העבר מתנועע בתוך ההווה:
סוגיות בהעברה ובהעברה נגדית במפגש טיפולי עם זיכרונות טראומתיים
מאת שירה לרר, טל עמית, פנינה פלדמן, תניה צ'יפמן
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון של מרכז תמר לטיפול בנפגעי טראומה מינית בירושלים. יום העיון התקיים בתאריך 1.5.13.
פרטי המטופלות המוצגות במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות.
אורה, בת 65, החלה את הטיפול במרכז לפני כמה חודשים. היא הרגישה שאינה יכולה עוד לשתוק. בת שמונה הייתה כאשר הופסקו לימודיה. אמה השאירה אותה ואת אחיה הקטנים בלשכת הרווחה המקומית וברחה לאחר שנים של גילויי אלימות קשים מצד בעלה. בידיה של אורה הפקידה מטפחת ובתוכה כסף לחזור הביתה. בהוראת האב עזבה אורה את בית הספר, הייתה אחראית על משק הבית וטיפלה באחיה. האב טרפד כל ניסיון סיוע מבחוץ. ניסיונותיה של אורה עצמה לקרוא לעזרה נכשלו אף הם.
במזוודה קטנה היא שמרה מדבקה, מחברת עם שער יפה, עיפרון צהוב, תמונה שלה ושל אימא, ומחק. בכל פעם שהיה לה עצוב היא פתחה את המזוודה ומיששה את החפצים. אלו היו רגעי החסד שלה.
בגיל 14 היא נאנסה באכזריות בידי אביה במחסן שמאחורי הבית. הזעקות, החבטה הקשה, אובדן ההכרה, השעות שאחרי. הילדות העצובה. השנים שחלפו. המזוודה...
באחת הפגישות הטיפוליות שבה סיפרה על ילדותה, שב אליה זיכרון נשכח: בוקר אחד, בראשית שנות העשרים שלה, היא יצאה מהבית לאחר ויכוח סוער עם אביה. בשובה, המזוודה נעלמה. האב זרק אותה לאשפה. "לא איבדתי רגע", סיפרה. "בטרמפים, לבד, נסעתי למזבלה העירונית. שם, בין הררי הזבל, חפרתי והפכתי, חיפשתי את הזיכרונות הטובים של חיי".
מה המשמעות של מזוודה עם זיכרונות טובים? מה ביקשה אורה כשנסעה למזבלה העירונית וחיפשה את זיכרונותיה? מה אנו כבני אדם עושים עם מזכרות? עם זיכרונות?
זריקת המזוודה היא דבר שארוג בתוך דבר; מארג של חוויית ההשלכה עם הדבר הטוב שמושלך. ההשלכה היא הדבר הרע, והמושלכים – סימבולים לזיכרונות טובים. טוב ורע אחוזים זה בזה באופן שנדמה כי אי-אפשר להשליך את הרע בלי לאבד את הטוב. המארג המורכב הזה הוא מאפיין יסודי בארגון האישיות בעקבות טראומה ממושכת בילדות. ה-mind האנושי שואף להפריד בין זיכרונות טובים לזיכרונות רעים. אבל כיצד מתארגנת האישיות במצב שבו הזיכרון הטוב ארוג בזיכרון הרע ולהפך?
במאמר זה אנו מבקשות להתבונן על הזיכרונות הטראומתיים, אשר היעדרם מקשה ומטריד, והימצאותם מעוררת סבל וחוסר מנוחה. נדון בהיבטים המיוחדים של הזיכרון הטראומתי, בהשפעת הזיכרונות על המתרחש בחדר הטיפול ובעבודה עמם.
זיכרון טראומתי
הרמן (1992) מבחינה בין זיכרונות "רגילים" לבין זיכרונות טראומתיים. היא מדמה זיכרון טראומתי לתמונה שאינה נמחית. זאת בשל אופיו הסטטי וחסר המילים מחד, אך כזה שמלווה בתחושות וברגשות עזים מאידך. זיכרון טראומתי עומד בניגוד מהותי לזיכרון "רגיל", המקודד באופן מילולי ובתוך הקשר. זיכרונות טראומתיים עשויים להימצא על פני רצף רחב. בקצה אחד אפשר למצוא זיכרונות עזים, בהירים ופולשניים, הנחווים לעתים כמציאותיים יותר מההווה, ואילו בקצה השני אפשר למצוא זיכרונות מעורפלים, קטועים, נעדרי אפקט ונעדרי משמעות (Berliner & Briere, 1999).
כדי להבין את הייחוד של זיכרון טראומתי ואת מורכבותו, יש לבחון את מנגנון הזיכרון במצב רגיל. על פי ברלינר ובריר (שם), זיכרון מתאפיין בכך שהוא מַבנה מציאות (reconstructive). כל אחת מתתי-המערכות הקשורות לזיכרון (קידוד, חיבור, אחסון ושליפה) מושפעת מתהליכים ביולוגיים, רגשיים וקוגנטיביים. לכן הזיכרון כולל בתוכו, נוסף על המידע עצמו, את ההקשר, ואת הפרשנות למשמעות המידע.
בזמן טראומה, התהליכים הביולוגיים, הרגשיים והקוגנטיביים מועצמים או משובשים בשל עוצמות החרדה ומנגנוני ההגנה המופעלים, וכך נפגעים תהליכי הזיכרון הקשורים לאירוע הטראומתי. נוסף על כך, השלב ההתפתחותי שבו נמצא האדם בזמן הטראומה משפיע גם הוא על הזיכרון, מאחר שהיכולת לזיכרון אוטוביוגרפי איננה מולדת אלא מתפתחת. עובדה זו עשויה להסביר מדוע זיכרונות טראומתיים מגיל הילדות הם פעמים רבות קטועים, חלקיים ומעורפלים.
על פי המודל של בריר (Briere, 2002), ישנן שלוש קטגוריות של זיכרונות טראומתיים: זיכרון אוטוביוגרפי, זיכרון סנסורי, וזיכרון מודחק/מנותק (דיסוציאציה). אין הכוונה לשלושה מבנים נפרדים של זיכרון, ובמובן זה החלוקה לקטגוריות היא סכמטית ו"נקייה". עם זאת, היא שימושית מאחר שהיא מאפשרת להבחין בין סוגים של זיכרונות המכתיבים התמודדויות שונות ודגשים טיפוליים שונים.
זיכרון אוטוביוגרפי. על פי בריר (שם), ישנם אירועים טראומתיים אשר נחקקים בזיכרון באופן אינטגרטיבי. כאשר האירועים הטראומתיים מקודדים ברמה מפורשת או אוטוביוגרפית, הזיכרון הוא בעל נרטיב ופשר. אולם אין פירוש הדבר שהזיכרון אינו מכאיב או משבש חיים. זיכרונות מפורשים עשויים לעלות כאשר התנסות בהווה מתקשרת באופן אסוציאטיבי עם היבטים לא מודעים הקשורים לטראומה. ההיזכרות האסוציאטיבית בטראומה מקרינה על החוויה בהווה, מעצימה אותה ומטעינה אותה במשמעויות נוספות, לעתים עד כדי פגיעה ביכולות ויסות, בשיפוט או בבוחן המציאות (Waites, 1993).
ווייטס (שם) מרחיבה ומציינת כי בשל הפגיעה בזיכרון האוטוביוגרפי נפגעת היכולת לאינטגרציה של האירועים לתוך סיפור חיים קוהרנטי ומאורגן. מאחר שזיכרון אוטוביוגרפי הוא ממד חשוב ומשמעותי ביותר בזהות, הפגיעה בזיכרון מעצימה עוד יותר את הפגיעה בזהות המתרחשת בלאו הכי בעקבות הטראומה.
זיכרון סנסורי. על פי בריר (Briere, 2002), במצבי טראומה, המערכות המוחיות והפיזיולוגיות האחראיות לקידוד של זיכרונות עשויות להיות מוצפות, וכך עלולה להיפגע היכולת לקודד זיכרונות באופן אינטגרטיבי. במצב זה, הזיכרונות מקודדים באופן סנסורי בלבד וללא אינטגרציה לנרטיב, לסיפור. ואן דר קולק (Van der Kolk, 1996) טוען שכפי הנראה ייצוג כלשהו של החוויה הטראומתית נרשם כזיכרון של אפקט, אולם חסרה היכולת להשתמש בו באופן סימבולי ולמקם אותו בתוך הקשר של זמן ושל מקום. במצב כזה הזיכרון נשאר סנסו-מוטורי, כלומר זיכרון של התנהגות, של חוויות סומטיות, סיוטים ופלשבקים, והוא מועד "להתעורר לחיים" לנוכח טריגרים טראומתיים. עם זאת, הזיכרון נשאר לא מעובד, חסר פשר או הקשר נפשי.
זיכרון מודחק/מנותק (דיסוציאציה). אי-אפשר להבין את מהות הזיכרון הטראומתי ללא התייחסות לדיסוציאציה, המשמשת מנגנון התמודדות מרכזי במצבי טראומה. ווייטס (Waites, 1993) מגדירה דיסוציאציה כמנגנון פסיכו-ביולוגי אשר מאפשר ל-mind להרחיק את עצמו ממה שהגוף חווה, כך שמתאפשרת מודעות חלקית למתרחש. המודעות החלקית היא בעלת ערך הישרדותי, הגנתי. ניתוק הוא מצב תודעה שבו אירועים וחוויות אשר בדרך כלל משולבים אלה באלה, מופרדים ומפוצלים אלה מאלה. ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, כך חזקות תגובות הניתוק (זומר, 2004). אפשר לדמות זאת לסגירה מוקדמת ומהירה של תוכן נפשי או להסרת גידול ממאיר כדי שלא יתפשט בגוף (Davies & Frawley, 1994).
בשל הדיסוציאציה, תכנים טראומתיים שעולים נחווים כאירוע הטראומתי עצמו. הם חסרי קידוד מילולי, כך שאי-אפשר לייחס משמעות להם או לייצוגים הנפשיים שלהם. ייתכן שזו הסיבה לכך שחוויות דיסוציאטיביות מופיעות לרוב באופן מקוטע, חסר משמעות, או כדימוי חזותי. ההסבר הביולוגי לדיסוציאציה מתמקד בתגובות הקיפאון או הבריחה, המשבשות את תהליך העיבוד והאחסון של הזיכרון, ועשויות לאפשר את היעדר המודעות לחוויית דחק מציפה. נוסף על כך, המצב המנטלי משפיע גם הוא על יכולת הזיכרון. למשל, זיכרונות סומטיים וסימבוליים הקשורים לטראומה עולים במצבי עוררות ומתח, ואילו במצב מנטלי רגוע אותם זיכרונות עשויים להיות בלתי נגישים (Van der Kolk, 1996). לדברי ווייטס (Waites, 1993), במצבים דיסוציאטיביים זיכרונות טראומתיים עשויים להיות מקודדים בהתאם למצב נפשי מסוים, ובשל כך, הם יהיו נגישים או ניתנים לשליפה רק במצב הנפשי שבו קודדו.
אם כן, במצב דיסוציאטיבי, הזיכרונות הטראומתיים, הסטטיים, המקוטעים, המציפים או חסרי הפשר, הופכים לנגישים פחות. עובדה זו משבשת עוד יותר את היכולת לעיבוד האירוע הטראומתי ולהחלמה.
עיבוד הזיכרון בטראומה מינית
טיפול בטראומה כרוך תמיד בחשיפת הזיכרונות הטראומתיים, במינונים שונים ובהתאם לשלבי הטיפול. אולם כשמדובר בטראומה מינית, חשיפת הזיכרונות בשלב עיבוד הפגיעה היא עיקר העבודה הטיפולית (הרמן, 1992). על פי הרמן, שלב עיבוד הפגיעה הוא מהותי בתהליך הטיפול, והוא מתאפשר אחרי יצירת התשתית לעבודה משותפת וביסוס יחסי אמון וכבוד הדדיים.
תהליך חשיפת הזיכרונות עשוי להתרחש באופן ישיר באמצעות דברים שהמטופלת אומרת, למשל: "אני זוכרת איך הוא היה...", "זה תמיד היה קורה כאשר...", או באופן עקיף באמצעות שחזור היבטים של הפגיעה במסגרת היחסים הטיפוליים. רגעי השחזור הללו מהווים מפגש רגשי עמוק ואינטנסיבי של המטפלת והמטופלת עם מופעי הזיכרונות הטראומתיים, ומחייבים, לדעתנו, התבוננות מעמיקה על יחסי ההעברה הייחודיים המתרחשים בחדר.
אנו סבורות כי האינטנסיביות הרגשית המאפיינת טיפול בטראומה מינית היא תוצאה של מעברים, הן של המטפלת והן של המטופלת, בין עמדות התבוננות והחזקה של הזיכרונות הטראומתיים. בכל טיפול נפשי מושתתים היחסים הטיפוליים על מגוון השלכות ותפקידים, אולם אנו טוענות שעיסוק בזיכרון של טראומה מינית הוא רכיב העברתי ייחודי בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית.
מניסיוננו הקליני אפשר להתוות מארג של עמדות דיאלקטיות שהמטפלת והמטופלת עוברות ביניהן, הבאות לידי ביטוי באופן ההתייחסות, באופן ההבנה ובאופן הפרשנות של הזיכרונות שמעלה המטופלת. עמדות אלו מגלמות את הרגשות העזים, את המחשבות המטלטלות ואת המשאלות הטיפוליות שעולות כשנחשפים לזיכרון הטראומתי. אלו לפעמים עומדים בסתירה אלה לאלה ומייצרים בלבול עמוק, בושה ואף זעם ואימה. העמדה הדיאלקטית הראשונה היא פוביה מהזיכרון, המתבטאת בקושי לחשוף את פרטי הפגיעה ובדינמיקות דיסוציאטיביות המשרתות קושי זה, ולעומת זאת הצורך לחשוף את הפגיעה ולשתף בכל פרטיה. העמדה השנייה היא עמדת העֵדה לעומת נותנת העדות, והעמדה השלישית היא עמדת הספק לעומת הוודאות – היה או לא היה? עמדה זו היא תמה מהותית בכל טיפול בטראומה מינית, שכן בטיפול כזה האמפתיה, ההכלה והניסוח מחדש אינם מספיקים כדי לעמוד אל מול מתקפות הספק והדה-לגיטימציה שחווה המטופלת.
במציאות הדינמית שמתקיימת בחדר הטיפולים, אופן ההתייחסות לזיכרון הטראומתי איננו אחיד וחד-משמעי, אלא רצוף שינויים ומעברים. כך, אופן ההתמקמות של המטפלת והמטופלת מול הזיכרון הטראומתי הוא מהיר, לעתים בלתי מורגש וכרוך במעבר. המעבר הוא תזוזה מעמדה אחת לאחרת, שבה מתרחשת מעין "החלפת כובעים" בחדר הטיפולים. למשל, מטופלת שחזרה ואמרה למטפלת: "אסור לך להשתמש במילים 'לחדור' או 'חדירה'". ברגע מסוים שבו המטפלת אמרה בטעות את המילה ה"אסורה", המטופלת סגרה את אוזניה, נענעה בראשה ואמרה "לא, לא, לא". היא סימנה את המטפלת כתוקפת וכחסרת רגישות, וייתכן אף שסברה כי המטפלת מפתה אותה לדבר על תכנים קשים. חשיפת הדינמיקה על ידי המטפלת והמשגת התפקידים והתחושות בחדר עזרו למטופלת להתוודע לעוצמות ההעברה וההשלכות שלה כלפי המטפלת, וכך היא יכלה לעבור לעמדת העֵדה שאוספת מידע רגשי על התהליכים הפנימיים שהיא חווה ועל האופן שבו היא מתווכת אותם בחדר הטיפול. אלו לימדו אותה על אופן הפגיעה בה ועל השלכות הפגיעה על חייה. מדוגמה זו אפשר לראות כיצד המעבר מעמדת ה"פוביה מהזיכרון" לעמדת העֵדה מלמד על ייחודיות הקשר הטיפולי הנרקם ומַבנה את היחסים שמתקיימים בחדר כשעולה הזיכרון.
בדיון שלנו על העמדות הדיאלקטיות ועל דפוסי שחזור של יחסים אנו נשענות על כתיבתן של דיוויס ופראולי (Davies & Frawley, 1994), שתיארו ארבע עמדות המשתחזרות בטיפול בנפגעות. אנו משתמשות במונח "עמדות" בהשראתן, אך באופן שונה מהן.
העמדה הראשונה שתתואר היא רחבה, בסיסית וקשורה למעשה לדינמיקה הנפשית שנוצרת בעקבות פגיעה מינית. בתחילה נדון בהשפעת המתח בין זיכרון לשכחה על צורת הופעתם של הזיכרונות הטראומתיים ועל אופיים, ולאחר מכן נדון בעמדה הדיאלקטית כפי שמתבטאת בחדר הטיפול ביחסים בין המטפלת למטופלת. שתי העמדות הנוספות – העדה לעומת נותנת העדות, והספק לעומת הוודאות – מתבססות על העמדה הראשונה ונשענות עליה. נתאר בעיקר את האופן שבו הן מתבטאות בקשר הטיפולי.
פוביה מהזיכרון לעומת הצורך לזכור
בספרו "בעקבות הזמן האבוד" (פרוסט, 1992) מאפשר לנו מרסל פרוסט הצצה אל אותו עולם זמן אבוד ונעלם. גיבורו טבל עוגיית מדלן בכוס תה, ושילוב הטעמים השיב אליו זיכרונות ילדות ונסך בו תחושת אושר גדולה:
היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו, כמדומה, כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו?
ובעולם אחר, המפגש הטיפולי עם נפגעות תקיפה מינית הוא מפגש עם רגעי היזכרות מטילי אימה. חיים אפשריים, נסבלים, תלויים לא מעט במופעיו של הזיכרון. רגעים מטילי אימה נארזים בקפסולות דיסוציאטיביות. אין אלו זיכרונות עוגיות המדלן של גיבורו של פרוסט. אלו הם זיכרונות של עוגיות מרעילות, שנגיסה בהן מציפה עולמות חשוכים ועתידה לשנות את חייהן של המטופלות, ואף את חיינו שלנו. אלו הם זיכרונות של עוול חודרני, תוקף, מפתה. הם מנוגדים לאושר, לשמחה, לכל מה שטוב בעולם. בטיפול אנו שבים אל הקפסולות המנותקות הללו ואף הן שבות בתורן, מכוח הקשר הטיפולי ומכוח מאורעות החיים. האומנם החיפוש אחר האמת, אחר הנרטיב הפרטיקולרי של כל נפגעת, יביא להחלמה? האומנם הוא יצדיק הרעלה שכזו? בטיפול בנפגעות אנו פוגשות באופנים שונים את הדילמה הזאת. האם כדאי לנגוס בעוגייה? האם כדאי לזכור את שאירע? האם אפשר בכלל לזכור? מה משמעות החשש מהזיכרון? במה ירעיל הזיכרון את היותנו?
ואן דר קולק (Van der Kolk, 1996) מתאר את הפוביה מהזיכרון לצד הצורך העז לזכור ולא לשכוח. לפי הבנתו, המנגנון הדיסוציאטיבי נובע מהמתח בין הצורך לזכור לבין הפוביה מהזיכרון, אך גם משרת אותו. מתח זה והמנגנון הדיסוציאטיבי מייצרים מופעי זיכרון השונים מהיזכרות נרטיבית גם בתוך הטיפול: רסיסי זיכרונות, זיכרונות גופניים, זיכרונות של שכחה. כל אלה משרתים את המתח הקיים סביב הזיכרון, שכן הם מאפשרים לזכור ולא לזכור בעת ובעונה אחת. הם גם מחזקים מתח זה, שכן אופן ההיזכרות השונה, המפתיע ואף המוזר לעתים, מגלם היבטים מסוימים בחוויה הרגשית, גם אם אינו מגלם את תוכנה. כך נוצרת למעשה חוויית היזכרות בלי זיכרון.
כיצד נראה זיכרון טראומתי?
בניגוד לזיכרון נרטיבי-סיפורי, שבו אדם מספר לעצמו את סיפורו האוטוביוגרפי הכולל התחלה, אמצע וסוף, ועל פי רוב עוצמתו הרגשית יורדת במהלך הזמן – הזיכרון הטראומתי מופיע בצורות, בעוצמות ובדרכים אחרות. פעמים רבות הוא מופיע בצורת רסיסי זיכרון ושברים – הבזקי תמונות, אירועים או תחושות – חסרי שם וחסרי חיבור.
נעמה זוכרת את רגע הכניסה לצריף של הפדופיל שפגע בה. היא זוכרת את התחושה המגעילה בידיים. היא זוכרת ריח של בירה מעורבב בזיעה, והיא זוכרת היטב את הרגע שבו בגדיה הופשלו. היא זוכרת את המגע, וזוכרת את עצמה הולכת הביתה. לעתים, כמבוגרת בטיפול, נדמה כי די ברגעים הללו כדי למלא את החסר ולהרכיב תמונה. אילו היה זה סרט, די היה בכך כדי לספר סיפור. אולם בחוויה של נעמה היא לא זוכרת באמת, מבפנים, את החוויה, את רצף האירועים ואת החיבור ביניהם. היא לא זוכרת מה הרגישה ומה חשבה. היא לא מצליחה להרגיש שהזיכרון הוא שלה. נעמה זוכרת ולא זוכרת. זיכרונותיה הולכים עמה ומצִלים על חייה, אך הם אינם מתגבשים לכדי סיפור.
לצד רסיסי הזיכרון, לעתים נדמה כי לבו של הזיכרון הטראומתי הוא חור שחור, וכמוהו הוא מעין רִיק בולעני מלא אנרגיה. זוהי שכחה נוכחת וקיימת, זיכרון של היעדר. אישה יודעת שקרה דבר מה משמעותי ומכונן בחייה. היא יודעת שמשם והלאה הכול השתנה, אך את האירוע עצמו היא אינה זוכרת. בחווייתה, חלק גדול מהמשמעות, מהזיכרון, כרוך דווקא בחוסר היכולת לזכור את שאירע.
רבקה, שאביה פגע בה במשך שנים, אינה מצליחה לזכור את הפעם הראשונה שבה נפגעה. היא יודעת שהייתה במיטה שלו, וזוכרת שמאותו יום הפסיקה לאכול כמעט לגמרי. היא אכלה רק סוכריות בצורת נחשי גומי ודברים שהחליקו בגרון בקלות. היא זוכרת שהרגישה גועל ובחילה במגע עם כל דבר נוזלי. היא זוכרת שבכתה המון ורצתה למות. אך בשום אופן היא אינה זוכרת את שאירע. היא מנסה להיזכר באירוע מכונן בחייה, אירוע שממנו החלו הדברים להשתנות לעד. היא יודעת שקרה שם דבר מה איום, ובעקבות המשך חייה היא יכולה לנחש מה קרה – אך אין ברשותה זיכרון של הפגיעה. עבור רבקה, הפגיעה הנשכחת היא החור השחור שהוא עצמו סוג של זיכרון, שסביבו התארגנו חייה. אי-הידיעה הופכת לזיכרון של האין, לידיעה של דבר חסר. היא יודעת שהיא אינה זוכרת, וכך השכחה הופכת גם היא לחלק מהזיכרון, לחלק שמפעיל את החיים ומארגן אותם.
כפי שאפשר להבין, הזיכרונות הטראומתיים קשורים לגוף ולתחושות גופניות – ריח, טעם, מגע, תחושה. לעתים התחושות הגופניות מחוברות לזיכרון של חוויה או של אירוע, אך לעתים הם כל מה שנותר מן הפגיעה. תחושות גופניות המתעוררות בטיפול או מחוצה לו הן לעתים הזיכרון: התכווצויות בגוף, כאבים באזור איבר המין, קושי להזיז יד או רגל, תחושת מחנק או רצון להקיא. תחושות אלו מספרות חלק מן הסיפור, אך חסר בו הנרטיב, חסר האירוע שמאחורי התחושה.
יעל זוכרת את הפגיעה. היא מנסה שוב ושוב לומר לעצמה שזה לא באמת קרה, שהיא מדמיינת ומגזימה. ובכל זאת, בטיפול, בכל פעם שמתארת את שאירע, תוקפים אותה כאב ראש נוראי, בנקודה מסוימת מאחורי הרקה, ובחילה קלה. הכאב הפיזי כמו מוכיח לה שהזיכרונות – שלה הם.
זיכרונות אלו שונים מהותית מזיכרונות רגילים, לכן הם מאתגרים את המטופלת ואת המטפלת. הם מעלים תהיות: האם אמנם מדובר בזיכרונות? מה מהותם? מהו הסיפור שמאחוריהם? מופעי הזיכרון הם ביטוי למנגנון הדיסוציאטיבי. הם מאפשרים למטופלת לזכור בלי לזכור, לדעת ולא לדעת את שאירע. הם משמרים את הידיעה מחד אך מגִנים מפני הכרה כואבת מדיי ומפרקת מאידך. כיצד עובדים עם זיכרונות כאלה בטיפול?
הדיאלקטיקה של הזיכרון בהעברה ובהעברה הנגדית
בטיפול, הזיכרונות עולים ומופיעים, ואנו מתבוננות בהם מתוך ניסיון להבינם, לתת להם משמעות ופשר. עבור נפגעות טראומה מינית, ההגעה לטיפול וההתבוננות על המופעים הללו כמופעי זיכרון מחדדת את המתח בין הרצון לזכור לבין הפחד מכך. הכניסה למרכז לטיפול בפגיעות מיניות וההחלטה להיות מטופלת מייצרות בסיס להכרה בפגיעה, נותנות תוקף לזיכרון החלקי, ומביאות עמן תחושות של הקלה וקרקוע. פעמים רבות מצפות המטופלות כי בטיפול ידברו על הדברים הכואבים, ייזכרו בהם, יחוו קתרזיס וישתחררו מהם. לא פעם, הן בטוחות כי ההגעה לטיפול תגרום לכל אותם דברים מושתקים ומנותקים לצוף, כך ש"השד" ייצא מהן. בתור מטפלות במרכז אנו שומעות לעתים מטופלות שמבקשות: "תעשי כבר את הקסם שלך. תשאלי שאלות כדי שאזכור. באתי לטיפול בשביל זה ועכשיו אני לא זוכרת". בקשה כזו מייצגת את הקוטב המבקש לזכור, לדעת. האחריות על היכולת לזכור כמו מושמת על המטפלת.
במקרים אחרים, כאשר קשה לזכור, המטופלת עשויה "להאשים" בכך את המטפלת. היא עשויה לטעון כי כמו כולם, גם המטפלת אינה רוצה לשמוע אלא מצטרפת לאנשים המשתיקים והמכחישים, שהיא פוחדת ומצטרפת למסר החברתי שמעודד את השכחה ומייתר את הזיכרון. יש והמטפלת מואשמת שהיא אימפוטנטית, לא מקצועית ולא מסוגלת לעזור למטופלת להיזכר. מבחינת יחסי ההעברה, מדובר בשחזור היבטים של יחסים שהתקיימו בפגיעה המינית. המטופלת משליכה על המטפלת את דמותו של ההורה הלא רואה, האימפוטנט שאינו מסוגל לעזור לילדתו חסרת האונים. כמטפלות, אנו מבקשות לשמוע לא רק את הזיכרון אלא גם את הבקשה להיות נראית ונשמעת, את הבקשה המחודשת לקבל תוקף והכרה.
הטיפול המציף זיכרונות כואבים עלול להיחוות גם כסוג של שחזור. המטופלת עשויה לחוות את עצמה "מותקפת", החוזרת שוב ושוב למקום מכאיב, פוגע ומפחיד. לעתים החזרה אל הזיכרונות המפרקים היא כמו סוג של פגיעה עצמית. במקרים כאלה המטופלת עשויה לתפוס את המטפלת כמי שאחראית לפחד ולכאב, ולהשליך עליה את דמות הפוגע, המכאיב והמאיים: "אני באה לכאן והכול עולה.החדר הזה מזכיר לי את הפגיעה, את מזכירה לי. אני לא יכולה להסתובב עם הזיכרונות האלו". זעקה כואבת זו מציפה לעתים את השאלה בדבר הרצון להמשיך בטיפול. קול זה מייצג את הקוטב שפוחד לזכור, שפוחד מהרעל.
המתח בין הרצון לזכור לבין הפחד לזכור עשוי להתגלם בטיפול באמצעות המתח בין הרצון להמשיך בטיפול ולהיות בקשר, לבין הרצון לברוח, להתנתק, להתרחק מהקשר הכואב. דוגמה לכך אפשר למצוא בסיפורה של דינה. כשהייתה נערה מתבגרת, היא נכלאה בדירה והוכרחה לעבוד בזנות. היא הגיעה לטיפול בעקבות פגיעה נוספת שחוותה בבגרותה והביאה להתפרקות נפשית. בטיפול היא חוותה הצפה של זיכרונות מאותה תקופה איומה, שעד למועד הפגיעה הנוספת היו "סגורים בקופסה". "ידעתי וזכרתי שנפגעתי, אבל הרחקתי את זה ממני, לא חשבתי על זה. עכשיו אני לא מצליחה לשלוט בזיכרונות", סיפרה למטפלת. משנפרץ הסכר היא לא יכלה להפסיק להיזכר בעוד ועוד פרטים, בעוד ועוד אירועים אלימים שאירעו באותה הדירה, וההצפה הכאיבה לה וגרמה להתפרקות מחודשת. היא הבינה שהטיפול מזמין את הופעתם של הזיכרונות ביתר שאת ושקלה להפסיק את הטיפול.
במקרים אחרים, ההיזכרות המבעיתה עשויה דווקא להרגיע. סיוון סיפרה שהיא סובלת בכל יום הולדת ולא מצליחה לחגוג לעצמה. היא הייתה מוטרדת מכך שהיא אינה מצליחה לחגוג ימי הולדת גם לבנותיה. היא ידעה שביום ההולדת העשירי שלה קרה דבר נורא, כי זכרה את עצמה רצה להתנחם בזרועות סבתה ונודרת לא להתקרב לעולם למרפסת האחורית בביתה – אך לא הצליחה להיזכר במה מדובר. בסופו של דבר, במהלך הטיפול היא הצליחה להיזכר בפגיעה שהתרחשה במרפסת האחורית. בעקבות ההיזכרות היא הייתה מבועתת ומפורקת, אך כעבור זמן מה עצם ההיזכרות והעיבוד של החוויה בטיפול עזרו לה דווקא להירגע. חודשים ספורים לאחר מכן היא סיפרה שהצליחה לחגוג יום הולדת לאחת מבנותיה ולשמוח.
הפוביה מהזיכרון יכולה להיות מעצם ההיזכרות אשר תיתן אישור ותוקף לפגיעה, או מהיבט מסוים בזיכרון שכמו ייתן פרשנות אחרת לסיפור כולו. נטע, שנפגעה בהיותה בת שש בידי מורה שלה, זוכרת איך הוא פיתה אותה וזוכרת פעם אחת שבה פגע בה. הפחד שלה הוא מלהיזכר בפגיעות נוספות. היא מרגישה אשמה כל כך בפגיעה זו, שכן לתחושתה הייתה טיפשה והתפתתה ללכת אחריו, שאם תיזכר בפגיעות נוספות, יהיה בכך כדי להוכיח לעצמה את אשמתה ואת העובדה שהטמטום שלה הוא אין-סופי ובלתי ניתן לכפרה.
כמטפלות, כלי מרכזי העומד לרשותנו הוא עבודה עם הזיכרונות, ודרכם עיבוד של החוויה הפנימית. היזכרות, סיפור, חוויה, התבוננות – כל אלה הם רכיבים משמעותיים בעבודה הטיפולית. מצד אחד, דרך הזיכרונות אנו נותנות תוקף לפגיעה והכרה בה. כך נוצרת הקלה מסוימת, ואנו יכולות לחוש מועילות, בונות ועוזרות. כאשר קרקע הזיכרונות נשמטת או מתערערת, גם מקומנו וביטחוננו לעתים מתערער. מצד אחר, כאשר הזיכרונות מופיעים ומדוברים, אנו עשויות להרגיש רעֺות, תוקפות, מכוונות לתהליך טיפולי הגורם לסבל ולכאב.
כמטפלות אנו מוצאות את עצמנו נקרעות בשאלה האם כדאי למטופלת לזכור? אולי עדיף לה לא לזכור ולא לדעת את שאירע? הרי הזיכרון יכאיב, יציף, יערער, יגרום סבל רב עד שיצליח לעבור אינטגרציה, להרגיע ולהקל, אם בכלל. הבחירה אם לזכור אם לאו איננה בחירה של המטפלת אלא בחירה שמושפעת ממתח המתקיים בתוך נפשה של המטופלת. עם זאת, טיפול מטבעו מגרה את הזיכרון, מעודד את הפצעתו. כפי שידוע מתחומים אחרים, המוכנות שלנו והיכולת שלנו לשמוע משפיעות על מה שעולה בטיפול. כך גם בנוגע לזיכרונות. ובכל זאת, השאלה אם לזכור או לא היא רלוונטית גם עבורנו. כל מטפלת מוצאת את עצמה נוטלת חלק בדרמה הפנימית הזאת, נעה בין הרצון לאפשר את ההיזכרות לבין הפחד והרתיעה ממה שההיזכרות תעורר.
נדמה, כי הבחירה לטפל במרכז תמר כרוכה בהסכמה להחזיק את המורכבות הזאת, את הצורך להיות עם המטופלת במקומות כואבים, שמצד אחד הם מפרקים ומצד אחר מרפאים.
העדה ונותנת העדות
פעמים רבות אנו שומעות בחדר הטיפולים את המשאלה: "תהיי את השופטת, היה או לא היה? חמור מספיק או לא חמור מספיק?". לחלופין, "נכון שזה לא נורא כל כך? הרי הייתי כל כך קטנה, ייתכן שאני מגזימה או ממציאה. מה את אומרת?". המשפטים הללו ממחישים את הפנטזיה שתהיה חותמת ברורה או שורה תחתונה, שהמטפלת בחדר תהיה סמכות עליונה שתכריע. אותה פנטזיה באה לידי ביטוי גם בפנייה הממשית לערכאות משפטיות ובהגשת תלונות במשטרה. מכאן גם גודל האכזבה מאותן מערכות כשמתגלים אוזלת היד, הסרבול, הסחבת ופעמים רבות גם חוסר הצדק.
בטיפול, האכזבה נובעת מחוסר ההסכמה של המטפלת להתמסר לתפקיד השופטת, ומכך שהיא אינה מאפשרת שורה תחתונה סגורה ומובהקת. המטפלת חושפת בכך את האמביוולנטיות של המטופלת ושלה, הקיימת לכל אורך המסע הטיפולי, בשאלות כגון: לספר או לא לספר? היה או לא היה? מניסיוננו במרכז אנו למדות שהמטפלת והמטופלת אינן מחזיקות בעמדה אחת קבועה, וכי דווקא המעברים בין העמדות השונות הם המגלמים את הדינמיקה של הפגיעה המינית החמורה, ונותנים תוקף להתקיימותה בחייה של המטופלת.
כשאנו עדות לסיטואציות שבהן המטפלת מחזיקה את הזיכרון באופן גלוי, כמעט כעדה, ומותקפת בעקבות כך, אנו מבינות שנחשפנו לקולות דיסוציאטיביים. קולות הגנתיים אלו יהיו לעד נדבך מרכזי של סיפור הפגיעה ומעידים למעשה על קיומה של הפגיעה. ההכחשה המגיעה מכיוון המטופלת מתקיפה את הידיעה שהתגלתה בפגישות קודמות, אולי אף בפגישה הקודמת, וייתכן שהיא מגלמת את קולו המופנם של התוקף. למשל, מטפלת שחוזרת על פרטים שמסרה המטופלת בעבר: "אני זוכרת שסיפרת לי שזה קרה בטרמפ", והמטופלת עונה במבט מופתע: "אני אמרתי את זה? איך את יודעת את זה?". לחלופין, המטופלת עונה: "כן, זה היה כך, אבל את מציגה את זה באופן דרמתי יותר ממה שזה". כשהמטפלת מזכירה דבר מה שנאמר לה, היא למעשה אומרת: "ישבתי מולך והאזנתי לך כשהעדת בפניי על פרטי המקרה. עכשיו, אני מעידה על כך שהקשבתי".
כשהמטופלת מתקיפה את העדות ומביעה ספק אם האירוע באמת התרחש, היא למעשה מגִנה על הזיכרונות שלה, שלפתע נחלקים עם אדם אחר. המטפלת שמעה אותם באופן חד-משמעי, ועכשיו היא יכולה להעיד על כך. סיטואציה כזו עלולה לעורר במטפלת תחושות קשות. היא עשויה לחשוב: אולי התבלבלתי? אולי לא שמעתי נכון? ייתכן שזהו סיפור של מטופלת אחרת? הבחירה איך להמשיך מכאן קשה. המטופלת עשויה לפתות את המטפלת: "תזכירי לי את הסיפור, ספרי לי שוב את מה שסיפרתי לך", אולם חשוב להיזהר ולא להתפתות למלכודת של "היה או לא היה", אלא לנסות להבין יחד את המשמעות של היות המטפלת עדה לסיפור של המטופלת.
מורכבותו של תפקיד המטפלת כעדה באה לידי בטוי גם כאשר זיכרון מסוים אינו נמסר באופן אקטיבי ומודע, אלא מובן מתוך ההשלכות ויחסי ההעברה בטיפול. העדינות הנדרשת במתן הפרשנות היא קריטית ליכולת של המטופלת לשמוע את ”פיסת העדות" החדשה, שכן ההבנה יכולה להתפרש כפולשנות, כלקיחת בעלות וכהסרת השליטה מידיה. כמו כן, המטופלת שומטת ושוכחת לרגעים את הסיפור מתוך ההגנות הדיסוציאטיביות שתוארו, ועשויה לערער את זיכרונה של המטפלת ואת ביטחונה במה שסופר בעבר או במה שהתרחש אף לפני רגע קצר.
העוצמות הרגשיות שעולות בטיפול סוחפות פעמים רבות הן את המטופלת והן את המטפלת. המטופלת עשויה לדרוש מהמטפלת לנקוט עמדה חד-משמעית: "את אומרת שלא היה כלום? תגידי מה את חושבת. את לא קוראת לזה אונס?". לחלופין, המטפלת עשויה לרצות להרגיע מהר מדיי את המטופלת כשהיא מתקשה לשהות בכאב, לצמצם את מידת החשיפה של הפרטים, או להציע נרטיב במצבים שבהם אין סיפור מובהק.
במקרים הללו, כאשר המטפלת מבינה את עמדתה, את בחירותיה ואת כשליה (בעקבות משוב מהמטופלת או במהלך הדרכה), היא יכולה לנסח לעצמה מחדש את האינטראקציה במונחים של חלקי זיכרון. היא עשויה להבין שפעלה בדרך מסוימת משום שהזדעזעה מאכזריות הפגיעה במטופלת, או כאבה באופן קיצוני את חוסר היכולת שלה להציל את אותה הילדה. היא יכולה להעיד עד כמה היא חווה פולשנות, עד כמה היא המומה מהנטישה של הילדה, וכמה עובר אליה חוסר האונים שלה. אלו חומרים שמעבים את הזיכרון הטראומתי, גם אם לא בתמונות ממשיות או בכינון של סיפור ביוגרפי כרונולוגי. ברגעים של ניתוק בחדר, כשהמטופלת יושבת מכווצת ומסויטת, מנסה לצמצם את עצמה בתוך הכיסא ולהיות בלתי נראית, אין צורך להבין את התוכן הספציפי שבו עסוקה המטופלת באותו הרגע. המטפלת עצמה יכולה להעיד: "אני רואה אותך מפוחדת, מנסה להיעלם, מלאת אימה".
כפי שאפשר לראות, בעמדה הדיאלקטית הזאת ישנם רגעים שבהם המטופלת מעידה על הפגיעה והמטפלת מקשיבה ומקבלת את העדות על כל המשתמע מכך. וישנם רגעים שבהם התפקידים מתחלפים: המטפלת מעידה על מה ששמעה, ראתה והרגישה במהלך הטיפול, והמטופלת מקשיבה, שומעת את עדות עצמה, באופן המאפשר לה להבנות עדה פנימית בתוכה ולקבל הכרה בסיפורה.
בין ספק לוודאות
כאשר אנו פוגשות בשברי סיפור ובחלקי זיכרונות, לא פעם אנו מתגייסות לעזור למטופלת להבנות את הסיפור שלה, ליצור היגיון וסדר שיאפשרו רגיעה. כמטפלות, לעתים אנו מזהות את רסיסי הזיכרונות עוד לפני המטופלת. כמו בזיהוי בליסטי, אנו מזהות את פצע הירייה, מכירות את הסימנים, יודעות "איך זה נראה", עוד בטרם נדע מי משך בהדק ומתי. זיהוי השברים כזיכרונות כרוך בשכנוע עמוק המתעורר אל מול המטופלת שאכן יש כאן משהו. יש זיכרון – משמע הייתה פגיעה. בהיותנו משוכנעות ומגויסות לארגן את המידע, יש ועולים בנו גם חששות שמא אנו נוטלות חלק פעיל מדיי בהבניה, שמא אנו ממהרות להאמין שהייתה פגיעה, שמא אנו נוטלות תפקיד בהבניית סיפור שאינו אמיתי. בד בבד עם השכנוע העמוק בקיומו של זיכרון ושל סיפור פגיעה, צץ ומתגלה בנו גם ספק. הספק יכול להתעורר לנוכח שברי סיפור כמו גם לנוכח סיפור מובנה ומאורגן.
לנוכח שברי סיפור או זיכרונות מגיל צעיר מאוד עשויות לעלות תהיות כגון: האם באמת הייתה פגיעה? האם אפשר לזכור דבר מה מגיל שלוש בוודאות שכזו? לנוכח רסיסים של חוויה עולות תמיהות כגון: מה פשרה? האם זהו זיכרון של פגיעה? האם זו הדבקה של שברי זיכרונות? אולי זה לא קרה? המתח בין הוודאות לספק מתקיים וחי במהלך הטיפול כולו, לרגעים מוחזק אצל המטפלת ולרגעים אצל המטופלת.
היה או לא היה? שאלה זו קשורה באופן ישיר לזיכרונות. המצב שבו אין זיכרון ברור ונרטיבי בנוגע לפגיעה המינית יוצר ספק ובלבול רב סביב התרחשותה של הפגיעה, היקפה ומשמעותה, וספק זה פוגע ביכולת להכיר בה ולעבד אותה. אך הקשר הוא דו-כיווני: חוסר הזיכרון מייצר את הספק, והספק מחזק את הקושי לזכור, בבחינת "לא רוצים לזכור את הזוועה ולכן לא זוכרים אותה". במילים אחרות, הטלת ספק בהתרחשותה של הפגיעה היא ביטוי לפוביה מהזיכרון מחד, אך היא משפיעה על אופיים של הזיכרונות הטראומתיים החמקמקים מאידך.
את מרכזיותו של הספק בכל הקשור לזיכרונות טראומתיים אפשר להדגים באמצעות מפגש כמעט מיסטי שהתרחש עם רחל: רחל זוכרת שאביה פגע בה במשך שנים מגיל שלוש, וחושבת שהייתה גם פגיעה אוראלית. בפגישה טיפולית היא סיפרה עד כמה קשה לה לצחצח שיניים. היא תיארה בחיות ובעוצמה תחושות של גועל, והגועל הורגש באופן מוחשי בחדר. ובכל זאת, למרות תחושת הגועל המוחשית, לקראת סוף הפגישה היא שאלה: "איך אני יכולה לדעת אם זה אמיתי? מי אמר שזה נובע מהפגיעה? אני לא זוכרת מה קרה, אבל זה מרגיש אמיתי ומגעיל כל כך, זה לא בא סתם". תוך כדי דיבורה היא הבחינה בסלסול עדין של עשן בחלון. היא קפצה, נעמדה ליד החלון ואמרה: "אם יש עשן – יש אש. צריך לראות שלא נשרף שם משהו בחוץ". ואכן, כעבור כמה רגעים אפשר היה להבחין במקור השריפה: רכב במגרש החניה שממול עלה באש. רחל חזרה שוב ושוב על המשפט: "אין עשן בלי אש", ולאחר מכן אמרה למטפלת: "את מבינה? זו בדיוק השאלה שלי. אם יש עשן, סימן שיש אש. אולי זה סימן שבא לומר לי שגם במקרה שלי, אם יש עשן, סימן שהייתה אש. נכון? הייתה אש?". בצירוף מקרים מתמיה רחל קיבלה תשובה משלה לשאלות העמוקות המלוות אותה – האומנם קרתה הזוועה? הייתכן? האם הזיכרונות והתחושות אכן מספרים סיפור?
הספק מתעורר לא רק כשהזיכרון חלקי או חסר אלא גם כאשר הוא ברור ומאורגן. גם בהינתן זיכרון נרטיבי מלא, הנפש מסרבת להאמין שאכן קרה הדבר. הנפש אינה רוצה לזכור, מתקשה לדעת את שאירע. הקושי להאמין עשוי להתעורר אצל המטופלת ואצל המטפלת כאחד. דינה, שהוזכרה לעיל, שנכלאה בדירה והוכרחה לעסוק בזנות, תיארה בנשימה אחת את רגעי היומיום והבדיחות בין הבנות בדירה ואת הזוועות והעינויים שחוותה שם. סיפור כזה עשוי לעורר תגובת זעזוע כמעט אוטומטית: "לא יכול להיות". עוצמת הרוע המתגלה דרך הסיפורים, הזוועה הכרוכה בהכרה שזה אכן יכול להיות, שאכן אפשר לכלוא בחורה בדירה, שאכן אפשר לפגוע בילדה בת שלוש – הן שמעוררות את הספק.
בדומה לעמדות הקודמות, גם בעמדה זו הקונפליקט הפנימי מושלך ומתגלם ביחסים הטיפוליים. יש והמטופלת מתקשה להאמין שהפגיעה קרתה, מפקפקת באמיתות זיכרונותיה, מחזיקה את הספק, ולעומתה המטפלת דבקה באמונה שהסימפטומים והזיכרונות מספרים סיפור נורא. יש והתפקידים מתהפכים. המטופלת משוכנעת באמיתות הזיכרון, ואילו המטפלת היא שמפקפקת, תוהה, מתקשה להאמין, אינה רוצה להכיר בעוד היבט נורא של הזיכרון.
שאלת הספק היא שאלה מרכזית בטיפול בנפגעות טראומה מינית. בשונה מטיפולים אחרים, שם האמת האובייקטיבית חשובה פחות והחוויה הסובייקטיבית היא שעומדת במרכז, כאן לאמת עצמה יש תפקיד. בפגיעה מינית חשוב מאוד לדעת אם אמנם הסב, הדודה, האח או המורה פגעו או לא. אם השאלה נותרת פתוחה או שמתייחסים אליה במונחים של חוויה סובייקטיבית בלבד, יש בכך משום שחזור של חוסר ההכרה בפגיעה, וחוויה זו מותירה את המטופלת לכודה בעולמה הפנימי, בפרשנויות שלה, ללא עוגן שישקיט את תחושת השיגעון.
עם זאת, כאמור, הספק נמצא בתנועה, מוחזק לרגע אצל המטפלת ולרגע אצל המטופלת. הוא משחק תפקיד מרכזי בחדר הטיפול, בהעברה ובהעברה הנגדית. כאשר זיכרונות הפגיעה מופיעים בחלקיקים, וכמטפלות אנו מאמינות מיד לסיפור, אנו בעצם נותנות לו מקום ותוקף, מכירות באמיתותו. זה עשוי להרגיע את המטופלת ולהעניק לה תחושה שהיא אינה משוגעת, אינה מדמיינת, וכי יש היגיון מאחורי מה שנדמה כשיגעון. אך האמון שלנו עשוי גם לעורר התנגדות וכעס: "איך את יודעת שזה אמיתי? למה את להוטה כל כך להאמין להמצאות ולהזיות שלי?". לעתים הכעס מבטא פחד מכך שאם גם אנו נאמין לסיפור, הוא יהפוך אמיתי – על כל המשתמע מכך. לעתים הכעס הוא על המוכנות שלנו להשחיר את הפוגע, שהוא על פי רוב אדם קרוב, לראות אותו כרע וכמתעלל, בקלות רבה כל כך. ולעתים הכעס הוא על תחושה של המטופלת שדרך האמון והפרשנות שלנו אנו "שותלות" לה דברים בראש, מבנות סיפור שמקלקל את חייה.
במונחים של יחסי ההעברה, ברגעים אלה המטפלת עשויה להיתפס כתוקפת, כמי שמכריחה את המטופלת לבלוע עוגיית רעל, בדומה לתוקף שפגע בעבר. לחלופין, לעתים היא נתפסת דווקא כחלשה וכפתטית, באשר היא מאמינה לכל דבר שמספרים לה. במקרים אלה המטפלת מייצגת היבטים בדימוי העצמי של המטופלת, שמאשימה את עצמה על כך שהיא חלשה, תמימה ונתונה להשפעות ולמניפולציות. כמטפלות, לא פשוט להחזיק בעמדה זו. על אף השכנוע ועל אף העדויות הרבות, עלול לקנן בלב החשש שמא אנו אכן מבנות סיפור, מעצימות אירוע קטן, נוקטות עמדה אקטיבית מדיי ולא נייטרלית מספיק. ודאות נתפסת ככוח, ואילו ספק נתפס כחולשה. לכן, כאשר בטיפול המטפלת מחזיקה את קוטב הוודאות והמטופלת מחזיקה את קוטב הספק, הדבר מהווה שחזור של יחסים כוחניים שהם נושא מורכב עבור נפגעות תקיפה מינית.
לעתים התפקידים מתחלפים. המטופלת משוכנעת באמיתות הזיכרונות ובאמיתות סיפורה, והמטפלת היא שמפקפקת ושואלת. כאשר הרהורים כאלה עולים אצלנו הם נחווים כחשדנות, כחוסר אמון, כהרהורי כפירה ממש. אף שהספק הוא תחושה חשובה ומהותית העולה בהעברה הנגדית, המספרת משהו על המתרחש בטיפול, קשה לנו להודות בה בינינו לבין עצמנו, וקשה לנו להחזירה באופן מעובד לשיח עם המטופלת. אנו חוששות שהבעת הספק תסכן את הקשר שנבנה, שכן ספק זה משחזר את חוסר האמון שמביעה הסביבה כלפי התרחשותה של הפגיעה ואת ההכחשה המרעילה של התוקף. עם זאת, היות שהספק – הן של המטופלת והן של המטפלת – מייצג היבט נפשי מרכזי של המטופלת, המגע עמו משמעותי וחשוב.
בעמדה זו הספק באמיתות הזיכרונות מתחלף בוודאות וחוזר חלילה, בדומה למבנה נפשי דיסוציאטיבי. בטיפול, התנועה בין העמדות מאפשר למטופלת לעבד היבטים שונים זה מזה ואף הפוכים של החוויה.
סיכום
במאמר זה הצגנו שלוש עמדות דיאלקטיות המופיעות בהתמודדות עם זיכרונות של פגיעה מינית. עמדות אלה מגלמות למעשה קונפליקטים פנימיים ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית הרֺווחים בטיפול בנפגעות טראומה מינית. נוסף על היותן התגלמויות (enactments) של קונפליקטים, עמדות אלה עצמן הן זיכרון המסופר בחדר, ומבחינה זו הן מייצגות את סיפור הפגיעה עצמו. למשל, כאשר הספק מתחלף בוודאות שמתחלפת מיד בספק, אנו עדות להיבט מרכזי בחוויית הפגיעה, שאותו המטופלת זוכרת כעת.
ניסינו להראות שכפי שלעתים קרובות ניטלת מהמטופלות שלנו היכולת לעבד זיכרונות באופן ישיר, יכולת זו ניטלת גם מאיתנו. איננו יכולות לשמוע את עדותן הישירה, איננו יכולות להעיד בפשטות על מה ששמענו; אנו נאלצות ללכת איתן בדרך מפותלת, הכוללת שברי זיכרונות, מופעים של זיכרונות גופניים וחורים בזיכרון. אנו נאלצות לפחד יחד איתן שמא שכחנו את העיקר, או שמא מיהרנו לבנות סיפור.
במהלך המסע הזה, במהלך הטיפול, נוצרת לנו היסטוריה, נוצרים לנו זיכרונות ושִכחות. המטפלת והמטופלת מתחילות לספר יחד סיפור נוסף, סיפור הקשר הטיפולי. במסגרת פגישה טיפולית אפשר להיזכר במה שקרה לפני שנה ושנתיים, אפשר להיזכר בשינויים שהתרחשו, וברגעים שנחוו יחד בתוך הטיפול. יש זיכרונות של מפגשים קשים ומציפים, ויש זיכרונות טובים. הזיכרונות השונים נקשרים זה לזה, ולאט לאט נוצר רצף ונוצרת אינטגרציה. לעתים, הזיכרונות של רגעי שינוי וצמיחה שקרו בטיפול הם עבורנו "מזוודה של זיכרונות טובים". במרכז תמר אנו מחזיקים זיכרון קולקטיבי, מעין דיסק קשיח ענק של רגעי משבר ורגעי הצלחה שלנו ושל חברותינו לעבודה, ואלה מלווים אותנו במסע שלנו עם המטופלות אל עבר מקום שיש בו סיפור, נרטיב וזיכרון.
* הכותרת לקוחה משיר של זלדה.
** תודה לצוות מרכז תמר על הסיוע בכתיבת המאמר.
*** המאמר כתוב בלשון נקבה אך הכוונה לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית כאחד.
מקורות
הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
זומר, א' (2004). להיות או לא להיות: טראומות ילדות והפרעות ניתוק. בתוך צ' זליגמן וז' סולומון (עורכות). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עמ' 192-164). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פרוסט, מ' (1992). בעקבות הזמן האבוד [1]. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Berliner, L. & Briere, J. (1999). Trauma, Memory, and Clinical Practice. In L. Williams & V.L. Banyard (Eds). Trauma and Memory (pp. 3-19). CA: Sage Publications LTD.
Briere, J. (2002). Treating adult survivors of severe childhood abuse and neglect: Further development of an integrated model. In J.E.B. Myers, L. Berliner, J. Briere, C.T., Hendrix, T., Reid & C. Jenny (Eds.). The APSAC handbook on child maltreatment, 2nd Edition (pp. 175-202). Newburry Park, CA: Sage Publications LTD.
Davies, M.J., & Frawley, M.G. (1994).Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. NY: Basic Books.
Van der Kolk, B.A. (1996). Trauma and memory. In B.A Van der Kolk, A.C. McFarlane & L. Weisaeth (Eds.). Traumatic stress (pp. 279-302). NY: Guilford Press.
Waites, E. A. (1993). Trauma and Survival: Post-traumatic and Dissociative Disorders in Women. NY: W.W Norton & Company, Inc.
