בגוף אני מבינה
סקירת כנס בנושא פסיכותרפיה גופנית
מאת נויה אברמוביץ'
הכנס התקיים בין התאריכים 30.4.13-29.4.13 במכללת רידמן והשתתפו בו מומחים מובילים מהעולם.
* כותרת המאמר לקוחה מספרו של דויד גרוסמן הנושא שם זה.
בחודש מרס 2013 קיבלה ישראל אישור מהאיגוד האירופי לפסיכותרפיה גופנית (EABP) לייסד איגוד נפרד תחת פיקוחו. האיגוד האירופי לפסיכותרפיה גופנית הוקם בשנות התשעים של המאה הקודמת, במטרה לאגד את המטפלים העוסקים בתחום ולשמש בית מקצועי שיבסס את המעמד של הפסיכותרפיה הגופנית בעולם בכלל ובאירופה בפרט. בין השאר עוסק האיגוד בניסוח של כללי אתיקה מקצועית ובשמירה על גבולות בחדר הטיפולים.
את הכנס הנחו אמיר לייבמן, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה גופנית, וחמישה מרצים נוספים ממדינות שונות באירופה. כל מנחי הכנס שייכים לפורום האירופי של בתי הספר לפסיכותרפיה גופנית, שהוא חלק מהאיגוד, ותפקידו להכיר במוסדות הלימוד ולוודא שהם עומדים בסטנדרטים המתאימים.
הנחת היסוד של הפסיכותרפיה הגופנית היא שאי אפשר להפריד בין הנפש לגוף, ושאירועי החיים והרגשות הכרוכים בהם מוצאים את ביטוים בגוף. בדומה לפסיכולוגיה, גם הפסיכותרפיה הגופנית נחלקת לכמה זרמים, אך כולם משלבים בין שיחה להנכחה גופנית.1 מרבית הזרמים הושפעו מווילהלם רייך, שנחשב לאבי הפסיכותרפיה הגופנית, וכולם נמצאים בדיאלוג עם פרויד ועם השיח הפסיכואנלטי. עבודתו הקלינית המוקדמת של פרויד כללה היפנוזה, מגע ולחיצות על חלקים שונים בגופם של מטופליו. אולם חוסר הנוחות שחש ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית, בייחוד עם מטופלותיו, הביא את פרויד לנטוש את המגע בטיפול הפסיכואנליטי ולאסור עליו כליל. במרוצת הזמן, השימוש במגע ככלי טיפולי הפך לטאבו, ורק בשנים האחרונות עולה מחדש סוגיית הגוף בשיח הפסיכואנליטי ובחדר הטיפולים.
רייך, שהיה פסיכיאטר ותלמידו של פרויד, חקר את הביטויים הגופניים של הפרעות נפשיות והבחין בהקבלה בין שינויים רגשיים לבין שינויים בנשימה, בצבע העור, בטונוס השרירים ובמבנה הגוף. הוא הרחיב את התיאוריה המינית של פרויד וטען כי בד בבד עם השלבים האוראלי, האנאלי והאדיפלי, מתפתחים גם שלבים גופניים דומים, וקיבעון באחד מהם מוצא את דרכו לקיבעון גופני. מתוך ההבנה כי הדחקה של רגשות ודפוסי התנהגות מתקבעים בשרירי הגוף ומעצבים את מבנה האישיות ואת המבנה הפיזי שלנו כבוגרים, מנה רייך חמישה טיפוסים של מבני אישיות (מבני אישיות פסיכו-פיזיים): מבנה אישיות סכיזואידי, מבנה אישיות אוראלי, מבנה אישיות מזוכיסטי, מבנה אישיות נרקיסיסטי ומבנה אישיות נוקשה. כל מבנה מתפצל לשני תתי-מבנים של אישיות דומה.
רייך פיתח טיפול המאפשר למטופל לפרוק רגשות מודחקים באמצעות עבודה מואצת של טעינה ופריקה, והשתמש בעבודתו במגע ובנשימה. הוא היה קיצוני בגישתו, ובשלב מסוים אף הורחק מהחברה הבינלאומית לפסיכואנליזה וספריו נאסרו לפרסום בארצות הברית, אך הוא הספיק להכשיר אנשי מקצוע רבים. מאז ועד היום, התפתחה הפסיכותרפיה הגופנית וכאמור כוללת מגוון זרמים. האחרון שבהם הוא הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית, המבוססת על הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, שלפיה מה שמניע את האדם הוא רצון בקשר ולא רק דחפים. גישה זו מזמינה את המטופל לחקירה אותנטית של יחסיים טיפוליים ושל יחסים בכלל (רולף בן-שחר, 2013).
פסיכותרפיה גופנית: הכרה הולכת וגוברת
הכנס נפתח בהרצאה של לייבמן, ולאחריה התקיימו חמש סדנאות חווייתיות. בהרצאת הפתיחה הזכיר לייבמן כי עד לפני עשרים שנה, הפסיכותרפיה הגופנית נחשבה לזרם מחתרתי של הפסיכואנליזה. בעשרים השנה האחרונות התפתחה הפסיכותרפיה הגופנית והתרחבה, וכיום יש בישראל למעלה מעשרים פסיכותרפיסטים גופניים הרשומים ב-EABP ועוד רבים הנמצאים בתהליכי הכשרה בבתי הספר השונים. לייבמן סיפר על האישור שנחתם השנה ברוסיה להקמת הארגון הישראלי, והביע תקווה כי בהמשך יצטרפו עוד בתי ספר בארץ לתהליכי ההכשרה של הפסיכותרפיה הגופנית ויקבלו הכרה בעולם הקליני.
אחריו עלה סטפן בישוף (Stefan Bischof), לשעבר ראש המכון לנשימה ולפסיכותרפיה גופנית בגרמניה ובשווייץ, שדיבר על חשיבות הצמיחה של הפסיכותרפיה הגופנית בשנים האחרונות ועל ההכרה שהיא זוכה לה מהזרם הפסיכואניליטי. הוא הדגיש את חשיבות השילוב בין השפה הפסיכואנליטית לבין "שפת הגוף" ואת השימוש בהדהוד גופני בטיפול.2
את הרצאת הפתיחה סיכם מרטין טידן (Martin Tiden), מנהל המוסד לאנרגיית החיים בקופנהגן. טידן דיבר על המחקרים הרבים שנערכים בתחום, שהודות להם מקבלת הפסיכותרפיה הגופנית יותר ויותר הכרה: "עד היום נאלצנו להיכנס בדלת האחורית. כיום המדע לצידנו. יש מחקרים על נוירוני מראה ומחקרים המוכיחים כיצד הגוף שלנו זז עוד לפני שהמוח מגיב. זה נותן לנו תמיכה מדעית לכך שהפסיכותרפיה הגופנית אכן עובדת". טידן הוסיף כי מחקרים אלה מעניקים לנו, המטפלים, בסיס יציב לטיפול וביטחון בעבודה במגע. עם זאת, הוא אמר כי אסור לנו לשכוח שהפסיכותרפיה הגופנית מבקשת לסמוך גם על הגוף ולא רק על מחקרים: "בתחילת דרכי רציתי להיות מיינסטרים, רציתי שכולם יכירו במה שאני עושה. כיום אני לא בטוח שאני רוצה את זה יותר. הייתי רוצה להישאר עוד קצת הכבשה השחורה, להסתמך על מחקרים כמובן, אבל גם לסמוך על הגוף שהוא יודע מה הוא עושה". לסיכום, הוא המליץ שלא להקל ראש בתמיכת המחקרים ועודד את הסטודנטים בקהל להמשיך ללמוד ולהתפתח ולא לוותר על הדרכות. "בסופו של דבר, יש לנו נשמה בידיים, דבר הדורש מאיתנו אחריות גדולה מאוד בחדר הטיפולים".
בסיום הרצאת הפתיחה התקיימו כאמור חמש סדנאות חווייתיות, אני השתתפתי בשלוש מהן. הסדנאות התמקדו בתנועה של האנרגיה הראשונית ובשחרור שלה, דרך עבודה של טעינה ופריקה קתרטית.
בריאת העולם דרך הגוף
הסדנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה בנושא בריאת העולם דרך הגוף. את הסדנה העבירה מדלן אלגפרי (Madlen Algafari), יו"ר מועצת המנהלים באיגוד הבולגרי לפסיכותרפיה גופנית. הסדנה התקיימה ללא מילים, והגוף היה המוביל, הכוריאוגרף. מטרות הסדנה היו לבחון את התנועה ואת הביטוי של הגוף כאשר נותנים לו להיות המוביל, ואת הצרכים והתחושות שעולים בו כאשר זו צורת הביטוי היחידה. כאשר העיניים עצומות ולמילים אין מקום, הגוף נשאר חופשי ויכול לבטא את עצמו בטבעיות דרך תנועות שמובילות לתחושות ולרגשות.
בחלק הראשון של הסדנה נתבקשנו לכסות את העיניים ולתת לגוף להוביל אותנו במשך ארבעים דקות. ברקע התנגנה מוזיקה דינמית שלעתים הייתה צורמת ולא נעימה. לאחר כמה דקות של מבוכה, הצלחתי לשכוח שבחדר יש עוד אנשים ולתת לפחד להתפוגג. חזרתי ואמרתי לעצמי שאני יכולה לסמוך על אלגפרי שתשמור עליי שלא אפול. אחרי כמה דקות של דיאלוג עם הפחד, התחלתי להקשיב לגוף. מהר מאוד הרגשתי כמו תינוק שיוצא מהרחם אל העולם, שכל תנועה חדשה עבורו.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לצייר לעצמי מציאות חדשה דרך הגוף. לאט לאט הרגשתי איך אני נוצרת: זזה לראשונה בחדר, מניעה את הידיים ואת הרגליים, מעזה לחקור בעיניים עצומות וללכת. העיניים הקשורות אילצו אותי להקשיב לקצב של הגוף, ואז החלו לעלות רגשות: פחד, עצב, שמחה, התרגשות ובדידות.
המפגש עם אנשים תוך כדי תנועה היה מפחיד לעתים, אך גם נעים ומרגש. יכולתי לשים לב מתי אני מחפשת קשר ומתי עולה בי הצורך להיות לבד. לרגע אחד עלתה בי חרדה גדולה. הרגשתי צורך לצעוק ולפתע הרגשתי יד ועוד יד וגב ורגל, וכולם זזו יחד. נגעו והתרחקו וחוזר חלילה. באותו רגע היה נדמה שכולם רצו להיות בקשר באותו הזמן. בתום ארבעים הדקות, נתבקשנו למצוא פינה ולדמיין כיצד מסתיים העולם שיצרנו. אלגפרי ביקשה שניזכר בתחושות הגוף שלנו בתחילת התרגיל ונבדוק אילו תחושות יש עכשיו. חשבתי לעצמי, שאם כל התחושות שחוויתי היו יצירה של העולם שלי, הייתי שמחה לחזור על התרגיל, עם כל קשת הרגשות שעלתה בי, ולא לשנות דבר.
בחלק השני של הסדנה הציג כל אחד מהמשתתפים את סיפורו האישי דרך הגוף, ללא מילים, אך לצערי נבצר ממני להשתתף בחלק זה, כיוון שהצטרפתי לסדנה אחרת.
כניעה, השפלה והתמסרות
הסדנה השנייה הייתה בנושא כניעה והשפלה. את הסדנה העבירה וירג'יניה זהריבה (Virginia Zaharieva), יו"ר מועצת המנהלים של המכון הבולגרי לפסיכותרפיה גופנית ומתרגלת מדיטציה בודהיסטית. זהריבה השתמשה במודלים פרובוקטיביים כדי להראות את הקשר בין דפוסים התנהגותיים של כניעה לבין הביטוי הסומטי שלהם. לטענתה, בתרבות המערבית מתקשר נושא הכניעה לפגיעוּת האגו, להשפלה ולקושי לבקש עזרה: "כניעה מתקשרת למשהו נחות וחלש, אך אנו שוכחים שכדי שנוכל להרגיש את האחר עלינו להיכנע". היא ביקשה שנחשוב על היכולת הטבעית של תינוק להתמסר לדמות המטפלת בו. לטענתה, רק ברגע של התמסרות מוחלטת הוא מסוגל לחוות עונג שניכר בקולות ובתנועות הגוף שלו. היא הדגישה כי עלינו לזכור שאם לא נאפשר לעצמנו להרגיש את כל התחושות והרגשות שעולים בחדר הטיפולים, ואם לא נאפשר לעצמנו להתמסר, לא נוכל להיות מטפלים.
בסדנה התמקדה זהריבה במבנה אישיות אוראלי (לפי רייך – ראו לעיל). עיקר העבודה עם מבנה אישיות זה הוא בנושא של כניעה ובקשת עזרה. האזור הנזקק ביותר לטיפול אצל אנשים עם מבנה אישיות אוראלי הוא אזור הפה והלסת. "נרצה לעבוד איתם על כיווץ, החזקה ושחרור של אזור הלסת והשרירים", היא אמרה וסיפרה כי היא עצמה נוהגת לשתות מבקבוק של תינוקות כדי לחזק את אזור הלסת ולשחרר אותו. בחלק הראשון של הסדנה, כל משתתף קיבל קערית חלב ונתבקש לכרוע על הרצפה ולשתות את החלב עד תומו כמו חתול. לאחר מכן חולקו המשתתפים לזוגות. כל זוג קיבל גזר. הם התבקשו לאכול אותו ללא עזרת הידיים, כאשר כל משתתף אוחז בקצה אחר של הגזר.
החלק השני של הסדנה התמקד בכניעה ובהתמסרות בקשר טיפולי. זהריבה דיברה על ההבדל בין התמסרות ככניעה וכהשפלה לבין התמסרות כיצירת קשר וכבקשת עזרה. התחלקנו לזוגות. כל אחד היה צריך לבקש עזרה מבן זוגו בשני מנחים גופניים: במנח הראשון המבקש כורע ברך ובן הזוג עומד מעליו, ובמנח השני שני בני הזוג יושבים זה מול זה. זהריבה ביקשה שננסה להעביר את המסר באמצעות מנח הגוף והעיניים בלבד, ללא מילים, ושמי שנמצא מול המבקש ינסה להרגיש את האחר עד כמה שהוא יכול. המטרה הייתה להמחיש את ההבדל בין שני המנחים מבחינת התחושות של מבקש העזרה.
דרך עבודת הגוף יכולתי להרגיש בבירור שבקשת עזרה במנח הראשון, כלומר כאשר האדם שמולי עומד מעליי, נחווית כתחינה, והתחושות שעלו בי התקשרו לחולשה ולכניעה. במצב זה היה לי קשה מאוד להישאר בקשר עם האחר, הן פיזית והן רגשית. לעומת זאת, כאשר זוגתי לתרגיל התיישבה מולי, בקשת העזרה הפכה ל"שיחה" באמצעות העיניים מתוך ניסיון להרגיש את האחר ואת הצורך שלו בזמן הווה. במקום הזה, הכניעה הפכה להתמסרות, והחולשה והפגיעות כבר לא השאירו אותי חשופה אלא אפשרו לי להישאר בקשר.
בחלק האחרון של הסדנה נחלקנו לשלוש קבוצות. קבוצה אחת התמקמה בקצה אחד של החדר, הקבוצה השנייה התמקמה בקצה השני, והקבוצה השלישית נשארה לשבת במקומה וצפתה במתרחש. שתי הקבוצות הראשונות נחלקו ל"מטפלים" ול"מטופלים". המטופלים נתבקשו לזחול אל עבר המטפלים בקצב איטי מאוד, והמטפלים נתבקשו לשבת ולהמתין להם בסבלנות, בלי ליזום תנועה לעברם ובלי לעזור להם. אני הייתי בקבוצה השלישית שצפתה במתרחש. מהצד, היה קשה לראות את חוסר האונים של שני הצדדים – הצד הזוחל שנראה כמתחנן, חלש ופגיע, והצד שיושב ומחכה ולא יכול לעשות דבר חוץ מלהיות שם. ההנחיה הייתה שרק כאשר ה"מטופל" מגיע ל"מטפל", יכול האחרון להושיט יד, לחבק או לעשות תנועה לעברו. ניכר היה שגם המשתתפים האחרים חוו את הקושי שתיארתי.
באמצעות תרגילים אלה, ביקשה זהריבה להמחיש את העמדה שלנו כמטפלים בחדר הטיפולים, ואת ההבדל בין התמקמותנו כמטפלים "מומחים" ו"יודעים" לבין התמקמותנו כמטפלים מתמסרים, שמנסים להרגיש את המטופל ולעבוד עם כל מה שעולה, בלי לנסות להשפיע. את הבחירה במודלים הפרובקטיביים הסבירה בתור "צורך של הזרם הרייכיאני לעבור את הגבול ולהגיע לשיא, כדי שנוכל להראות למטופל כי זה אפשרי". עם זאת, היא הדגישה, "חובה עלינו לזהות את הצרכים של המטופל ואת ההתערבות המתאימה, ולבנות קשר המבוסס על אמון. על המטפל להיות מנוסה, לדעת מה הוא עושה ומה המטרה של ההתערבות הטיפולית. לכן, עליו לחוות קודם את השיטה בעצמו". זהריבה מעודדת את המטפלים להיות חופשיים ויצירתיים ומזכירה לנו שוב ושוב כמה חשוב שהמטפל ילמד להתמסר בעצמו לפני שהוא ניגש לחדר הטיפולים.
עבורי, הסדנה עם זהריבה לא הייתה קלה ולעתים הייתה פרובקטיבית מדיי, גם כסטודנטית שנמצאת בהתנגדות מתמדת לכל התרגילים הגופניים, וגם כמי שנושא ההתמסרות הוא לא פשוט ומאתגר עבורה, הן בחיים האישיים והן בחדר הטיפולים. הנגיעה הישירה במקומות חשופים עוררה אצלי רמות גבוהות של חרדה. עם זאת, שמחתי לגלות שעל אף הקושי, אני מצליחה להיות בקשר עם האדם שמולי בלי להתנתק. הסדנה הדגישה עבורי את הסכנות הטמונות בשילוב של עבודת גוף ומגע בשלבים מוקדמים של הטיפול.
שחרור של רגשות מודחקים
ביום השני של הכנס הצטרפתי לסדנה של לואיזה ברברטו (Luisa Barberto), מרצה בעמותה האיטלקית לחקר וילהלם רייך ומנהלת האיגוד האיטלקי לפסיכותרפיה גופנית. הסדנה התמקדה בהתמודדות עם סבל ועם חוסר נוחות בחיינו ובאופן שזה משפיע על הגוף ועל מערכות יחסים. התחלנו בעבודה המשלבת תנועה, גוף ונשימה. ברברטו הדריכה את הקבוצה לנשום נשימה מעגלית3 דרך הפה, כאשר האוויר נכנס ויוצא ללא הפסקה. ברקע היא השמיעה מוזיקה שבטית וביקשה שנעצום עיניים ונקפוץ תוך כדי השמעת קול. בשלב מסוים, עמדנו כולנו במעגל וקפצנו וצעקנו, תוך כדי שברברטו מגבירה את הווליום ומנחה אותנו לקפוץ גבוה יותר ולצעוק חזק יותר.
לאחר מכן, המוזיקה התחלפה במוזיקה קצבית וההנחיה הייתה להמשיך לנשום נשימה רצופה ומעגלית לאזור החזה ולתת לגוף לנוע בחופשיות בחדר. השילוב בין הנשימה, הקפיצות, הצעקות, המוזיקה החזקה וההנחיה האסרטיבית של ברברטו, העלה בי מהר מאוד תחושות של חרדה ופחד. הרגשתי שהגוף שלי מוצף, ונעתי בין צורך חזק לברוח מהחדר לבין מאמץ להישאר בקשר עם הסביבה כדי למצוא בחזרה מקום בטוח. ברגע אחד היא כיבתה את המוזיקה וביקשה מאיתנו לפתוח את העיניים ולהתבונן בחדר. לפתע היה שקט. מצאתי את עצמי רואה מסביבי רק סבל, עצב וכאב שלי ושל המשתתפים האחרים.
לאחר מכן התחלקנו לזוגות. ברברטו הדריכה אותנו לשבת זה מול זה, להמשיך לנשום ולנסות לחוות את האחר דרך העיניים, ללא מילים. היא ביקשה שנישאר בקשר בלי לנתק את המבט, ושננסה להנכיח כל רגש שעולה. הופתעתי מכך שיכולתי להרגיש כל כך הרבה עצב וכאב ועדיין להרגיש גם את האדם שמולי. ברברטו הסבירה שמטרת הנשימה לאזור החזה היא לשחרר חסימות הקשורות לקבלה, לנתינה, ליצריות ולמיניות. "אלה המקומות הבסיסיים ביותר שלנו, וגם כמטפלים חשוב שלא נפסיק לעבוד על החסימות האנרגטיות בהם", אמרה.
בהתאם לשיטת החוויה הסומטית4 היא הדגימה כיצד תגובתו של כל אחד מהמשתתפים מייצגת חלק אחר בתהליך פריקת האנרגיה. לדוגמה, אחת המשתתפות שיתפה כי היא מרגישה מתוסכלת. ברברטו ביקשה ממנה לשכב בעיניים עצומות ולאפשר לקבוצה להניח עליה ידיים. המשתתפת אמרה כי היא מרגישה לא בנוח ומיד לאחר מכן עלה בה פחד. תוך כדי התהליך ברברטו תמכה בה ובדקה איך היא מרגישה בכל רגע נתון. בשלב מסוים היא שאלה את המשתתפת אם היא מרגישה בטוח לשחרר את הפחד מהגוף, והמשתתפת אמרה שכן. כמה שניות לאחר מכן אפשר היה לראות את גופה זז בתנועות לא רצוניות ולאחריהן הופיע בכי. בעקבות החוויה אמרה המשתתפת כי התסכול לא נעלם לגמרי, אך תחושת הפחד עברה והיא יכולה לחזור לנשום.
טיפול בטראומה
בסוף היום הראשון של הכנס התקיים דיון ובמסגרתו ביקשה אחת המשתתפות להציג מקרה שנמצא בטיפולה ולקבל את התייחסויותיהם של מנחי הכנס. היא סיפרה על מטופלת שנמצאת בטיפולה שנתיים. המטופלת עברה התעללות מינית, ורק לאחרונה הצליחה לגעת בנושא במסגרת הטיפול. המטפלת סיפרה על תחושות קשות של כאב ואף כעס, ועל רצונה לחסוך כאב מהמטופלת ולעזור לה.
המנחים הדגישו פה אחד כי טיפול בטראומה צריך להיות עדין וזהיר. ההמלצה הגורפת הייתה לבסס בהדרגה קשר יציב וחזק בין המטפלת למטופלת. אלפגרי ציינה כי הדבר החשוב ביותר במקרים כאלה הוא לא להיות אגרסיביים כדי לא לשחזר את הטראומה. בשלב הבא, היא הציעה עבודה חוזרת ונשנית של תנועות גוף קטנות: "אפשר למצוא מחווה קטנה ולבקש מהמטופלת לחזור אחריה בלי לגעת הרבה בסיפור באופן מילולי. למצוא תנועה קטנה ובהדרגה להרחיב אותה, כדי לפתוח את החסימה".
טידן הדגיש כי זו דוגמה מצוינת לחשיבות ההדרכה. "חשוב מאוד לקחת את הנושא להדרכה ולבדוק מה פשר הרצון העז שלך לעזור למטופלת. ייתכן שהסיפור שלה נוגע בך בכל מיני אופנים, וחשוב לברר את זה לפני שאת ניגשת לעבודה עם טראומה". ברברטו נתנה עצה מעשית: "התפקיד שלך הוא לא לפתור לה את הטראומה, אלא להישאר איתה ולראות מה קורה. אם אכן הייתה חוויה טראומתית, ייתכן שהיא התיישבה על שורשים קדומים. אני הייתי פשוט נשארת איתה שם".
בישוף אמר: "סימפטומים של טראומה יוצרים רגרסיה חזקה מאוד. תיאלצי ללכת אחורה בסיפור האישי של המטופלת ולהבין את יחסי האובייקט שלה, כדי להבין איפה הטראומה יושבת בגוף". עם זאת, הוא הדגיש את חשיבות הקרקוע5 ואמר שלפני שמדברים על טכניקות טיפול בטראומה, חשוב לקרקע את גוף המטפל ולאחר מכן את גוף המטופל.
לסיום, הוא הציע תרגיל של בוחן מציאות לקרקוע. הוא סיפר שהוא משתמש בו במסגרת עבודה עם מטופלים שחוו טראומה, עם מטופלים פגועי נפש ועם מטופלים בעלי הפרעות דיסוציאטיביות. ברגע שהוא מזהה כי המטופל התנתק, או משחזר טראומה, הוא מבקש ממנו למנות דברים שהוא רואה, שומע, מריח ומרגיש: "תאר לי חמישה דברים שאתה רואה; ספר לי על ארבעה דברים שאתה שומע; ספר לי על שלושה דברים שאתה מריח; תאר לי שני טעמים שאתה מרגיש; תאר לי תחושה אחת שאתה מרגיש. "זהו תרגיל לבוחן מציאות", הסביר בישוף. "גם לנו קשה להיות במצבים מסוימים. אני מציע לעבור על התרגיל לפי השלבים, ואם נתקעים, חוזרים אחורה ומתחילים שוב".
סיכום
קשת הרגשות שחוויתי בכנס כללה התרגשות, סקרנות, פחד, חרדה והשתאות. זו הייתה הפעם הראשונה שהזדמן לי לחוות גישות שונות מאלו של המורים שלימדו אותי. אל מול כל אלה, הרגשתי איך הזהות הטיפולית שלי מתגבשת עוד קצת. אף על פי שאני בסיומו של תהליך אינטנסיבי שנמשך ארבע שנים, עדיין הרגשתי מוצפת במהירות כה גדולה, ותחושה זו חידדה עבורי כמה חשוב לדייק ולהיות רגישים כשמערבים את הגוף בטיפול. הגוף הוא אכן כלי חזק ועוצמתי. פעמים רבות הוא מדבר את מה שהנפש לא מצליחה לבטא, ובכל פעם שאני עושה בו שימוש אני מופתעת מחדש. אך הריפוי טומן בחובו גם סיכון, וללא הדרכה מתאימה, חידוד תחושות ההדהוד הגופני וקרקוע אֵיתן, המטופל וגם המטפל עלולים להיות מוצפים ולחוות רמת עוררות גבוהה, חרדה ורה-טראומטיזציה.
כאשר התחלתי את הלימודים, הסכמתי עם רייך כי הדרך היחידה לשחרר את הקיבעונות ולהתפתח היא באמצעות שבירת השריון. היום, כמטפלת מתחילה, אני מבינה שעבודת גוף בחדר הטיפולים אינה חייבת להיות עבודה קתרטית של מגע ותנועה. לעתים גם תרגיל שנראה לכאורה פשוט, כמו לעצום עיניים ולקחת נשימה עמוקה, או עבודת גוף בתנועה עדינה, יכולים לעורר ולהציף במהירות. לקח לי כמה ימים להתאושש מהכנס ולחזור לאדמה בטוחה. המטופלים שקיבלו אותי לאחר מכן קיבלו מטפלת שלא ממהרת לגעת ו"לשבור את השריון", אלא מעדיפה קצת יותר את המקום הבטוח.
מקורות
רולף בן-שחר, א' (2013). אנטומיה של טיפול - פסיכותרפיה גופנית. חיפה: הוצאת פרדס.
1 הנכחה גופנית (Embodiment) – שיטה הדוגלת בשימוש בתחושות גופניות ובמודעות גופנית כדי להעמיק את המודעות ולשים לב למה שקורה עכשיו. שיטה זו מבוססת על התפיסה שהחוויות והרגשות שלנו מקבלים ביטוי בגוף ושתחושות גופניות הן חלק מהאני (self).
2 הדהוד (Resonance) – תופעה המתארת את האופן שבו שני גופים מתקשרים ביניהם ברמה הלא מילולית. הנחת היסוד בפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית היא, שהחוויות של האחר עוברות דרכי ושיש ביכולתי להרגיש אותן דרך הגוף שלי. בטיפול, התחושות הגופניות שחווה המטפל נתפסות כסימנים שעשויים להעיד על מה שמתרחש בנפשו של המטופל עוד בשלב הטרום מילולי.
3 נשימה מעגלית (Rebirthing) – טכניקת נשימה המבוססת על נשימה רציפה המאפשרת שחרור של רגשות מודחקים. הגישה מבוססת על האמונה, שכאשר הנשימה עמוקה ואיטית, נפתחת אפשרות לעליית תכנים מהתת-מודע.
4 חוויה סומטית (SE) – שיטה שפיתח פיטר לוין המבוססת על תצפיות בבעלי חיים. לוין גילה כי החיות בטבע אינן חוות סימפטומים של פוסט-טראומה לאחר אירועים מסכני חיים. לדעתו, בבני האדם טמונה יכולת טבעית לשחרור גופני של אירועים טראומתיים, המתבטאת בין השאר ברעידות בלתי רצוניות של הגוף שלאחריהן הגוף חוזר לפעילות רגילה. הטיפול משתמש בטכניקות עדינות המעודדות פריקה גופנית ועצבית של הטראומה.
5 קרקוע (Grounding) – אחד המושגים הבסיסיים בפסיכותרפיה גופנית.פירושו שימוש בגוף כדי לשאוב תמיכה מהאדמה דרך חיזוק הרגליים, האגן והמרכז הפנימי שלנו, מתוך הנחה שדרך מרכז גוף ועצמי (self) יציבים נוכל להיות נוכחים בתוך קשר בלי לאבד את האחר ואת העצמי (רולף בן-שחר, 2013).
