבוהות של סימפטומים נפשיים ובעיות בתפקוד החברתי – תמונה שונה מזו שהראו מחקרים על אלמנים ואלמנות.
כשילד נפטר לפני הוריו, מתהפכים סדרי העולם (Gorer, 1965). פעמים רבות אבדן ילד הוא תוצאה של נסיבות טראומתיות כגון תאונות, מוות בעריסה, רצח, התאבדות, או מוות בלידה. מגוון מחקרים שנעשו במדינות ובתרבויות רבות העלו כי אבדן זה משאיר חותם עמוק על מרבית ההורים. באוכלוסייה זו קיים אף סיכון גבוה להתפתחות של אבל מורכב ושל קשיים רגשיים רבים (Dyregov, 2003: Rubin & Malkinson, 2001).
מגדר וביטויי השכול
מגדר הינו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על ביטויי השכול של הפרט (Attig, 1996; Filak & Abel, 2004). הבעת השכול בקרב נשים שונה מזו של גברים, אף על פי שיש רגשות רבים משותפים. נשים נוטות להתאבל באופן מוחצן ומבטאות את כאבן במילים וברגש. לעומתן, גברים פעמים רבות מפנימים את האבל שלהם ונוטים להסתיר את כאבם. מאלון (Mallon, 2008) מתארת כי בעבודתה עם משפחות שכולות נשים פעמים רבות מתלוננות כי בני הזוג שלהן "לא ממש מתאבלים", "לא אכפת להם" או שהם "התגברו על זה". קילמרטין (Kilmartin, 2005) מציין שהמילה "התגבר" נגזרת מאותו שורש כמו "גבר": הציפייה מהגבר היא שיתנהג כמו גבר ויתגבר. לעומת זאת מרטין ודוקה ((Martin & Doka, 1996, בניסיון להוריד את הכותרת המגדרית מסגנון ההתאבלות, הציעו את המונח "אינטואיטיבי" לסגנון התאבלות אשר בדרך כלל נקשר לתגובות נשיות, ו"אינסטרומנטלי" לסגנון המאפיין גברים.
מנסיוננו בקבוצות טיפוליות שאליהן מגיעים שני בני הזוג, עולים לעתים קרובות ויכוחים וכעסים על דרך ההתמודדות עם השכול. למשל, בקבוצה להורים שבנם התאבד, אחד האבות ביקש להקריא את מכתב ההתאבדות של בנו. אשתו שישבה בקבוצה ביקשה שלא יקריא מאחר שהיא לא מסוגלת לעמוד בזה. האב עמד על שלו וטען שזו הדרך שלו להתמודד עם האבדן. ניתן היה לראות כי האישה הייתה באי-שקט, כאשר על פניה הבעה של סבל וכאב בלתי נסבל. היא לא הייתה מסוגלת להישאר בקבוצה, ויצאה מהחדר. למרות זאת בחר הבעל להמשיך להקריא. לאחר שסיים היא חזרה לחדר וסיפרה שזה רק אירוע אחד מתוך מגוון אירועים המתרחשים בבית. "אנחנו פשוט שונים. אני באמת חושבת שזה עוזר לו להקריא, אבל המרחק בינינו הולך ומעמיק כמו תהום שנפערת בינינו".
לעומת זאת, ישנם אבות שכולים הטוענים כי בת הזוג שלהם היא רגשנית מדיי, או שהיא איבדה שליטה. למשל, אם שכולה בחרה כדרך התמודדות לפקוד בכל יום בשעות הערב את בית העלמין, להדליק נר נשמה ולשהות שעות מרובות ליד קבר בנה. בן זוגה, האב השכול, לא יכול היה לסבול זאת. הוא העדיף למעט להגיע לבית העלמין, להשתתף בקבוצת תמיכה ללא בת זוגו ולנסות לשקם את חייו. התנהגות אשתו עוררה בו רגשות קשים של נטישה, והוא חשש לפירוק התא המשפחתי. לאחר תקופה ממושכת שבה לא הצליח לשכנע את אשתו לצמצם את מספר הביקורים בבית העלמין, החליט כי יעברו להתגורר בדירה המרוחקת מרחק רב משם. ואכן, מעבר הדירה גרם לצמצום ביקוריה של אשתו בבית העלמין, דבר אשר השפיע לטובה על מצבה הנפשי של האישה ועל המערכת הזוגית.
השוני בדפוסי ההתמודדות בין הנשים לגברים עשויים להביא למתחים ולריחוק בין בני הזוג. ואכן, שיעור הפרידות והגירושים בקרב הורים שכולים גבוה במיוחד. הנשים חשות פעמים רבות כי הן מתאבלות, מרגישות וכואבות, ואילו הגברים ממשיכים הלאה בחייהם כרגיל.
הבדלים מגדריים נמצאו גם בתגובות של אבות ואימהות לאבדן טראומתי עקב רצח. התגובות של אימהות לשכול מסוג זה כוללות עצב עמוק, מחשבות אובססיביות על המת ופחד אימים (בעיקר פחד מפני הרוצחים), ואילו גברים נוטים לבטא יותר כעס ומתמקדים בצורך לפעול (Mallon, 2008).
הסיבות להבדלים המגדריים
אחד ההסברים להבדלים המגדריים בביטויי השכול קשור לשוני הביולוגי בין גברים לנשים; לפי טיילור (Taylor, 2003), התגובה הקלסית למצבי לחץ, הידועה כתגובת "לחימה או בריחה" (Fight or Flight Response), רווחת בקרב גברים וכרוכה באופן קלאסי בהפעלה מסיבית של מערכת העצבים הסימפתטית בד בבד עם דיכוי של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית. פעמים רבות הגברים יבחרו להתמודד בהתכנסות ובהסתגרות, יעדיפו להשקיע שעות מרובות בעבודה ויימנעו מלשתף אחרים בכאבם (flight). לחלופין, הם ימקדו את כוחם ב"מלחמות" בבתי משפט במקרים שבהם זה אפשרי, כגון מוות כתוצאה מרצח או מתאונת דרכים. במחקר שנערך על ידי אלם ושות' (Alam et al., 2012) נמצא כי כאשר אבות חוו כאב רגשי, מחצית מהם ניסו להימנע מכך באמצעות התמקדות בדבר חלופי.
לעומת זאת נשים מגיבות למתח וללחץ בדרך שנקראת התחברות עם הסביבה (Tend and befriend). כלומר, כאשר הן נמצאות במצבי לחץ, הן נוטות להעלות את הנושא כלפי הסובבים אותן (tend) או לנהל יחסים חברתיים עם אנשים שאיתם הן מרגישות ביטחון (befriend), וכן לחזק את הקשרים עם המשפחה המורחבת (Alam et al., 2012). ביחס לאבות, האימהות ממשיכות בתגובות אבל אינטנסיביות וממושכות יותר, כגון בכי בתדירות גבוהה ולאורך זמן (Alam et al., 2012). אחד האבות בקבוצה טיפולית תיאר את ההבדלים בין האימהות לאבות כך: "בקבוצת ההורים החלוקה מאוד סטנדרטית: הנשים ממררות בבכי והגברים כועסים".
השוני בין התגובות של האימהות לתגובות של האבות מוסבר באופן חלקי על ידי ההשפעות החברתיות. וייל (Wille, 1995) מציע כי אימהות באופן מסורתי מצופות להיות המטפלות העיקריות ומשחקות תפקיד מרכזי בטיפול ובטיפוח ילדיהם ואחראיות לקשרים הקהילתיים. הן האחראיות על התמיכה הרגשית של משפחתם. אבות, לעומת זאת, מצופים להיות המפרנסים העיקריים, עמודי התווך של המשפחה והאחראים על הצרכים החומריים. הם מצופים ברמה החברתית להיות חזקים ולתמוך בבני משפחתם מבחינה אינסטרומנטלית בעת הצורך.
כך, בהתאם לציפיות ולחלוקות התפקידים בין גברים לנשים, מרטין ודוקה (Martin & Doka, 2000) מציעים כי אימהות ואבות עשויים להתאבל באופן שונה על מות ילדם, כאשר האימהות יהיו יותר אמוציונליות וייתנו פורקן לרגשותיהן, ולאחר האבדן יתמקדו בטיפול בילדים הנותרים, ואילו האבות יחזרו לתפקוד התעסוקתי, ידאגו למישורים החומריים של המשפחה ויהיו ה"חזקים" וה"מגנים".
אחת ההשערות בנוגע לשוני זה קשורה לנוכחותו של ההורמון אוקסיטוצין אשר לו תפקיד בהפגנת התנהגות אימהית. לעומת זאת, ההורמון הגברי טסטוסטרון מגביל את השפעת האוקסיטוצין אצל גברים ומעכב תגובות והתנהגויות של חיברות והשגחה. כפי שקרטר מסבירה במאמר סקירה מקיף שפורסם לאחרונה (Carter, 2014), הורמון זה, אשר יוחס בתחילה למערכת הרבייה וההנקה הנשית בלבד, התגלה כשחקן מרכזי בתיאום תהליכים שונים הקשורים למערכת העצבים המרכזית, למערכת העצבים האוטונומית ולתפקוד החברתי של בני אדם. הורמון זה מופרש בכמות גבוהה בזמן הלידה ולאחריה, ומסייע ליצירת הקשר הראשוני בין האם ליילוד. בהמשך משחק האוקסיטוצין תפקיד חשוב בעיצוב ההתנהגות ההורית, ואף נודע כהורמון הקשור להתפתחות רגשות של אהבה (Carter & Porges, 2013).
תפקידו של האוקסיטוצין במצבי מתח ומשבר הוא מורכב. מחד גיסא, במצב של לחץ חריף הוא עשוי להוביל לתפעול של מערכת העצבים הסימפתטית ושל ציר ה- HPA( hypothalamic-pituitary-adrenal axis) המשפיע על ויסות תגובת הלחץ. מאידך גיסא, במצבים של לחץ כרוני עשוי האוקסיטוצין להוביל לדפוס של התמודדות פסיבית הקשורה גם להתנהגות חברתית עשירה יותר. דפוס אנדוקריני כזה שכיח יותר בנשים בהשוואה לגברים (Carter, 2007). כיוון שאבל ובייחוד אבל מורכב הוא מצב של סטרס ממושך, עשויים ההבדלים המגדריים בתפקוד הביולוגי (ובהשפעה החברתית( של אוקסיטוצין להסביר חלק מההבדל במנגנוני ההתמודדות של גברים ושל נשים עם שכול.
תגובות אופייניות להורים שכולים
התגובות הראשוניות של אימהות ושל אבות למות תינוקם הן בדרך כלל הלם, בלבול, חוסר אמונה ותחושה לא מציאותית (Wing et al, 2001). פארקס (Parks, 1972) מציין כי תגובת ההלם של ההורים משמשת כמנגנון הגנה על ידי בידוד ההורים מהאפקט המלא של מות ילדם. במחקרים רבים נמצא כי אימהות שכולות חוות דה-פרסונליזציה למשך זמן ממושך יותר מאשר אבות שכולים בתקופה של שנה עד ארבע שנים לאחר האבדן (Wing et al, 2001).
הכחשה. הכחשה של אבדן תינוק נמצאה שכיחה יותר אצל אבות מאשר אצל אימהות במהלך השנתיים הראשונות לאחר האבדן, אך לא לאחר מכן (Bohnnon, 1990; Fish, 1986; Smith & Borgers, 1988 בתוך Wing et al, 2001). באחד המקרים הגיעה משפחה לטיפול בתחנה לטיפול משפחתי בשל משבר זוגי בנושא גידול ילדים ובעיות תפקוד של אחד הילדים. במהלך הטיפול התברר כי עשר שנים לפני כן נפטר תינוקם כתוצאה מנפילה בבית. האב ביקש מהאם לא לדבר על האבדן ולא לשמור חפצים הקשורים לתינוק, ואף להמשיך בחייהם בהקדם האפשרי. לבני הזוג נולדו ילדים נוספים שלא ידעו על התינוק אשר נפטר. סוד זה עלה סביב הטיפול במשבר המשפחתי. האם ביטאה מצוקה קשה מכך שלא יכלה לבטא את האבל שלה, והתברר שהסתירה טקסים שעשתה וחפצים של התינוק. האב מבחינתו טען שהדיבור על כך רק מכאיב ומיותר.
במחקר שבו השתתפו 67 זוגות כחודשיים לאחר שנפטר תינוקם נמצא כי 10 אחוזים מהאבות חוו הכחשה כמעט מוחלטת של המוות (Tudehope et al, 1986 בתוך Wing et al, 2001). בנוסף, נמצא כי אבות התמודדו לעתים קרובות יותר באמצעות הכחשה בהשוואה לאימהות, גם 26 חודשים לאחר האבדן. עם זאת, ככל שעובר הזמן, מידת ההכחשה של האבות והאימהות משתווה, תהליך הנמשך שנתיים עד ארבע שנים לאחר האבדן (Fish, 1986 בתוך Wing et al, 2001).
דיכאון. מצוקה עמוקה, דיכאון ועצב הם התגובות השכיחות ביותר בקרב הורים שכולים. אבות ואימהות שכולים עשויים לחוות דיכאון במשך תקופה ממושכת לאחר האבדן. במחקרים נמצא כי גם יותר משנתיים לאחר האבדן, הורים שכולים סבלו מתסמינים של דיכאון יותר מהורים בקבוצת הביקורת. עם זאת, הם היו באופן משמעותי דיכאוניים פחות ממטופלים דיכאוניים. ממצאים אלו מוכיחים כי תהליך האבל בקרב הורים שכולים הינו ממושך ונחשב נורמלי, ויש להבחין בינו לבין דיכאון מז'ורי. במדידה שנייה, שנערכה כארבע שנים לאחר האבדן, נמצא כי רמות הדיכאון והעצב נחלשו ביותר Wing et al, 2001)).
במחקר נוסף שנעשה על ידי אלן ושות' (Alan et al. 2012) נמצא כי 18 חודשים לאחר אבדן ילד, הן האבות והן האימהות הפגינו עצב וייאוש, אך בעוצמות נמוכות הרבה יותר מאשר מיד לאחר האבדן. הנתונים במחקרים האחרונים מצביעים על כך שדיכאון כתוצאה משכול נוטה להיות חמור פחות ובסבירות נמוכה להישנות מדיכאון שאינו קשור לשכול. כמו כן, הנתונים מצביעים על כך שדיכאון כתוצאה משכול אינו בר השוואה לדיכאונות מסוגים אחרים, מאחר שהוא קשור בעיקר למהות הקשר עם הנפטר. מחקרים אלו אף ממליצים לנקוט זהירות בשימוש בתרופות אנטי-דיכאוניות במצבי שכול (Bryant, 2012).
פעמים רבות, כאשר מגיעים הורים שכולים לרופאי המשפחה ומדווחים על אבל עמוק, ממהרים הרופאים לרשום מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. הם עושים זאת מתוך חוסר ניסיון, קושי להכיל את המצוקה, חרדות אישיות ורצון לסייע באופן קונקרטי. לרוב, תרופות אלו לא מסייעות בהקלת הסימפטומים, ואף גורמות לתיוג מהיר של האנשים המתמודדים עם שכול כאנשים הסובלים מבעיות פסיכיאטריות או מאבל מורכב, כאשר בעצם מדובר בתהליך אבל נורמטיבי, אשר דורש את קצב הזמן האישי של כל מתמודד ואת חוכמת הגוף והנפש לרפא את עצמם.
דוגמאות רבות לכך הגיעו דרך אינפורמציה שהתקבלה במפגשי הדרכה עם רופאים שמדווחים על מצב רוח ירוד, כאבי פרקים, מצוקה וסימפטומים נוספים כתוצאה מתהליכי אבל. באחד המקרים הגיעה מטופלת לטיפול בעקבות הפניה של רופא המשפחה. מדובר באישה אשר איבדה את בנה כתוצאה מרשלנות במהלך שירותו הצבאי. האבל שלה היה מורכב וכלל כעס על המערכת שלא ליוותה אותו ולא דאגה לו. היא פנתה לרופא המשפחה בשל כתמים שמילאו את פניה והשחירו אותם. לאחר שהופנתה לטיפול פסיכולוגי שבו עובדו רגשות הקשורים לאבל וניתנה לגיטימציה לרגשות הכעס, הזעם והאבל, החלו פניה להתבהר ולחזור לצבעם המקורי. עם זאת, חשוב לציין שבמקרים רבים הטיפול התרופתי מקל ומסייע בשילוב עם טיפול רגשי.
שכיחות גבוהה של דיכאון בקרב אימהות לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה נמצאה גם ארבע שנים לאחר האבדן. שלושה מחקרים אשר בדקו שכיחות של דיכאון או ייאוש במהלך שישה חודשים לאחר אבדן בלידה מצאו כי בקרב האימהות הייתה שכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאבות (Dyregrove & Matthiesen, 1991; Goldbach, Dunn, Toedter & Lasker, 1991; Stinson et al, 1992). אצל הגברים עשוי הדיכאון לבוא לידי ביטוי בצורת התמכרות לחומרים או בחירה לעבוד שעות רבות וכך לשהות פחות בבית.
עיסוק יתר במחשבות. עיסוק יתר במחשבות ובדימויים הקשורים לתינוק המת נפוץ מאוד בקרב הורים שכולים לאחר אבדן במהלך לידה או בגין מוות בעריסה. ממחקרים עולה כי 95-65 אחוז מהאימהות ו-85-51 אחוז מהאבות מדווחים על קשיים הקשורים לעיסוק יתר או למחשבות אי-רציונליות על אודות תינוקם המת ( Benfield et al, 1978; Defrain et al, 1990-1991). אין זה נדיר שהורים שכולים חווים הזיות ודלוזיות הקשורים לכך שהתינוק שלהם עדיין בחיים. הורים רבים דיווחו כי הם מאמינים ששמעו את תינוקם המת בוכה או חשו בנוכחותו. אימהות עשויות להרגיש תנועות עובר במשך זמן רב לאחר הלידה. חוקרים רבים מדגישים כי חוויות אלו הן נורמליות במסגרת תהליך האבל. אימהות מדווחות על רמות גבוהות יותר של עיסוק יתר, כמיהה ומחשבות טורדניות בהשוואה לאבות, במהלך ארבע השנים הראשונות לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה (Bohnnon, 1990, 1991; Dyregrov & Mtthiesen, 1987;, Lang & Gottlieb, 1993; Moriarty et al, 1996; Smith & Borgers, 1988, 1989; Stinson et al, 1992 בתוך Wing & Clance, 2001).
סימפטומים סומטיים. במחקר אחד נמצא כי 95 אחוז מהאימהות ו-80 אחוז מהאבות חוו סימפטום סומטי מטריד או יותר לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה. סימפטומים סומטיים אופייניים הם הפרעות בשינה, בעיות בתיאבון, תשישות, בעיות במערכת העיכול, כאבי ראש, סחרחורות, וכאבים בחזה (Benfield et al, 1978). כמו כן, אבות שכולים דיווחו באופן משמעותי על רמות גבוהות יותר של כאבים סומטיים בהשוואה לאנשים אשר לא חוו אבדן ((Dyregrov & Matthiesen, 1991.
חרדה. כמו אירועים טראומתיים אחרים, מות תינוק עשוי לנפץ אמונות בסיסיות של ההורים בנוגע לביטחונם האישי ולביטחון בני משפחתם וילדיהם (Dyregrove & Mtthiesen, 1987; Perloff, 1983). ואכן, הורים שכולים מדווחים על רמות גבוהות של חרדה עד ארבע שנים לאחר אבדן תינוק. שני ההורים עשויים לחוש פגיעים וחרדים לאורך זמן ממושך לאחר האבדן, אולם אימהות מדווחות על חרדה גבוהה יותר בהשוואה לאבות, בין חודשיים לשנתיים ושלושה חודשים לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה (Bohannon, 1990, 1991; Dyregrov & Matthieson, 1987, 1991; Lang & Gottlib, 1993; Lang et al, 1996; Moriarty et al., 1996; Smith & Borgers, 1988, 1989 . בתוך Wing & Clance, 2001).
אשמה ובושה. אשמה עצמית ובושה הם רגשות הרווחים גם כן בקרב הורים שכולים, בעיקר בקרב נשים (Lang & Gottlieb, 1993; Lang et al, 1996). על פי מחקרים שונים אשר עקבו אחר הורים שכולים בין חודש לשנה לאחר האבדן, נמצא כי 89 אחוז מהאימהות ו-57-49 אחוז מהאבות חוו רגשות אשמה או מחשבות כי הם עשו משהו שגרם לאבדן ילדם (Clyman et al, 1980; Hughes & Page-Lieberman, 1989). אשמה פעמים רבות תוארה על ידי ההורים כקשורה לתחושה כללית של כישלון. עבור גברים, תחושת הכישלון קשורה לזהות שלו ולתפקידו כ"מגן המשפחה". לעומת זאת, תחושת אשמה בקרב נשים קשורה להיבטים שונים של זהותן, כולל התפקיד שלהן כאימא, כאישה וכבת זוג, וכן לתחושה הביולוגית של מסוגלות ויכולת (Lovell, 1983).
נושא האשמה עולה בצורה משמעותית ביותר בקבוצות טיפוליות להורי נרצחים ולהורי מתאבדים. באחד המפגשים הקבוצתיים אם שכולה לבן שהתאבד בצבא העלתה בכאב רב את התחושה של האשמה על כך שבנה התאבד. הקבוצה כולל הבעל מיד ניסו להעלות טיעונים אחרים: "זו לא אשמתך, החקירה העלתה בבירור שמדובר באחריות ואשמה של הצבא, החייל ביקש קב"ן ולא נבדק, ואם כבר מישהו אשם זו המערכת הצבאית". המנחה ביקשה מהקבוצה להישאר מעט ברגש הזה של האשמה ולהקשיב לה. האם דיברה בכאב רב על כך שכאימא לא שמרה עליו. היא העלתה את האחריות והחובה שלה לשמור על בנה ולהגן עליו ואת זה לא הצליחה לעשות. היא דיברה בכאב גדול על החוויה שהרגישה כאשר נמנעה מלראות עד כמה השירות קשה לו לעומת אחיו.
לאחר דברים אלו, ניתנה לגיטימציה להורים נוספים להעלות את הרגשות שעליהם לא יכלו לדבר קודם לכן. משתתפים רבים שיתפו במחשבותיהם על כך שלא הצליחו לשמור על ילדיהם מספיק. בשיחה זו העלו את ה"חוזה" שלהם כהורים כלפי הילדים. נושא האשמה הוא נושא שלא ניתן לדלג עליו. המטופל או הקבוצה יכולים להעלות זאת כשקיים ביטחון רב. פעמים רבות בשיח הזוגי האישה היא הראשונה שמעזה להעלות את רגשות האשמה, ואילו הגבר טוען כי כהורים הם עשו הכול על מנת לתמוך בילד.
עניין נוסף שיש בו הבדלים בין גברים לנשים קשור לעיתוי תחילת ההתאבלות. אימהות מבטאות מיד לאחר המוות רגשות כמו צער, עצב ויגון וחוות ירידה ברמות היגון לאחר שנתיים. האבות, לעומת זאת, מאופקים יותר בשלב המיידי שלאחר המוות אך 30 אחוז מהם מראים עלייה ברמת היגון שנתיים לאחר האבדן. מחקרים מראים כי אבות מגיבים קשה כמו אימהות לאבדן תינוק, אלא שהתגובה באה במועד אחר. הסברים להבדלים אלו מבוססים בעיקר על ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים במצבי מצוקה ואבדן.
מיניות בזוגיות שלאחר אבדן
מחקרים מעטים נעשו על האופן שבו אבדן ילד משפיע על חיי המין של ההורים. נושא זה כמעט אינו מדובר בין בני הזוג, הם מתקשים להעלותו מיוזמתם במפגשים טיפוליים, וגם לאנשי הטיפול לא פשוט להעלות נושא זה. בשל מקומה המרכזי של המיניות בקשר הזוגי מצאנו לנכון להתייחס לכך במאמר. במחקר אחד (Hegemeister & Rosenblat, 1997) נמצא כי מחצית מהאימהות ומעט פחות ממחצית מהאבות חוו בעיות רציניות בתחום המיניות לאחר האבדן. הנשים התלוננו על ירידה חדה בהתעניינות שלהן בתחום זה, והגברים התלוננו על ירידה בתכיפות הקשר המיני. עם זאת, גברים ונשים רבים דיווחו על צורך עז במגע פיזי. כמעט כל הזוגות דיווחו על הפסקה בקיום יחסי מין במשך תקופה של כמה חודשים עד כמה שנים לאחר האבדן, וכאשר היה מדובר באבדן פתאומי – ההפסקה הייתה ממושכת יותר. הפסקה זו נבעה מתשישות נפשית ופיזית, מדיכאון, מעיסוק אינטנסיבי בשכול, ממיחושים פיזיים וכן מקשיים הקשורים לקרבה הכרוכה בקיום יחסי מין.
במחקר אחר (Schweb, 1992), שבו הנחקרים היו הורים שכולים עד ארבע שנים לאחר האבדן, עלה כי אבדן האינטימיות המינית היה חלק מהתמות המרכזיות אשר עלו על ידי ההורים השכולים. מהפרספקטיבה הגברית, הריחוק מצד הנשים וירידה חדה ביכולת וברצון של הנשים לקיים יחסי מין נחוו כגזילה של משאב ומקור כוח לנחמה ולהתמודדות עם האבדן. מסקנותיו של החוקר היו כי כתוצאה מהאבדן נשים לעתים קרובות מאבדות עניין בקיום יחסים, ואילו גברים חוזרים לרמת הצרכים המיניים שלהם רק לאחר תקופת הפוגה קצרה.
ג'ונסון (Johnson, 1984-1985) מצאה במחקרה כי 12 מתוך 14 זוגות דיווחו על הימנעות מקיום יחסי מין כמה חודשים לאחר אבדן ילדם. הן הנשים והן הגברים דיווחו על צורך גבוה יותר בקרבה פיזית (חיבוק, ליטוף, ערסול). בנוסף, גברים התייחסו לקיום יחסים כאל פעולה המשחררת מתח ואף ייחסו לכך ערך תרפויטי. היא העריכה כי הצורך של נשים לשוחח על רגשותיהן עלה על הצורך של הגברים לשתף ברגשות, והצורך של גברים בקרבה בא לידי ביטוי באופנים פיזיים יותר. בנוסף, עלה ממחקרה כי לעתים קיים חוסר סנכרון בין בני הזוג, כאשר אחד מבני הזוג זקוק לנחמה פיזית ובאותה העת בן הזוג אינו יכול להכיל או לסבול את המגע וזקוק למרחב ולניתוק.
במחקר אחר (Dyregrov & Gjested, 2011) נמצא כי לעתים הנשים היו זקוקות לקרבה פיזית אך חששו כי בני זוגן יפרשו את הצורך שלהן בנחמה כרצון לקיים יחסי מין. החוקרים מצאו כי רק 11 אחוז מהנחקרים דיווחו כי המטפלים שלהם העלו את הנושא של אינטימיות ויחסי מין בעקבות האבדן. אחוזים נמוכים מכך דיווחו כי הם שוחחו על קשיים אלו עם בני משפחה וחברים (7.5%). נשים דיווחו יותר מאשר גברים כי בעקבות האבדן הן אינן מסוגלות להרגיש טוב, ועל כן הן אינן מסוגלות ואינן מעוניינות לקיים יחסים. חלקן אף פירשו קיום יחסים כדבר נורא מאחר שהוא נקשר לתשוקה. מאחר שנושא זה הינו עדיין נושא המוגדר כטאבו חברתי, בני הזוג מתקשים לשתף בו אנשי מקצוע ולעתים אף אנשי המקצוע מתקשים להעלותו במהלך טיפולים זוגיים, קבוצתיים ופרטניים.
סיכום
במאמר זה הצגנו את ההבדלים המגדריים בשכול הורי. כפי שנטען לעיל, אבות שכולים נוטים להיות מוחצנים פחות, לבטא פחות את רגשותיהם ואת קשייהם בהתמודדות עם אבדן ילד, וכן לבקש פחות עזרה, לעומת אימהות שכולות. הסיבה העיקרית לכך היא חברתית-תרבותית: הציפייה החברתית מגברים בתרבות המערבית היא שיהיו רציונליים וחזקים למען המשפחה, גם במחיר של הדחקת רגשותיהם. לעומת זאת נשים מורשות לבטא רגשות ולבקש עזרה, ולכן גם הודאה בבעיות נפשיות ובקשיים שנובעים מאבדן ילד אינה גורעת מתדמיתן.
סיבה נוספת קשורה להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים, בעיקר ההורמון אוקסיטוצין, הגורם לכך שנשים נוטות להישען על מערכות יחסים חברתיות, לחלוק מידע ולדבר על בעיות נפשיות וחברתיות.
האיסור החברתי לבטא רגשות, המופנה כלפי גברים, עלול להותיר אבות שכולים בחשש מפני הצפה על ידי רגשות אינטנסיביים ועשוי לתרום לאי רצונם לחפש עזרה נפשית. לעתים אבות שכולים מפנים את עיקר המשאבים שלהם לערוץ המשפטי ומנסים לחתור לצדק ול"ניקוי שמו של הבן". מבחינתם, השתתפות בתהליך טיפולי עשויה להתפרש כהסטת האנרגיות מהמטרה שעלולה לפגוע ביכולת הלחימה שלהם.
מטפלים עשויים ליפול לתפיסות סטריאוטיפיות בנוגע להתמודדות עם שכול הורי. אבות שכולים עשויים להפגין כלפי חוץ בעיקר תוקפנות, זעם וכעס, גם כלפי אנשי הטיפול, כך שלאנשי המקצוע קשה לעתים לראות את מצוקותיהם מעבר לביטויים התנהגותיים אלו. אולם חשוב שאנשי מקצוע העוסקים בשכול יכירו את ההבדלים המגדריים, כדי שיוכלו לסייע הן לנשים והן לגברים להתאבל כל אחד בדרכו, ובנוסף, יסייעו לבני הזוג לשוחח, להכיר ולקבל את דרך ההתמודדות האישית של בן זוגו.
מקורות
בר טוב, ל. ומלקינסון ר.(2000). "שכול מזדקן", חיים לאחר מות ילד במהלך שרות צבאי. שיחות י"ד (2).
Alam, R., Barrera, M., D'agostino, N., Nicholas, D. B., & Schneiderman, G. (2012). Bereavement Experiences of mothers and fathers over time after the death of a child due to cancer. Death Studies, 36, 1-22
Attig, T. (1996) How we Grieve: Relearning the World. New York: OxforUniversity Press.
Benfield, D. G., Leib, S. a., & Vollman, J.H. (1978). Grief response of parentsto neonatal death and parent participation in deciding care. Pediatrics, 62 (2), 171-177.
Bryant,R. (2012). Grief as a psychiatric disorder. The British Journal ofPsychiatry, 201. 9-10. Doi:10.1192/bjp.bb111.102889.
Carter C.S (2014) Annu. Rev. Psychol. 2014. 65:17–39Oxytocin Pathways and the Evolution of Human Behavior
Carter CS, Porges SW. 2013. The biochemistry of love: an oxytocin hypothesis. EMBO Rep. 14:12–16
Carter CS. 2007. Sex differences in oxytocin and vasopressin: implications for autism spectrum disorders?
Behav. Brain Res. 176:170–86
Clyman, R. I., Green, D., Rowe, J., Mikkelesen, C., & Ataide, L. (1980). Issues concerning parents after the death of their newborn. Critical Care Medicine, 8, 215-218.
Defrain, J, D., Martens, L., Stork, j., & Stork, W. (1990-1991). The psychological effects of stillbirth on surviving family members. Omega, 2281-108.
Dyregrov, A., & Matthiesen, S. B. (1987). Stillbirth neonatal death, andsudden infant death (SIDS): Parental reactions. Scandinavian Journal ofPsychology 28.104-114.
Dyregrov, A., & Matthiesen, S. B. (1991). Parental grief folloeing the death ofan infant- a follow up over one year. Scandinavian Journal of Psychology,32, 193-207.
Dyregrov, K. (2003). Micro-sociological analysis of social support followingtraumatic bereavement: unhelpful and avoidant responses from the community, Omega, 48 (1): 23-44.
Dyregrov, K., & Gjested, R. (2011). Sexuality following the loss of a child. Death Studies, 35 (4). 289-315.
Dunn, D. S., Goldbach, K. R. C., Lasker, J. N., & Toedter, L, J. (1991). Explaining pregnancy loss: Parents and physicians attribution. Omega, 23, 13-23.
Filak, V. F. and Able, S. (2004). Boys don't cry: cartooning, grieving strategies and gender – based stereotypes in the aftermath of September 11', Grief Matters. Australian Journal of Grief and Bereavement, 7 (1),12-17.
Fish, W, c. (1986). Differences of grief intensity in bereaved parents. In T. A. Rando (Ed.), Parental loss of a child,415-428. Champaign, IL: Research Press Company.
Hagemeister,A.K., & Rosenblat, P. C. (1997). Grief and the sexual relationship of couples who have experienced a child's death. Death studies, 21, 231-252.
Hughes, C. B., & Page-Lieberman, J. (1989). Fathers experiencing a parentalloss. Death Studies, 13, 537-556.
Giles, P. F. H. (1970). Reactions of women to perintal death. Australian andNew Zealand Journal of Obstetrics and Gynecology, 10, 207-210.
Goldbach, K. R. C., Dunn, D. S., Toedter, L. J., & Lasker, J. N. (1991). The effects of gestational age and gender on grief after pregnancy loss. American Journal of Orthopsychiatry, 61, 461-467.
Golden, T. (2005). Whay do men avoid support group? The Forum, Association of Death Education and Counseling, 31 (3): 1-2.
Gorer, G. (1965). Death, Grief and Mourning in Contemporary Britian. London: Cresset Press.
Johnson, S. (1984-1985). Sexual intimacy and replement child after a death of a child. Omega: The Journal of death and dying, 15, 109-118.
Kilmartin, C. (2005). Depression in men: communication, diagnosis andtherapy, Journal of Men's Health and Gender 2 (1): 5-9.
Lang, A., & Gottlieb, L. (1993). Parental grief reactions and marital intimacy following infant death. Death Studies, 17, 233-255.
Lang, A., Gottlieb, L. N., & Amsel, R. (1996). Predictors of husbands and wives grief reaction following infant death. The role of marital intimacy. Death Studies, 20, 33-57.
Littlewood, J. L., Cramer, D., Hockstra. J. and Humphrey, G. B. (1991).Gender differences in parental coping following their child's death, BritishJournal Guidnance and Counselling, 19 (2): 139-48.
Lovell, A. (1983). Some questions of identity: Late miscarriage, stillbirth, and parental loss: Social Science and Medicine, 17, 755-761.
Mallon, B. (2008). Dying, Death and Grief: Working with Adult Bereavement. London: SAGE Publication Ltd.
Martin, T. and Doka, K. (1996). Masculine grief, in K. Doka (ed.), living with Grief after Sudden Loss. Washington, DC: Hospice Foundation of America.
Martin, T. and Doka, K. (2000). Men don't cry… women do: Transcending gender stereotypes of grief. New York, NY:Taylor & Francis Group.Parks, C. M. (1972). Bereavement: Studies of grief in adult life. New York: International Universities Press.
Perloff, L.S. (1983). Perceptions of vulnerability to victimization. Journal ofSocial Issues, 39. 41-46.
Rubin, S.S. & Malkinson, R. (2001). Parental Response to child loss across the life cycle: clinical and research perspectives, in M. Stroebe, R. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (eds.), Handbook of Bereavement Research. Consequences, Coing and Care. Washington, DC: American PsychologicalAssociation. 219-40.
Schawab, R. (1992). Effects of a child's death on a marital relationship: Apreliminary study. Death Studies, 16, 141-154.
Smith, A. C., & Borgers, S. B., (1988-1989). Parental Grief response to perinatal death. Omega, 19, 203-214.
Stylianos, S. K. , & Vachon, M. (1993). The role of social support in bereavement in M. S. strobe, W. Strobe, & R. O. Hansson (eds.), Handbook of bereavement. Cambridge, MA: Cambridge University Press.
Taylor, S. E. (2003) The Instinct: Women, Men and Biology of our Relationships. New York: Herny holt.
Wille, D. E. (1995). The 1990s: Gender differences in parenting roles. Sex Roles: A Journal of Research, 33, 803-817.
Wing, D. W., Clance, R. P., Burge-Callaway, K., & Armistead, L. (2001). Understanding gender differences in bereavement following the death of aninfant: implications for treatment. Psychotherapy 38 (1). 60-73.
