בשינוי אדרת: האמנם אותה הגברת?
סקירת הרצאתה של ורד בר-און "פציעה עצמית כמשחק"
מאת עדי כהן-רוקח
הרצאתה של ורד בר-און "פציעה עצמית כמשחק" נערכה ב-6 ליוני, 2013, במסגרת סדרת ההרצאות "המפגש", בארגון התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל-אביב.
במסגרת לימודיי בתוכנית "פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב" באוניברסיטת תל-אביב נודע לי, שההרצאה האחרונה בתוכנית ה"מפגש", המתקיימת כחלק ממנה, נושאת את השם המסתורי: "פציעה עצמית כמשחק". באותו הזמן לא הבנתי מדוע, אך שם ההרצאה כמעט מידית העלה בי גלים של סקרנות ועניין. במציאות הפנימית שלי תורגמו הגלים בתנועה המשכית לשאלות מעורפלות שיכולתי לנסחן היטב רק בתום ההרצאה: מה מגדיר פציעה עצמית ככזאת, ומה מבדיל אותה מתופעות אחרות כמו התנהגות של סיכון עצמי או אובדנות? מהי מידת החופש שמתקיימת בתוך התנהגות של פציעה עצמית, והאם מונחים של משחק כלל מתאימים לתיאור התנהגות זו? ואם כן – באיזה אופן המשחקיות של התופעה מכוננת את עמדתנו הטיפולית?
חיכיתי בהמתנה דרוכה להרצאה, תוך שאני מנסה להתקרב (או אולי להתרחק?) ממה שגעש פנימה באמצעות מידע מארגן. קראתי את שני מאמריה של ורד בר-און, פסיכולוגית קלינית, החוקרת את תופעת הפציעה העצמית דרך מבט רחב-הקף, רב-תחומי, המשלב עבודה טיפולית, חקר שפה, תרבות ופילוסופיה. מאמרה הראשון והמרתק, "מטונימיית החתך והפירוש המטאפורי – ניתוח תופעת 'הפציעה העצמית' בהשראת אבחנתו של רומן יאקובסון" (בר-און, 2011), עוסק בהבדל בין מטאפורה ומטונימיה בשפה טיפולית בפציעה עצמית, ובשימושים השונים של אבחנה זו בטיפול בתופעה. מאמרה השני, "פציעה עצמית – בין משחק השפה הקליני למשחק השפה של הפרימיטיביים המודרניים" (בר-און, 2013א), מתייחס לשפה הטיפולית כשפה אפשרית להבנת תופעת הפציעה העצמית, אך לא כשפה היחידה. באמצעות השוואת השפה הטיפולית לשפת 'הפרימיטיביים המודרניים' (תופעה תרבותית-רוחנית מודרנית שעליה יורחב בהמשך) עולות תובנות משמעותיות התורמות להרחבת הבנת התופעה של פציעה עצמית. הרצאתה התבררה לי בהמשך כהתגלמות נוכחת קוגניטיבית-חושית-רגשית-רוחנית של מאמרה השני.
ההרצאה נחלקה לשלושה חלקים. בחלק הראשון והעיקרי בר-און דנה בתופעת הפציעה העצמית דרך הפריזמה של שני משחקי שפה שונים: שפת הטיפול ושפת ה'פרימיטיביים המודרניים' תוך עימות ביניהם. בחלק השני יורי סלע הגיב להרצאתה תוך התייחסות לשיח בין הסתרה וגילוי, פנים וחוץ. בחלק השלישי והאחרון הוזמנו, הקהל, יחד עם המרצים לדיון משותף.
משחקי שפה
ההרצאה החלה בווידוי של בר-און, שיתברר בהמשך כתמה רלוונטית למתח בין הגלוי למוסתר בשיח הפציעה העצמית. עד היום, לדבריה, היא לא הביאה המחשות ויזואליות לפציעה עצמית בפני קהל – בין אם מתוך חוסר נוחות להראות את מה שמצופה ממנה רק לדבר עליו, ובין אם מתוך חשש מהאנרגיה ומהתוקפנות שעלולות להישפך או לרצד עליה מצד הקהל בעקבות המחשות מסוג זה. הווידוי לא היה סקרמנטי כלל ועיקר, אלא התחבר להצהרת כוונות ראשונית מצד בר-און – רצונה לבדוק את השפעת הממד הויזואלי-החושי על הבנת תופעת הפציעה העצמית, ודרך כך – לתת ביטוי למתח בין גילוי והסתרה בשיח הפציעה העצמית.
ההמחשה הוויזואלית הראשונה שהוצגה הייתה צילום של האמנית Petrina Hicks מתוך סדרת תצלומים הקרויה "The Performance", ובו נערה מרימה את חולצתה, וחושפת בפני חברותיה פצע פעור. החברות מביטות ב"מוקסמות קרה במקום בדאגה".
הצילום בוים לפי ציור של קראוואג'ו מהמאה ה-17 – Incredulity of Saint Thomas בו תומאס בודק את פצעי הסטיגמטה של ישו. ההתכתבות בין הצילום של היקס לתמונה של קראוואג'ו איננה יוצרת מערכת יחסים פשוטה בין מסמן ומסומן, אלא מכוננת מערך רחב של משמעויות.
החוויה שלנו כשאנו צופים ביצירות השונות מתעצבת מתוך הֶקשר, ולכן מה שגלוי ומקובל בתקופה הבארוקית – הצגת פצעו של ישו ובדיקתו בידי תומאס, הופך להיות משונה ומעורר תמיהה כשהוא מועבר למאה ה-21 – לחבורת נערות בצבעי פסטל בעולם פוסט-מודרני. הדמיון בין היצירות לא מספיק כדי לרשום אותן בתוכנו כזהות, והן מתפרשות באופן שונה בהתאם להקשרים בהם הן מעוצבות ומוצגות. אותה גברת בשינוי אדרת, למעשה איננה אותה גברת כלל.
הצגת יצירות אלו, הדומות-שונות, בתחילת ההרצאה הובילה לשתי תנועות חשובות בתוכי – ואולי לכך התכוון המשורר. הראשונה היא תנועה מחברת-מטונימית – היוצרת רצף והמשכיות בין כוונותיה של בר-און לכונן שיח מבטי על פציעה עצמית לבין ביטויה דה-פקטו. השנייה היא תנועת איסוף והחזקה, המציעה מטאפורה למתח המתקיים בין שפות שונות בהקשר לפציעה עצמית.
מרגע שנשרגו בתוכי המטונימיה והמטאפורה כאפשרויות המכוננות תוכן וצורה, משהו נרגע בי, ויכולתי להרפות מעט מהמאמץ הקוגניטיבי הרב שכפיתי על עצמי עד נקודה זו. מתוך הריכוך הפנימי, התחלתי להקשיב בגופי להסברה של בר-און בדבר מושג 'משחק השפה' של ויטגנשטיין (להרחבה ראו: בר-און, 2013א), לפיו משמעות של מילה אינה א-פריורית, והיא נובעת מאופן השימוש בה. הסקרנות החלה ליצור אדוות רוטטות בתוכי ובמרחב שמחוצה לי, כשבר-און החלה להציג את הפציעה העצמית במשחקי השפה השונים.
פציעה עצמית בשפת הטיפול
בר-און מצטטת את אחת ההגדרות המקובלות לפציעה עצמית (Self Injury) בשפת הטיפול. פציעה עצמית היא "התנהגות ישירה, לא מקובלת חברתית, חזרתית, הגורמת נזק מתון עד בינוני. בזמן הפציעה העצמית האינדיבידואל מצוי במצוקה נפשית, אך אינו מנסה בהתנהגות זו להתאבד, והיא אינה משמשת כהתנהגות סטראוטיפית האופיינית לאוטיזם או פיגור" (Suyenoto, 1998). פציעה עצמית מתבטאת ברוב המקרים בפעילות של חתכים בעור באזור הזרועות והירכיים בחלקם הפנימי, אך יכולה לכלול אקטים אחרים כמו כוויות, שריטות, חיטוט בפצעים ועוד. אף כי הספרות המחקרית מצביעה על שונות במאפיינים של פציעה עצמית, עולה כי היא לרוב מפציעה בגיל ההתבגרות, נוטה להימשך שנים, שכיחה יותר בקרב נשים, ונמצאת בקורלציה עם חוסר תפקוד הורי, פגיעה מינית בילדות ואובדנות.
בר-און חידדה את ההבדלים בין פציעה עצמית לבין אובדנות דרך מספר פרספקטיבות מחקריות ותיאורטיות. לפי קלונסקי וגלן, למשל, פציעה עצמית אינה התנהגות אובדנית, אך עלולה לנבא מעשה אובדני (Klonsky & Glenn 2009). מנינגר, אחד החוקרים המצוטטים ביותר בתחום של פציעה עצמית, שכתב את הספר החשוב "Man against himself", מסביר כי פציעה עצמית היא אפילו היפוכה של אובדנות, מאחר והיא "צורה של התאבדות חלקית על מנת להימנע מהתאבדות מוחלטת" (Menninger, 1938). כהמשך רעיוני לכך, מציעה פייגנבאום כי "בעוד הפציעה היא הבעיה עבור המטפלים והמשפחה, היא למעשה פתרון הבעיה עבור הפוצעים" (Feigenbaum, 2010).
בר-און מבקשת לחדד גם את הקשר בין פציעה עצמית ופגיעה מינית. לשם כך היא ראשית מצטטת את מחקרו של גרינספן, בו נמצא כי נשים לאחר אונס נוטות לפציעה עצמית, ומביאה את המלצתו לכלול שאלות אודות התנהגות פציעה עצמית באינטייק של נשים שעברו אונס (Greenspan, 1989). לצד כך, בר-און מבקשת להבחין בין שתי אוכלוסיות מטופלות: נשים שפוצעות את עצמן, ונשים שעברו טראומה מינית בילדותן. לדבריה, רבות מאלו שפוצעות את עצמן לא עברו טראומה מינית, אך רבות מתוך הנשים שעברו טראומה מינית בילדותן נוטות לפצוע את עצמן. באופן זה, בר-און מסייעת לנו, המטפלים, לזכור שאין חפיפה מלאה בין פציעה עצמית ופגיעה מינית, ומסייעת לנו לפתח רגישות טיפולית באוכלוסיות אלו בהתאם.
דרך פריזמת ההמשגה של נוק (Nock, 2009), בר-און מתבוננת יחד איתנו בפציעה עצמית כהתנהגות שמשמרת את עצמה באמצעות חיזוקים תוך-אישיים ובין-אישיים. למשל: פציעה עצמית מפחיתה מחשבות קשות מנשוא (חיזוק תוך-אישי שלילי), מייצרת תחושת חיים ועוררות (חיזוק תוך-אישי חיובי), מסייעת בגיוס עזרה (חיזוק בין-אישי חיובי) ומסייעת בהימנעות מאינטראקציות חברתיות (חיזוק בין-אישי שלילי). הגורמים התוך-אישיים נמצאו במחקרים כחזקים יותר מגורמים בין-אישיים בשימור הפציעה העצמית, ולפיכך נראה כי התופעה לא נובעת בעיקרה מניסיון להעביר מסר לסביבה או להשיג תשומת לב, אלא מוּנעת מצורך תוך-אישי.
בספרות הוצעו מספר מודלים שמתארים את התהוותה ושימורה של תופעת הפציעה העצמית בהקשר תוך-אישי, ובר-און התמקדה בשני מודלים עיקריים: מודל הוויסות הרגשי ומודל הדיסוציאציה.
לפי מודל הוויסות הרגשי, פציעה עצמית היא פעילות מווסתת עבור מערכת עצבים רגישה על רקע מאפיינים מולדים או טראומה והזנחה בילדות. ניסוי מעניין שתומך במודל זה נערך על-ידי פרנקלין ועמיתיו (Franklin et al., 2010), שבחנו נבדקים שנחלקו לקבוצות בהתאם לרמת הפציעה העצמית. הנבדקים נתבקשו להכניס את היד למכל מים קרים (במסגרת פרוצדורה ניסויית לעירור כאב, CPT – The cold pressor test), ונמדדה יכולתם לעיבוד נתונים וחוויית רגש שלילי. בר-און הסבירה כי אם משווים בין קבוצת הנבדקים שאופיינו בהתנהגות של פציעה עצמית לבין קבוצת ביקורת, ניתן להבחין בשני ממצאים עיקריים: קבוצת הפציעה העצמית הראתה שיפור ביכולת עיבוד הנתונים לאחר CPT, בניגוד לקבוצת הביקורת, שהראתה דווקא הפחתה ביכולת זו. בנוסף, נמצא ששתי הקבוצות חוו הקלה ברגש השלילי לאחר CPT. הממצאים מרמזים כי עבור אנשים שפוצעים את עצמם תהליך הפציעה מוביל לעלייה ביכולת ויסות עצמית, שמתבטאת בשיפור יכולתם לעיבוד נתונים, וכי ההקלה ושיפור מצב הרוח לאחר פציעה עצמית עשויה להיות קשורה עבור שתי הקבוצות בהפסקת פעולת הכאב.
לפי מודל הדיסוציאציה, מטרת הפציעה העצמית היא להפסיק מצבים דיסוציאטיביים וחוויות דה-פרסונליזציה. המאפיינים של הפצע, כמו צבעו האדום, חומו וזרימתו נותנים לפוצעים תחושה של אמיתיות. באופן מפתיע, בר-און ציינה כי דווקא הכאב כשלעצמו אינו פקטור להפסקת המצב הדיסוציאטיבי, מאחר ורוב הפוצעים מדווחים על העדר כאב בעת הפציעה העצמית.
בשלב זה של ההרצאה מחשבותיי נדדו לשורות הפתיחה של השיר Hurt שנכתב על-ידי טרנט רזנור, ומושר באחת מגרסאותיו על-ידי ג'וני קאש הנפלא. המילים מתארות התנהגות של פציעה עצמית המלווה בהתייחסות לכאב:
I hurt myself today
To see if I still feel
I focus on the pain
The only thing that's real
- פרסומת -
מוחי קדח לרגעים קלים מחום ותהיות: האם ייתכן שהכאב אכן אינו פקטור משמעותי בתוך תהליך הפציעה העצמית? ואולי ישנן התנהגויות אחרות של פציעה עצמית שכן משורגות בכאב וכרוכות בו? בעוד מחשבותיי מתכנסות סביב צלילים ותנודות, בר-און מסכמת את תופעת הפציעה העצמית לפי שפת הטיפול, כהתנהגות פסיכופתולוגית המוחצנת דרך העור, מבטאת מצוקה נפשית קשה, ומוסיפה להתקיים בין היתר מתוך צורך בוויסות עצמי. אי לכך, משותפת לגישות הפסיכולוגיות השונות ההבנה בדבר הצורך בהכחדת ההתנהגות או החלפתה בהתנהגות מסתגלת יותר; המרת החיתוך, כביטוי קונקרטי למצוקה, במילים המביעות כאב – בהסמלה של הקונקרטי.
פציעה עצמית בשפת "הפרימיטיביים המודרניים"
פתאום עברנו למשחק אחר. משחק השפה של תנועת 'הפרימיטיביים המודרניים' (Modern Primitives). אני מוצאת עצמי נתקעת במחשבתי על השם שבחרו לעצמם כמגדיר זהות. תמהיל של משהו פרימיטיבי ועתיק עם משהו מודרני וחדש. בר-און מתחילה להסביר על אודות אותם אנשי מסתורין, והקהל מעביר את משקל הישיבה מהישענות אחורה לפנייה קדימה. הסקרנות מבעבעת מלמטה למעלה, ואט-אט מתברר כי תנועת 'הפרימיטיביים המודרניים' היא תת-קבוצה בתוך תנועת המודיפיקציות הגופניות וקהילת ה-SM (סאדו-מאזוכיזם), המעודדת פציעה עצמית כפרקטיקה חברתית. 'הפרימיטיביים המודרניים' מזהים קעקוע, פירסינג, צילוק ופציעה עצמית כפעולות שבאות לענות על צורך בסיסי אצל האדם, והן מזוהות עם בריאות נפשית, וכחיונית להתפתחות רוחנית. עבורם הפציעה העצמית אינה מגלמת איכות פסיכופתולוגית הדורשת גינוי, שיש לטפל בה ולהמירה בפרקטיקות נורמטיביות באמצעות שיח טיפולי, אלא נתפסת כאמצעי לגיטימי להשגת מטרות רוחניות. לדידם, תהליך הפציעה העצמית המעורר מגוון חוויות חושיות ושינויים תודעתיים, הינו דרך לביטוי עצמי ומימוש רוחני, ויש להבינו כמשחק. אי לכך, 'הפרימיטיביים המודרניים' מתנגדים לטרמינולוגיה הטיפולית ביחס לתופעה, ומציעים לראות בה משחק גוף (Body Play).
בר-און מספרת כי נפגשה עם מנהיג התנועה, פאקיר מוספר, החי ופועל בסן-פרנסיסקו, וראיינה אותו (בר-און, 2013ב). התנועה פועלת בגלוי מאז שנות השמונים של המאה העשרים, וחלק מהותי מהשיח של חבריה כולל ניסיון ליצור קהילה עם נורמות ופרקטיקות מאפיינות, תוך דגש על קבלה ונרמול. התנועה מנהלת כתב-עת עצמאי בשם 'body play', ומקיימת ריטואלים קבוצתיים להכרות עם שיטות חדשות להתקדמות רוחנית דרך משחקי גוף. ישנם סוגים שונים של משחקי גוף, כמו למשל מתיחות וכיפוף עצמות, דחיסת איברים על-ידי מחוכים, משיחת הגוף בחומרים אטומים, ניקוב, חיתוך, כוויה, תלייה ועוד.
בשלב זה בר-און מציגה בפנינו תמונות של הריטואלים השונים, והקיצוניים שבהם מיד תופסים אותי ומדביקים אותי לכיסא. אני נעה בין ניתוק לבין הצפה. בין שיתוק לריגוש. מוצג צילום של מסגרת הקוואדי (Kavadi-bearing) – טקס הודי בו אדם שם על עצמו מסגרת של שיפודי מתכת, ומתחיל לרקוד ולהתנועע כך שהשיפודים ננעצים בגופו עד לשינוי מצב הכרתי. זה הרגע בו אני מתלבטת בעצמי אם לצרף עבור קוראי סקירה זו תמונות וצילומים, ומחליטה שמי שירצה יגגל ויחפש את התיאור הגרפי המדויק ומתאים עבורו. גם אני שבויה במילים, וחוששת מלהציג מוצג ויזואלי. לא כך בר-און – היא עוברת בין צילום זה לבא בתור, לריקוד השמש (sun dance), שהינו משחק בהשראת טקס אינדיאני בו אדם נועץ קרסים בחזהו ומחברם לעץ, ונודר לעזוב את העץ רק כשבשרו ייתלש מהקרסים. אפשר ממש לראות את הקרסים מושכים את העור והבשר שמבותקים מהגוף כאילו הוכתרו כשארית מיותרת. חלחלה איומה עוברת לאורך עמוד השדרה שלי. מדי פעם בר-און שואלת את הקהל לשלומו, מודעת היטב שלמבט יש דעת משל עצמו. אני שוב נזכרת בשיר שזמזמתי קודם בראשי, ושואלת את עצמי האם הוא מתאים לתיאור פציעה עצמית בשפה של 'הפרימיטיביים המודרניים' – התחברות לרוח דרך חוויה גופנית. בעוד בשיר ההתמקדות של הדובר היא בתחושת הכאב, ניכר כי 'הפרימיטיביים המודרניים' אינם מארגנים את החוויה לפי ציר של כאב, אלא מקבלים את מגוון החוויות החושיות כפי שהן.
בין שפת הטיפול לשפת 'הפרימיטיביים המודרניים'
מתוך האמור ניתן להתרשם כי תופעת הפציעה העצמית מובֵנת בצורה שונה בשפת 'הפרימיטיביים המודרניים' בהשוואה לשפת הטיפול. המשמעות שמיוחסת לפציעה העצמית תלויה בהקשר של הפציעה ובקשר של הפוצע אליה. בעוד שמטופלים שמגיעים לטיפול סביב פציעה עצמית מתייחסים אליה כבלתי נשלטת, כמקור סבל והסתרה, 'הפרימיטיביים המודרניים' מתגאים בצלקות, פוצעים עצמם בחבורות ובגלוי, ומייחסים משמעות רוחנית לפעולות של פציעה עצמית. 'הפרימיטיביים המודרניים' מתעקשים על זכותם לגופם ועל המשחק בו, ומביעים התנגדות רבה לניסיון של אנשי טיפול לקטלג את התנהגותם כפרוורטית ופתולוגית.
בר-און משתפת אותנו הקהל שלמדה רבות אודות פציעה עצמית דרך הפריזמה התרבותית של הפרימיטיביים המודרניים, ומתארת את ריבוי השאלות הטיפוליות שעולות מתוך כך. למשל: כיצד נטפל במטופלת שמגיעה לקליניקה שלנו מאי אילו סיבות, ומתגלה שהיא גם פוצעת את עצמה, אך לא מעוניינת לטפל בפציעה העצמית אלא בהתרחשויות נפשיות אחרות? האם מיד נַבנה במוחנו את הפציעה העצמית כפתולוגית – גם אם המטופלת מעידה שלא נגרם לה סבל בגינה? האם בעבודתנו הטיפולית ננסה בצורה מוצהרת ולא-מוצהרת להמיר את הפציעה העצמית בפעילות נורמטיבית וביטוי רגשי המותאם לדעתנו? האם נוכל להכיל בתוכנו את האפשרות שפציעה עצמית אינה רק בגדר פתולוגיה? אלו שאלות שיש להניח אותן במרחב הטיפולי ולהתבונן בהן, גם כשהתשובות לא חד-משמעיות – ואולי בשל כך. ההצעה המרעננת של בר-און ללמוד על תופעה כמו פציעה עצמית באמצעות השפה ודרך השוואה של שפות שונות היא בעיני מרחיבת לב ודעת, וחשוב שכמטפלים נוכל לזכור מדי פעם ששפת הטיפול היא שפה אחת מיני רבות.
לדבר. לראות. לגעת
יורי סלע, פסיכולוג קליני ומנהל-שותף בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל-אביב, הגיב להרצאתה של בר-און בקצרה לאור מגבלות הזמן (להרחבה ראו תגובתו למאמרה: סלע, 2013). ראשית הוא החל לתאר את התחושות הגופניות שעלו בו בתחילת ההרצאה, על רקע המתח שהציגה בר-און סביב נראות והסתרה של פציעה עצמית, והיה ברור שדרך תחושות אלו היה ניתן לפתח דיון מורכב על תגובות של מטפלים למראה של פציעה עצמית, ובכלל על אודות המחשבה 'לא לדבר על זה' אלא 'לראות את זה' או רחמנא לצלן 'לגעת בזה'.
סלע מזכיר את אנזייה ואת תיאורו את ציורו של קראוואג'ו Noli me tangere בספרו 'האני-עור', שמורֵה על איסור הנגיעה. ישו קם לתחייה ומבקש ממרים שלא תיגע בו, (ובתרגום אחר: שלא תעצור בעדו), ובכך מכונן את התקשורת הרוחנית כמבוססת על דיבור בלבד, ולא על ידי החושים: "מפני שראית אותי האמנת. אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים".
בכך אנזייה דן בקדימות של המילים והמטאפורות על פני שימוש בחושים אחרים בטיפול נפשי, בו אנחנו לא רואים, לא נוגעים, אלא "מדברים על". בשלב זה אני חושבת על עבודתי כפסיכולוגית במחלקה אשפוזית בבית חולים כללי. בשונה מקליניקה פרטית, המרחב של בית החולים מזמן חשיפה למראות וריחות חזקים כחלק מהסטינג הטיפולי. הדיבור הוא רק חלק מתוך מכלול נוכחות שניתן להציע למטופלים המאושפזים בבית חולים ועם אלו המתמודדים עם מחלות קשות. הטיפול בבית חולים, אם כן, מזמן עבור המטפלים בו חוויות חושיות מכל הסוגים: לראות, להריח, לגעת – וכן, גם לדבר.
סלע ממשיך ומסביר את התפתחות שלוש השכבות הגופניות של העובר: אנדודרם, מזודרם ואקטודרם, ומציין את העובדה המופלאה שמהאנדודרם – השכבה הפנימית – מתפתחים הן המוח והן העור. המעטפת העורית היא גם מעטפת תודעה. דרך כך הוא דן במתח בין מה שבפנים למה שבחוץ, בין גילוי להסתרה בהתייחס לפציעה עצמית – שהרי החתכים מוסתרים תחת הזרועות והירכיים, ומוצנעים תחת הבגדים. עד כמה אנו נותנים לאחרים לראות את הכאב הנפשי-גופני הפנימי שלנו? האם רק נדבר עליו או גם נסכים לראותו ולהראותו? לגעת בו ובאמצעותו? בר-און מרחיבה בהקשר זה אודות מסר ההסתרה שקיים במחלקות אשפוזיות במחלקות פסיכיאטריות לגבי פציעה עצמית (איסור לחשוף את הגוף המצולק), ומשוחחת על המתח בין שיח המתייחס למרחב משחק בפציעה עצמית, לבין נוקשות מבחוץ כדי להגן על המטופלות מחיקוי התנהגות זו.
נעמי אורבך-שבילי, מנהלת-שותפה בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל-אביב, חתמה את ההרצאה בהתייחסות למשחק הגוף של 'הפרימיטיביים המודרניים' כניסיון לגילום הרצון לרוחניות דרך הגוף, חיים מתוך תודעת מוות, שרוצה להיחוות.
כאן לדעתי נעוצה ההבחנה המרכזית בין משחקי השפות שהוצגו. שפת הטיפול לעתים מניחה שחקר הגוף והתחברות לתודעת המוות הם אקטים שעלולים להעיד על אי-בריאות נפשית, בעוד שפת 'הפרימיטיביים המודרניים' רואה בכך הכרח לחיים כפי שראוי לחיותם. וכמו מעצמן, מילים נוספות מתוך השיר שהדהד בי בזמן הכתיבה, עולות למודעות – וממשיכות להטעין את תופעת הפציעה העצמית בשיר במשמעויות רחבות, המרמזות על ניסיון למצוא מזור רוחני דרך הגוף לבעיות קיומיות, ללא קשר למשחק השפה דרכו נבחר להביט:
What have I become
my sweetest friend
everyone I know goes away
in the end
ובאשר לגברת שלנו – הפציעה עצמית – בתום ההרצאה אני מבינה שאין היא אותה הגברת, בעת שהיא עוטה על עצמה אדרות שונות. אדרת השפה הטיפולית מכוננת את הפציעה העצמית כפתולוגית על-ידי המבט, ומציעה להמירה בדיבור, במילים. לעומתה, אדרת שפת 'הפרימיטיביים המודרניים' חושפת לראווה את הפציעה העצמית בפני מבט אישי וחברתי כאקט של חירות האדם על גופו – מימוש איכויות רוחניות דרך המשחק בגוף והמגע איתו ובו ללא מילים. בדברים אלו של בר-און, כמדומני, אין ניסיון ליישב בין שתי האדרות, אלא רק הצעה לראותן זו לצד זו, ואת האופן בו ההתכתבות או חוסר-ההתכתבות ביניהן מעמיקה את הבנת התופעה של פציעה עצמית.
*תודה לורד בר-און שקראה את הסקירה ועל הערותיה המדייקות
מקורות
אנזיה, ד. (2004). ה'אני- עור'. עמ' 193-195. תל- אביב: תולעת ספרים.
בר-און ו. (2011). מטונימיית החתך והפירוש המטפורי: ניתוח תופעת 'הפציעה העצמית' בהשראת אבחנתו של רומן יאקובסון. שיחות, כ"ה, 265-275.
בר-און ו. (2013א). פציעה עצמית – בין משחק השפה הקליני למשחק השפה של הפרימיטיביים המודרניים שיחות, כ"ז (2), 181-172.
בר-און, ו. (2013ב). לעיתים רק ריטואל גופני יכול לפתור בעיה נפשית" – ריאיון עם פקיר מוספר על פציעה עצמית כמשחק בגוף. מרחבים ד'. http://www.psygroups.co...-mufasar.pdf
סלע, י. (2013). על עור, "הארה" ופרימיטיביים פוסט-מודרניים: תגובה למאמר-ראיון של ורד בר-און: 'לעיתים רק ריטואל גופני יכול לפתור בעיה נפשית". מרחבים ד'. http://www.psygroups.co...musafar-.pdf
Feigenbaum JD (2010). Self-harm – the Solution not the problem: The Dialectical Behaviour Therapy Model. Psychoanalytic Psychotherapy 24(2), 115-134.
Franklin, J.C., Hessel, E.T., Aaron, R.V., Arthur, M.S., Heilbron, N., & Prinstein, M.J. (2010). The Functions of Nonsuicidal Self-Injury: Support for Cognitive–Affective Regulation and Opponent Processes From a Novel Psychophysiological Paradigm. Journal of Abnormal Psychology 119(4), 850-862. http://www.unc.edu/~mjp...,%202010.pdf
Greenspan G.S., Samuel S.E. (1989). Self-cutting after rape. American Journal of Psychiatry, 146, 789-790.
Klonsky E.D., & Glenn C.R. (2009). Assessing the functions of nonsuicidal self-injury: Psychometric properties of the inventory of Statements about Self-injury (ISAS). Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 31, 215-219. http://www2.psych.ubc.c...ons/ISAS.pdf
Menninger K. (1938). Man against himself. New York, Harcourt. Brace & World.
Nock M.K.(2009). Why do people hurt themselves? New insights into the nature and functions of self-injury. Assoc. for Psychological Science, 18(2): 78-83.
Suyemoto, K.L. (1998). The functions of self-mutilation. Clinical Psychology Review, 18, 531.
